*קוסמטיקה טבעית-
קוסמטיקה ירוקה
natural cosmetics

*צמחי מרפא הבושם:
medicinal plants

*לימודים,קורסים
וסדנאות.
כתובת:
קיבוץ כברי
ד.נ אושרת
25120
המייל שלנו:
mrphbosem@gmail.com‏

טל: 049952122
טלפקס:049952152
נייד: 0505211607

חדש באתר
 

אלפא-מחברים אותך ליסודות בטבע

היסודות-הקדמה (בהקשר לט''ו בשבט)

היסודות-הקדמה (בהקשר לט''ו בשבט) התורה משווה את האדם לעץ. שורשים, ענפים, עלים. מה הקשר?
"עץ חיים היא למחזיקים בה" (משלי ג', 18)
כולנו זוכרים את חוויות הילדות הקשורות בט"ו בשבט. בדרך כלל, היינו מקבלים שקית קטנה עם צימוקים, תמרים וחרוב תוך הרצאה על פועלה של קק"ל ועל החשיבות של נטיעת עצים בארץ ישראל. זה היה ט"ו בשבט. אך מובן, שלחג זה משמעות עמוקה הרבה יותר!
אל המקורות
מקורו של ט"ו בשבט מצוי במשפט הפתיחה של התלמוד: "בית הלל מלמד כי ט"ו בשבט הינו ראש השנה לאילנות".
מהי משמעות הדבר, "ראש השנה לאילנות"? האם כל עצי האורן והארז מתאספים בצוותא, וטובלים תפוח בדבש?
על פי ההלכה, פרי שפרח לפני ט"ו בשבט, לא יכול לשמש כמעשר עבור פרי שפרח לאחר מכן.
כמובן שלא. ט"ו בשבט, מבחינה טכנית, הוא היום בו מפסיקים העצים לקלוט את המים מהאדמה ובמקום זאת, ניזונים מלשדם שלהם. על פי ההלכה, פרי שפרח לפני ט"ו בשבט, לא יכול לשמש כמעשר עבור פרי שפרח לאחר מכן.
מדוע זה רלוונטי לנו, במאה ה-21?
במקומות רבים משווה התורה את האדם לעץ:
"כי האדם עץ השדה" (דברים כ, 19).
"כימי העץ ימי עמי" (ישעיהו ס"ה, 22).
"כעץ שתול על פלגי מים" (ירמיהו י"ז, 8).
מדוע משול האדם לעץ?
עץ זקוק לארבעת היסודות: אדמה, מים, אוויר ואש (שמש), כדי להתקיים. בני אדם בדומה, זקוקים לאותם ארבעה יסודות. הבה נבחן אותם, בזה אחר זה:
אדמה
יש לנטוע את שתיל העץ באדמה, בצורה יציבה. האדמה מספקת מזון לצמח וגם מקום להתפתחות השורשים. הדבר נכון גם לגבי בני האדם. מסביר התלמוד:
האדם יכול להיראות כמצליחן כלפי חוץ, "צמרתו מלאה" ויש לו בית יפה ומכונית מפוארת. אך אם שורשיו דלים, החיים מזמנים לו אתגרים שהוא אינו מסוגל להתמודד איתם. "רוח חזקה יכולה להפוך עץ על שורשיו". האדם לבדו עלול לנטות עם כל משב רוח אופנתי ונטייה זו עלולה להביא לאובדנו.
אך אם אדם, בלי קשר לעושרו ולמעמדו, קשור לקהילה ומחובר לשורשיו, גם הרוחות החזקות ביותר שינשבו, לא יצליחו להזיזו ממקומו.
בני אדם זקוקים לבסיס יציב, שיכול לספק להם ערכים ומוסר ולתמוך בהם בצמיחתם.
בני אדם זקוקים לבסיס יציב, שיכול לספק להם ערכים ומוסר ולתמוך בהם בצמיחתם. בעולם עמוס גישות שליליות לעייפה, אנו זקוקים לחוף מבטחים, אליו נוכל לחזור ולשאוב כוחות חדשים. קהילה מספקת מגן בלתי חדיר, בית, בו אנו יכולים להיות עצמנו, בו מותר לנו לטעות ועדיין יקבלו אותנו, יאהבו ויטפחו אותנו.
מים
מי גשמים נספגים באדמה ובאמצעות מערכת מסועפת של שורשים, מגיעים אל גזע העץ, ענפיו ועליו. ללא מים יתייבש העץ וימות.
