*קוסמטיקה טבעית-
קוסמטיקה ירוקה
natural cosmetics

*צמחי מרפא הבושם:
medicinal plants

*לימודים,קורסים
וסדנאות.
כתובת:
קיבוץ כברי
ד.נ אושרת
25120
המייל שלנו:
mrphbosem@gmail.com‏

טל: 049952122
טלפקס:049952152
נייד: 0505211607

חדש באתר
 

עשבי מרפא

תקציר-עשבי מרפא

סגולות רפואיות המיוחסות לעשבי התבלין ברפואה העממית ותוצאות ממחקרים מדעיים
עריכה וייעוץ מדעי: מרב מור-אופיר, תזונאית קלינית מוסמכת M.Sc., מועצת הירקות
בסקירה זו מסודרים עשבי התיבול לפי סדר הא"ב:
החומר מבוסס על:
Eat Your Herbs, By Carol Coughlin, RD, Judy Doherty, CWPC, 1999
Copyright Food & Health Communications Inc. All Rights Reserved
חלק מן המקורות שמורים אצל העורכת

אורגנו
באנגלית: Oregano, wild marjoram
שם לטיני: Origanum vulgare L.
משפחת השפתניים Labiatae family))
אורגנו ביוונית פירושו "שמחת ההר".
רפואה עממית
היוונית הקדמונים השתמשו באורגנו להכנת רטיות לטיפול בפצעים ובשרירים כואבים. הרפואה הסינית המסורתית משתמשת באורגנו להקלה על חום, הקאות, שלשול צהבת וגרד בעור. באירופה האורגנו משמש לשיפור העיכול ולהקלה על שעול.
ומה אומר המחקר המדעי?
לאורגנו יש פעילות אנטימיקרוביאלית הודות לתכולת התימול (thymol) שבו. התימול הוא פנול המשמש כקוטל חיידקים. התימול מסייע בשחרור ליחה המצטברת במערכת הנשימה והוא משמש כתרופה נגד שיעול.
חלק מן המחקרים מצאו באורגנו השפעות נוגדות סרטן הודות לפיטוכימיקלים מסוג פלבנואידים: galangin ו-quercetin. האורגנו מכיל גם אלפא-, בטא-, גמא- ודלתא- טוקופרול, ומחקרים שנעשו לאחרונה הוכיחו כי לאורגנו פעילות נוגדת חמצון חזקה במיוחד. בנוסף ממחקרים ראשוניים עולה כי יתכן שהוא עשוי לסייע במניעת זיהומים פטריתיים כמו למשל, קנדידה.
לא מומלץ להשתמש בכמויות גבוהות של אורגנו במהלך ההריון. מעניין לציין כי בסקר שנעשה על תשוקות וסלידות בקרב נשים בהריון נמצא כי הן דווחו על הימנעות מרטבים המתובלים באורגנו.
איך משתמשים?
במצבים כמו עיכול לא תקין או להרגעת שעול, לחלוט 1-2 כפות אורגנו טרי במים רותחים למשך 10 דק'.

בזיליקום
באנגלית: Basil
שם לטיני: Ocimum basilicum
משפחת השפתניים Labiatae family))
פולקלור
באיטליה הבזיליקום היה נחשב לסמל לאהבה. ענף של בזיליקום בשיערו של אדם סימל את כוונותיו להינשא לאהובת ליבו. אם האישה בחרה לקבל את המחזר, הייתה מניחה כלי עם בזיליקום במרפסת ביתה. המילה בזיליקום (basil באנגלית) נגזרת מהמילה מלך ביוונית, ויתכן כי היא מצביעה על כך שהמרפאים הקדומים שמרו לצמח הארומטי הזה כבוד גדול.
רפואה עממית
מאז המאה השישית, משתמשים בבזיליקום כדי לשפר את זרימת הדם והעיכול. באופן חיצוני משתמשים בבזיליקום כדי להרגיע עיניים אדומות ולהקל על גרד בעור. הבזיליקום, המכיל חומרים אנטי-בקטריאליים, גם שימש לטיפול בריח רע מהפה, להגנה מפני עששת וכמשחת שיניים, וכן לטיפול בכאבי ראש וגזים.
ומה אומר המחקר המדעי?
הבזיליקום משמש מקור עשיר לנוגדי חמצון. בנוסף הוא מכיל פיטוכימיקלים הנחשבים לנוגדי סרטן. כמו כן, מחקר שנערך ב-1996 מצא כי הבזיליקום מסייע בבקרת רמות הסוכר בדם אצל סוכרתיים (NIDDM).
לא ידועה הכמות הדרושה לשימוש טיפולי.

זעתר
בעברית: אזוב מצוי
באנגלית: Marjoram
שם לטיני: Majorana Syriaca
משפחת השפתניים Labiatae family))
רפואה עממית
הזעתר סייע בטיפול בדלקות גרון, הצטננויות, נפיחות במעיים וכאבי בטן. מומלץ לחלוט במים כף גדולה של עלים. ניתן גם להשרות עלי זעתר בתוך שמן זית.

טרגון
באנגלית: Tarragon
שם לטיני: Artemisia Dracunculus
משפחת המורכבים Compositae family))
רפואה עממית
הטרגון שימש כמעורר תיאבון
ומה אומר המחקר המדעי?
טרגון מכיל את פיטוכמיקילים ממשפחת הפלבנואידים ולימונן (linonen). הפלבנואידים פועלים כנוגדי חמצון, והלימונן תורם להפחתת הסיכון לסוגי סרטן מסוימים. מחקר בעכברים סוכרתיים מצא כי הטרגון הפחית סימפטומים של סוכרת כמו צמא והשתנה מוגברים, אך לא הייתה לו השפעה על בקרת רמות הסוכר בדם. חוקר הצמחים האמריקני הנודע ג'ים דיוק מדווח, כי הטרגון מכיל 6 רכיבים הידועים כמורידי לחץ דם. אם כי אין די מידע על ההשפעות הרפואיות בבני אדם.

כוסברה
באנגלית: Coriander
שם לטיני: Coriandrum sativum
ממשפחת הסוככיים Umbelliferae family))
מה אומר המחקר המדעי?
הכוסברה עשירה בפיטוכימיקל הנקרא קוריאנדרול הנחשב למסייע במניעת סרטן.
עשבי התיבול במשפחת הסוככיים מכילים phthalides, flavonoids, carotenoids coumarines, terpenoids, polyacetylenes ופיטוכימיקלים נוספים, לרבים מהם סגולות מונעות סרטן. הפיטוכימיקלים הללו חוסמים מגוון פעילויות הורמונליות הקשורות בהתפתחות סרטן.
נוסף על הפיטוכימיקלים השונים מהווה הכוסברה מקור עשיר ל:
אשלגן (540 מ"ג ל-100 גר')
בטא-קרוטן (פרו-ויטמין A) (280 מק"ג ל-100 גר')
חומצה פולית (60 מק"ג ל-100 גר')
קצובת האשלגן: 3500 מ"ג, בטא קרוטן: 800 מ"ג, חומצה פולית: 400 מ"ג)

לואיזה
באנגלית: Lemon Verbena
שם לטיני: Lippia citriodora
ממשפחת הוורבניים (Verbenaceae family)
רפואה עממית
הלואיזה שמשה לטיפול בהפרעות במערכת העיכול, לטיפול בדלקות גרון, ולטיפול בדלקות במערכת השתן.
ומה אומר המחקר המדעי?
מחקרים שנערכו לאחרונה מצאו כי הלואיזה מכילה כמות גבוהה של נוגדי חמצון .




מליסה
באנגלית: Lemon Balm
שם לטיני: Melissa Officinalis
משפחת השפתניים Labiatae family))
רפואה עממית
Dioscorides, הרופא היווני הקדמון, היה ידוע בכך שניצל את הסגולות האנטיבקטריאליות והמרגיעות של המליסה. במאה ה-16 ההרבליסט John Gerard נתן את הצמח לסטודנטים כדי "לעורר את החושים".
ומה אומר המחקר המדעי?
לאחרונה דווחו מדענים כי לצמח יש השפעות ריפוי וחידוש על המוח האנושי. הממצאים נמסרו בכינוס של השנתי של האיגוד הפסיכולוגי הבריטי. המדענים דווחו כי מנות גדולות של הצמח שפרו משמעותית את היכולת הקוגניטיבית והפכו את המשתתפים לרגועים יותר. הם הדגימו כי הצמח מגביר את הפעילות של אצטילכולין (חומר כימי) החסר אצל חולי אלצהיימר. כמו כן השפיע הצמח על כושר הזיכרון השניוני -היכולת לאגור מידע ולשחזרו. החוקרים סבורים כי עוד מוקדם לומר חד משמעית שהצמח יסייע לחולי אלצהיימר, אולם הוא עשוי לסייע במצבים של זיכרון חלש.
בנוסף, מחקרים שנעשו לאחרונה מצאו פעילות נוגדת חמצון חזקה למליסה.
מקורות נוספים שמורים אצל העורכת.

מרווה
באנגלית: Sage
שם לטיני: Salvia officinalis L.
משפחת השפתניים Labiatae family))
רפואה עממית
המרווה היא אחד הצמחים בעלי ההיסטוריה הארוכה ביותר של שימוש כצמח רפואי. השתמשו במרווה כדי לטפל בהזעת יתר וכדי להפסיק ייצור חלב אם. בהתבסס על ההשפעות המייבשות הללו משתמשים במרווה גם כדי לטפל בהזעת לילה הקשורה גיל המעבר. כמו כן השתמשו במרווה יחד עם רוזמרין ותימין לשימור מזון.
ומה אומר המחקר המדעי?
שמן המרווה מכיל מרכיבים פעילים כמו: ocimene, cineole, camphor, limonene, terpinene. כמה מן המרכיבים הללו הם נוגדי חמצון. מחקרים שנעשו לאחרונה הוכיחו כי למרווה פעילות נוגדת חמצון גבוהה ביותר. בנוסף, יתכן שהפיטוכימיקלים במרווה - מונוטרפנואידים (camphor) פועלים כנוגדי סרטן. כמו כן יש להם סגולות אנטיספטיות והם קוטלים מגוון של חיידקים. ה-tannins הנמצאים במרווה פועלים כחומרים מכווצים (עוצרי דימום) והם גם מגרים זרימת דם מקומית.
מומלץ לצרוך כמויות מתונות של מרווה, במיוחד במצבים של הריון והנקה.
איך משתמשים?
מומלץ לחלוט העלים במים חמים מכוסים למשך 15 דק'. ניתן לגרגר תה זה במצב של דלקות בגרון ואז לבלוע או לשתות את התה למטרות אחרות.


נענע
באנגלית: peppermint
שם לטיני: Mentha piperita
משפחת השפתניים Labiatae family))
ישנם יותר מ-30 מינים של נענע, הפופולריים ביותר הם: peppermint ו-spearmint.
פולקלור
הנענע שמשה כסמל להכנסת אורחים. המיתולוגיה היוונית טוענת כי הנענע הייתה פעם הנימפה Mentha. היא הרגיזה את אשתו של פלוטו פרספונה, וזו הפכה אותה לצמח הארומטי.
רפואה עממית
השימוש ההיסטורי בנענע אינו שונה באופן דרמטי מאשר השימוש בה ברפואת צמחי המרפא המודרנית. הנענע מסווגת כקרמינטיבית (carminative), כלומר מסייעת בהקלה על עוויתות מעיים ובסיוע לתפקוד תקין של מערכת העיכול. בנענע השתמשו כעזרה כללית למערכת העיכול ולטיפול בהפרעות בעיכול.
הועדה הגרמנית לצמחי מרפא ((commission E מסווגת את שמן הנענע כספסמוליטי ((spasmolytic, בעל השפעה מקומית מרגיעה, וכמגרה הפרשות מיצי מרה ועיכול. כמו כן יש לו סגולות אנטיבקטריאליות.
ההשפעה המרגיעה של שמן הנענע ניתנת לניצול גם בשימוש חיצוני. בשימוש חיצוני הוא מסייע בשיכוך כאבים ובשיפור זרימת הדם לאזור הפגוע.
ומה אומר המחקר המדעי?
מחקר רב-מרכזים קליני מבוקר כפול סמיות בו נבדק שמן הנענע בשילוב עם צמח הכרויה (caraway ) הראה השפעה מרגיעה על כאבים במערכת העיכול.
עלי הנענע מכילים כ-0.5-4% שמן נדיף המורכב מ 50-78% מנתול חופשי ו5-20% מנתול עם רכיבים אחרים.
איך משתמשים?
ספל תה 3 פעמים ביום בין הארוחות תורם להקלה על כאבים במערכת העיכול

פטרוזילה
באנגלית: Parsley
שם לטיני: Petroselinum crispum
ממשפחת הסוככיים Umbelliferae family))
רפואה עממית
לאורך ההיסטוריה שמשה הפטרוזיליה לטיפול במגוון בעיות רפואיות כגון: הפרעות בעיכול, לחץ דם גבוה, ריח רע מהפה, גזים, הפרעות בתפקוד הפרוסטטה ומחלות כליה.
הועדה הגרמנית לצמחי מרפא ((commission E אישרה כי הפטרוזיליה פעילה בהפחתת זיהומים בדרכי השתן (UTI) ובסיוע בטיפול באבני כליה.
ומה אומר המחקר המדעי?
נוסף על הפיטוכימיקלים השונים מהווה הפטרוזיליה מקור עשיר לויטמינים ומינרלים (הערכים ל-100 גר'):
ויטמין C: 133 מ"ג - נוגד חמצון חזק התורם גם לתפקוד תקין של מערכת החיסון
חומצה פולית: 150 מק"ג - ויטמין מקבוצה B התורם ללידת תינוקות בריאים וכן להפחתת הסיכון למחלות לב.
בטא-קרוטן (פרו-ויטמין A) 520 ק"ג : תורם להאטת תהליכי הזדקנות, להפחתת הסיכון לסרטן, לשיפור תפקוד הריאות ולהפחתת סיבוכים הקשורים בסוכרת.
אשלגן: 550 מ"ג - מינרל התורם להורדת לחץ דם ולחוזק העצם
מגנזיום: 50 מ"ג - מינרל התורם להורדת לחץ דם ולחוזק העצם
כמו כן היא עשירה בסידן ובברזל, אך זמינותם לספיגה, בייחוד זו של הסידן נמוכה.
(קצובת האשלגן: 3500 מ"ג, בטא קרוטן: 800 מ"ג, חומצה פולית: 400 מ"ג, ויטמין C: כ-85 מ"ג, מגנזיום: כ-370 מ"ג)
עשבי התיבול במשפחת הסוככיים מכילים phthalides, flavonoids, carotenoids coumarines, terpenoids, polyacetylenes ופיטוכימיקלים נוספים, לרבים מהם סגולות מונעות סרטן. הפיטוכימיקלים הללו חוסמים מגוון פעילויות הורמונליות הקשורות בהתפתחות סרטן.
לנשים בהריון מומלץ להמנע מכמויות גבוהות של פטרוזיליה לאור העובדה שהיא מכילה רכיבים הפועלים כמגרים את הרחם (apiol ו- myristicin)

עירית
באנגלית: Chives
שם לטיני: Allium schoenoprasum
משפחת השושניים Liliaceae family))
מה אומר המחקר המדעי?
העירית מכילה אליצין בדומה לבצל ולשום. האליצין תורם לעיכוב ההתפתחות של סוגי סרטן מסוימים, וכן להפחתת רמות הכולסטרול ולחץ הדם. העירת מהווה מקור לנוגדי חמצון, והיא עשירה בויטמינים ומינרלים, למשל (הערכים ל-100 גר'):
אשלגן: 296 מ"ג - מינרל התורם להורדת לחץ דם ולחוזק העצם
בטא-קרוטן (פרו-ויטמין A) 435 ק"ג : תורם להאטת תהליכי הזדקנות, להפחתת הסיכון לסרטן, לשיפור תפקוד הריאות ולהפחתת סיבוכים הקשורים בסוכרת.
חומצה פולית: 105 מק"ג - ויטמין מקבוצה B התורם ללידת תינוקות בריאים וכן להפחתת הסיכון למחלות לב.
ויטמין C: 58 מ"ג - נוגד חמצון חזק התורם גם לתפקוד תקין של מערכת החיסון.
מגנזיום: 42 מ"ג - מינרל התורם להורדת לחץ דם ולחוזק העצם
)קצובת האשלגן: 3500 מ"ג, בטא קרוטן: 800 מ"ג, חומצה פולית: 400 מ"ג, ויטמין C: כ-85 מ"ג, מגנזיום: כ-370 מ"ג)

עשב לימון (לימונית ריחנית)
באנגלית: Lemon Grass
שם לטיני: Cymbopoginis nardus
משפחת הדגניים Gramineae family))
רפואה עממית
עשב הלימון משמש לשיפור את מראה העור והציפורניים ובריאותם.
ומה אומר המחקר המדעי?
חלק מן המאמרים הראו השפעות נוגדות סרטן ואפילו מורידות כולסטרול. למרכיבים בשמן עשב הלימון סגולות נוגדות חיידקים.

רוזמרין
באנגלית: Rosemary
שם לטיני: Rosmarinus officinalis
משפחת השפתניים Labiatae family))
פולקלור
ענפים של רוזמרין נחשבו קמע לאהבה, סמל לזיכרון ואמצעי למניעת מגפות. סטודנטים יוונים הכניסו ענפי רוזמרין לשיערם כדי לשפר את יכולתם ללמוד.
רפואה עממית
בסין העתיקה השתמשו ברוזמרין לטיפול בכאבי ראש וכן לטיפול בליקויים בתפקוד מערכת העצבים. אמבטיות רוזמרין שמשו להעלאת לחץ הדם ויוחסו להן השפעות מעוררות. רוזמרין שימש גם לשמירה על הזיכרון, וכטיפול באסטמה ובאלרגיה. כמו כן השתמשו בו לטיפול בנשירת שיער ולשימור מזון. תה רוזמרין משמש להגברת הזעה, כחומר מחזק וחוסם ((astrigent, למשל דימום בפצע.
הועדה הגרמנית לצמחי מרפא ((commission E מאשרת את השימוש ברוזמרין כטיפול תומך במחלות ראומטיות והפרעות בסירקולציה, וכן לשימוש במצב של כאבי בטן. היא אינה מציינת תופעות לוואי. בכל אופן לא מומלץ להשתמש ברוזמרין בתקופת ההריון.
ומה אומר המחקר המדעי?
השמן הנדיף של הרוזמרין מכיל eucalyptol שנחשב כבעל השפעות אנטיבקטריאליות. הרוזמרין מכיל חומצה רוזמרינית שלה פעילות נוגדת חמצון גבוהה ביותר. רכיב נוסף ברוזמרין, carnosol, מעכב התהוות סרטן בחיות מעבדה. בנוגע לשיפור התפקוד הקוגניטיבי, ישנן עדויות לכך שנזק חמצוני משחק תפקיד באלצהיימר למשל. אם אכן זה כך, הרוזמרין יכול לסייע במיגור הרדיקלים החופשיים הודות לתכולת האנטיאוקסידנטים שבו. מחקרים מצביעים על כך שהרוזמרין מעודד פעילות של אצטילכולין במוח. כמו כן, ממחקרים נוספים עולה כי הרוזמרין עשוי לתרום לטיפול באסטמה.
איך משתמשים?
ניתן להכין תה על-ידי הוספת כפית רוזמרין לספל מים רותחים, לכסות ולהמתין 10-15 דק'.

