פתח בחלון חדש
הזית בראי המקרא, המשנה והתלמוד
כתב: אודי רובינשטיין
מעמדו של הזית היה תמיד יציב ואיתן, ואפשר לומר כי היה אחד "מעצי הבית" של ארץ ישראל לאורך ההיסטוריה. בחפירות ארכאולוגיות במגידו, בגזר, בלכיש, בבית שאן ועוד, נמצאו גרעיני זיתים ועדויות על הפקת שמן זית כבר מהתקופה הנאוליתית.
חוקרים סוברים כי מולדתו של עץ הזית היא באזור ארץ ישראל וסוריה, ומשם הוא התפשט לארצות אגן הים התיכון - יוון, איטליה, ספרד, פורטוגל וארצות צפון אפריקה ומאוחר יותר לארצות דרום אמריקה - ארגנטינה וצ'ילה וגם לאוסטרליה.
"ויין ישמח לבב אנוש להצהיל פנים משמן ולחם לבב אנוש יסעד" (תהילים ק"ד, ט"ו) ביציאת בני ישראל ממצרים היה הזית אחד "הפיתויים" החשובים שהוצגו בפני העם הנודד במדבר בדרכו אל ההתיישבות בארץ המובטחת. היכללותו של הזית בשבעת המינים "...ארץ זית שמן ודבש" (דברים ח', ח') ודברי משה על הזית "זיתים יהיו לך בכל גבולך" (דברים כ"ח, מ'), מצביעים על חשיבותו של הזית ועל היותו סימן לשפע, לברכה ולנחלה של קבע.
עצי זיתים גדלו כמעט בכל חלקי הארץ, והזית והשמן היו נפוצים מאוד. בשנים האחרונות, ככל שנחפרים יותר ויותר אתרים ארכאולוגיים, מוצאים ברבים מהם מתקני בית בד, עדות להפקת השמן באותה תקופה.
בתל גזר למשל התגלו מתקני ייצור והפקת שמן זית, ובתל מקנה המזוהה כעקרון המקראית נמצאו בחפירות הארכאולוגיות למעלה מ- 200 מתקני הפקת שמן.
הזית היה אחד המזונות החשובים של בני ישראל והוא מוזכר בהקשרים שונים עם שאר מרכיבי המזון החשובים - הלחם והיין, שהיוו את בסיס מוצרי המזון של אותה תקופה: "דגן תירוש ויצהר" (דברים כ"ח, נ"א)... "ואספת דגנך ותירושך ויצהרך" (דברים י"א, י"ד).
סדר זה של כתיבת מוצרים אינו סתמי אלא מצביע על סדר עבודתם של עובדי האדמה בתקופת המקרא, המשנה והתלמוד, כמו גם בימינו אלה, לאורך השנה: "יצא קציר חיטים נכנס בציר יצא בציר נכנס מסיק" (תוספתא, שבועות ד' ה'). תחילה קוצרים את החיטה, אחר כך בוצרים את הענבים ואחר כך מוסקים את הזיתים. המשק החקלאי התבסס בתקופה העתיקה על שלושת ענפים אלו ועל כך אמר רבי יוחנן "ברוך אתה בשדה - שיהיו נכסיך משולשין: שליש בתבואה, שליש בזיתים ושליש בגפנים" (בבא מציעא, קז' א').
במקומות נוספים במקורות מוצאים סיפורים שבהם יש אזכורים של שלושת מרכיבי המזון הללו: רבשקה שליחו של מלך אשור מדבר אל העם היושב במצור בירושלים ואומר להם: "ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם ארץ דגן ותירוש, ארץ לחם וכרמים, ארץ זית יצהר..." (מלכים ב' י"ח, ל"ב ); משל יותם שמתחיל בהליכת העצים לעץ הזית: "הלוך הלכו העצים למשוח עליהם מלך ויאמרו לזית: מלכה עלינו. ויאמר להם הזית: החדלתי את דשני אשר בי יכבדהו אלוקים ואנשים והלכתי לנוע על העצים" (שופטים ט', ח'-ט'); האישה מנשי בני הנביאים שבוכה לאלישע הנביא על מצבה הכלכלי הקשה ועל בוא הנושה לקחת את בניה לעבדים, מקבלת מאלישע את נס מילוי כל הכלים בשמן, "...ויאמר לכי מכרי את השמן..." (מלכים ב' ד', א'-ז'); רחבעם מלך יהודה מבצר את ממלכתו ומקים שורת ערי מבצר במבואות יהודה ובכל עיר מחסני חירום: "ויחזק את המצורות ויתן בהם נגידים ואצרות מאכל ושמן ויין" (דברי הימים ב' י"א,י"א); השופט שמשון המשלח שועלים עם לפידים בזנבות ומבעיר את שדות פלישתים: "וישלח בקמות פלישתים, ויבער מגדיש ועד קמה ועד כרם זית" (שופטים ט"ו ה'). דוד המלך מינה שני אנשים כאחראים על הזיתים והשמן בממלכתו: "ועל הזיתים והשקמים אשר בשפלה בעל חנן הגדרי, ועל אצרות השמן יועש" (דברי הימים א' כ"ז, כ"ח).