התורה משולה למים וכדברי משה רבנו: "תיִזל כטל אמרתי" (דברים ל"ב, 2). הן הגשם והן התורה יורדים מהשמיים ומרווים את הצמאים. התורה זורמת מה' אל עם ישראל בכל דור ודור. התורה מעניקה כוח וחיות לרוח האנושית. החיים בדרך התורה, פורחים ומניבים חוכמה ומעשים טובים.
ללא מים, אדם מתייבש ומאבד כיוון, עד כדי כך, שלעתים אינו מסוגל להכיר עוד את אביו מולידו. בדומה, ללא התורה מאבד אדם את הכיוון, עד כדי כך שאינו מזהה את אביו שבשמיים, הקדוש ברוך הוא.
אוויר
עץ זקוק לאוויר כדי להתקיים. האוויר מכיל חמצן, שהעץ זקוק לו לנשימה ודו תחמוצת הפחמן לתהליך הפוטוסינתזה. באטמוספירה בלתי מאוזנת, העץ ייחנק וימות.
התורה קובעת, כי ה' יצר את האדם באופן דומה - "ויפח באפו נשמת חיים" (בראשית ב', 7). המלה העברית "נשימה" דומה מאוד למלה העברית "נשמה". כוחנו הרוחני מגיע, בצורה מטפורית דרך האוויר והנשימה.
חוש הריח, הוא הרוחני ביותר מבין כל החושים, הוא זה שקשור לחומר פחות מכולם.
אנו משתמשים בחושי הטעם, המישוש והראיה כדי לקלוט חומר גשמי (אפילו "שמיעה" כרוכה בקליטת גלי קול). אך חוש הריח, הוא הרוחני ביותר מבין כל החושים, הוא זה שקשור לחומר פחות מכולם.
כדברי התלמוד:
בבית המקדש, מנחת הקטורת (מסמלת את חוש הריח) הייתה כה חשובה, שהוקרבה רק פעם בשנה, ביום כיפור, בקודש הקודשים. התלמוד (סנהדרין צ"ג א) מספר לנו, כי כאשר יבוא המשיח הוא "יריח וישפוט", כלומר הוא ייעזר בחושיו הרוחניים כדי לקבוע את אמיתותם של אירועים מורכבים.
אש
עץ זקוק גם לאש - אור שמש - כדי להתקיים. אנרגיית האור הנקלטת, מפעילה את תהליך הפוטוסינתזה, תגובה כימית החיונית לצמיחת העץ.
בני אדם, גם הם זקוקים לאש - לחום, על מנת להתקיים.
בני אדם, גם הם זקוקים לאש - לחום, על מנת להתקיים. זהו חום הידידות של המשפחה והקהילה. אנשים קולטים אנרגיה מחברים, עמיתים, בני משפחה, שכנים ושותפים והופכים אותה לזהות ולפעולות. כל המצוות והטקסים של היהדות, קשורים קשר הדוק למשפחה ולקהילה, החל מחגיגת הלידה, דרך בר מצווה, נישואין, חינוך ואפילו מוות.
את כוחה של הקהילה ממחיש לנו סיפור תלמודי זה:
איש זקן נטע עץ. עבר לידו איש צעיר ושאל: "מה אתה נוטע"?
"עץ חרוב", ענה הזקן.
"שוטה זקן", אמר הצעיר. "אינך יודע שנדרשות שבעים שנה כדי שעץ החרוב ייתן פרי?!""זה בסדר", ענה הזקן, "כשם שאחרים נטעו בשבילי, כך אני נוטע לדורות הבאים".
זמן לצמוח
השנה בט"ו בשבט, כשתכרסמו את תרמיל החרוב, שאלו את עצמכם:
האם אני מקבל/ת את המזון והמרחב הרוחני לו אני זקוק/ה כדי לצמוח, או שאולי העץ שלי עמוס לעייפה באינפורמציה מיותרת ובחומרנות?
האם אני חלק מקהילה יהודית חזקה, המספקת חום וסביבה מזינה? או שאולי אני דמות אנונימית ביקום אורבני ואינטרנטי?
ולא פחות חשוב, האם אני צופה קדימה ויודע/ת שהענקתי בסיס הולם "לצמחיה" עבור הדורות הבאים?