רוקט
באנגלית: rocket
שם לטיני: Eruca vesicaria
ממשפחת המצליבים Cruciferae family))
רפואה עממית
הרוקט כמו ירקות מרירים אחרים, הוגש לאחר הארוחה בצורת מרק רפואי שסייע לעיכול. הרוקט ועלים אחרים סייעו לחיזוק מערכת החיסון ולמלחמה בזיהומים.
ומה אומר המחקר המדעי?
הרוקט, כמו ירקות עליים ירוקים אחרים, עשיר בלוטאין, נוגד חמצון המגן מפני נזקי הרדיקלים החופשיים ומסייע בהפחתת הסיכון לסרטן ולהתנוונות הרשתית - פגיעה בראייה האופיינית עם העלייה בגיל.

שמיר
באנגלית: Dill
שם לטיני: Anethum graveolens
ממשפחת הסוככיים Umbelliferae family))
רפואה עממית
השם שמיר באנגלית נגזר מהמילה הנורווגית DILL שפירושה להרגיע ולשכך. השם מרמז על תפקידו של השמיר ברפואה העממית. מי שמיר שמשו לעתים קרובות לסייע לתינוקות להירדם. המתיישבים האמריקנים הראשונים נהגו לתת לתינוקות מי שמיר למטרה זו. הם גם נהגו להכין ביסקוויטים עם שמיר בזמן בקיעת השיניים של התינוקות להרגעת החניכיים שלהם.
תה משמיר משמש לטיפול בכאבי בטן והפרעות אחרות במערכת העיכול בעיקר אצל תינוקות וילדים, וכדי לשפר את תנובת החלב בנשים מניקות. שמיר, המשמש לעתים קרובות בתרופות לילדים, משמש כקרמינטיב (carminative) המפרק גזים המערכת העיכול.
ומה אומר המחקר המדעי ?
נוסף על הפיטוכימיקלים שהוזכרו לעיל, השמיר מכיל alpha-phellandrene, carvone, limonene ו- terpenoidsנוספים. Carvone ו- limonene ידועים כמעכבי גידולים. בכלל, עשבי התיבול במשפחת הסוככיים מכילים phthalides, flavonoids, carotenoids coumarines, terpenoids, polyacetylenes ופיטוכימיקלים נוספים, לרבים מהם סגולות מונעות סרטן. הפיטוכימיקלים הללו חוסמים מגוון פעילויות הורמונליות הקשורות בהתפתחות סרטן.
מחקרים שנעשו לאחרונה מוכיחים כי לשמיר פעילות נוגדת-חמצון גבוהה ביותר.
השמיר מהווה מקור לויטמינים ומינרלים (הערכים ל-100 גר'):
אשלגן: 738 מ"ג - מינרל התורם להורדת לחץ דם ולחוזק העצם
בטא-קרוטן (פרו-ויטמין A) 771 מ"ג : תורם להאטת תהליכי הזדקנות, להפחתת הסיכון לסרטן, לשיפור תפקוד הריאות ולהפחתת סיבוכים הקשורים בסוכרת.
חומצה פולית: 150 מק"ג - ויטמין מקבוצה B התורם ללידת תינוקות בריאים וכן להפחתת הסיכון למחלות לב.
ויטמין C: 85 מ"ג - נוגד חמצון חזק התורם גם לתפקוד תקין של מערכת החיסון.
מגנזיום: 55 מ"ג - מינרל התורם להורדת לחץ דם ולחוזק העצם
(קצובת האשלגן: 3500 מ"ג, בטא קרוטן: 800 מ"ג, חומצה פולית: 400 מ"ג, ויטמין C: כ-85 מ"ג, מגנזיום: כ-370 מ"ג)

תימין
באנגלית: thyme
שם לטיני: Thymus vulgaris
משפחת השפתניים Labiatae family))
פולקלור
היוונים הקדמונים החשיבו את התימין כסמל לאומץ ולהקרבה. בימי הביניים הגברות קישטו בענף של תימין את הצעיפים שנתנו לאבירים שלהן.
רפואה עממית
לתימין יש היסטוריה של שימוש לטיפול במלנכוליה, מחלות של מערכת המין ולשיפור העיכול. במאה ה-18 הוא הומלץ כתרופה לכאבי ראש ולדכדוך.
ומה אומר המחקר המדעי?
המחקר הראה כי התימין מכיל salicylates (רכיבים צמחיים טבעיים דמויי אספירין) וכמה פיטואסטרוגנים (פיטוכימיקלים בעלי פעילות אסטרוגנית חלשה). יתכן כי זה מסביר את השימושים ההסטוריים הללו.
כיום כצמח רפואי, התימין משמש בעיקר לטיפול במגוון בעיות במערכת הנשימה. כמו בן דודו האורגנו, התימין מכיל thymol שלו פעילויות אנטימיקרוביאליות ואנטיספטיות. יש לו גם השפעות מעלות כיח. התימול הוא מרכיב יעיל בסירופ נגד שיעול.
הפעילויות האנטימיקרוביאליות של התימין מסייעות גם במניעת מחלות שמקורן במזון. שמן התימין הוכח כבעל השפעות מעכבות גדילה של חמישה פתוגנים חשובים שמקורם במזון. Carvacarol, פיטוכימיקל טבעי הנמצא בתימין נחקר אודות השפעותיו נוגדות החיידקים.
מחקרים שנשעשו לאחרונה מוכיחים כי התימין הוא נוגד חמצון חזק במיוחד.
איך משתמשים?
מומלץ להכין תה מתימין ולהשתמש בו שלש פעמים ביום.

* הערה: הוספה של עשבי תיבול לתפריט היא דרך מצוינת לו הרבה בריאות, עם זאת, אין להגזים בצריכה של עשבי התיבול, במיוחד במצבים כמו הריון והנקה

הכל על -צמחי תבלין

שם המאמר: צמחי תבלין
שם המחבר: פוטיבסקי א.
פרטים ביבליוגרפים: "מדע" כ"ג - 6 (1979)
סוג המאמר: מאמר מלא
הנושא: מיצוי צמחים, צמחי תבלין

צמחי תבלין

אין זו מחמאה גדולה לתאר משהו כמצוין בכל המעלות הטובות אלא ש..."חסר לו מעט פלפל".
טבח ודאי שירגיש עצמו נפגע אם נשבח את אופן בישולו "אלא" נוסיף, "אין התבשיל מתובל כראוי".

תבלינים, מסתבר, אינם "סתם משהו העומד על המגש במטבח" - הם צופנים לא רק סודות גסטרונומיים חשובים אלא גם היסטוריה ארוכה של מסעות הרפתקניים ושמות אכזוטיים. יש אפילו הטוענים כי גילוי אמריקה לא נעשה אלא במבצע חיפוש אחר דרכים חדשות להבאת תבליני המזרח לאירופה...ולמפקפק בכך כדאי להזכיר כי ק"ג אחד של תבלין הזעפרן, המיוצר מצלקות פרחי הכרכום, מחירו כ- 2,000 דולר(!) - אכן סיבה טובה להרפתקאות וגילויים....

על טעם ועל ריח
תבלין אפשר להגדיר כחומר צמחי שכמויות קטנות ממנו משנות את הטעם והריח של מוצרים שונים, ומעשירם. נהוגה הבחנה בין "עשבי מטבח" (herbs), לבין תבלינים "אמיתיים" (spices), לבין חומרים ניחוחים שהופקו מצמחים.

בין "עשבי המטבח" נמנים צמחים בעלי עלים ריחניים, המקנים למאכלים ניחוח וטעם, אף כאלה שלמעשה אינם עשבים כלל - דוגמת הער האציל (Laurus nobilis) שהוא שיח גבוה, המגיע לממדי עץ, שעליו (עלי דפנה) מקנים ריח לתבשילי דגים, מלפפונים כבושים ועוד. בעשבי המטבח משתמשים כשהם חיים וירוקים, דוגמת פטרוזיליה (Petroselinum crispum), כרפס העלים - סלרי (Apium graveolens dulce) נענע (Mentha); או מיובשים דוגמת קורנית (Thymus) ורוסמרין (Rosemary). ייבוש הכרחי במקרה של החסנה או דרך שיווק ארוכה, אם כי באחרונה הוחל גם בשיווק חומר ירוק מוקפא.

התבלינים "האמיתיים" מיוצרים מחלקים שונים בצמחים שונים: ניצני פרחים מיובשים - ציפורן (Dianthus) זרעים ופירות - חרדל (Sinapis sp.), כמון - (Cuminum), קרדמון - הל (Elettaria cardamomum) שנף-וניל, פרג (Papaver) ושומשום (Sescemum), קליפת הגבעול - קינמון (Cinnamomum), שורשים וקני שורש - חזרת וזנגביל (ג'ינג'ר). וכאמור הזעפרן, המיוצר מצלקות פרחי הכרכום, ונחשב לתבלין היקר ביותר, ואין פלא בכך - דרושים כמה אלפי פרחים כדי לצבור ק"ג אחד שלו.

לא רק באיברי הצמח המשמשים כמקור נבדלים "עשבי המטבח" מהתבלינים ה"אמיתיים" (עלים לעומת חלקי צמח אחרים); הם נבדלים גם, במקרים רבים, במקורם הגיאוגרפי ובמחירם. רוב עשבי המטבח מקורם באזורים ים תיכוניים: דוגמת הער האציל, גד השדה (Coriandrum sativum L.) כמון, שומר (Foeniculum) חרדל, רוסמרין, מרווה (Salvia). בודדים מקורם באזורים קרים יותר. לעומתם התבלינים "האמיתיים", כמו פלפל שחור, זנגביל, שנף קינמון, קרדמון, ציפורן, אגוז מוסקט ורבים אחרים, מוצאם מהאזורים הטרופיים, הן של העולם הישן והן של העולם החדש. אף שאין תבלין שמתחרה במחירו למחיר הזעפרן, הרי בדרך כלל מחיר התבלינים "האמיתיים" גבוה ממחיר "עשבי המטבח".

מצמחי התבלין השונים מפיקים חומרים ניחוחיים רבים, אלה משמשים כתמציות תבלין למטבח הביתי ולתעשיית המזון והמזון המשומר, אך חלק גדול מהם משמש גם כתוספות מקנות-ריח ליינות וליקרים, למוצרים קוסמטיים שונים, בתעשייה הפארמאצבטית-למחצה, כמו בתעשיות סבון, משחת שיניים וכו'. מתברר כי לרבים מבין החומרים האלה תכונות רפואיות שונות: מהם מחטאים, מהם משככי כאב ועוד. פעולתם הנגד-חיידקית של אחדים מחומרים אלה מסבירה את חשיבותם בשימור מזונות, וכדוגמה - הער האציל. דוגמה טובה לשימוש מגוון בצמח תבלין היא בת-קורנית (Thymus sp.) שעליה מקובלים כתבלין למאכלי בשר, סלטים וכו'. מעלים אלה מפיקים חומר המשמש בתעשיות מזון ושימורים וכתרופה נגד שיעול והצטננות. הנדיפים מבין החומרים הניחוחיים מכונים "שמנים אתריים".

משפחות מבושמות
מיני הצמחים שמשתמשים בהם כתבלין רבים הם (כמה מאות) ונכללים במשפחות בוטאניות שונות. המשפחות העשירות ביותר במספר מיני התבלין הן השפתניים, הסוככיים, המורכבים, השושניים והדגניים. גם במשפחות רבות אחרות מוכרים מינים המשמשים כתבלין.

משפחת השפתניים היא אחת מהמשפחות העשירות במינים המשמשים כתבלין, יש המכנים אותה על שם תבלין מוכר - משפחת המנתה. מיני התבלין המשתייכים למשפחה זו הם: נענע, ריחן, אזובית (Origanum) איזוב (Marjorana), מרווה, בת-קורנית, רוסמרין ועוד. איזור התפוצה העיקרי של מינים אלה הוא אגן הים התיכון, אך מגדלים אותם כיום כגידול תרבותי בחלקים שונים של העולם.

הצמחים הנאספים בטבע נקצרים פעם אחת בשנה כשהם בפריחה, בחודשי אפריל-יוני, ומיובשים, על פי רוב, בתפזורת בשדה (ייבוש בשמש). לעומת זאת צמחי תבלין שמגדלים בתרבות, נקצרים פעמים אחדות בשנה, לרוב כשהם בפריחה, ומייבשים אותם באופן מלאכותי למחצה (בסככות). לאחר הייבוש מפרידים את העלים מהגבעולים והעלים המיובשים נסחרים. ייבוש לקוי מביא להורדת איכות התבלין.

מכל המינים המשתייכים למשפחת השפתניים מפיקים שמנים אתריים, ברוב המקרים מהצמח הירוק אך לעתים גם מהעלים, לאחר ייבושם. נסקור להלן שלושה מינים ממשפחת השפתניים: ריחן, נענע ואזוב, כדי להכיר את אופן הגידול, השימוש והיבולים.

ריחן - זה סוג המכיל מינים רבים; המין הנפוץ ביותר בתרבות הוא Ocimum basilicum או בשמו המסחרי: בזיל מתוק. צמח זה מגלה גמישות אקולוגית וגדל בתרבות בארצות רבות: בארה"ב, באגן הים-התיכון באפריקה ובאסיה. בניסויים שערכנו גדל הריחן היטב בגולן, בבקעת בית שאן, במישור החוף ובנגב.

העלים המיובשים משמשים לתיבול צלי, מרקים, סלטים, רטבים ובתעשיית המזון: במיץ עגבניות וברטבים המכילים עגבניות (כמו קטשופ); הם מכילים כאחוז אחד של שמן אתרי, שמן שהוא מרכיב חשוב בתעשיות הבשמים והליקרים. זני ריחן שטופחו במזרח משמשים עד היום לבישום האוויר, במיוחד בימי חג. ריבוי הריחן נעשה מזרעים.

נענע - (Mentha sp.) היא אחת מסוגי התבלים המוכרים ביותר וכוללת עשרות מינים שמתוכם שניים: נענע חריפה (פפרמינט Mentha piperita) ונענע משובלת (ספירמינט M.spicata) הן המקובלות ביותר. הנענע המשובלת היתה מוכרת כבר בימי הרומאים ושימשה לתיבול, להקניית ריח טוב וברפואה העממית, בעוד שאת הפפרמינט הכירו רק במאה ה- 17 והיא תוצר של הכלאה.

כיום מגדלים את הפפרמינט ברוב האזורים בעולם. העלים משמשים לתה וכמקור לשמן אתרי שרבים שימושיו: לבושם, בתעשיה הפארמאצבטית-למחצה (משחות למיניהן) ובתעשיות מזון (ממתקים בעיקר). מדי שנה מייצרים בעולם כחמישה עשר אלף טון שמן נענע. את הנענע מרבים משלוחות.

האיזוב התרבותי - (Majorana hortensis) הוא צמח רב-שנתי, שמוצאו מפורטוגל. בתרבות מגדלים אותו באירופה, באגן הים-התיכון ובאמריקה. בעליו המיובשים משתמשים לתיבול סלטים, מאכלי בשר, גבינות, מרקים ורטבים. היוונים השתמשו באזוב כבצמח תבלין ולטקסי קבורה. עד עצם היום מקובל השימוש באיזוב ברפואה העממית. (יש לשים לב כי האזוב הוא צמח עילאי, ממשפחת השפתניים, ואין להחליפו בטחב, השייך לצמחים הירודים חסרי הנצה).

משפחה רבת-ריח אחרת היא משפחת הסוככיים. ברבים מבני משפחה זו משמשים הזרעים כתבלים. כך בקרמל, גד, אניס (Pimpinella anisum L.) וכמון. במינים אחרים משתמשים לא רק בזרעים אלא גם בעלים, בגבעול ובשורש כמו: שומר, שבת, כרפס, סלרי, ופטרוסלינון.חלק ניכר מהמינים הם חד-שנתיים, בעיקר אלה שמגדלים לזרעים כמו כרוויה (קימל) וגד. אך גם מינים דו-שנתיים או רב-שנתיים שכיחים במשפחה זו (שומר, פטרוסילינון). הריבוי של כל המינים ממשפחת הסוככיים רחב מאוד וכן גם אזורי הגידולים התרבותיים, אך עיקרו באגן הים-התיכון ובאירופה.

הכרוויה - (קימל, Carum carvi ) מוכר בשני זנים - אחד דו-שנתי, הנפוץ בצפון-אירופה, אסיה, צפון ארה"ה וקנדה והזן השני החד-שנתי נפוץ באזור הים-התיכון. משתמשים בזרעים ללחם, ליקרים, גבינות, סלטים ושימורים.השמן האתרי מקובל למתן טעם לתרופות, להכנת מי-פה ולטיפול בשיעול.

שם טוב משמן...
כאמור, מצמחי תבלין רבים מפיקים חומרי ניחוח. את חומרי הניחוח הנדיפים מכנים שמנים אתריים (essential oils). השמנים האתריים, לבד מהיותם חומרים אורגאניים אין ביניהם מכנה משותף כימי, ולמעשה אינם שמנים כלל (שמן "אמיתי" הוא גליצריד של חומצות שומניות. המונחים "שמן אדמה", "שמן סיכה" גם הם אינם שמות כימיים: אלו תמיסות של פחמימנים. אפילו כך אין רוב השמנים האתריים בחזקת שמנים: רק מעטים מביניהם שייכים לפחמניים). השמנים האתריים משתייכים לקבוצות כימיות שונות: מיעוטם כאמור פחמימנים; השנף והקינמון הם אלדהידים; הפפרמינט מכיל מנתון שהוא קטון; בחרדל, בבצל ובשום חומרי הניחוח הם אורגאניים, ומכילים גפרית (שום ובצל) או חנקן וגפרית (חרדל).

תפקידם של השמנים האתריים בצמח שנוי במחלוקת: בפרחים יכולים הם לשמש כאמצעי למשיכת חרקים מאביקים. מציאותם בשורש, בגבעול ובעלים ייתכן והיא מסייעת בהגנה בפני טפילים ואוכלים. ישנה סברה הטוענת כי השמנים האתריים מסייעים להקטנת אידוי מים מהחלקים העל-אדמתיים של הצמח, ובכך מתרצים את מספרם הרב של צמחים מכילי שמנים אתריים בעלים ובגבעול באזורים ים-תיכוניים. כאמור, אין הסבר מקובל לכל המקרים.

ניתן להפיק את חומרי הניחוח מצמחי התבלין תוך סחיטה או בעזרת מיצוי. לשם מיצוי החומרים הנדיפים, כלומר - השמנים האתריים, משתמשים בקיטור: מזרימים קיטור דרך צמחים שנקצרו. הקיטור סוחף עמו את השמן האתרי, שנקודת רתיחתו נמוכה (80-60 מ"צ). לאחר מכן מקורר הקיטור, הכולל את השמנים, במעבה. במקטע הנוזלי צף השמן על פני המים עקב משקלו הסגולי הנמוך יותר. יש להדגיש כי השמנים האתריים אינם מסיסים במים ותפקיד הקיטור הוא לחמם את השמן, לנדפו ולסחפו.

לשם מיצוי חומרי ניחוח שאינם נדיפים, המכונים אולירזינים, שנקודת רתיחתם גבוהה, משתמשים בממיסים אורגאניים דוגמת אתר וכוהל. במקרים שהחומר רגיש לחימום ממצים אותו בשמן קר. בכל שיטות המיצוי אין מתקבל בדרך כלל חומר טהור מבחינה כימית אלא תמיסה בת מספר מרכיבים, מאחר שצמחים המכילים חומרי ניחוח, מכילים בדרך כלל תערובת של מספר חומרים כאלה.