שימושים שונים לזית ולשמן הזית
בימי קדם השתמשו בעלי הזית כסמל, בהטבעת העלים על מטבעות ארץ ישראל, כעיטור בפסיפסים וכמונומנט ברצפות ומשקופים. הזית ושמן הזית שימשו למטרות רבות, ביניהן שמור מקום של כבוד למאור, למנורה באוהל המשכן כמו גם בבית המקדש, כמו שכתוב בציווי האלוהי למשה "ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד" (שמות כ"ז, כ'), ולמשיחת מלכי ישראל ויהודה והכוהנים "ולקחת את שמן המשחה ויצקת על ראשו ומשחת אותו" (שמות כ"ט ז' ). עלי הזית בהדרם שימשו לקישוט השור בשיירות הביכורים שעלו למקדש בירושלים: "... השור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרה של זית בראשו" (ביכורים ג', ב'-ג').
השימוש בעצי זית להסקה הוגבל כנראה בעיקר מטעמי שימור העצים, אך בגפת, פסולת הזיתים, היה מותר להשתמש ללא הגבלה. חקלאי התקופה הכירו את ערך הגפת שהיא משמרת חום, ועל זה אמר רש"י במסכת שבת: "גפת - פסולת של בית הבד של שמן שהוא כנוס יחד וחם מאוד" (רש"י שבת מ"ז ע"ב). עץ הזית לא נרקב ולא מתליע ולכן משתמשים בגזעו ובענפיו לפיסול תבליטי עץ ותשמישי קדושה.
חשיבותו המרפאה של שמן הזית מוזכרת פעמים רבות במקורותינו בהיבטים שונים כמו טיפול בפצעים: "... פצע וחבורה ומכה טריה, לא זורו ולא חובשו ולא רוככה בשמן" (ישעיה א', ו ), כמעודד זיכרון - "אמר רבי יוחנן: "כשם שהזית משכח לימוד של שבעים שנה כך שמן זית משיב לימוד של שבעים שנה" (הוריות י"ג ע"ב), לחיזוק העצמות: " ותבוא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו" (תהילים ק"ט י"ח ), וכתורם לחוסן גופני: "אמר רבי חנינא: חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי הן עמדו לי בעת זקנתי" (חולין כ"ד, ע"ב).
אסתר המלכה, לאחר שנבחרה על ידי אחשוורוש המלך, התעדנה בשמן: "... שישה חודשים בשמן המור..." (אסתר ב', י"ב), ורות המואביה הכירה בערך הקוסמטי של השמן: "ורחצת וסכת ושמת שמלתך עליך..." (רות ג', ג' ). לעידון הגוף ייוצר שמן מיוחד: "שמן האנפיקנון" - שהופק מזיתים לא בשלים והיה ירוק , מריר וחריף במיוחד: "רבי יהודה אומר: אנפיקנון שמן זית שלא הביא שליש, למה סכין אותו? שמשיר את השיער ומעדן את הבשר" (מנחות פ"ו, ע"א).
תודה לאודי רובנשטיין על הכתבה הנפלאה.
קוראים יקרים!
בימים אלה מופק במרפא הבושם בקיבוץ כברי "שמן אנפיקנון" שמן המור .
רבים סבורים כי מולדתו של החרוב היא בישראל ובארצות השכנות. עד היום הוא גדל אצלנו גם כעץ-בר. ידוע באזורנו יותר מ- 3500 שנה. החרוב נפוץ בכל אגן ים-התיכון, בייחוד בצפון אפריקה, בספרד, באיטליה, בקפריסין ובכרתים. 
לפרח הזכרי 7-5 אבקנים. הפרחים מאורגנים בתפרחת דמוית שיבולת. לפרח הנקבי עלי וטבעת צופנית. ההפריה- ברוח, וגם על-ידי חרקים. תושבת הפרח מפרישה צוף. 