ארבעת היסודות על פי ר' מאיר בעל הנס

ארבעת היסודות על פי ר' מאיר בעל הנס היכרות עם ארבעת היסודות המרכיבים את שם האדם חשף ר' מאיר בעל הנס חז''ל הקרואי -ר'נאוראי וכמו כן שמו מישה מלשון משה,תורת היסודות מקבילה ל"שם האדם" כותב ר' מאיר עליו השלום והיא הבסיס להבנה של תהליכים בחיינו ולפירושם.
בארבעת היסודות של האדם בטבע על פי שיטת "אלפא" אנו לומדים להכיר את החיים ואת הדרך בה אנו מממשים את השאיפות והרצונות שלנו. "שם האדם" וההקבלה ליסודות :אדמה ,מים ,אויר ואש מאפשרים לנו לערוך מסע אל עולמנו הפנימי, דרך מפגשים עם אין סוף הוויות הקיימות בנו. בסופו של התהליך אנו זוכים להבין את עצמנו, את הפוטנציאל הטמון בנו ואת התהליכים הקשורים למימוש
עצמי.
העל השיטה נרחיב בהמשך!
כדי להציג את הפן החומרי, של מהוות שמנו ואת כח האותיות הצירוף ,יש להכיר את ארבעת היסודות המרכיבים אותם. היכרות עם היסודות היא הבסיס להבנת תהליכי המימוש בחיינו ולפירוש אותו מציעים הקדמונים ובהם במיוחד ר' מאיר בעל הנס חז''ל.