התבלינים המבוקשים
השימוש בתבלינים היה ידוע כבר כשלושת אלפים שנה לפני הספירה, במצרים, סין והודו ומאוחר יותר ברומא ובחלקים אחרים באירופה וביבשות אחרות. בימי קדם היה לתבלינים שימוש נרחב במטבח, בפולחן, ברפואה העממית ובקוסמטיקה. חשיבותם המיוחדת של התבלינים בימי קדם נבעה מהצורך להעניק טעם בולט במיוחד למזון, שפעמים רבות לא היה טרי במיוחד, שכן לא היו קיימים אמצעי שימור מתאימים.

כיום הסחר העולמי בתבלינים הינו עצום: בשנת 1974 ייבאה ארה"ב כמאה וחמישים אלף טון תבלינים בשווי כולל של מאה וחמישים מליון דולר וכשמונת אלפים טון שמנים אתריים בשווי כולל של כשבעים מליון דולר.

בעבר נאספו כל התבלינים מצמחיית הבר הטבעית. רק באזורים אחדים כמו הודו, סין ובאגן הים-התיכון, נהגו לגדלם גם באופן תרבותי. גם כיום נעשה איסוף של צמחי תבלין רבים מאכלוסיית הבר, בעיקר בארצות מתפתחות, בעוד שהולך וגדל הקף הגידול התרבותי של תבלינים, בעיקר בארצות מפותחות. עם זאת כבר מורגש מחסור בתבלינים רבים וכתוצאה מכך מאמירים מחיריהם. יתר על כן, השוק הבינלאומי דורש תבלינים בעלי איכות קבועה וגבוהה, שעבורם מוכנים לשלם מחיר גבוה.

טוב ליהודים?
המחסור בתבלינים בעלי איכות גבוהה ובחינת שוק התבלינים הבינלאומי הביאו להחלטה במשרד החקלאות ובמינהל המחקר החקלאי לבדוק את כדאיות גידולם בארץ של מספר תבלינים למטרות יצוא. יש לציין שישראל צורכת תבלינים בהיקף כולל של כשבעים מליון ל"י בשנה, והשוק המקומי מייצר רק חלק מזערי מכמות זו. במסגרת המחקר בדקנו, בין היתר, את כמות השמן האתרי במיני צמחים שונים ובעונות השנה השונות. הרכב השמנים האתריים נבדק כעת במעבדתנו. בבדיקות הראשוניות נמצא שקיימים הבדלים בכמות השמן בין מינים שונים ובעונות השנה השונות, כפי שניתן לראות בטבלה 1.

טבלה 1. שמן אתרי (אחוז בעלים מיובשים) בצמחי תבלין שונים בשלוש עונות שנה.
כרוויה נענע אזובית איזוב ריחן עונה
- 1.9 3.5 1.4 1.2 אביב
2.2 2.8 6.8 3.1 1.3 קייץ
- 3 2.2 1.2 1.3 סתיו
3.5 13.3 33.5 8 9 סה"כ יבול שמן לשנה (ג"ר/מ2)
2 2 3 0.8 0.01
(עקבות) תקן אמריקאי (% מינימום)

בכל המינים עולה כמות השמן האתרי על המינימום המתחייב מהתקן האמריקאי. שיא כמות השמן נמצא בקייץ, להוציא את הנענע, שבה עולה ריכוז השמן עד הסתיו. יבולי השמן וכמותם הם גבוהים מאוד ומצדיקים המשך המחקר ללימוד מרכיביהם.

עתה נפנה לבחון האם כדאי לגדל צמחים בהקף מסחרי בישראל, ואילו מינים. נבחן זאת בנפרד לכל אחת משלוש הקבוצות של צמחי התבלין: תבליני-עלים, תבליני-זרעים, ותבלינים לשמנים אתריים.

תבליני העלים - מינים ממשפחת השפתניים מניבים בתנאי הארץ יבולים גבוהים העולים על אלה המקובלים בחו"ל. ההכנסה ליחידת שטח ומים טובה. הגידול ממוכן כולו. גידול משקי של תבלינים אלה דורש מפעל לייבוש הצמחים, הפרדת העלים מהגבעולים ומשלוח העלים לחו"ל. אמנם עתה, משהוקמו שני מפעלים כאלה, הורחבו שטחי הגידול של תבליני העלים והחילונו לייצאם. אף שהסיכויים נראים טובים יש לזכור שקיימות בעיות שטרם באו על פתרונן: הידע האגרוטכני אינו מלא (מזיקים למשל); אין לדעת מה יקרה למחירי התבלינים בשווקים הבינלאומיים כאשר גורם נוסף חודר אליהם; חסר בידינו ידע מעמיק על תהליכי הייבוש וההפרדה; רק עתה החילונו בטיפוח זנים המותאמים לתנאי הארץ.

תבליני הזרעים - ממשפחת הסוככיים הם גידולים פשוטים יחסית ממוכנים וחד-שנתיים. ואולם, גם גידולים אלה מעוררים בעיות: הדברת עשבים רעים ממשפחת הסוככיים (גזר, אמיתה, שומר וכו'), היא בעיה קשה הואיל והם משתייכים לאותה משפחה בוטאנית כמו גידולי התרבות; המחירים אינם קבועים, ומשתנים לעתים בצורה חדה וחריפה. ראוי לציין כאן שמספר רב של מינים, כמו שומר, פטרוסלינון, כרפס ועוד, גדלים בארץ בהקף ניכר ובהצלחה רבה, לאחר שנלמד שיטות ייבוש מתאימות למינים אלה תיפתחנה בפנינו אפשרויות בעלות פוטנציאל רב.

שמנים אתריים - עדיין לא הגענו בארץ לשלב משקי, אך ברמת היבולים שאנו מקבלים בצמחים ממשפחת השפתניים והסוככיים אין ספק שיבולי השמן גם הם גבוהים ביותר. מבדיקות של כמויות ומבדיקות הרכב השמן, מתברר שאנו עומדים בתקנים הבינלאומיים ומכאן הסיכויים הטובים לפיתוח הענף אצלנו ובעתיד הלא-רחוק.


--------------------------------------------------------------------------------
לקריאה נוספת

פוטיבסקי א', א' קוריס וד' בסקר. 1977. מחקרים בצמחי תבלין בשנים 1976-1973. פירסום מיוחד מס' 87, מרכז וולקני, בית דגן.

שיפמן י. 1969. צמחי רפואה, תבלין ובושם. אנציקלופדיה חקלאית כרך ב' 225-189.

הכל על צמחי ועשבי מרפא

מיתוך:ניסים קריספל
תולדות רפואת הצמחים מראשיתה ועד ימינו

עוד בשחר ההיסטוריה התחקו רופאי האליל על טיבן של המחלות ושל העשבים והתרופות שהשפיעו אליהן לטובה ומסרו את פרי ניסיונם לדורות הבאים.

זמן רב לפני שיצא אברהם מאור כשדים נתקיימה במסופוטאמיה או עיראק של היום תרבות עירונית שצרכה סמי מרפא ותכשירי יופי.

בספרייתו הגדולה בנינוה אסף אשורבניפל מלך אשור (669-626 לפנה"ס) למעלה מ30,000- לוחיות חרס, מהן 800 בענייני רפואה.

רשימת התרופות ודרכי הריפוי שהיו ידועים לרופאים – הכהנים בבבל ארוכה ואשירה.

ידועות כיום כ400- תרופות אשוריות ממקורות צמחיים כמו שרף המופק מעץ האורן לטיפול במחלות עור ובמחלות כליה וכבד ושיקויים שהופקו מפרג ודודא לשיכוך כאבים.

במצרים נתמזגו תפקידי הכהן והרופא לאחד. הפרעונים היו מוקפים רופאים שכל אחד מהם התמחה באיבר מיוחד או בתופעה רפואית מיוחדת. בפפירוס ע"ש אדווין סמית שנתגלה בתבי בשנת 1862 ומתייחס לשנת 1600 לפנה"ס תמצא תיאורים מפורטים של מחלות, דרכי אבחנתן וסיכויי ריפוין באמצעות צמחים.

בפפירוס אברס (1500 לפנה"ס) נמנו 877 מרשמים למספר רב של מחלות, מהם הנחשבים אף כיום כמו המור, הלבונה, השומר והכופר (החינה).

הרפואה בישראל בתקופה הקדומה היתה חלקה עממית-מקורית ובחלקה מורכבת מיסודות זרים שהגיעו אליה מהארצות השכנות.

מפסוקי המקרא נוכל ללמוד לא מעט על ידיעות אבותינו במבנה גוף האדם, במחלות, בדרכי ריפוי ובייחוד בחוקי מניעה ושמירה על הבריאות. רופאי העולם תמימי דעים בהוקרתם ובהתפעלותם מחוקי ההיגיינה הציבורית כפי שנקבעו בתורה – והחשובים שבהם עקרון יום מנוחה שבועי לאדם ולבהמה ומניעת מחלות מדבקות.

לפרסום זכו הרפואות הצרי" (ירמיהו ח' כ"ב). פצעים, חבורות ומכות טריות טופלו על-ידי בזיקת חומרי ריפוי, תחבושות ומריחה בשמן: "פצע וחבורה ומכה טריה לא – זרו ולא חבשו ולא רככה בשמן" (ישעיהו א', ו').

הרוכלים שהיו משוטטים ביישובים ומוכרים מיני סדקית, היו מספקים גם תערובת של צמחי רפואה שנקראה בשם "אבקת רוכל" (שיר השירים ג', ו').

ישעיהו הנביא ממליץ למרות דבלת תאנים על השחין שפשה בעורו של המלך חזקיהו (ישעיהו ל"ח, כ"א).

אליהו ואלישע הפגינו בקיאות עמוקה בטבע צמחי הארץ עד כי השכילו לרפא בהם ילדים שלא נותרה בהם נשמה.

ראשיתה של רפואת הוודה של הודו בשנת 1500 לפנה"ס והיא שופעת לחשים והשבעות שבכוונתם להפיס את דעת השדים משלחי המחלות.

בספר הסוסרוטה (מן המאה החמישית לספירה) נמנים לא פחות מ760- צמחי מרפא, שרבים מהם נכללו בספר התרופות של ארצות המערב ומשמשות עד היום. להבלטה מיוחדת זכו סמי המשגל וציון רעלים וסמים נגד רעלים להכשות נחשים ובעלי חיים ארסיים אחרים. מקום רב הוקדש בו לשום שהעמים הלטיניים מרבים לאוכלו ושנתפרסם רק עכשיו בזכות סגולותיו החשובות למניעת כיב הקיבה (אולקוס) ומחלות זיהומיות.

כת זרתוסטרא הפרסית (1000 לפנה"ס) הביאה לרפואה את פולחן הניקיון והעשירה את אוצר הסמים והצמחים ומאחר שפרס ישבה על פרשת דרכים בין מזרח למערב, היא השפיעה על התפתחות רפואת הצמחים ברחבי המזרח התיכון ואף בסין הרחוקה.

לפני שנעבור למזרח התיכון, מן הראוי שנעיף מבט על רפואת הצמחים בסין.

הקיסר שן-נונג (2737 לפנה"ס) נחשב כמייסדה של הרפואה הסינית. לקיסר זה מייחסים את כתיבת "הבנצסאו" – העשבייה הגדולה המזכירה כאלפיים חומרים רפואיים שימושיים מעולי החי, הצומח והדומם, וביניהם צמח מטפס בשם מה-הואנג
(שרביטן – (Ephedra כתרופה הממריצה את מחזור הדם, מורידה חום, מרגיעה שיעול, מקלה על הפרעות בדרכי הנשימה ומרפאה דלקת ריאות.

האיליאדה מבהירה מעל לכל ספק שבשנת 1000 לפנה"ס כבר היתה הרפואה ביוון מקצוע המכבד את בעליו. מקדשי הפולחן הרפואי היו ידועים בשם אסקליפייה מעין בתי-הבראה של היום בהם רחצי את החולה במי מעיין וסכו את גופו בשמנים ובמרקחת צמחי מרפא.

תודות לעובדה שהיוונים לא נטו להתעמקות בעניינים דתיים ולדת לא היתה השפעה כה גדולה בחיים הציבוריים, הצליחו רופאיה להעלות את המדע הרפואי לרמה גבוהה מאוד.

היפוקראטס (460-370 לפנה"ס), מייסדה של תורת הרפואה המוכרת לנו כיום, הוא שהשרה עליה רוח מדעית, דחק אמונות טפלות, והשתית אותה על עקרונות המוסר. בכתביו הוא מונה כ300- צמחי מרפא. כמה מן הצמחים האלה משמנים עד היום ברפואה העממית ובהם נענה, מרווה, פיגם, וורבנה, רוזמרין ופרג.

הבוטנאי תיאפרסטוס (המאה ה3- לפנה"ס) חקר את צמחי יוון והארצות השכנות וכתב ספר הנקרא: חקירות אודות הצמחים" ובו הוא מביא פרטים על תאור הצמח, אופן גידולו ושימושו הרפואי.

דיוסקורידס (המאה ה1- לפנה"ס), שהיה רופא יווני ששירת בצבא רומי בימי נירון קיסר, חיבר ספר בשם "חומרי הרפואה" ובו הוא מתאר כמעט אלף תרופות ממקורות צמחיים כולל הוראות איסוף, קטיף, שימור ושימוש. הספר זכה להצלחה אדירה והפך לספר יסוד ברפואת העשבים.

גאלינוס היווני מקובל כגדול הרופאים בתולדות רומי (200-130 לספירה). הוא חיבר למעלה מ300- ספרים אשר שימשו ספרי לימוד בכל אוניברסיטאות אירופה בימי-הביניים. חלק גדול מהם מוקדש לאנטומיה ופיזיולוגיה. הוא ביסס את טיפוליו, בין היתר על שימוש ברפואות צמחיות. בשם "רפואה גלנית" מכנים עד היום רפואה המתבססת על חלקי צמח. עם מותו נסתיימה תקופת הזוהר של הרפואה היוונית העתיקה. בעולם הופיע כוח חדש, שהרס את התרבות העתיקה עד היסוד: הנצרות.

בתקופת פריחתה של הרפואה היוונית נמצאה ארץ ישראל בתוך אזור גיאוגרפי שעמד תחת השפעתה של התרבות היוונית. בתקופת התלמוד היה קיים מעמד רופאים שהיה מכובד מאוד ורבים מהתנאים והאמוראים היו גם רופאים מפורסמים כמו ר' ישמעאל, ר' חנינא בן דוסא, ר' עקיבא, ר' חנינא בן חמא, יוסף הרופא מגמלא, טוביה הרופא ממודיעים ומניומי הרופא. ר' שמואל בן אבא הכהן (257-165 לספירה) המציא לפי כל הנתונים תרופה צמחית מפורסמת למחלות עיניים בשם "קולירין דמר שמואל".

בתקופה זו מזכיר התלמוד תרופות שונות מעולם הצומח, משחות, שמנים, אבקות וחבישות.

עם עלייתו של האיסלאם התעניינו המושלים הערבים בכתבים רפואיים של גדולי הרופאים היוונים והרומים. חלק גדול מהכתבים תורגם לערבית ועד המאה ה13- היתה כמעט כל הספרות הרפואית באירופה ובארצות המזרח הקרוב ערבית. חלק גדול ממנה תורגם לשפה הלטינית על-ידי מלומדים יהודים לשימוש הרופאים הנוצרים.

עולם האיסלאם הוליד רופאים גדולים כמו אבו בקר אר-ראזי (932-860). אבן-סינא (1036-980) שכתב מעין אנציקלופדיה שלמה של כל הרפואה בזמנו וחלקים ממנה עוסקים בתרופות פשוטות או מורכבות המבוססות על צמחים בייחוד נגד סמי רעל.

ואבן אל ביאטר (1248-1197) שכתב ספר רב היקף על צמחי מרפא המבוסס על ספריהם של דיוסקורידס וגלינוס.

לתקופה קדומה שייך ספרו העברי של אסף הרופא בשם ספר הרפואות שאין יודעים בדיוק מתי נכתב. בספר זה נמצאים מונחים רפואיים לרוב, שמות תרופות בעברית, ארמית, יוונית וגם בלטינית. אוצר התרופות הצמחיות של אסף היה עשיר עד מאוד, דבר המצביע על בקיאותו הרבה בתורת הצמחים הרפואיים.

על אדמת אירופה נכתב הספר הרפואי השני בשפה העברית. בקרבת העיר סאלרנו שבדרום-איטליה חי הרופא ר' שבתי בן אברהם המכונה דונולו (982-931), שהותיר אחריו גם ספר רפואי על תרופות המכיל כ120- חומרים רפואיים, רובם מעולם הצומח.

ברם, הגדול מבין הרופאים היהודיים בימי-הביניים, היה רבנו משה בן מימון (1204-1135). מחיבוריו ידועים ספר המכיל מעין תמצית כתבי גלינוס הנקרא "ספר הרפואות" וספר על הרעלים והתרופות כנגדם. בספרים אלה שמור מקום נכבד לצמחי המרפא וכמה מאות מהם נזכרים בכתביו. החיבורים הרפואיים של הרמב"ם מעידים כי מחברם היה רופא בעל כשרון הסתכלות ובעל דעות עצמיות – חופשי מכל אמונות טפלות ובעל ביקורת חריפה.

אחרי נפילת האימפריה הרומית נעשתה הכנסייה הנוצרית למוקד הדעת והחוכמה. המעט שנותר מתורת הרפואה הקדומה נתפזר במנזרים ובמסדרי הנצרות הרבים. 800 שנה קפא המחקר על שמריו. תחת שלטון הכנסייה קמו לתחייה ההשקפות הישנות הטוענות שכל המחלות הפוקדות את הנוצרים מקורן בשדים וברוחות ומכיוון שכך הצטמצם הטיפול הרפואי הנזירי בתפילות, בהשבעות, בקמיעות ובסיגופים.

באותה העת נשתמרה באירופה תרבות גידול צמחי מרפא ותבלין בעיקר בגני המנזרים. נוצרה בהם מעין רפואה עממית שעסקו בה בעיקר הנזירים והמנזרים הפכו בזמנים ההם למקלט היחידי של המדעים.

בימים בהם שקעה אירופה במגפה השחורה והמוני העם שהולעטו באמונות טפלות, נרעשו מעוצם המוות השחור, היתה עדנה לצמחים בני משפחת הסולניים כמו השיכרון, הדודא והדטורה בשל תכונותיהם הנרקוטיות ובשל הסגולות שקשרו להם כמגרשי שדים ורוחות רעות.

ימי-הביניים לא היו בכל דבר "התקופה האפלה" כפי שנהוג היה לחשוב. באירופה התפתחה תורה מעניינת של רפואת צמחים שנקראה "תורת החתימות" או רפואה של דומה בדומה. רופא שוויצרי בשם פרצלסיוס (1541-1493) טען כי הבורא ברא את האדם בצלמו כדי שישרת אותו ואת הצמחים כדי שישרתו את האדם. לפיכך ברא אותם הבורא בצלמו של האדם. עלה שנברא בצורת לב עליו לשרת את לבו של האדם. זרעים בצורת כלייה את הכלייה. פרחים שצבעם אדום יפים לשרת את מחזור הדם.

שינויים גדולים חלו בתולדות האנושות במאה ה15- והם נתנו כמובן אותותיהם גם ברפואה, בספרות ובאמנות. התחילה תנועת התחייה (הרנסאנס) ששאפה להחיות את המקורות העתיקים של התרבות היוונית הקלאסית, לרבות הפילוסופיה, מדעי הטבע והרפואה.

התחייה הביאה לידי התעוררות עניין באנטומיה ובפיזיולוגיה.

במאה ה17- נפרדו דרכיהן שלה בוטניקה והרפואה. הרפואה פנתה אל הכימיה ואילו הבוטניקה נעשתה מדע שיטתי שהקיף את כל צמחי העולם.

דווקא היום, בעידן התגליות המדהימות בשטח התרפיה הכימית והאנטיביוטית גדלה הכמיהה לחזור אל "השורשים" (תרתי משמע) ומספר המשתמשים היום בריפוי באמצעים טבעיים גדל והולך. בימינו אלו הצמחים תורמים למדע הרפואה יותר מאשר התרופות הסינתטיות.



גן צמחי המרפא

סבתי עליה השלום נהגה לומר: "כל המגדל עשבי מרפא בגינתו – מרחיק חוליים מתוך ביתו." מדפי בתי-הטבע עמוסים במרקחות עשבים, שרובם מיובאים ומיעוטם תוצרת הארץ. אין אתה יודע מתי נקטפו וכמה זמן הם חנוטים באריזתם. צמח מיובש מאבד אחוז ניכר מאונו. אם עברה עליו שנה – אבדה חיוניותו. טוב נעשה אם בתכנון הכללי של גן תבלינים, נקצה גם ערוגה אחת לצמחי מרפא. ונשלב בה צמחים הטובים לטיפול בחוליים השכיחים, כמו מחלות דרכי העיכול, נזלת, שיעול, עצירות, שלשול, כאבי גרון וכאבי ראש.

מרווה משולשת או מרווה רפואית יתאימו מאוד לטיפול במחלות דרכי העיכול ובנזלת; אזוב מצוי – לשיעול ולכאבי ראש; ריחן ופטרוסלינון – לעצירות; נענה ומליסה רפואית ייטיבו עם גרון כואב, ושבת ריחני – לשלשול.

את הגבוהים שבצמחים, כמו שומר ומרווה, נשתול בשוליים. ננסה להפריד בין צמחים צורכי מים לצמחים חסכוניים. מרווה משולשת ואזוב מצוי חסכוניים מאוד; נענה, מליסה וריחן דורשים השקיה קבועה.



שיקולים בתכנון גינת צמחי תבלין ומרפא

צמחי תבלין ומרפא אינם בררניים, בדרך-כלל, ביחס לבית-גידולם. קל לגדלם וקל לטפל בהם. עם זאת, ככל שמעניקים להם אהבה, דאגה ותשומת-לב, כן ייטיבו לגדול.

חלקת התבלינים וצמחי המרפא היא חלק מהגינה הכללית ויש להתחשב בצמחים אלה ובתכונותיהם בתכנון הגינה.

מכיוון שמרבית צמחי התבלים והמרפא מקורם באזורים חמים, זקוקים מרביתם לאור שמש, וכדי להפיק מהם את מלוא טעמם וריחם, כדאי להשתדל ולשחזר עבורם את תנאי הטבע שלהם.

כאשר מצוין בהוראות הגידול שיש לשתול את הצמח במקום שטוף שמש, ברור כי הצמח צריך לקבל לפחות שבע שעות שמש ביום. אם ההנחיות קובעות שהוא זקוק לצל חלקי, הרי הוא צריך לא יותר מארבע שעות שמש ביום. צמחי תבלין ומרפא ייטיבו לגדול במקומות מוגנים מפני רוחות קרות, ליד קיר, גדר, חומר או אפילו מדרון טבעי.


מיקומה וגודלה של גינת התבלינים וצמחי המרפא

כשמתכננים גינת תבלינים וצמחי מרפא צריך לקבוע כמה שטח מקצים לה. אין להפריז בגודל החלקה, כי תבלינים רבים יכולים לגדול גם בחלקה קטנה. אם מחליטים לשתול גן תבלינים קטן ונפרד, או לערב אותם בצמחי מרפא, או לשלבם במסלעה, תמיד יש לזכור כי חשובה הגישה הנוחה לצמחים, כדי לא להרחיק על מנת לקטוף עלים בודדים משיח תבלין, או להרטיב סוליות בדשא רטוב, או לחצות ערוגה מעובדת. אבני מדרך או שביל צר יכולים לפתור את הבעיה. אחרי שהוחלט אילו צמחים רוצים לגדל, קל יהיה לתכנן ערוגת צמחי מרפא ותבלינים, קטנה או גדולה.



תכנון גינת תבלינים וצמחי מרפא בבית העירוני

גינה של בית עירוני מוגבלת מאוד בשטחה, בדרך-כלל, אבל דווקא משום כך היא מתאימה לגידול צמחי תבלין ומרפא. לפעמים זוהי חצר אחורית קטנה או טרסה נמוכה. ברבי-קומות יש גינות גג שטוח, מרפסות או אדני חלונות. יהא השטח קטן ככל שיהיה, אפשר להיעזר בעצות המובאות כאן כדי לתכננו כהלכה.



חצר

תבלינים וצמחי מרפא שזקוקים להם יום-יום, כמו בצל, שום פטרוסלינון, שבת (שמיר) ונענה. כדאי לגדל סמוך לדלת הבית או המטבח, בארגז עץ, בכיור, באמבטיה או אפילו באסלה ישנים. זורעים או שותלים צמחי תבלין ומרפא, חד-שנתיים או רב-שנתיים, כמו פטרוסלינון, שום, שבת ריחני, צתרה ורודה וקורנית.

בחצר מרוצפת אריחים כדאי לעקור אריח או שניים, לאוורר את הקרקע הדחוסה מן האריחים, לטייב אותה בזבל או בקומפוסט ולשתול תבלינים וצמחי מרפא רב-שנתיים ירוקים, כמו זוטה, אזוב ונענה.

אפשר לבנות ערוגות מורמות על המשטח המרוצף. ממלאים צמיגי מכוניות בגדלים שונים באדמה, תחילה צמיג רחב ומעליו קטן יותר. במדרגה שנוצרה שותלים פטרוסלינון, שום, מרווה ואזוביון, ובראש המגדל – רוזמרין.

אפשר לנצל כד גדול ולזרוע בו פטרוסלינון. בסיר או בעציץ גדול נפרד שותלים ער אציל (דפנה). ארגז עץ שיונח בצל ישמש בית-גידול נוח לנענה ואבוס עץ גדול יכול להיות מצע נוח לתבלינים וצמחי מרפא הגדולים, כמו שומר, שבת ריחני וכמנון האניס.

אפשר להגביה ערוגה מאבנים המצויות בשדה. אפשר לערום שכבה על גבי שכבה של סלעים, ברוחב 50-40 ס"מ, ולמלא אותה בתערובת של אדמת גינה טובה.

טרסה

בערים נוהגים להקיף את חצרות הבתים בגדר אבן, שאת שוליה אפשר לעטר בערוגה מורמת, הנשענת על מסגרות ברזל, ולזרוע בה תבלינים ריחניים וצמחי מרפא. אדנית עץ או פלסטיק תתאים לכך. מומלץ גם להתקין מערכת השקיה סדירה.



גג שטוח או מרפסת

דיירי הבתים העירוניים, הרב-קומתיים, שאין ברשותם גינה, מנצלים את חלל הבית ואת המרפסות לטיפוח צמחייה ירוקה. דיירי דירות הגג מנצלים את משטחי הגגות והופכים אותם לגנים פורחים. בתכנון של גינת-גג או מרפסת יש לקחת בחשבון את גורם המשקל, לכן כדאי להשתמש בעציצי פלסטיק קלים או מכלי קלקר, בקליט ועץ. מכלי פלסטיק שומרים על לחות יחסית גבוהה יותר ממכלי חרס. יש לוודא שיש נקבים במכלים, לניקוז עודפי המים. מניחים כמה אבנים גדולות מעל הנקבים ומעליהם את המצע. קרקע המכל תהיה מורכבת, אם כך, משכבה של אבנים וחצץ בעובי 5 ס"מ. עליהם מצע של קרקע אדומה (חמרה), שתמלא כשני שלישים מנפח המכל, ושכבה עליונה, המורכבת מתערובת של חמרה, חול וקומפוסט, במנות שוות. גובה פני הקרקע שבמכל לא יעלה על 3-2 ס"מ מתחת לשפת המכל, כדי לאפשר השקיה.

מעורב ברגבי אדמה. מרווים את תכולת הסל במזלף-יד, וממתינים עד שעודפי המים יתנקזו. מכינים גומות במצע ושותלים צמחי תבלין ומרפא. מכסים את המשטח שבין הצמחים בוורמיקוליט, שקונים במשתלות, ומוסיפים כפית דשן. משקים שנית ותולים את הסל על עץ, במרפסת, על קיר של גג שטוח, בחדר כניסה שטוף-שמש, על פרגולה, ובכל מקום מאוורר שבא בחשבון.

הזמן המתאים לשתילת סלים תלויים הוא האביב או הסתיו. להשקיה או לקטיף יש לעלות על סולם או על שרפרף מדורג קטן ויציב. ההשקיה תעשה במזלף קטן בשעות הבוקר המוקדמות או בשעות הערב. סלים תלויים זקוקים להשקיה סדירה.

מה כדאי לשתול או לזרוע בהם? כלמנתה אפורה, בת-קורנית, אזוב, מרווה, פטרוסלינון, גרגיר הנחלים, נענה.



גידול תבלינים וצמחי מרפא במכלים

עירוניים החולמים על גינה משלהם, למדו את סוד הקסם של טיפוח גן קטנטן במרפסת או על אדן חלון. השקעת הזמן היא מזערית וכך גם ההשקעה הכספית, והגן מספק עיסוק מרתק לשעות הפנאי לכל המשפחה. גידול תבלינים וצמחי מרפא במכלים הוא הזול ביותר. מחירי האדניות המיוצרות בארץ גבוה, וכדאי לאלתר ולהכין מכלי גידול – מארגזים או מעציצים ואפילו מקופסאות פח גדולות שהכילו דלקים או שמנים, מכלי פלסטיק שהיו בהם חומרי ניקוי, מאריזות קלקר של ציוד אלקטרוני, מכדי חלב, מסירי בישול, מקומקומים, מאסלות, מאמבטיות, מכיורים, מצמיגים, מלבני בניין חלולות, מדליים, הכל כיד הדמיון הטובה והמקום שבו הם צריכים לעמוד.

ראשית יש לנקב חורים במכלים, כדי לאפשר ניקוז עודפי מים. יש לנקות אותם משרידי החומרים הקודמים, לצבוע בירוק, או בצבע אחר, ולהניח שברי חרסים או אבנים שטוחות מעל לנקבים, שלא ייסתמו באדמה.

את המכל ממלאים בתערובת שהוכנה מחלקים שווים של אדמת חמרה, חול וקומפוסט. במקום חול אפשר להשתמש בוורמיקוליט, כבול וקלקר. את המכלים הגדולים, כמו אמבט, אסלה, כיור וצמיגים, יש להניח במקומם הקבוע לפני שממלאים אותם. מכלי עץ או פלסטיק גדולים כדאי להעמיד על רגלי לבנים.

גובה התערובת לא יעלה על 5 ס"מ משפת המכל, כדי להותיר מקום לעודפי האדמה המתווספים בשעת השתילה, לתוספת דשנים בתקופת הגידול, לאיגום מי ההשקיה ולמניעת פיזור עפר בשעת ההשקיה.

את תערובת האדמה יש להרטיב לפני השתילה ולהניח למכל למשך שבעה עד עשרה ימים, כדי לאפשר נביטה של עשבים שוטים. עוקרים את העשבים וחוזרים ומשקים את התערובת יממה לפני השתילה. בוחרים צמחים שזקוקים לתנאים הקיימים במקום ובעונה מבחינת שמש והשקיה. אם מזג-האוויר אינו קר במיוחד, אפשר לשתול תבלינים וצמחי מרפא שיחניים כמו רוזמרין, ער אציל, אזוביון וצתרה בכל ימות השנה, אך עדיף לשתול אותם בסתיו.

את רוב זרעי התבלינים וצמחי המרפא החד-שנתיים אפשר לזרוע ישירות במכלים. שתילים של צמחי תבלין ומרפא שנקנים במשתלה צריכים להיות בריאים וחזקים ולשם כך יש לבחון את שורשי השתיל, המבצבצים מבסיס העציץ. השתילים צריכים להיות קצרים, בעלי גבעולים מעובים וחזקים, ושלא הגיעו לפריחה. אלה מבטיחים שתיל בריא וחזק, שלא יסבול מן ההעברה למיכל.

מוציאים את השתילים, בזהירות, מבית-גידולם (שרוולי פלסטיק, מגשים, עציצים), לא לפני שחופרים גומה באדמת המכל, שקוטרה ועומקה גדולים יותר מגוש השורשים. מניחים את השורשים בגומה, מהדקים ומצלים על המכל מאור שמש בימי הקליטה הראשונים, עד שהשתילים מזדקפים ומתחילים לחיות וללבלב.

בימי הקיץ החמים יש לשמור על לחות יחסית באדמת המכל ולהימנע מהשקיית-יתר. מדי יום יש לבחון באצבע את שכבת הקרקע העליונה. אם האדמה יבשה עד לעומק עד לעומק 3 ס"מ, יש להשקות. בעיצומה של עונת הגידול יזדקקו צמחי תבלין ומרפא רבים, בעיקר חד-שנתיים ואוהבי לחות, להשקיה יומיומית. כדאי להשקות במערכת טפטוף קבועה. במהלך הגידול יש לנכש עשבים שוטים מהכלים ולשמור על אדמה נקיה מעשבים, כדי למנוע תחרות של צמחי התבלין והמרפא עם עשבים שוטים.

צמחי תבלין גבוהים, כמו שבת ריחני, שומר, או לענה, יזדקקו לתמוכות עץ, בעיקר אם הם גלויים לרוח.

אם מגדלים את התבלינים לסלט ולשימוש רגיל במטבח, יש לקצץ את הפרחים עם הופעתם, כדי שהארומה תתרכז בעלים.

צמחי תבלין ומרפא הגדלים במכלים רגישים פחות למחלות ולמזיקים, אך גם הם נתקפים בכנימות-עלה. אם יש מעט כנימות, כדאי להסיר אותן ביד. אם יש מכת כנימות, מומלץ לשטוף את נוף הצמח ולהתיז עליו מי-סבון או תמיסה מדוללת מאוד של סטרגנט נוזלי.

צמחי נענה רגישים למחלת החילדון, בעיקר בעת חילופי מזג-האוויר. על העלים מופיעים כתמים גדולים, חומים, בצבע חלודה, הגורמים לנשירת העלים. במקרה של חילדון יש לעקור את הצמח החולה. בשום מקרה אין לרסס צמחי תבלין ומרפא בקוטלי חרקים, כי אז הם אסורים למאכל!



טיפול בצמחי תבלין ומרפא בתוך הבית

אור – צמחי תבלין ומרפא זקוקים לאור, לכן כדאי למקם את העציץ על אדן חלון הפונה שלמש. בימים חמים ובשעות חמות יש לדאוג להצללה, או להעבירם לפינות מוצלות יותר, כי קרינת השמש יכוו את העלים וישרפו אותם.

מומלץ לסובב את העציץ מדי יום, או לשנות את כיוון עמידתם של המכל והאדנית, כדי שכל חלקי הצמח יקבלו אור במידה שווה. אם אין אדן חלון מתאים, אפשר לשים את הצמחים על שולחן, בקרבת חלון. חובבים מושבעים של צמחי תבלין ומרפא משתמשים במנורות פלואורסצנט, כדי לספק אור פוטוסינתטי, הדרוש לצמחים, בעיקר אם הם ממוקמים במרתף, במטבח או בקיטון. את המנורות תולים בגובה 50-40 ס"מ מעל לצמחים. מרבית צמחי התבלין והמרפא זקוקים ל15- שעות אור ביממה.

אוויר – צמחי תבלין ומרפא זקוקים למשב רוח רענן. יש לפתוח חלונות ולוודא שהצמחים אינם מופקרים לרוח פרצים או למשבי-רוח עזים. צמחי תבלין ומרפא הגדלים באוויר דחוס, כמו במטבח הבית, ונתונים לקטיף תמידי, כדאי להוציא מדי פעם לאוויר הצח והחמים.

מים והשקיה – הצורך של צמחי תבלין ומרפא הגדלים בבית במים תלוי במצב הלחות היחסית באוויר. בסביבת גדילתו של הצמח ובעונת השנה. כן תלוי צורך זה ביכולתם של הצמחים לשמור על מימיהם מפני התאדות, בגודלו של העציץ או הכלי בו הם נתונים, בבריאות הצמחים ובמזג-האוויר. בעלי הבית צריכים להכיר את סימני דרגות הרטיבות בעציצים. בימים חמים בודקים באצבע את שכבת הקרקע העליונה. אם היא יבשה, סימן שיש להשקות. אפשר ללמוד להבחין במידת הרטיבות לפי צליל בית-הקיבול של הצמח. מקישים על הדופן שלו ואם הצליל עמום, סימן שיש רטיבות בקרקע. צליל צלול אומר שהקרקע יבשה.

מומלץ להשקות בהשקיה עילית, עד שעודפי המים יחלחלו לתחתית שעליה הכלי עומד. יש לדאוג שהמשפך יהיה תמיד מלא מים, כדי שטמפרטורת המים שבו תשווה לטמפרטורת החדר. הפרשי טמפרטורות בין מי ההשקיה לעלי הצמח עלולים לגרום נזקים בגידול. מים קרים אינם טובים לשורשים.

טמפרטורה ולחות – מוצא צמחי התבלין והמרפא הוא בארצות טרופיות, סובטרופיות ודרום אירופיות, לפיכך הטמפרטורה סביב הצמחים צריכה לנוע בין 10 ל17- ממעלות צלסיוס.

אפשר להתאים את מקום הגידול שלה צמחים למיקרו-אקלים של הבית, שאינו אחיד בכל הדירה. תמיד יש הפרשי טמפרטורות בין המרפסת הצפונית לדרומית ואפילו בין חדר לחדר. לכמות הלחות שבאוויר יש השפעה רבה על התפתחות צמחי תבלין ומרפא, משום שרובם התרגלו בארצות מוצאם ללחות גבוהה באוויר.

בשל החימום המלאכותי בחורף, והיובש בקיץ, יש להעמיד בקרבת התנורים או הצמחים קערות מים לאידוי כדי להעלות את רמת הלחות באוויר. ריסוס העלווה והרצפה במים מגביר גם הוא את הלחות. תנאי הטמפרטורה בארץ טובים לגידול צמחי תבלים ומרפא בבית בכל עונות השנה, פרט לימי שרב כבדים וימי קרה, אז זקוקים הצמחים לטיפול מיוחד, שיעזור להם לעבור את תקופת המשבר.

הזנת הצמחים – הזנת הצמחים פירושה הוספת חומרי מזון לבית-גידולם. יש להבדיל בין חומרי מזון אורגניים, שמקורם מהחי או מהצומח, כגון זבל בקר, זבל צאן, זבל עופות וקומפוסט, לבין דשנים כימיים. כדאי תמיד להעדיף את הראשונים. זבלים אורגניים מכילים את כל יסודות המזון, בכמויות קטנות, והשפעתם חיובית גם על מבנה הקרקע והעשרתה במיקרו-אורגניזמים מועילים, המגבירים פוריות.