.

היסודות וא''י

היסודות וא''י צירי האנרגיה בארץ ישראל
מאת: אבינועם עמיזן
הזדמנות לאלה הרואים בגיאוגרפיה מקצוע משעמם להפכה למעניינת באמצעות שילובה בלימודי האנטומיה והרפואה האלטרנטיבית
על פי מפת ארץ הקודש בדמות האדם חוצים את ארץ ישראל שבעה קווי אנרגיה רבי עוצמה, האחד אנכי וישר ושישה אופקיים ומעגליים, כששת ימי המעשה ויום השבת, וכששת קני המנורה והשמש ביניהם.
ניתן לערוך סינתזה תראפית בין הגיאוגרפיה לאנטומיה, המבוססת על מרכזיות רעיון ההאנשה בהוויה האנושית. זאת כיוון והצירים מקבילים למוקדי האנרגיה בגוף האדם, הצ'אקרות בהן משתמשים ברפואה האלטרנטיבית.
מיקום ארבעת היסודות במפה הוא: צפון – אויר, דרום – אדמה, מזרח – אש, מערב – מים.
מפה סכמאטית של צירי האנרגיה בארץ ישראל
ציר האנרגיה המרכזי האנכי של ארץ ישראל
ציר האנרגיה המרכזי של ארץ ישראל עובר לאורך בקעת הירדן, שהיא חלק מהשבר הסורי אפריקני, שהוא לא ספק ציר האנרגיה הארוך והחזק ביותר בעולם, למעט חגורת האש סביב האוקיאנוס השקט.
ציר זה עובר לכל אורך הארץ. הוא מתחיל בצפון בתורכיה ומסתיים באפריקה באזור הימות שהן עינה של היבשת.
ציר זה מתייחד בכך שמצוי בו המקום הנמוך ביותר בעולם, ים המלח.
השבר הסורי אפריקני משמש ציר נדידה מרכזי שנתי לציפורים. זאת תופעת הטבע המשמעותית ביותר משחר החיים. יתכן והשפיעה על התפתחות האדם, שהיה בעל כישורים פחותים לחיים בג'ונגל ונע לסוואנות הפתוחות ומשם צפונה בעקבות הציפורים.
הציר נמצא בין שתי לוחות טקטוניים הנעים זה לעומת זה ויוצרים אזור בלתי יציב מבחינה גיאולוגית.
כיוון הציר תואם את הקווים המגנטיים של כדור הארץ.
הוא נמצא בארץ בין שתי מרחבים גיאוגרפיים המעוצבים בצורת ספיראלות: האחת של המזרח הקרוב והשנייה של אגן מזרח הים התיכון.
זה הציר הבסיסי, שהאנרגיה שלו זורמת מלמעלה כלפי מטה או להפך. כציר אנכי, ורטיקאלי, הוא מגלם בתוכו את כל הכוחות של התעוזה האנכית. זאת אנרגית החיים הראשונית, אותה חווה הפעוט לפני שהוא מתחיל במערכות יחסים עם הזולת, המצריכות שבירה טראומטית של האנרגיה האנכית והפיכתה לאופקית.
קיימת תורה אלטרנטיבית שלמה, תורת אנרגיית הטאכיון, המטפלת באדם באמצעות הורטיקאליות.
הסופר גסטון בשלרד הרחיב בנושא בספרו "אויר וחלומות".
ציר זה חולש על כל תפקודי הגוף באמצעות עמוד השידרה והשרירים הארוכים הרצוניים.
התירגולת המתאימה לטיפול בגוף בהשראת ציר זה היא מדיטצית הנשימה של החדרת האנרגיה לגוף.
כלי הנגינה המתאים לפיתוח ציר זה באדם הוא הדיג'רידו, צינור נשיפה ארוך מעץ שמקורו באוסטרליה, המפיק צלילי ריפוי בעלי תדר נמוך מאד.
על המעצבים באמצעות תורת הפנג שואי לקחת את הציר כנקודת המוצא לכל חישוביהם ולהפוך את הציר צפון-דרום לדומיננטי ביותר.
צירי האנרגיה הרוחביים של ארץ ישראל
את ציר האנרגיה האנכי הבסיסי חוצים צירי אנרגיה רוחביים, המכונים מרידיאנים. אורכה הכללי של ארץ ישראל מצפון לדרום הוא כשש מאות קילומטרים וחוצים אותה שישה מרידאנים, במרחק של כמאה קילומטרים כל אחד זה מזה. מוקד כל ציר רוחב נמצא סמוך להצטלבותו עם ציר האורך.
צירים אלה הם חלשים יותר בעוצמתם אך הבנתם חיונית לבריאות, שכן חלק גדול מהבריאות נובע מהיחסים האופקיים עם הזולת. כל אחד מצירים אלה חולש על מערכת איברים מרכזית אחרת.
מוקד רוב רובם של צירי הרוחב נמצא בין שני רכסי הרים, היוצרים קשתות המתעלות את האנרגיות אליהם ומהם. נוצרים כך מרידיאנים של מעגלים כדוריים, המתחברים זה מעל זה.
הדרך לטיפול באמצעותם היא הפיכתם למעגלים סוגסטיביים, המזוהים עם השרירים הטבעתיים הבלתי רצוניים. זאת באמצעות מדיטצית נשימה המתאימה לכל מערכת איברים. לכל מרידיאן אנטומי ניתן לתעל את המקורות החיצוניים שלו.
כל אחד מצירי הרוחב שימש בפועל כדרך מעבר מרכזית בין מזרח ארץ ישראל למערבה.
את הטיפול הסוגסטיבי בגוף האדם באמצעות מדיטצית נשימה הממוקדת במרידיאנים השונים, ראוי לערוך בעזרת נגינת קערות קריסטל, המשמיעות צליל פעמונים עדין שניתן לשלוט על הרטט רב העוצמה שלו.
ציר הרוחב הראשון
מוקד ציר הרוחב הראשון נמצא בהר סיני. הוא מתחיל בנביעות וחוצה את אזור ההר הגבוה בסיני בדרך שעולה להר סיני, שממנו יורד ואדי פארן מערבה. ציר זה חולש על פעולת הכליות, הקיבה, הכבד והמעיים.
התגלות האל למשה רבנו בהר סיני מעידה על שפלות הרוח שהיא הבסיס לאמונה האמיתית רבת העוצמה.
את הטיפול הסוגסטיבי בגוף האדם באמצעות מרידיאן זה אפשר לשלב בעזרת אמירת עשרת הדיברות, המתאימה לחג השבועות. עשרת הדיברות מתחלקות לחמש מצוות ה'עשה' הקשורות לאחדות האל והאדם, ולחמש מצוות ה'אל תעשה' המתמצות ב'אל תעשה לרעך את ששנוא עליך'. הן מקבילות לשלבי מדיטציות הנשימה למיניהן, המתחילות בהחדרת האנרגיה הבסיסית האנכית לגוף וממשיכות בהתמקדות באנרגיות אופקיות שונות.
ציר הרוחב השני
מוקד ציר הרוחב השני נמצא באזור אילת, תמנע ופטרה. הוא עובר בנגב לאורך נחל פארן אל אגן נחל אל עריש.
הנגב ואגן נחל אל עריש בנויים מואדיות אינספור המתפתלים כנחשים.
ציר זה חולש על פעולת הלב והריאות. הטיפול הגופני באמצעותו מבטל את הרגישות בצוואר, שהוא ציר המעבר הרגיש מאברי הטורסו הפנימיים לפה והפנים הגלויים. טרנספורמציה גופנית זאת הופכת את האדם לנתון מטבעו להשפעות נחשיות, כמתואר בסיפור על אדם וחווה.
בגלל פרשת המרגלים נדדו בני ישראל באזור זה הלוך וחזור מדרום לצפון, בין עציון גבר לקדש ברנע.
בהתגלמותו האנושית הציר הוא דרך עולי הרגל שחצתה את ארץ ישראל ממזרח למערב וחיברה בין מצרים למכה.
ציר הרוחב השלישי
מוקד ציר הרוחב השלישי נמצא בערד ודרום ים המלח. בינו למוקד ירושליים יש קשת גיאוגרפית בדמות שיפולי הרי יהודה. הציר חוצה את ארץ ישראל מבאר שבע במערב אל עבר הירדן דרך ערוצי הנחלים הגדולים בהרי אדום.
במקום זה מתחיל הסיפור התנכ''י על נחש הנחושת, שעצר את מגיפת הכשות הנחשים שפרצה בעם.
הציר עובר לאורך 'קו הבצורת', שהוא המשך החוף הדרומי של הים התיכון. דרומה לקו זה לא יורדים מספיק גשמים לגידולים חקלאיים עונתיים.
חשיבותו העצומה לבריאות נובעת מהיות ים המלח מזוהה על פי 'מפת ארץ הקודש בדמות האדם' עם האוזן, שהיא האיבר סביבו צומח העובר. ים המלח עתיר המינרלים מזוהה על פי המפה גם עם בלוטת התריס, החולשת על מרבית התפקודים ההורמונאליים. אנשי הרפואה יכולים להקיש מכאן לגבי הטיפול הנכון בחולה.
ציר הרוחב הרביעי
מוקד ציר הרוחב הרביעי הוא ירושליים. הציר מקשר בין תל-אביב ושפלת החוף לרבת עמון במזרח ועובר דרך יריחו. ציר זה אחראי על הפה: הלשון, הגרון והחיך. מכך נובעת גם מרכזיותו בתיקשורת.
בנקודה זאת ביצע האל את הניסיון הגדול באברהם, כאשר קרא לו להקריב את בנו יחידו יצחק. שמו של יצחק גזור מהמילה צחוק. לאורך כל סיפור העקדה אנו תוהים, יחד עם אברהם, האם אין מדובר בבדיחה מאקברית של אלוהים. הסיפור בא ללמד על מרכזיות ההומור בהוויה האנושית. זאת פסגת חיי הרגש. כאשר שני אנשים מבינים רגשית זה את זה, נוצרת הזדככות בנקודה בה רגשותיהם נפגשים, תחושת הקלה שהמשכה הישיר הוא הומור. קלילות החיים היא כפרתנו.
ציר הרוחב החמישי
מוקד ציר הרוחב החמישי מצוי בצמוד לדרום ים כינרת. שני רכסי הרים, הגליל והשומרון, יוצרים מערבית למוקד שתי קשתות כמעט מושלמות בינו למוקדי הצירים מעליו ותחתיו.
הציר חוצה את ארץ ישראל ממפרץ חיפה עד נהר הירמוך.
מרידיאן זה חולש על תפקוד העיניים. חיוניות ציר זה לבריאות העיניים מוסברת גם לאור העובדה שבעבר היו עמק יזרעאל וימת החולה מוצפים. עמק יזרעאל הוא למעשה מערכת סיבי הראייה המקשרים בין העין למערכת במוח האחורי המעבדת את האותות. ימת החולה היא גזע המוח.
ציר הרוחב השישי
מוקד ציר הרוחב השישי נמצא למרגלות החרמון, בקודקוד המשולש ההפוך שצלעותיו הן הרי הלבנון. זאת גם נקודת המוצא של נהרות הירדן הפונה דרומה והליטאני הפונה מערבה.
בנקודה זאת, באזור נחל הבניאס, ערך אברהם אבינו את ברית בין הבתרים, בה בתר את כל נתחי הבשר למעט של הציפור.
דרומה מעט לנקודה זאת התעמת יעקב עם המלאך שקרא את שמו ישראל.
ציר רוחב זה שימש בפועל כדרך המעבר הצפונית בין מערב ארץ ישראל למזרחה.
המרידיאן חולש מבחינה אנרגטית על תפקודי המוח ובעיקר השכל וההיגיון. מפגש קווי ההרים יוצר את האופטימום הלוגי.
שמונת שלבי האהבה
בנוסף לששת המרידאנים האלה ראוי להוסיף, על פי שמונת שלבי האהבה, שני מרידיאנים נוספים, עליון ותחתון, הנמצאים מחוץ לגוף.
המרידיאן העליון הוא מעגל מעל מוקד המרידאן השישי. הוא מסתיים מעל ימת קרעון, בציר ביירות דמשק. זה מעגל האהבה שמחוץ לאדם, שלב האמונה בניסים.
המרידיאן התחתון מתחיל כמעגל מאופירה דרומה ומסתיים באגן ים סוף. זה מעגל האהבה של ההתגברות על הפחד, שמטופל בבסיס עמוד השדרה.
מנורת החנוכה בנויה מקנה אנכי שהוא השמש ומשמונה קנים מקושתים.
מפת איש הזודיאק
יש להזהיר מפני ראייה מוכללת של הגוף על פי מרידיאנים אלה. לאדם יש גם רגליים, אך מאלה נוטים להתעלם במסורת המזרחית, הכורכת תרגילי נשימה בישיבה מזרחית משתקת.
מפת איש הזודיאק מעניקה לרגליים משקל שווה ערך לאברי הגוף האחרים. במפה זאת מזל קשת מציין את הירכיים, מזל גדי הוא הברכיים, מזל דלי השוקיים ומזל דגים הוא כפות הרגליים. כל אדם מוצא את המרידיאן שלו במפה זאת על פי תאריך הולדתו.
מפת קווי הרוחב הגיאוגרפיים