דרך טובה לזיבול היא בתמיסת זבל. ממוססים זבל עופות, זבל בקר או זבל צאת בתוך כלי, חלק אחד זבל על חמישה חלקים מים. בוחשים היטב, כדי שהמים לא יתאדו והחנקן לא יתנדף. את התערובת משאירים לתסיסה במשך חמישה עד עשרה ימים. החומר הכבד שוקע לקרקעית והנוזל שמעליו הוא תמיסת הזבל הרצויה, אותה יש לדלל במים נוספים, לפי מצב הצמח וגילו. בתמיסה זו מזבלים פעם בחודש, או שלוש פעמים בעונת צמיחה. יש להקפיד לא התיז תמיסת זבל על העלים, ולדאוג להשקיית הקרקע מיד אחרי הזיבול.

קטיף – אפשר לקטוף עלים וגבעולים של צמחי תבלין ומרפא הגדלים בבית, בכל עונת גידולם, אך בשום מקרה אין לקטוף יותר מחמישית מכמות העלים. קטיף מופרז יכול לפגום בבריאותה צמח.

צמחים גדולי-מידות, כמו רוזמרין וער (דפנה), יוסיפו ריח ניחוח וירק נאה לבית במשך כל השנה. צמחים אלה גדלים לאט ויש לקטוף מעליהם בקמצנות רבה.



ריבוי צמחי תבלין ומרפא הגדלים בבית

מי שנהנה מגידול צמחי תבלין ומרפא, ירצה להרבות אותם כדי לחלק מתנות או להגדיל את שטח הגינה שלו. ריבוי על-ידי חלוקת הצמח הוא הדרך הפשוטה ביותר לריבוי צמחי תבלין. מוציאים בעדינות את הצמח מן המכל, מפרקים את גוש הקרקע, וחותכים בסכין חד את גוש השורשים, כך שכל חלק חתוך מחובר לגבעול או לגבעולים מספר. מעבירים את החלקים לעציצים שהוכנו מבעוד מועד עם תערובת נכונה, ושותלים כמו את צמח-האם. בת-קורנית ומליסה רפואית מתאימות מאוד לריבוי על-ידי חלוקה.

דרך נוספת לריבוי היא ייחורי אמיר או ייחורי גבעול ירוקים, מוצקים, מצמחי מרווה, צתרה, לענה ורוזמרין. ייחורי אמיר נלקחים מראש גבעול או מראש ענף צדדי. חותכים כל ייחור בסכין חד לגודל שלא יעלה על 15-10 ס"מ. מסירים את העלים מן החצי התחתון של הייחור ותוחבים אותו בעציץ או במגש השרשה. מהדקים היטב ומשקים. יש להקפיד על השקיה מתמדת, אך עודף מים יגרום ריקבון. רצוי לכסות את המגש או העציץ ביריעת פלסטיק כדי למשור על הייחור מהתאדות-יתר, ולהשאיר ביריעה פתחים קטנים לאוורור. כאשר צבע הייחורים יהיה ירוק, זה סימן שהשתרשו. העונות המתאימות להשרשה הן האביב וראשית הסתיו.



גידול צמחי תבלין ומרפא במסלעה

"ארץ הרים ובקעות", כך תיארו אבותינו את ארץ-ישראל. בוני הארץ העדיפו תמיד לנצל את אדמת הטרשים ולהניח את בקעה והשפלה לעובדי האדמה. רוב בתי-הקומות והבתים הפרטיים ממוקמים באזוריים סלעיים. דיירים רבים משקיעים הון לסלק את המסלעה הטבעית, ולהביא אדמה, שעליה אפשר לגדל דשא ופרחים.

סלעים טבעיים ניתנים לסידור אטרקטיבי כמעט בלי תכנון, למעט הרחקת שיחים ועשבים גסים. ניתן להעמיק את הסדקים והבקיעים שבסלעים, או ביניהם, ולמלא אותם באדמה דשנה וברקבובית. צמחי תבלין רבים גדלים בארץ-ישראל במסלעות טבעיות, וכדאי לנצל את המסלעה הטבעית ולכסות אותה בצמחים אלה.

מי שביתם בנוי על מדרון, עם מעברים בין מפלסים שונים, ייטיבו לעשות אם יעדיפו לעצב מסלעה בגינתם, כדי ליצור הרמוניה נפלאה בין הסביבה לצומח, ולכל אלה מוגש צרור הצעות לטיפוח מסלעת צמחי תבלין ומרפא:

המסלעה בנויה כחיקוי לטבע, לכן יש למקם בה את הסלעים והאבנים בצורה טבעית, דומה ככל האפשר להימצאותם בטבע, ללא תוספות, וללא עיבוד וליטוש.

באזורים הסלעיים של הארץ – גולן, גליל, הרי ירושלים, שומרון, יהודה ונגב, בונים את המסלעה מאבני המקום.

צמחי תבלין ומרפא הגדלים במסלעה רגישים לעודף מים, על כן יהיה השלב הראשון בבניית מסלעה התקנת ניקוז לעודפי מים.

אם הקרקע כבדה מדי או משובשת בעשבי-בר רב-שנתיים, כמו יבלית או גומא הפקעים, יש להסיר את שכבת הקרקע העליונה בעומק כ20- ס"מ ולרפד את מקומה בשכבת חצץ דק או חול, ועל גבי החצץ להניח אדמת חמרה, קומפוסט או רקבובית עלים, ועליהם לערוך את המסלעה.

חשוב שהאבנים תהיינה שונות בגודלן ושגובהן יעלה על 20 ס"מ מעל פני הקרקע, ורצוי שצבעת יהיה אפור בהיר או צהבהב-חום. אבני גיר מגוונות-צורה ומיוחדות נמצאות באזורים שיש בהם פעילות קרסטית. גם עם סלעי כורכר , המצויים באזור החוף, מגרניט באילת ומסלעי בזלת בגליל ובגולן, אפשר לבנות מערך יפה של מסלעה. אין לערבב סוגי אבנים שונים במסלעה, ויש לשוות לה מראה טבעי ככל האפשר.



התאמת הצמחים למסלעה

רוב צמחי התבלין והמרפא עונים על התכונות הנדרשות מצמחי מסלעה, כגון צניעות בצריכת מים, טיפול מינימלי וגדילה איטית. מבחר רב של צמחי תבלין ומרפא מתאים לשתילה במסלעה, ביניהם צמחים משתרעים, וכאלה היוצרים גושים צפופים. יש צמחים המתאימים למסלעות שטופות-שמש ואחרים הזקוקים להצללה קלה.

להלן רשימה של צמחי תבלין ומרפא הראויים לגידול במסלעה:

רוזמרין שרוע, צתרה ורידה, צתרנית משובלת, קורנית מקורקפת, אזוביון דגול, כלמנתה אפורה, רגלת הגינה, מינים של נענה, בת-קורנית, פטרוסלינון, געדה מצויה אזוב מצוי, זוטה לבנה, כתלה חריפה, אזובית מדברית, פיגם מצוי, צלף קוצני, קזוח עקום ושום.

שתילה – חשיבות מרובה נודעת למרווחי השתילה ולמיקום הצמחים במסלעה. יש לקחת בחשבון את ההתפתחות העתידית של הצמח. מי שאין לו מושג בכך, רצוי שיבקר במסלעות קיימות או בגנים בוטניים. אבני המסלעה יוצרות מיקרו-אקלים מיוחד: צד אחד של האבן עשוי למתן את החום במסלעה, וצד אחר להגביר אותו. יש אפוא לבחור בצמחים הנכונים לכל צד.

חשוב מאוד למיין, לקבץ ולשתול צמחים בקבוצות שיש להן צורך דומה במים. בשטח הריק שבין הצמחייה הרב-שנתית, אפשר לשתול צמחים פורחים עונתיים, או צמחי בצל ופקעת.

השקיה – צמחי התבלין והמרפא שנועדו לגדול במסלעה, חסכוניים מאוד במים. בשנים גשומות הם יסתפקו במי הגשמים ויעברו את הקיץ בשלום. בשנים שחונות יש לסייע להם בכמה השקיות-עזר, באמצעות טפטוף, בצור מבוקרת.

תכנון מדוקדק של המסלעה וחלוקת הצמחים לקבוצות לפי הצרכים שלהם במים, יקלו לתכנן את מערכת הטפטוף.

להלן הצעת חלוקה לקבוצות צמחים במסלעה:

דורשי מים: מיני נענה, כלמנתה אפורה, רגלת הגינה, פיגם מצוי, פטרוסלינון, שום.

חסכוניים במים: רוזמרין שרוע, צתרה ורודה, צתרנית משובלת, קורנית מקורקפת, אזוביון דגול, בת-קורנית, געדה מצויה, אזוב מצוי, זוטה לבנה, כתלה חריפה, אזובית מדברית, צלף קוצני, קזוח עקום.

גיזום וטיפול – כדי לשמור על צורת המסלעה, יש למנוע את כיסוי הסלעים בעודף צמחיה. מטרה זו מושגת עם גיזומים זהירים בזמן הנכון, בלי לפגוע בצורת הצמחים.

את צמחי התבלין והמרפא שבמסלעה רצוי לגזום באמצע תקופת גדילתם ולא לקראת עונת הצמיחה הנמרצת באביב. אסור לתת לצמח להתפתח בצורה מופרזת ולגזום בבת-אחת חלקים גדולים.

מלבד הגיזום יש לטפל בצמחים באופן שוטף: לשמור על ניקיון המסלעה, לנכש עשבי-בר, לקלטר באופן זהיר בין הצמחים, לסלק קטעים יבשים, להרחיק מזיקים ומחלות, לדשן ולזבל. רצוי להימנע מזיבול מופרז, הממריץ את הצמיחה.



הכנת השטח המיועד לגידול צמחי תבלין ומרפא

כדי להפיק את מרב התועלת מגינת צמחי התבלין והמרפא, עליך לדאוג תחילה להכנת השטח ואין זה משנה אם מדובר באדניות, במכלים או בעציצים. הקרקע היא המרכיב החשוב ביותר להצלחת גינתך.

קרקע טובה היא תערובת של ארבעה מרכיבים בסיסיים: חול, חרסית, גיר ורקבובית. כאשר יש איזון בין המרכיבים, מתקבלת אדמת טיט-חמרה, אדמה אידיאלית. יש הבדלים משמעותיים בהרכב הקרקעות באזורים השונים של הארץ:

אזור החוף עשיר באדמה חולית, שפלת החוף מבורכת באדמת חמרה, האזור ההררי באדמת גיר העשירה בסיד, הנגב באדמת לס חרסיתית הנאטמת למגע מים ונסדקת ביובש, עמק החולה עשיר באדמת כבול שלצערנו היא חומצית מדי לרוב הצמחים, העמקים עשירים באדמה כבדה-שחורה העשירה במזון טבעי וממעטת לאבד נוזלים.

לא נוכל להציע לך נוסחת קסמים ההופכת את הקרקע שלך בן-לילה לקרקע משובחת, אך התמדה בניקוז, בעיבוד ובטיוב הקרקע, יכולה לשפרה בהדרגה וההצעות הבאות תוכלנה להיות לך לעזר.

ניקוז – לפני טיוב הקרקע, יש לבדוק תחילה את מידת ניקוזה של הקרקע. נחפור בור בעומק 50-40 ס"מ בנקודה הנמוכה ביותר בגינה, ונותיר אותו פתוח לימים מספר. אם נקוו בבור מים, סימן שהניקוז בגינה גרוע. מים עלולים להציף את בית-השורשים, למנוע מהם מגע עם האוויר ולגרום למותם של הצמחים.

דרך מהירה יותר לבדיקת מידת הניקוז בגינה היא במילוי הבור שחפרנו במים. אם לאחר כשתיים יחלחלו כל מימיו, סימן שהניקוז משביע-רצון. אם ייוותרו בו מים, סימן שעלינו לשפר את הניקוז. כדי לשפר את הניקוז עלינו לחפור בור בעומק מטר אחד בחלק הנמוך ביותר של הגן, למלא אותו בשברי לבנים, ברעפים או באבנים עד לגובה 80 ס"מ, ואת הנותר לכסות באדמה שהוצאה מהבור.

עידור – קלשון, מעדר ואת חפירה עשויים לשפר את איכותה של הקרקע. עידור עקבי משפר את מרקם הקרקע ואת ניקוזה, מאפשר חדירה של אוויר וזרז את ריקבון ההומוס – רקבובית הנוצרת על-ידי ריקבון צמחים ובעלי-חיים.

בזמן העידור יש להתחשב בתנאי האקלים והקרקע. יום יבש ושטוף שמש מתאים ביותר לעידור, בעוד שאדמה רטובה וגשם מתקרב הם בזבוז זמן ומאמץ.

ספטמבר הוא חודש מתאים להפיכת אדמות טיט כבדות או בינוניות. החורף או תחילתה אביב מתאימים לאדמות חול. לפני יישור השטח במגרפה ולפני הזריעה והשתילה, יש לאפשר לאדמה לנוח כמה ימים.

טיוב הקרקע – להשבחת פוריות הקרקע משתמשים בשלושה מטייבים: סיר המנטרל קרקע חומצית ומספק לצמח סידן, זבל בעלי-חיים, קומפוסט ודשן כימי כמו אשלגן, חנקן או זרחן.

"20-20-20" הוא דשן מקובל על גננים והוא מכיל 20 אחוז מכל אחד מהיסודות האלה. דשן כללי אחר, הקרוב אוסמוקוט מתאים לכל צמחי הגן. לגידול צמחי תבלין נסתפק בזבן אורגני.

אמצעי נוסף להעשרת הקרקע הוא הזבל הירוק. את עשבי-הבר שעקרנו נצניע בקרקע ואת צמחי משפחת הקטניות, כמו תלתן או תורמוס, נזרע במכוון בין צמחי התבלין. כשיגיעו לגובה 20-10 ס"מ, נצניע אותם באדמה.

חול ים מצוי בשפע בשפלת החוף. כשמוסיפים אותו לאדמות כבדות ובלתי-מאווררות, הוא עושה את האדמה קלה לעיבוד ולעידור. אדמת עלים – אדמה שנתערבבו בה עלי שלכת עשירה בחומרי מזון, מוסיפה רכות לאדמה, ומגבירה את כושר אצירת המים. יש להשתמש באדמת עלים מפוררת שחורה, הנמצאת בשכבה העמוקה של הקרקע, מתחת לעצים.

משסיימנו את הכשרת השטח לגינת התבלינים, ניתן לאדמה לנוח שבועיים-שלושה עד לשתילה. הפסקה זו תאפשר לנו לרכוש בניחותא את השתילים הרב-שנתיים לגינה.



בחירה וקנייה של צמחי תבלין ומרפא

לאחר שתכננו את השטח המיועד לשתילה, נערוך את רשימת הצמחים המיועדים לגידול. נעבור עליה בקפידה. בל נשכח להוסיף לצמחים את נתוני השטח שהם עשויים לתפוס כשיגיעו לבגרות. גודש צמחים בחלקה מאלץ אותם להתפתח לגובה, בניגוד לטבעם, ופוגע בצורתם ובאיכותם. מגדל תבלינים מתחיל, טוב יעשה עם יתחיל בצמחי תבלין ומרפא פשוטים שגידולם מהיר ובטוח, ולא בכאלה שגידולם איטי ומייגע.

בחירת הצמחים

להלן כללים שיסייעו להחלטה אילו צמחי תבלין ומרפא כדאי לגדל:

1. לעולם יש להעדיף שימוש בצמח-בר על פני צמח תרבותי. הטבע הציב את צמח-הבר בבית-הגידול המתאים לו ביותר.

2. יש להשתדל לרפא את חוליי הגוף בעזרת צמחים הגדלים בסביבה הטבעית שבה אנו חיים. בארץ-ישראל, כיחידה גיאוגרפית, יש אזורים שונים ומגוונים כמו שפלה והר, מדבר ובקעה. כדאי לנסות ולרפא חוליים שונים בעזרת צמחי הארץ ועוד יותר, בצמחים האופייניים לאזור בו יושבים. צמחים שנקטפו באנגליה או בגרמניה יתאימו יותר לתושבי הארצות האלה, ויהיו יעילים פחות, או בכלל לא, לתושבי ארץ-ישראל. משום כך יש המתנגדים לקניית מרקחת צמחים מתוצרת ארצות זרות. ארצנו נתברכה בשפע של צמחים, ואל לנו לחפש מזור שנועד לתושבי ארצות זרות.

3. מבין הצמחים יש לבחור את הריחניים והטעימים ביותר לטעם האישי, עד כמה שיש בהם תכונות כאלה. כמו כן יש לבחור בצמחים שצבע פריחתם עז ביותר.

4. עדיף לברור צמחים שגדלים בריחוק זה מזה. צמחים שיש להם מרווח, הם גדולים ומפותחים יותר. בין הצמחים הסמוכים מאוד מתפתחת תחרות טבעית על מזון ועל בית-גידול, מה שפוגע בתכונותיהם הטובות.

5. כדי להימנע מאיסוף צמחים עלובים, שעליהם פגומים וצהובים, סימן מובהק למזיקים ולמחלות. צמחים חולים או בלתי-מפותחים. יש להם תכונות חלשות והם אינם משתמרים.

6. צמח שלא זוהה בוודאות, מוטב שלא לעשות בו שימוש. בטבע גדלים גם צמחי רעל, שיכולים לגרום נזק, ולפעמים גם מוות.

7. לא כדאי לקטוף צמחים בצדי דרכים וכבישים, כי הם מכוסים בפיח הנפלט ממכוניות, וספוגים בדלק ובשמן. אין לקטוף צמחים באפיקי זרימה של מי שופכין. הטעם ידוע. גם בשולי שדות מעובדים אין לקטוף, כי צמחי-בר אלה ספגו מנה הגונה של חומרי ריסוס רעילים.





שתילה

בהגיענו הביתה עם השתילים, נניח אותם במקום מוצל, ונזליף עליהם מים מדי פעם. בימים חמים במיוחד יש לכוון את מועד השתילה לשעות בין-הערביים. ערב לפני מועד השתילה נשקה את השתילים במים עד להצפה.

נחפור בור עמוק דיו כדי שיכיל את בית-השתיל. נוציא את השתיל מן העציץ בזהירות רבה, כדי לא לפגוע במערכת השורשים שלו. נחזיר את העציץ כשיד ימין שלנו מונחת על צווארו והגבעול של השתיל נמצא בין אצבעותינו. נהפוך אותו כשהאצבעות תומכות בגוש האדמה. הקשה קלה על דופן העציץ ועל קרקעיתו ביד שמאל, משחררת את גוש הקרקע בשלמותו. נניח את השתיל בבור שחפרנו, כשיד ימים מחזיקה את בסיס הגבעול ויד שמאל גורפת אדמה תחוחה ומכסה את חלל הבור.

נוודא שהנחנו את הצמח בבור כשראש גוש העפר והשורשים מעט מתחת לפני הקרקע. נהדק באצבעותינו בקלות סביב הגבעול ונשקה בזהירות באמצעות מזלף.

הצללת השתיל בימים הראשונה בעזרת ענפים או עציצים הפוכים תסייע להתבססותו, בעיקר בימים חמים.

טיפול בשתילים בשעות החום ובאור שמש גורם לנפילתם.



קטיף, ייבוש ושימור של צמחי תבלין ומרפא


אומנות ליקוט העשבים היתה מפותחת מאוד בחברת האדם בעת הקדומה, והיא בוצעה בדרך-כלל על-ידי נשים חכמות ורופאי עשבים.

מאוחר יותר הפכה למקצוע של ממש. ביוון וברומא עסקו בכך פועלים, שנקראו בשם ריזוטומוי או הרבראי.