אדם יקר, אשר לצער רבים אתר האינטרנט שלו הפסיק לפעול, יצר פרשנות מקורית לקווי הרוחב הגיאוגרפיים. לפי פרשנותו ראש השנה, א' תשרי, הוא קו הרוחב 90 מעלות המצוי בקוטב הצפוני. משם הולכים ומתחלקים ימות השנה ל-365 קוי רוחב, עד הגיעם לקו המשווה בסוף חודש אלול. על פי תיאוריה זאת עובר קו הרוחב של ל''ג בעומר בדיוק בהר מירון וקו הרוחב של חג השבועות עובר בדיוק בהר סיני.
המלצות לטיפול
אם הינך גר במקום אחד בארץ ישראל מזה זמן רב סביר כי פיתחת שימוש יתר באיבר המקביל לאותו מקום. אם יש מקום מסוים בו אתה נכסף לבקר, סביר כי אתה חרד לבריאותך באיבר המקביל למקום.

הטיפול בארץ הקודש
כמו שניתן להיעזר בארץ הקודש לטיפול באדם, ניתן להיעזר באדם לטיפול בארץ הקודש החולה מבחינה אקולוגית, ולהפוך כל מקום בה לבריא וטוב לחיות בו.

מפת ארץ הקודש בדמות האדם – עמוד ראשי

יסוד אדמה

יסוד אדמה יסוד האדמה
אדם הולך על האדמה שכן יסוד האדמה מסמל באדם את רגליו עד למותניו.שכן התורה מציינת את בריאת האדם וראשיתו מאמא אדמה.
יסוד האדמה מייצג את הצרכים. אך לא את הרצונות, ויש לשים לב היטב להבדל שבין השניים. לדוגמה: הכמיהה לזכות בלוטו באה מהרצונות שלנו, אך זהו בהחלט איננו צורך. הצרכים שלנו פשוטים הרבה יותר: מקום לינה, אוכל, מערכת יחסים וכו'. יסוד האדמה מלמד אותנו להתחבר לצרכים, לטעת שורשים, לממש את ההוויות שלנו וליצור המשכיות.


פרסומתיסוד האדמה מלמד אותנו להבין מי אנחנו ומה באמת נכון לנו בחיים. הוא עוסק בפשטות ובתמורה החומרית שאנו מקבלים כאשר אנו עושים את מה שנכון לנו.

רבים רואים את יסוד האדמה כיסוד המתמקד בכסף וכבסיס לשחיתויות ורדיפת בצע. אך כדאי להדגיש, כי עלינו למצוא את נקודת האיזון בכל יסוד. כך, למשל, יסוד האדמה יכול לייצג חומריות יתר, רדיפה אחרי כסף, התמכרות לעבודה, קמצנות, היצמדות, עקשנות. ויסוד האש יכול לייצג אגו, כעסים, אימפולסיביות, חוסר יכולת לדחות סיפוקים וכמובן שגם את החלק השני המגיע לאחר שההתלהבות נגמרת: איבוד עניין, הזנחה וחוסר שקט.

יסוד מים

יסוד מים יסוד מים הינו היסוד השני באדם ממש כמו ביקום ובקוסמוס.שכן המים תמיד מעל האדמה כך האדם הולך ברגליו על האדמה ומעל לרגליו יש לו את איזור המים שם המים מתהווים ברמה פיזית וברמה הכללית של גופינו מתבטא יסוד המים בזרימתינו.
נרחיב בהמשך!

יסוד האויר-הרוח

יסוד האויר-הרוח יסוד האויר אכן מעל המים שכן אף התורה מזכירה זאת יפה"ורוח ה' מרחפת מעל פני המים .שימו לב שגם בגופינו מרכז האויר הינו מעל הבטן משכן המים וכן התמקדות האויר בחזה דהינו הריאות.
נרחיב בהמשך!

יסוד האש

יסוד האש יסוד האש
יסוד האש מעל הרוח והאויר שכן בדומה לגוף האדם הראש מעל החזה .
זהו היסוד הראשון, המתחיל את הכל ויוצר יש מאין.כמו השמש ביקום היוצרת את מקור האש הגבוה ביותר כך הראש מבטא את זרימת האש הגבוהה בגופינו ברמה הפיזית שכן האש מבטא את ענין החם באופן כללי והבישול בפרט .אך לעומת התובנה והמחשבה הפנימית עלינו לזכור שיסוד האש הוא מרכז האנרגיה של החיות ביקום. כמו השמש .שכן מה השמש יכולה ל"שרוף"כך יסוד אש מוגבר באדם עלול ויכול ל"שרוף"דהינו ע''י מרכז העצבים ובמלים אחרות -הכעס.מצב זה של "אש "מוגברת יכול להביא ליציאה מן העולם תרתי משמע, שכן אומרת הגמרא "כל הכועס כל מיני ג' שולטין בו.."(בדרגת הכעס להביאנו לאבדון לא עלינו) בפועל הכל מתחיל כאן. זהו הניצוץ הראשון, הרצון והתשוקה הבוערים בנו וגורמים לנו לעשות את הבלתי אפשרי.
לדוגמה: שני אנשים המכירים זמן רב כידידים "נדלקים" אחד על השני והופכים לבני זוג, רק לאחר שנים. הבשלת הידידות למערכת זוגית התאפשרה רק לאחר שנים, כיוון שיסוד האש היה חסר בהתחלה. יסוד האש הוא החוליה החסרה, זו שיוצרת והופכת יש לאין.

את ההתחלות בחיינו אנו צריכים לזהות ולממש בזמן, אחרת ההזדמנות נמוגה, או ליתר דיוק "נשרפת". דוגמא טובה לכך היא זוגות שמתחילים לצאת. שלב ה"דייטינג" מתממש באיזשהו שלב והופך למערכת יחסים. לא תמצאו זוגות שיוצאים שנה ויותר: אנו שואפים להתקדם: לגור ביחד, לפתוח חשבון בנק משותף, להתחתן וכו'. אם הזוגיות לא תתממש בזמן, תמלא את מקומה תחושת פספוס.