הרופא היווני דיוסקורידס, בן המאה הראשונה לספירה, דרש ממלקטי העשבים, שיהיו זהירים בלקיטת הצמחים ובשימורם בזמנים המתאימים, כי בכך תלוי כוחם הרפואי. טוב ללקטם באור בהיר, ויש הבדל אם לוקטו בסביבה הררית או בשפלה, במקום פרוץ לרוחות, או מוגן מהם.

בכל המקומות ובכל הזמנים הליקוט היה קשור באמונות טפלות, בקסמים, בלחשים, בכוכבים ובמזלות, טקס מיוחד היה נהוג מאז ומעולם בשעת עקירת הדודא הרפואי, ועל כך מספר לנו יוסף בן-מתתיהו: "חופרים באדמה מסביב לו (לשורש) עד השאר רק מעט מצער ממנו בקרקע, ואחר-כך קושרים אליו כלב, וברצות הכלב לרוץ אחרי בעליו, יעקור את השורש על נקלה. אמנם הכלב ימות במהרה כאילו נתן את חייו כופר האיש, האומר לתלוש את השורש… למרות הטורח הרב כל-כך בהשגת הצמח, מחפשים אותו בגלל סגולה אחת שיש לו, כי כאשר יובא בקרבת אנשים חולים, הוא מגרש עד מהרה את אלה הנקראים שדים, שאינם אלא רוחות אנשים רשעים הנכנסות לתוך אנשים חיים והורגות אותם" (מלחמות ההודים ז', ו', ג').

גם בתקופות אחרות לא היו עדות ישראל השונות נקיות מאמונות טפלות, מקסמים ומלחשים, כאשר עמדו לעקור את הצמח המכונה בלשון העמית "רוטא" או "רודא", ובפינו פיגם מצוי, על-פי הספר בעל משנת החסידים נדרשו ללכת לפיגם ביום הרביעי, במחצית הראשונה של החודש, לפני הנץ החמה – ולומר שיר של פגעים: "אני קוטף אותך בשם ה' כדי לחסן את פלוני בן פלונית בפני המגפה," ואחר כך היו כורכים אתה פיגם בקמיע והוא היה מחסן את נושאו. מנהג מעניין אחר רווח עד היום בכמה מכפרי הפלאחים בארץ.

נערות הכפר יוצאות באביב אל השדה, ביום המכונה "יום החמישי המסתורי", על מנת לקטוף את פרחי השדה הפורחים על שלל גוניהם. את הפרחים הן מניחות בכד מלא מים ושמות אותו למשמרת לילה על גג הבית, כדי שיקלוט לתוכו מאורם של הירח והכוכבים. ביום המחרת ישטפו במשרת הפרחים את שערן וראשן, וחזקה על המשרה שתעדן את עורן, תייפה את גופן ותמשוך אליהן במהרה את בחיר-לבן. ייתכן מאוד שמנהגים מוזרים אלה, אשר כולם נערכים בעונת האביב, שימשו בעבר – ומשמשים גם היום – תזכורת לאדם המלקט, שהאביב במלוא יפעתו, ושעליו להקדים לצאת וללקט עשבים.

תקופת האביב היא העונה המתאימה ביותר לליקוט צמחים. בעונה זו הצמחים במלוא אונם ויפעתם. חשוב מאוד לקטוף אותם בשלב השיא של הפריחה: לא בתחילה – כשהפרחים סגורים, ולא בסופה – כשהם עומדים ליבול.

הזמן המתאים ביותר לקטיף תבלינים הוא אמצע של יום שמש חמים ויבש. לא בשעותה בוקר ולא בשעות בין-הערביים והלילה, משום שבשעות אלה ספוגים חלקי הצמח טל ורטיבות, העלולים לפגוע בצמחים המיובשים, לגרום להם עיפוש ואיבוד חלק מתכונותיהם.

מעניין שיש קשר בין חוסנם של הצמחים לבין האזור שבו הם גדלים. הרמב"ם חוזר ומדגיש בפרקיו הרפואיים כי: "העשבים הנלקטים בהרים החזקים, הם יותר חזקי הרוח מאותם שיילקטו בבקעה, ובארץ שמנה ובגנים." צמחי השפלה והבקעה והצמחים התרבותיים מפונקים מטבעם, תשתיתם אדמה עמוקה והם זוכים ליחס מיוחד גם בשפע זבלים, דשנים והשקיה. לכן עליהם דשנים וגבעוליהם עסיסיים. גודלם וחוסנם אינו בהכרח ערובה לאיכות החומרים הפעילים שבהם. לעומתם, צמחי ההר, אינם מפונקים – תשתיתם רדודה, והם נאלצים בשל כך להעמיק ולחדור לתוך האדמה ובינות לסדקי הסלעים, על מנת לינוק מלשדה. הם עומדים בהצלחה מול פגעי טבע כמו רוח חזקה, קור וחום, ומשטרי קצירה של בעלי-חיים הניזונים מהם. כל אלה הופכים אותם לצמחים חסונים וחזקים. אם הצמח שאנו מעונינים לקטוף לצרכינו גדל גם בשפלה וגם בהר, ניטיב לעשות אם נקטוף את הצמח ההררי.




אופן הקטיף

יש להקפיד שהקטיף יהיה מבוקר ולא משחית. לא קוטפים הרבה מצמח בודד וגם אין לתלוש אותו על שורשיו. כדאי לקטוף ענפים אחדים מצמחים אחדים. את הענפים יש לחתוך כ10- ס"מ מעל לקרקע, כדי לאפשר צימוח והתפתחות מחודשים.

כדאי לקטוף בעזרת כלי חד, כמו מזמרה, מספריים או סכין, קטיף ידני מועך ופוצע עת הצמח, גורם לניוונו, ועלול אף לעקור אותו על שורשיו. קטיף ידני פוגע גם בצבע, בטעם ובצורה של צמח המרפא המשומר. את הצמחים הקטופים יש להניח בסלי קש או בסלי פלסטיק מאווררים ולא בשקיות פלסטיק.

את הפרחים קוטפים בשיא פריחתם, כשעלי הכותרת שלהם פתוחים. הפרח, על כל חלקיו, רגיש ועדין כדי שלא לפגום בשלמותו, יש לקטוף אותו במזמרה או במספריים, סמוך מאוד למקום החיבור שלו אל הגבעול.

איסוף קליפות

יש מרשמים לטיפול צמחי, שממליצים להשתמש בקליפות של שורשים, גזעים או ענפים. לעתים דווקא הקליפה מכילה אתה ריכוז הגבוה ביותר של חומרים פעילים נדרשים. יש להקפיד לא לקרוע קליפה בצורה בלתי-מבוקרת. קריעת כל הקליפה של הגזע או של הענף, עלולה להמית את הצמח. לפיכך, יש להשתמש בסכין חד מאוד, ולחתוך רצועות אורך דקות מקבוצה של צמחים ולא מצמח אחד. רוחב הרצועה לא יעלה על 1 ס"מ, ואורכה לא יעלה על 10 ס"מ.



ייבוש צמחים

רבים מבין הצמחים המופיעים במדריך זה מסיימים את מחזור חייהם תוך שנה אחת, ולכן מכונים "חד-שנתיים"; אחרים משירים את עליהם בעונה מסוימת. לרובם פריחה עונתית, וכולם עושים פירות בחודשים שונים לאורך השנה. בשל כך באה תורת ייבוש הצמחים ומסייעת לנו לנצל את ערכם הרפואי של הצמחים וחלקיהם גם שלא בעונתם. לא כל התכונות הטובות שבצמחים נשארות כשהיו אחרי הייבוש והשימור, ועל כך מתגברים בהגדלת המינון.



כדי לנצל את ערכם הרפואי של הצמחים יש להקפיד על ייבוש נכון, על-פי הכללים הבאים:

1. יש להתחיל את תהליך הייבוש סמוך מאוד לסיום הקטיף. השהיית הצמחים הטובים עלולה לגרום לריקבונם.

2. יש לייבש את הצמחים במקום יבש ומוצל, שיש בו זרימת אוויר מתמדת. חום השמש הורס את השמנים האתריים, בעיקר של צמחים ריחניים. אור בוהק וישיר פוגע בצבע.

3. אסור בשום אופן לרחוץ את הצמחים לפני הייבוש. הרחצה פוגמת באיכות הצמחים ובתהליך הייבוש.

4. יש לפזר את הצמחים בשכבה אחת ולא להניח צמח על צמח, שמא יתפתחו בהם עובש וריקבון.

5. בימים הראשונים של הייבוש יש להפוך את הצמחים מצד לצד, לייבוש יסודי ושווה.

6. רק עם תום הייבוש שוברים את העלים, הגבעולים ועוקצי הפרחים לחתיכות קטנות, ואז הן מוכנות לאחסון ולשימוש.

7. כדי לבדוק את מידת היובש של צמחים, לוקחים גבעול או עלה ומכופפים. רק אם הם נשברים, הם יבשים דיים ומוכנים לאחסון; אם הם מתפוררים, סימן שהייבוש היה ממושך מדי, איכות נפגמה ואין טעם לאחסנם.

הדרך הטובה והקלה ביותר לייבש צמחים היא פזר אותם על רשת ניילון, המתוחה על מסגרת עץ. את המסגרת עם הצמחים יש להניח במקום מוצל ויבש, שיש בו זרימת אוויר מעל המסגרת ומתחתיה. מומלץ לכסות את המסגרת בבד אוורירי בכילה נגד יתושים, כדי לשמור עליהם מפני אבק ומזיקים בכל יום יש להפוך את הצמחים, להבטיח שיתייבשו באופן שווה.

צמחים המיועדים לייבוש באגודות יש לאגד בחבילות לא גדולות מדי. את האגודות קושרים בבסיסיהן ותולים על ווים, כשבסיסי הגבעולים כלפי מעלה וראשיהם למטה. הייבוש יכול להיעשות בתוך הבית, שיתמלא בריחם הטוב. אבל יש להקפיד שלא לייבשם בחדרים לחים. בכל יום יש לפתוח את קשרי האגודה ולשנות את מצב הגבעולים בתוכה, כדי להטיח ייבוש נכון ושווה של הצמחים. גם שורשים ופרחים ראויים לשימור באמצעות ייבושם. המועד המתאים ביותר לעקירת שורשים מהקרקע הוא בסתיו. בתקופה זו מתייבשים חלקיו העל-קרקעיים של הצמח, והשורש הבשל נמצא במלוא אונו. יש להוציא את השורשים באמצעות מזלג גננים, ולהימנע מפגיעה בהם. מנערים אותם מהאדמה, רוחצים היטב במים, גוזרים את קצות השורשים הנימיים הדקים המתלווים אליהם, וחושפים אותם שעות אחדות לקרני השמש. חותכים אותם לחתיכות קטנות, ומפזרים לייבוש ממושך על מדפי עץ, המונחים זה על גבי זה, במקום מוצל ויבש. המבחן הקובע את סוף הייבוש הוא כשחתיכת שורש נשברת ברעש. שורש שאינו יבש דיו יהיה גמיש ויתכופף בקלות.



דרכים נוספות לשימור צמחים

הקפאה היא אחת הדרכים המומלצות לשימור צמחי תבלין. צמחים כמו מרווה, רוזמרין ער, נענה, בת-קורנית ואזובית מתייבשים ונשמרים היטב, אך רבים אחרים הופכים לאבק. תבלינים שנרכשים בחנות המכולת מכילים הרבה אבק תבלינים. פטרוסלינון יבש, לדוגמה, אינו שומר כלל על טעמו הטרי. שומר ובת נשמרים טוב יותר בצורת זרעים. בארצות המזרח-תיכון מעדיפים להשתמש באזור או נענה יבשים על פני הצמח הטרי. עלי צמחים עדינים וריחניים כמו שבת, לענה, דרקונית וריחן, נשמרים היטב בהקפאה. יש לתלוש את העלים מהגבעולים ולהכניסם לשקיות פלסטיק קטנות, או בצרורות עטופים ביריעת פלסטיק דקיקה נצמדת.

דרך נוספת להקפאת תבלינים היא קיצוץ העלים, הכנסתם למים והקפאתם במגשי קרח. בדרך זו ניתן להפשיר את הכמות הרצויה בהתאם לצרכים.

אפשר גם לקצוץ עת העשבים עד דק ולערבבם בחמאה. כך מכינים חמאות מתובלות ומוקפאות.

פסטו הוא רוטב ים-תיכוני, שמכינים אותו מריחן ומזרעי אורן (צנוברים). גם הוא נשמר היטב בהקפאה ומהווה מעדן חורפי נדיר, מעורב במרק ירקות או בספגטי.

שימור תבלינים במלח גס ובשמן זית הוא שיטה נושנה וטובה לאחסון תבלינים כמו ריחן. קוטפים את עלי הריחן ומניחים בתוך כד רחב-צוואר, או בקופסה פלסטית. מכסים במלח גס, לסירוגין שכבות ריחן ומלח גס, עד מלוא הכלי. יוצקים שמן זית מעל כיסוי השכבת ואוטמים את הכלי. בשמן ובריחן ניתן להשתמש לסלטים ולמאכלים רבים אחרים.

ניתן לשמר צמחי תבלין גם בשמן או בחומץ. אפשר להשרות ענפים ועלים של צמחי תבלין בשמן זית או בחומץ. השמנים האתריים, האחראים לארומה של התבלינים, מתמצים אל תוך הנוזל, וכך מתקבלים שמן זית או חומץ בטעם אזוב, מרווה, ריחן, רוזמרין, שום ועוד.



אחסון צמחים לשימור

לפני שניגשים לאחסון, יש להבטיח שהפרחים, העלים, הגבעולים והשורשים יבשים לגמרי. שמץ לחות עלול להביא להתפשטות של עובש, שתקלקל את כל מרקחת העשבים. הדרך הבדוקה והבטוחה ביותר לאחסון צמחי מרפא היא בצנצנות זכוכית כהות, אטומות לאור ולאוויר. אם אין כאלה, אפשר לאחסנם גם בקופסאות פח, בכלי קרמיקה או בשקיות נייר חום. צנצנת זכוכית מאפשרת לבדוק בקלות את תכולתה. על כל צנצנת מדביקים מדבקה שעליה רשום שם הצמח ומועד קטיפתו. אסור בהחלט לאחסן צמחים בשקיות ניילון. צמחים מיובשים ומאוחסנים מאבדים את מחצית חיוניותם אחרי שלושה חודשים. הזמן המרבי לאחסון צמחים הוא שנה.

צמחי המרפא נבחרים על-פי הטעם והצורך, אך השימוש בהם אינו מבטיח רפואה או הקלה. במקרה מחלה יש להיוועץ ברופא.

medicinal plants

הרפואה המסורתית בין שבטי הבדווים בנגב-עשבי מרפא

המורשת התרבותית של הבדווים בנגב

הרפואה המסורתית בין שבטי הבדווים בנגב
הדברים המובאים להלן ניתנים למיצוי בפסוק מהקוראן ובפסוק מהחדית’ של הנביא מחמד. הפסוק מהקוראן אומר: "לא יפגע בנו אלא מה שאללה הועיד לנו, כי הוא פטרוננו, ובאללה בוטחים כל המאמינים" (סורה 9, 51). ואילו פסוק אחר מהחדית’ אומר: "כל מחלה שברא אלוהים, ברא לה תרופה".

הפילוסופיה של הרפואה הבדווית המסורתית שואבת את כוחה מעיקרון יסוד באסלאם והוא האמונה בגורל. תמצית האמונה היא שכל מה שקורה לאדם, לטוב ולרע, נובע מרצונו של האל. אי-לכך, עלינו לקבל כל מה שנגזר עלינו באמונה חזקה, באומץ ובסבלנות רבה. גם הבדווים מאמינים, שהבריאות והמחלות נגרמות על-ידי אללה, אך גם בעטיים של כוחות טבעיים ועל-טבעיים שברא. ואולם באותם כוחות מצוי גם מקור המרפא. רוב המחלות נשלחות אל האדם במישרין מאלוהים כעונש על חטאיו. אך הריפוי נעשה באמצעות האדם, אם בעזרת הרופא או בעזרת המרפאים המסורתיים. אשר-על-כן, קיום ושמירה על כללי ההיגיינה, מילוי אחר מצוות הדת והתנהגות מוסרית הם מיסודות שמירת הבריאות אצל הבדווים. בין כללים אלה, ההימנעות מאכילת נבלה או כל מאכל פסול אחר. הימנעות משתיית מים מזוהמים-טמאים, התרחקות ממקומות שיש בהם סכנות ומגפות, קיום יחסי-אנוש תקינים ויחסי שכנות טובה וקיום מצוות הדת — כל אלה מבטיחים בריאות במדבר לפי השקפת עולמו של הבדווי.

תפיסת הבדווים את גורמי המחלה וריפויה דומה לתפיסה היהודית, ושתי התפיסות דומות לתפיסתו של המהפכן הרפואי פאראצלזוס.

בדרך כלל ניתן להניח, שככל שהבדווי מסורתי יותר ומבוגר יותר, תעלה נטייתו לראות בכוחות העל-טבעיים גורמים לחולי. מתברר שככל שחזקה הנטייה לראות בכוחות העל-טבעיים גורמים לתופעות החולי, תעלה תכיפות הפנייה למרפאים מסורתיים ותרד תכיפות הפנייה אל הרפואה המודרנית. בקשר לכך, יעלה שיעור הדיווח על ההצלחה של המרפאים המסורתיים וירד שיעור הדיווח על ההצלחה של הרפואה המודרנית. רק אם הרפואה המסורתית לא מספקת את צרכיו ולא משביעה את רצונו של הבדווי, הוא פונה אל הרפואה המודרנית. עם זאת, יש מקרים שהוא פונה, בה-בעת, לרפואה המסורתית ולמודרנית.

העיסוק ברפואה המסורתית נתון בידי מומחים שונים: הדרוויש, הח’טיב (כותב קמיעות), ה"מג’בר" (מאחה עצמות שבורות), ה"עטאר" (מוכר תבלינים ועשבי-מרפא) והמרפא בעזרת כוויות. כן מקובלת הפנייה לקברי קדושים, עץ שיזף, ים, קבר אב קדמון או נביא.

ניתן לחלק את הרפואה המסורתית אצל הבדווים לשני סוגים: רפואה מונעת ורפואה קוראטיבית. ברפואה המונעת — הכוונה לשיטות של מניעת מחלות, כמו תליית קמיעות על הגוף, כתיבת פסוקים מהקוראן, נדירת נדרים, ביקור קברי קדושים או הטעיית העין-הרעה על ידי תחבולות. שמירה על כללי האתיקה של ההתנהגות החברתית, על כללי הדת וההיגיינה, גם הם דרכים להישמר מחולי. הרפואה הקוראטיבית משתמשת ברפואות מסורתיות.

הרפואה המונעת

אחד הכוחות העל-טבעיים הגורמים למחלות הוא העין הרעה שמקורה ביצר הרע, בחמדנות, בקנאה וכו’. לפיכך, משתמש הבדווי בשיטות שונות כדי למנוע את פגיעת העין הרעה בו, בילדיו או ברכושו. אחת הדרכים לשמירה על בריאות תינוק היא תליית חרוזים בצבע תכלת על ראשו. החרוזים נקראים "קושאש". לרוב, אֵם התינוק או הסבתא מכינות מהקושאש ותולות אותה על ראשו של התינוק תוך כדי קריאת פסוקים מן הקוראן. נשים משתמשות ב"שבה" — אלום — אבן המלחה ()Alum המורכבת מגופרתאשלגן וגופרת חמרן ]אלומיניום[. לגביש סגולות של עצירת דם, ולפיכך משתמש בו הבדווי להחלקת העור ולעצירת שריטות גילוח לאחר התגלחת. עם הנחתה באש יישמע קול התבקעות והאבן תשנה צורתה. למטמורפוזה המתקבלת מהנחת הגביש מייחסים משמעות מאגית. העין הרעה פוגעת ב"שבה" ומרסקת אותה לאבקה במקום לפגוע בתינוק. ידוע שהבדווים מעדיפים את הבנים על הבנות, וכאשר נולד בן, השמחה גדולה מאוד. גברים ונשים יברכו את ההורים באומרם: "ברוך החתן", או "ברוך בואו של הרועה", אך כשנולדת בת, עצב ושתיקה שוררים בבית. הנשים ינחמו את האם באומרן: "ברוכה הכלה", או "ברוכה הרועְה".

כיוון שהבנים פגיעים יותר לעין-הרעה מאשר הבנות, יעשו הבדווים כל אשר ביכולתם כדי להגן על בניהם. ההגנה נעשית על-ידי תליית חרוזים בצבע תכלת או קמיעות על הגוף, או על ידי הטעיית העין-הרעה באמצעות תחבולות, כמו הלבשת הבן בבגדי-בת, או אפילו החלפה (זמנית) של שם הבן בשם בת, וכן מריחת "כוחל" בעיני הבן, כפי שנהוג לגבי בת. במקרה זה השימוש ב"כוחל" איננו למטרות רפואיות, שגם לשמן הוא מנוצל (לטיפול בדלקות עיניים).

השימוש בקמיע נהוג לא רק לגבי ילדים. הבדווים תולים קמיע גם על גופו של מבוגר לאותן מטרות מגן. בדרך כלל הקמיע נכתב על-ידי מרפא מסורתי, המשתמש בספרים או במחברות מיוחדות. כותב הקמיעות נקרא "ח’טיב" (איש דת ושליח ציבור) או "חג’אב" (מתקין קמיעות). ואילו הקמיע מכונה "חג’אב" (רבים: אחג’אבאת) שפירושו מגן. הקמיע נכתב בדיו על נייר, ולאחר מכן מקופל לצורת משולש ונעטף בבד או בעור ונתלה על הגוף. אם נושא הקמיע סובל ממחלה הנגרמת על ידי "ג’נים" (שדים שמקורם באדמה), יושם הקמיע מתחת לכרית השינה. אותו דבר נעשה למי שסובל מנדודי שינה ומחלומות זוועה. הקמיע מכיל צירופי אותיות, מילים, סמלים, מספרים ופסוקים מהקוראן, אשר רק כותב הקמיעות יודע את מובנם. הבדווים מאמינים, שאסור לפתוח את הקמיע ולקרוא אותו, ומי שיעשה כן יאונה לו רע על-ידי השדים. כן הם מאמינים, שכוח הריפוי של הקמיע פג בזמן פתיחת הקמיע או הרטבתו במים. יש לציין, שבדרך כלל, עוברת כתיבת הקמיעות בירושה מאב לבן, כדי לנצור את האדם המקצועי. אנשים אלה נחשבים לצדיקים ולקדושים, והאדם הפשוט חושש מפניהם.

הקמיע הוא יעיל גם להגנה מפגיעות העין הרעה גם במקנה (סוסים, פרות, נאקות, כבשים ועזים).

להלן דוגמה לכתב-ההגנה שנמצא בתוך קמיע, שתרגומו מובא להלן והוא מורכב מפסוקי קוראן: "אבקש מחסה בריבון, בוקע השחר מרעת בני-אדם, אשר ברא, מהסכנה שבחושך ואפלה, מלחישות המכשפות וקשריהן ומעין-הרע של המקנא עת יקנא" (קוראן, 113; 1-5). "אמור: אבקש מחסה בריבון בני-אדם, במלך בני-האדם, באלוהי בני-האדם, מפגיעת המסיתים מבין השדים ובני-האדם המלחשים ובאים בפיתויים אל הלבבות" (קוראן, 114, 1-6).

קריאת פסוקים מהקוראן למטרות ריפוי היה מקובל, כמסופר, על-ידי הנביא מחמד, אשר אנשים פנו אליו לבקש מזור למחלותיהם. הוא תיאר את כוח-המרפא של פסוקי הקוראן באומרו: "הקוראן הוא התרופה הטובה ביותר" (אבן ג’ם, עמ’ 138), וזאת בהסתמכו על שנאמר בקוראן: "עם הקוראן אנו מורידים מרפא ורחמים למאמינים אך לכופרים הוא (אללה) יוסיף רק אבדון" (קוראן, 17, 82).

במקרים מסוימים, האם או הסבתא תטפל בנפגע מעין-הרע על-ידי לקיחת שלוש חתיכות קטנות של "שבה". אחת מסמלת את הגברים, השנייה את הנשים, השלישית את השדים של האדמה. הסבתא שמה את שלוש פיסות ה"שבה" בתוך גחלי המדורה שבתוך האוהל למשך מספר דקות. אחר כך היא מוציאה אותן ובוחנת את צורתן בזהירות. לפי צורת אחת מהן תקבע את מקור עין-הרע, אם היא באה מגברים, מנשים או משדים. סבתא מיומנת מסוגלת לדבריה לדייק ביידוע הגבר או האישה המסוימים אשר הוא/היא מקור עין-הרע. כך היא לוקחת את שלוש חתיכות ה"שבה", כותשת אותן בידה ומסובבת את ידה מספר פעמים סביב ראש החולה הפגוע (בעין-הרע), תוך שיטוח בקשות ותחנונים בפני האל שיבריא את החולה. בה-בעת היא תוקיעה את עין-הרע ומאיימת עליה בפנייה לאלוהים ולנביאים, שתעזוב את גוף החולה ולא תזיק לו. אחר כך היא קוראת את הפסוקים הבאים: "אללה אין זולתו, הוא החי והקיים, לא ינום ולא יישן, ולו השמים והארץ ומלואם. ומי זה אשר יבוא בהמלצה להשפיע עליו שלא ברשותו? הוא יודע את אשר היה לפניכם ומה שיהיה אחריכם ובני-אדם לא ישיגו דבר מידיעתו, אלא כפי שירצה. כסאו חופף על-פני השמים והארץ ולא תכבד עליו הנהגתם, והוא העליון והנורא" (קוראן, 2, 255). בסיימה את קריאת הפסוקים, היא מורחת חלק מאבקת ה"שבה" על מצחו, על מרפק ידו ועל קרסולו של החולה, ואת שאר האבקה זורקת מאחורי האוהל ואומרת: "אעקוב יא שר", כלומר: "הוי עין-הרע, לכי מפה". ואז היא קושרת את מצחו במטפחת ומשקה את החולה בכוס תה ומשכיבה אותו לנוח עד שיבריא. במקרים אחרים, כחלק מתהליך הריפוי ולאחר שאותר האדם החשוד שממנו באה עין-הרע, משתדלים להשיג חתיכת בד קטנה מבגדיו, אפילו חוט קטן, בלי ידיעתו, ומכניסים את חתיכת הבד או החוט לאש, באופן שהעשן יחדור לאפו ולעינו של החולה. תהליך ריפוי זה נקרא "כתור".

הדרוויש הוא לרוב איש זקן הנחשב לצדיק, קדוש דתי ובעל קשרים מיוחדים עם אלוהים, שהתיווך עמו נעשה באמצעות מלאכים מסוג מיוחד. הדרואשה (אומנותו של הדרוויש) היא תכונה העוברת בירושה מאב לבן בעזרת המלאכים ולפי רצונו של האל. חלק מן הדרווישים עוסקים בריפוי מסורתי, בייעוץ בענייני בריאות, בדיני אישות, באיתור ובזיהוי חשודים בגנבות וכד’. חלקם עוסק גם בטיפול באנשים שנעקצו על-ידי עקרבים או הוכשו על-ידי נחשים. במקרים אלה, שותה הדרוויש מעט שמן זית, נוטל סכין גילוח ומחמם אותה על האש, שורט בה את הנעקץ, קרוב למקום העקיצה, ומתחיל למצוץ דם ולירוק אותו הצדה, תוך אמירת פסוקים מהקוראן, השבעת רוחות, שתוכנם הוא תחנונים ובקשת רחמים מהאל, מהנביאים ומהמלאכים — שיעזרו להבריא את הנעקץ. בו-בזמן הוא נותן גם לנעקץ לשתות שמן זית ואחר כך חלב עזים או תה, אך אוסר עליו לשתות מים למשך יומיים.

מעדויות של אנשים שנכחו בטיפוליו של הדרוויש עיסא חמד עולה, שהנעקצים חזרו לאיתנם תוך שלוש-ארבע שעות, ולכל היותר תוך יממה. לא ידוע על מקרה שהגיע אל הדרוויש ושהסתיים במוות.

הבדווים מכבדים מאוד את הדרווישים, אך בה בעת חוששים מפניהם. הם לא יהססו לפנות אליהם בבקשת עזרה, ייעוץ ובקשת תרופה. שכרו של הדרוויש נקבע לפי יכולתו החומרית של הפונה אליו. זכור מקרה של רועה עזים, שהגיע אל הדרוויש עקוץ על-ידי עקרב, קיבל טיפול והבריא. למחרת הביא מעסיקו, בעל עדר העזים, גדי כשכר טירחה. מקובל אצל הבדווים להזמין את הדרווישים למסיבות ולטקסים, כמו: הולדת בן, ברית מילה, טקסי נישואין, קיום מצוות נדירת הנדר, עלייה לקבר וכו’, כדי שיתברכו בנוכחותם.

רוב חוקרי האסלאם טוענים, שפולחן קברי הקדושים נוגד את עקרונות הדת. למעשה ביקור בבית הקברות איננו נוגד את האסלאם בתנאי שלא ילווה בבכי, בקינה או בשריטת הפנים. מטרת הביקור היא להזכיר לאנשים את העובדה, שאין מנוס מן המוות, על פי הפסוק: "המוות ישיגכם בכל מקום גם אם תהיו רחוק משדה הקרב, במגדלים גבוהים" (קוראן, 4, 78). פולחן הקדושים וקיום טקסים ליד קברי הקדושים, אגב הדלקת נרות, הצגת בקשות מיוחדות, כמו מזור למחלה וכו’, אסור באופן מוחלט. על פי הדין, מי שזקוק לעזרה עליו להפנות את בקשתו אך ורק לאלוהים, מפני שרק הוא הכל יכול, ולא מישהו אחר. ביקור קברי קדושים מתקיים למען התברך בהם, להפקת לקחים, לזכות בעולם הבא. הנביא מחמד אסר בהתחלה ביקור קברים, אך התיר זאת מאוחר יותר, בתנאי שלא יתקיימו שום טקסים שאינם תואמים את דין האסלאם. הנביא המליץ על ביקור הקברים, במיוחד קברי הורים, בימי שישי, שלדבריו זו מצווה גדולה. הנביא ביקר את קבר אמו, אמנה בת והב, לאחר שביקש וקיבל רשות לכך מאלוהים. בזמן הביקור אסור למשש את הקבר או לנשקו או להשתטח עליו, אך רצוי לקרוא פסוקים מהקוראן, במיוחד את סורת הפתיחה, סורת "בוקע השחר", סורת "בני האדם" וסורת "אמונת הייחוד".

קבר הקדוש ("ולי", וברבים "אוליא") ממלא תפקיד חשוב בחיי הבדווי. במסורת הבדווית נשזרו אגדות על ייחודו של קבר וקדושתו. באותות ובמופתים מוכיחים המעשים על נכונותו של הקדוש לעזור לכל ברוא-אלוהים, לרפא את מחלותיו ולמלא את בקשותיו. אין סביבה שבה חיו וחיים בדווים שאין בה קבר קדוש העונה לצורכי הפולחן הבדווי. אגב, זו אחת הסיבות להימצאות מקומות קדושים רבים כל כך בארץ. הבדווים נשבעים בקברי קדושים ונשבעים עליהם. הם גם מאמינים, שאם מישהו נשבע לשקר על אחד מקברי הקדושים, הוא ימות תוך זמן קצר או יקרה לו אסון גדול. מנהג הביקור בקברי הקדושים קיים אצל בדוויי הנגב וסיני. בדרך כלל עורות את הביקור המשפחות בשלמותן, בין שהן מחשיבות את הקדוש כאב קדמון או כפטרון מקומי שיש לקיים נדר שנדרו לזכרו. הנדרים נועדו לפייס את הרוחות הרעות ולמנוע פגיעתן הרעה בילדים או ברכוש. בזמן הביקור קוראים פסוקים מהקוראן ומשטחים בקשות ותחינות, מדליקים קטורת על יד הקבר ותולים עליו בד לבן. הבקשות והתחינות מופנות אל הקדוש או ישירות לאלוהים. בערב מתכנסים בני המשפחה והקרובים באוהל, שוחטים כבש או עז, כהבטחה לקיום הנדר.

טקסי הביקור בקברי הקדושים ומסורת פולחן האב הקדמון ונדירת הנדרים יוצרים תלות פסיכולוגית-תרפויטית בין בני האדם לבין הקדושים. תלות זו מושרשת עמוק באמונה ומקבלת חיזוקים ולגיטימציה בתרבות הבדווית.

בקרב הבדווים בדרום סיני מפותחת מאוד האמונה בקדושים כמתווכים בינם לבין אלוהים, והעלייה לרגל לקברי הקדושים מקובלת ברוב חלקי סיני. כשהבדווי סובל ממחלה, או כשהוא רוצה להגן על נפשו, על ילדיו ועל רכושו מפני מחלות או פגעים אחרים, הוא מבקש את עזרת אלוהים באמצעות הקדוש המקומי. הבדווי אינו פונה לקדוש אחד בלבד; לכל אחד מהקדושים יש התמחות בתחום מסוים. בקרב הבדווים בדרום סיני העלייה לרגל לקברי קדושים מטפחת שלושה סוגי קשרים: הקשר בין בני השבט, הקשר הבין-שבטי והקשר בין בני השבטים לאיסלאם.

בדוויי הנגב פוקדים את קברי הקדושים, כאשר הקברים היותר מקודשים הם: קבר אברהם אבינו בחברון. השניים בסדר העדיפויות והחשיבות הם אבותיהם הקדמונים, שקבריהם מצויים באזור הנגב, ואלה הם: קבר סעיד אלקרישי ומחמד אלגבאב באזור תל-מלחתה, קבר שיח’ אלאעסם על יד צומת רביבים, קבר אבו סאח’נה בסביבת ירוחם, קבר שיח’ סיאל בנחל צאלים, קבר שיח’ צאלח על יד לקייה, קבר שיח’ מסעוד בהר דרגות, קבר אלפאלוג’י על יד פלוגות, קבר שיח’ מוחמד על יד ח’אן יונס, קבר שיח’ עטייה על יד נווייבע, קבר שיח’ אזוייד בין רפיח לאל-עריש, קבר אבו-הרירה בנחל גרר, וקבר שיח’ אלגדימי בדיר אלבלח. יש לציין שחלק מקברי קדושים אלה אינם בלעדיים לבדווים, והשימוש בהם הוא כללי, בייחוד הקברים הקרובים ליישובים הערביים בנגב המערבי ובסיני.

הרפואה הקוראטיבית

אחד מאמצעי הריפוי שלהם מייחסים השפעה רבה היא המוסיקה. היא מתוארת כמקור לתחושות מרפאות. בכוח המוסיקה להשפיע על מצבי-רוח סוגסטיביים הנחוצים לתהליך הריפוי. למוסיקה יש כוח להגיע אל נפש האדם ואל חוויותיו האינטימיות. השפעתה הפיזיולוגית והפסיכולוגית קשורות זו בזו. חוקרים מאמינים שהמוסיקה פועלת קודם כל על הרגש, ויש חוקרים המניחים שהתהליך דווקא הפוך, דהיינו, מהפיזיולוגיה אל הפסיכולוגיה. הפילוסופית סוזן לנגר סבורה, שהמוסיקה מכילה תבניות של גירויים הקיימים במערכת העצבים, והם המקור הפיזיולוגי לרגש. לעומתה, לואיס וייר טוען, שהצליל פועל על מערכת העצבים האוטונומית שהיא הבסיס לכל התגובות הרגשיות.

האדם מגיב למוסיקה בת-תרבותו, הנושאת בעבורו גם משמעות סמלית. בנוסף על ביטוי ההרגשה של הפרט היא מבטאת את ההרגשה של הקבוצה. בחברות שבטיות מוסיקה מבטאת את הלך המחשבה ומהווה את קולה של התודעה המשותפת, השבטית. המוסיקה היא אמצעי לקומוניקציה ומייחסים לה ערך תרפויטי חזק, משום שאת המחלה מייחסים לשבירת הקומוניקציה. השימוש במוסיקה כאמצעי ריפוי נפוץ במסורות של עמים רבים או כמוסיקת-רקע בזמן הריפוי. כך אצל שאול המלך, ששלטה בו רוח רעה, ולמען הרגיעו קראו לדוד לנגן לפניו בכינור. בעקבות זאת, סרה הרוח הרעה משאול, כנאמר: "והיה בהיות רוח אלוהים על שאול, ולקח דוד את הכינור וניגן בידו ורווח לשאול וטוב לו וסרה מעליו רוח הרעה". אצל הערבים בראשית האיסלאם, כשבנו בתי חולים לחולי נפש, נהגו לרחוץ את החולה ולהלביש אותו בבגדים נקיים, לעזור לו להתפלל ולהשמיע לו פסוקים מהקוראן על-ידי קריינים מיוחדים נעימי קול. לפעמים השמיע להם ה"מואזין" מעל צריח המסגד, לפני בקיעת השחר, תפילות עם לחנים מלודיים, כדי להנעים להם בזמן נדודי השינה, להקל עליהם את מכאוביהם. אחד הרופאים המפורסמים שהשתמש במוסיקה בשירות הרפואה אצל הערבים היה אלפאראבי, שחי במאה העשירית. הוא יצר כלי מוסיקלי שבעזרתו השמיע לחנים מופלאים בעלי השפעה חזקה על רגשות החולה, עד כדי כך שהצליח לגרום לאנשים לצחוק או לבכות, להעיר אותם או להרדימם. שימוש באמצעים מוסיקליים-רִתמיים נעשה על-ידי הנובים במצרים, בטקס ה"זאר", שמטרתו לרפא מחלות נפש באמצעות קיום קשר עם הכוחות השולטים בחולה והם בעצם גורמים למחלות הנפש. הטקס מלווה בתיפוף קל, בלוויית שירה ומחיאות כפיים וריקוד. הריקוד הוא למעשה תהליך כניסה לאקסטזה. הנגינה על כלי המוסיקה "סומסמיה" (כלי מיתר בעל גוף תהודה, מפוח ומיתרי מתכת), בשירים הנקראים "ימנייה". אצל הבדווים בסיני מתקשרת הימנייה לטקס גירוש השדים. אצל חלק מהבדווים בנגב, בצפון סיני כולל רצועת עזה, מלווה טקס גירוש השדים בתיפוף על תופים מיוחדים.

אמצעי ריפוי מסורתי נוסף נוגע לחוש הריח. יש הנוהגים להדליק קטורת כדי להפיץ ריח מיוחד ולהוסיף לאווירת הריפוי. את מרצפות בית החולה מכסים עלים של עצי רימון, אלת המסטיק, שיח הבושם — האפרסמון של הקדמונים — ושאר עצי בשמים בעלי ריח נעים, ואלה יוצרים את האווירה והתחושה המיוחדים המשפיעים על תהליך הריפוי.

מקורות מרפא נוספים לריפויו של הבדווי מצויים במרחב מחייתו, כל הסביבה מעניקה צמחים ובעלי חיים בעלי סגולות מרפא. השימוש בצמחי מרפא ידוע לאדם מזה אלפי שנים. ההרבליזם (השימוש בצמחים) הִנו מדע לעצמו במסורת המזרח. למשל, האשורים, לפני כ-000,6 שנה, השתמשו בצמח הפרג (האופיון) כצמח מרפא חשוב. בסין, בשנת 700,2 לפנה"ס פורסמה רשימה שכללה יותר מ-300 צמחי מרפא. היה זה מדע מלכותי, ושליט סין — הואנג טי — חיבר ספר רפואי בשנת 600,2 לפנה"ס שכלל חלק מצמחי המרפא. מדע השימוש בצמחי המרפא נפוץ מאוד בהודו, ועד ימינו באים אנשים מתחום מדעי הרפואה ללמוד בהודו. מרכז חשוב קדום בחקר המרפא בפרס היה בעיר ג’ונדישאבור. היפוקראטס היווני, הנחשב לאבי הרפואה, השאיר תיאורים של כ-400 צמחי מרפא, וממצרים נשארו רשימות מפורטות לגבי מאות צמחי מרפא משנת 550,1 לפנה"ס. רשימות צמחים למטרות רפואיות נמצאו גם בכתבי הרמב"ם. הערבים השתמשו בצמחי מרפא והכניסו לשימוש תבלינים רבים. הרופא אבן סינא (980-1137) היה מגדולי הרופאים המוסלמים, והמפורסם בין ספריו הוא ספר הרפואה "אלקאנון", הכולל תיאורים רבים לשימוש בצמחי מרפא.

עם התפתחות המדעים במאה ה-19, נמצאו דרכים לבידוד המרכיבים הכימיים הפעילים בצמחי המרפא. הכימיה האורגנית הביאה לייצור תרופות סינתטיות על סמך המבנה והפעולה הפיזיולוגית של החומרים הטבעיים, מבלי להזדקק לצמחים כמקור להפקתן. למרות זאת, עדיין קיימות תרופות חשובות שלא נמצא להן תחליף סינתטי, ובין אלו: קודאין, כינידין, אטרופין, פלוקארפין ועוד. כיום עולה הקריאה להגביר את השימוש בצמחים כמקור להפקת תרופות.

בוועידה ה-28 של ארגון הבריאות העולמי הוחלט, שהמדינות החברות בארגון תתמקדנה ברפואה ראשונית למיצוי המקורות הזמינים בטבע. בעקבות החלטה זו, מוחזרת תשומת הלב לרפואה המסורתית. גם אחדות ממדינות המזרח התיכון ואפריקה קיבלו החלטה לחקור, לשקם ולהכיר ברפואה המסורתית כמשלימה לרפואה המודרנית. המרפאים המסורתיים מוכרים עתה כאנשים המוסמכים לטפל בחולים. לרוב מבוססים הטיפולים על רגישות מיוחדת לדיאגנוזה ולסיבתיות של המחלה. למעשה, מתפקד המרפא המסורתי כבוטנאי, כרוקח, כפסיכולוג וכסוציולוג.

בהסתמכות על הרפואה המסורתית, רווחת במזרח-התיכון תרופה הנקראת "הארבעין" — הארבעים. תרופה זו היא תערובת של 40 מיני צמחים, והיא נחשבת כמרפא לכל המיחושים.

חזרה לענייננו — השימוש בצמחי מרפא נפוץ אצל הבדווים באשר הם. בגליל, בנגב, בסיני וגם אצלנו גובר העניין ברפואה המסורתית של הבדווים, ללא קשר למגמה העולמית בנושא זה. זה אומר, שגם אם חלו שינויים רבים באורח-החיים של הבדווים, הנה-כי-כן הרפואה המסורתית ממשיכה להיות חלק מאורח-החיים המודרני.

חלקם הגדול של הצמחים המשמשים את הרפואה המסורתית של הבדווים גדל בגליל, בנגב ובהר חברון. חלק אחר נקנה אצל מוכרי הבשמים ("אל-עטאר") בעזה, בחברון, בירושלים ובשוק הבדווי בבאר-שבע ומקורם ממקומות רחוקים יותר. דוגמאות לשימוש בצמחי מרפאה מובאות להלן:

תרופות מן הצומח (הצגת התרופות כאן אין בה משום המלצה להשתמש בהן. כל המשתמש בתרופות שמקורן מן הצומח ומן החי, עושה זאת על אחריותו הוא).

1. אבטיח הפקועה ("חנד’ל"): לוקחים כמות קטנה מהחלק הפנימי של קליפת האבטיח, שמים בתוך כוס מים ושותים. התרופה משמשת נגד עצירות, תולעים במעיים וניקוי דרכי השתן.

2. אזוב מצוי ("זעתר"): מרתיחים את העלים בתוך כוס מים ושותים. תרופה נגד דלקת גרון, הצטננות ונפיחות במעיים.

3. אכילאה ערבית ("אנהידה"): מרתיחים את העלים בתוך כוס מים ושותים. תרופה לכאבי בטן ולכאבי מעיים חזקים המלווים בדימום בצואה.

4. בבונאג ("רבל"): מרתיחים את העלים בתוך כוס מים ושותים. תרופה לדלקת גרון, הצטננות ושיכוך כאבי שקדים. מרגיע עצבים בתקופת מתח ובזמן וסת. תרופה טובה לכאבים בכליות ובדרכי השתן.

5. בצל ("בצל"): אוכלים את העלים ואת הבצלים כתרופה להצטננות. כמו כן מורחים את אזור הפה, האף והידיים אצל ילדים כדי למנוע הדבקות ממחלות. מרתיחים את הבצל בחמאה או בשמן ושמים את הבצל על הפצע. החומר מחטא ומרפא.

6. געדה מצויה ("ג’עדה"): מרתיחים את העלים ושותים. תרופה לכאבי בטן, קלקול קיבה ושלשולים.

7. גרגרנית יוונית ("חלבה"): שותים את הגרגרים או אבקת הזרעים מעורבים במים. תרופה לכאבי בטן, לסכרת, לחיזוק גוף האישה בהריון ובמיוחד אחרי לידה — ה"חלבה" מעוררת הפרשת חלב אצל נשים מניקות.

8. דודאים ("אמג’ינינה"): אכילת הפרי הבשל עם סיום הווסת משמשת תרופה לנשים עקרות, תוך קריאת פסוקים מהקוראים ולחשים אחרים. הצמח נחשב לקדוש אצל הבדווים ולכן אסור לפגוע בו.

9. זנגביל רפואי ("זנג’ביל"): כותשים את שורש הזנגביל ומוסיפים את האבקה לתה, כתבלין. משמש כתרופה לדלקת גרון, הצטננות, צרידות, גזים במעיים, בעיות כבד הנגרמות בשל רטיבות וקור. בגלל חשיבותו הרפואית נזכר בקוראן: "המאמינים ישתו מכוס משקה מעורב עם זנגביל" (קוראן, 76, 17).

10. ילקוט הרועים ("כיס אל-ראעי"): שמים את העלים על הפצעים כדי לעצור שטפי דם חיצוניים. כמו כן משתמשים בו בתה כדי לרפא דימום וכאבי שיניים. תרופה טובה נגד שלשולים ועוצרת דימום מהאף.

11. כמהין ("כמא"): בנוסף לשימוש בו כמאכל, המיץ שלו משמש תרופה למחלות עיניים.

12. כמון תרבותי ("כמון"): משתמשים בזרעיו כתבלין לאוכל, ובמיוחד לנשים מניקות כדי לעורר אצלן הפרשת חלב. תרופה טובה נגד כאבי בטן וגזים במעיים, מחזקת את מערכת העיכול — בעיקר מקלה על כאבים ומיחושים וצרבת בקיבה.

13. הלחך הבלוטי (עשבת אלבראע’ית’י): משתמשים בצמחים כדי לחטא ולרפא פצעים ודלקות עור כמו אקזמה. כן משתמשים בו כמרפא פצעים פנימיים וחיצוניים אצל בני אדם ולטיפול בבעלי חיים: עזים, כבשים, גמלים, סוסים וחמורים. מקל ומשכך כאבים בבטן ובמעיים. מוסיפים את העלים לאוכל בכמות גדולה כחומר משלשל, ובכמות קטנה נגד צרבת ואולקוס בקיבה.

14. לימון ("לאמון"): מוסיפים לימון לתה כתרופה להצטננות, כאבי גרון, בחילות, סחרחורת, כאבי בטן ושלשולים.

15. לענת המדבר ("שיח"): מרתיחים את העלים בתוך כוס מים. שותים כתרופה לשיעול חזק, הצטננות, סכרת, בחילות, חוסר תיאבון, חיזוק הקיבה. מחזק את הרחם ושומר על ההריון ומונע הפלה, בעיקר אצל נשים הנוטות להפיל.

16. מלוח קיפח ("קטף"): אוכלים את העלים כחומר מחזק את הגוף. משתמשים בו כתרופה לסכרת. הבדווים נוהגים לאכול אותו בתוך הסלט או עם הלחם בלבד.

17. מרווה משולשת ("מרמריה"): מרתיחים את העלים במים או בתה ושותים. משמש כתרופה לכאבי בטן, שלשולים, קלקול קיבה, גזים במעיים. מסדיר ומזרז תהליך הווסת אצל נשים שאין להן וסת סדירה.

18. נורית ("שטור אלנאקה"): הבדווים אוכלים את השורשים של הנורית, שדומים לפטמות הנאקה. רואים בו מעודד להריון.

19. נענה ("נענע"): מרתיחים את העלים במים או בתה ושותים. תרופה לכאבי בטן, גרון, הצטננות, גזים בקיבה, שלשול, בחילות והקאות.

20. סולנום שעיר ("אעניבת אלדיב"): שמים את הפרי על השיניים הכואבות למשך חמש דקות, אחר כך מוציאים את הפרי מהפה ושוטפים את הפה במים פושרים ומלח. הבדווים נמנעים מלבלוע את הפרי. מתייחסים אליו כאל רעל.

21. סירה קוצנית ("בלאן"): מרתיחים השורשים במים על אש קטנה למשך שעות אחדות, מקררים ושותים כתרופה לסכרת.

22. סרפד צורב ("חריגי"): כותשים את העלים ושמים על פצעי האדם או בעלי החיים. הבדוויות אוכלות את העלים עם חלב עזים או חלב נאקות בתקווה להרות.

23. עדעד מכסיף ("רג’ל אלעצפור"): מרתיחים את העלים בכוס מים ושותים כתרופה לכאבים בכליות ובדרכי השתן.

24. פרגה ערבית ("נעמאן"): משרים את העלים בתוך כוס מים למשך שעות מספר. שוטפים את העיניים במים האלה כתרופה לדלקות עיניים, במיוחד טרכומה.

25. פתילת המדבר ("תפאח אסדם"): מכינים משקה מן העלים של העץ, כתרופה לכאבי בטן ומעיים, ובמיוחד כתרופה נגד המלריה. מן העלים מכינים משחה לדלקות עור של בני אדם וגמלים. כן מכינים ממנו תבלינים לשימוש יומיומי.

26. צמרנית הסלעים ("קדח"): מייבשים את העלים, שמים חלק מהם על גחלים ועושים בעזרתם כוויות (כאי) מכף הרגל ועד הירך, כתרופה למי שסובל מכאבים בגיד הנשה. שיח’ סלמאן אל-הזייל ז"ל היה המפורסם והמומחה בשטח זה, ומכל קצווי הארץ באו לבקש אצלו מרפא. בנו, ג’דוע אל-הזייל, ממשיך בדרכו של אביו.

27. צפורן ("קרנפל"): שמים את הצפורן על השיניים כדי להקל על כאב שיניים. כן משתמשים בו לטהר ולחטא פצעים בפה או בחלקי גוף אחרים. בדרך כלל נהגו הבדווים להכין מחרוזות צפורן ולתלות אותן על צוואר הבנים בזמן ברית המילה. הם מאמינים שכוח הצפורן דוחה את עין-הרע.

28. קורנית ("זעתר"): מרתיחים את העלים בכוס מים ושותים כתרופה להצטננות, כאב גרון, שיעול.

29. קינמון ("קרפה"): שמים אבקה או קליפות של הקינמון בתוך כוס מים, מרתיחים ושותים. כתרופה לשיעול, הצטננות, כאב גרון וגזים במעיים. כן משתמשים בקינמון כתבלין לתה.

30. קדח תרבותי (חבה סודה): מכינים מהזרעים תה כתרופה להצטננות, כאבי שיניים וקוצר נשימה. בגלל חשיבותו הרפואית נאמר עליו: "כי הוא מרפא כל מחלה".

31. רוזמרין ("חסא אלבאן"): מרתיחים את הרוזמרין בתוך כוס מים, עם או בלי זנגביל וקינמון, ושותים כתרופה לגזים במעיים וכתרופה מרגיעה לעצבים. שומר על ההריון ומונע הפלה.

32. שום הגינה ("ת’ום"): אוכלים את השום כתבלין לאוכל וכתרופה יעילה נגד תולעים מן המעיים או נגד הצטננות. שמים את השום בתוך תחבושת על מקום עקיצות העקרב או הכשת הנחש להקלת הכאב.

33. שיזף ("סדרה"): עץ קדוש אצל הבדווים. אסור לפגוע בו. מבקרים אותו וקוראים פסוקים מהקוראן, במיוחד סורת הפתיחה, ואפילו נודרים למענו נדרים ושוחטים עזים או כבשים. תולים עליו חתיכות בד לבנות כסימן לביקור אצלו וכסמל לרצון טוב, כדי שהאל ימלא בקשותיהם. אוכלים את פריו וכמות גדולה של הפרי משמשת תרופה נגד שלשול. הבדוויות מאמינות, שעלייה לרגל לעץ השיזף, אכילת הפרי שלו וקריאת פסוקים מהקוראן, יש בהן לסייע לנשים, במיוחד עקרות, להיכנס להריון. המסורת המוסלמית מספרת, שכאשר אדם גורש מגן העדן והתחיל לשוטט בארץ, הפרי הראשון שאכל היה פרי השיזף — "נבק". בקוראן הוזכר עץ השיזף בקשר לעליית מחמד לשמים: מחמד ראה את עץ השיזף מימין לכסא ה’. על יד עץ השיזף נמצאה גינת המעון שהיא חסות ומקלט למלאכים ולנשמות הקדושים היראים (קוראן, 53, 13—18).

34. שכרון ("סכראן"): עישון כמות קטנה מהעלים משמשת כתרופה לקוצר נשימה ולדיכאון.

35. תודרה סיגית ("קבס"): אוכלים את העלים עם לבן עזים כתרופה לדלקת גרון והצטננות.

תרופות מן החי

1. חלב הנאקה: הבדווים מאמינים שחלב הנאקה מזין ובריא לגוף. הם אומרים: "מי ששותה חלב נאקות במשך 15 שנים רצופות יהיה בריא וחזק כמו הגמלים". ישנו סיפור שרועים בדווים שהיו רחוקים ממשפחותיהם התקיימו על חלב הנאקות, בלי תוספת מזון כלשהו, במשך שלושה חודשים.

החלב משמש תרופה לילדים הסובלים מבעיות כבד ולאנשים שנעקצו על-ידי עקרב או הוכשו על-ידי נחש. הבדווים מייחסים לחלב הנאקות גם סגולות רפואיות אחרות, כמו הגברת כוח הגברא, במיוחד אצל זקנים. הנביא מחמד המליץ על שתיית חלב נאקות במיוחד באזורים בעלי אקלים חם, בגלל התועלת הרבה שיש בו לשמירת הבריאות, לרענון הגוף ולשבירת הצימאון הכבד. מומלץ בעיקר על חלב נאקות שרועות בצמחיית אזוביון, לענת המדבר, אכילאה ריחנית, בבונג וקחון. כן המליץ הנביא על שתיית חלב מעורב בשתן הנאקות כתרופה לאנשים שלא הסתגלו לאקלים העיר מדינה. בקוראן נזכר חלב הנאקות כמועיל לגוף: "וגם מן המקנה (נאקות) תוכלו ללמוד לקח: אנו משקים אתכם מבטניהם חלב טהור ונעים לשתיה, היוצא מבין דם ופרש" (קוראן, 16, 66). כמו כן חלב הנאקות הוזכר בקשר למזון ולמשקה בגן עדן: "בגן עדן המיועד ליראים, מכיל נהרות של מים שאינם מזהמים, יחד עם מעיינות של חלב שטעמו אינו פג" (קוראן, 47, 15). אכן, תועלת רבה וחשיבות רבה יש בחלב ובבשר הגמלים לקיום הבדווים, שבמקומות ובתנאים שאין אפשרויות אחרות, הגמל מספק את צורכיהם במזון ובתחומים נוספים.

2. שתן הגמלים מחטא פצעים ומשמש תרופה נגד קשקשים בראש ולחיזוק שורשי השיער.

3. שימוש נוסף לחלב האתון הוא כתרופה לגמגום אצל ילדים.

4. בשר חמור מבושל משמש כתרופה לנשים הסובלות ממחלת ה"דיבוק" ממין נקבה, שעל פי רוב הוא הגורם לשיגעון האישה או לקטל ילדיה הקטנים.

5. גללי חמור ("צון") — מרתיחים גללי חמור יבשים מעונת האביב הקודמת ושוטפים את הפצעים כחיטוי וכריפוי פצעים.

6. בשר הצבוע, כשהוא מבושל משמש כתרופה לכאבי בטן המלווים בדימום בצואה. כן משמש כתרופה לאסטמה.

7. דם הצבוע, כששותים אותו בכמות קטנה משמש כתרופה לסניליות.

8. שיער הצבוע — שורפים את שיער הצבוע על גחלים ושואפים את העשן דרך האף והגוף כתרופה לאבעבועות.

9. גרגרת הזאב נקשרת בחוט על הצוואר כתרופה לצרידות קשה.

10. בשר הזאב ושיער מבין עיני הזאב מונחים מתחת לכרית של ילדות קטנות כתרופה נגד מחלה מסתורית הקוטלת ילדים בעודם קטנים.

11. דם הדורבן, כששותים ממנו בכמות קטנה משמש תרופה נגד כאב-לב, ובמיוחד לחיזוק שרירי הלב.

12. עקרבים צהובים, שורפים אותם ושמים את האפר על הפטמה של האישה ונותנים לתינוק לינוק מחלב אמו, כחיסון נגד עקיצות עקרב.

13. נשל הנחש משמש תרופה נגד אלרגיה ופחד מנחשים, על ידי כך שמשפשפים אותו חזק על העור.

14. הקיפוד נשרף באש, על קוציו, והעשן היוצא מהשריפה צריך להיספג בגוף כתרופה נגד מחלת המלריה.

15. את בשר הרחם (עוף דורס) מבשלים ואוכלים כתרופה יעילה מאוד נגד הכשות נחשים ועקיצות עקרבים, עכבישים, הרעלות וקלקול קיבה.

16. חלב העזים ניתן גם כן למי שנעקץ על-ידי עקרב או הוכש על-ידי נחש.

 צימרים צימר צימרים לפי שעה צימר קידום אתרים   וילה  חדרים לפי שעות  וילה ©  All rights reserved -צימרים
 

צימרים לפי שעה בתל אביב

צימר לפי שעה

חדרים לפי שעה

צימרים לפי שעות

חדרים לפי שעה במרכז

וילות