ביסוד האש יש הרבה עוצמה. הוא מייצג את הראשוניות, את הגולמי, שעוד לא בשל. לכן זהו יסוד חסר דחיות סיפוקים. הוא אימפולסיבי ולרוב גם אגוצנטרי. הוא חושב על עצמו ועל הרצונות שלו ודבר לא יעצור אותו מלהשיג את מה שהוא רוצה. וטוב שכך, אחרת, אם הכוח הזה לא היה קיים בנו, לא היינו יכולים להתחיל את ההתחלות בחיינו.
אופיני ליסוד האש היכולת האנרגתית להניע מהלכים ולהלהיב,לשנות מצבים ולהתנהל מחדש ליצור שינוי ולהתחדש.אך אל לנו לשכח את המהלך המוגבר שעלול לפגוע .לכן אנשים מיסוד אש עליהם להיות מודעים לכך שהם מיסוד זה .עלינו להבין שלא כל מי שאנרגתי וכועס הוא אכן מיסוד אש .סיפור קצר זה יבהיר לנו מיד שאנו יכולים ממש לטעות ובגדול הינה למשל אנו פוגשים אדם צמא .כן צמא למים ומי שאין לא מים הוא שואף מצימאונו לעוד מים .לפתע אדם פשוט זה פוגש בבאר.וודאי שהוא ירוץ לקראתה להרוות את צמאונו.וזאת לאור "החוסר "במקרא זה במים.עלינו לזכור דבר חשוב בסיפור זה .אדם זה שחסר לו מים ניגש לשתות מים .ואילו אדם חסר יסוד אש -דהינו אנרגית אש פשוט מחפש אש.אנו ננסה ללמוד להבין שלא כל מי שכועס או בעל טמפרמנט אנרגטי מיסוד אש .על פי רב אנשים עם חסר יסוד אש שואפים לאש.זכרו את סיפור האדם ה"צמא" ולו בגלל חוסר המים. כנ''ל לגבי אנשים מיסוד אויר-רוח .אין הדבר שאדם רוחני חייב להיות מיסוד אויר .ברב המקרים על פי שיטת "אלפא" העוסקת ביסודות החסרים באדם .אדם רוחני בשל העובדה שבשמו חסר יסוד אויר.וכן הלאה

הקדמה נפלאה זאת רקע לשיטת האיבחון והריפוי -"אלפא"מחברים אותך ליסודות בטבע.

מתוך הפ. ר. ד . ס
(פשט ,רמז,דרש וסוד)
____
מדרש הנעלם

פרשת בראשית מאמר בריאת העולם

תנן, בעשרה מאמרות נברא העולם. רבי חייא ורבי נתן אומרים, במאמר אחד נברא, ואיזהו. דכתיב בדבר ה' שמים נעשו. ורבי אבא אמר, דכתיב כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד, אמירה אחת בלבד:

ר' אלעזר אמר, לא זה ולא זה, אלא באות אחת נברא העולם, בלא אמירה. דתניא, רבי אלעזר אמר, אות אחת מטל הקב"ה משמו, ובאותו האות נברא. והיינו דא"ר אלעזר מאי דכתיב מי כמכה באלים ה', שיוכל לברא את העולם:

אלא משמע בה"א נברא העולם, באות אחת ממש, ובמאי נוקים כי הוא אמר ויהי וגו'. בדבר ה' שמים נעשו. אלא א"ר אלעזר, לאחזאה לעלמא דהא אתברי הוה, ולא הוה מתגליא, ואצטריך כל חד וחד לאתגלאה, לאפקא כל חד וחד עובדוי וחילוי דאיתחזי ליה:

א"ר אלעזר, כל העולם כלו, וכל תולדותיהם, ברגע אחד נבראו, בשעה אחת נבראו, וביום אחד נבראו, דכתיב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם ביום עשות ה' אלקים באותו היום ממש, באותה שעה ממש, ואותו רגע ממש:

ותניא, א"ר אבא א"ר יוחנן, קודם שברא הקב"ה את העולם, היה הוא ושמו אחד, והיה בדעתו לברוא את העולם, וברא קודם אלף עולמות, שנאמר האלף לך שלמה. ואחר כך ברא עולמות אחרים, להודיע שהכל נגדו כאין:

והיינו דא"ר חייא, למה אלף ראשונה באותיות. מפני שבתחלה ברא אלף עולמות, שקדמו לשאר עולמות, ואחריו בי"ת, שהוא בניןשמים וארץ רב הונא אמר, בתחלה כסא הכבוד. שכתוב בו, אלף אלפין ישמשונה, ואחרין שאר המלאכים, והארץ, שהם בית העולם. ואחריו גימ"ל, ג"ע, שהוא גמול הצדיקים. ואחריו דל"ת, שהוא האדם שנרכב בד' רוחות:

א"ר יצחק א"ר זריקא, קלטיפין דירוקין, הוה מסחר על תהומא, ותהומא הוה סליק ונחית, ואת אחד הוה פשיט בתלת זיווייתיה על תהומא, ותהומא שכיך. הה"ד ורוח אלקים מרחפת:

אר"א לאו מהכא משמע, אלא מהכא, דכתיב ראוך מים אלקים ראוך מים יחילו אף ירגזו תהומות:

והיינו דתנן, אלף עלמין הוו עד דלא אתברי עלמא, וזיו יקריה הוה מתפשט וברא עלמין, וסתיר לון, עד דסליק ברעותא קמיה למברי האי עלמא, וההוא שעתא אתפשטו תרין אתוון משמיה, וקיים לון, ותרין אחרן אתגליפו לעילא ותתא, חד גו חד. גליף חד, ואתחזר תלת. וגליף חד אחרא, ואתחזר תרין. עד דסלקו עשרה. אתפליגו אינון עשרה, ואתחזרו לתלתין ותרין. ואינון תלתין ותרין שבילי דחכמתא. אלין אתפליגו בגילופייהו לעשרה, ואתחזרו למ"ב. מכאן ולהלאה, מאן דישגח ישגח בביעתותא דלבא, יסתים, ולית דפתחין ליה. ועל האי כתיב אני ה' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים. וכתיב לא תעשה לך פסל וכל תמונה.



פרשת בראשית מאמר התהום

א"ר אלעזר, התהום היה נשקע בארבע אבנים, והוטבעו למטה על אבן אחת, שהוא העמוד, ועל זה העולם עומד. הה"ד, על מה אדניה הטבעו או מי ירה אבן פנתה. א"ר זירא, זו היא אבן שממנה הושתת העולם, ועליה העולם עומד, והוא קדש הקדשים, והיא טיבורו של עולם, וממנה יצאו אבנים המשוקעות בתהום, ומהם יוצאים מים:

א"ר אחא בא יעקב, בשלשה אותיות נשקע התהום, ונחלק בשלשה חלקים, והם עמודי הארץ. ואחד לשלש מאות שנה, מתרופפים ממקומם, שנאמר המרגיז ארץ ממקומה ועמודיה יתפלצון.



פרשת בראשית מאמר חצבה עמודיה שבעה

תאני ר' שמעון, על שבעה עמודים הארץ עומדת, שנאמר חצבה עמודיה שבעה, והם תלויים על המים, וכנגדם אמר דהמע"ה שבעה קולות, דכתיב קול ה' על המים:

הכל תלוי על שבעה:

עמודי שמים הם ז', והרקיעים ז'. והכוכבים שבעה מעלות. ז' גוים למעלה. שבעה גוים למטה. שבעה ארצות. שבעה ימים. שבעה נהרות. ימי בראשית שבעה. והשביעי שבת לה', יום שכולו שבת:

תנן התם, ר' יהודה בר אלעאי אומר, שבעה גלוסמוי פריסן, אתגליפו בתלתין ותרין אלפין פליגאן, והוה פריס בהו חד שיעורא דעלמא, עד דמתח ליה לארבע זיווין, ואסמך על סמכיה. הה"ד אנכי ה' כו' נוטה שמים לבדי רוקע הארץ מי אתי.



פרשת בראשית מאמר יעמדו יחדיו

א"ר שמעון, מאי דכתיב קורא אני אליהם יעמדו יחדו. אלא א"ר שמעון, כשעלה במחשבתו לברוא העולמות, באותה שעה נבראו עליונים ותחתונים, וכל מה שבהם. שנאמר קורא אני אליהם יעמדו יחדו, אל תקרי אליהם, אלא אלקים, מלמד שבה"א בראם. והיינו דכתיב מי כמכה באלים ה'. כמו אסקופא דמלייא מכל צרכי ביתא. וכדין ידעין דתמן כלא, מה דאצטריך לון:

א"ר יהודה, בג' דברים ברא הקב"ה את עולמו, בספר וספר וספור, כנגדם בחכמה בתבונה ובדעת. בחכמה, דכתיב ה' בחכמה וגו', בדעת דכתיב בדעתו תהומות נבקעו. רבי נחוניא אמר, בחכמה בלבד נבראו כל העולמות כלם. הה"ד בראשית ברא אלקים, וראשית היא החכמה. ואתיא כמאן דאמר בר"א בראם, ושלשתן נכללים בו.



פרשת בראשית מאמר ג"ע ועץ החיים ועצה"ד

מתניתין, פתחי אתפתחו. תקעי הוו נטירין, דעייל לא נפיק, ודנפיק לא עייל, קמי פתחא הוו שגראן, סלקין בגויה רברבין תקיפין, סמך חד קאים בגויה, ההוא סמך הוה נעיץ, ותלת גוונין הוו ביה. גוון חשוך, גוון חוורא, גוון ירוקא, ביה סלקין ביה נחתין, כלא תאיבין למיעל בגויה, ולית רשותא לכולא:

הוא קדמא לברייתא דעלמא. עליה קאים חד שלטן, דאגניז באלף עלמין. מניה אתבקעו כל גילופי עלמא. זכאה הוא דישרי בגויה:

בתריה אשתכחו תרין אחין אחידאן דא בדא. חדא קביל אושפיזין, והוא חיזו דחיין, מאן דאכיל בפתוריה, קאים תדירא. וחד הוא קביל אושפיזין ולא קביל, הוא חיזו דחיין, חיזו דמותא, מאן דאכיל בפתוריה נפיל ומית, לית ליה שיזבא, לית דאחיד בידיה. בתריה אשתכחו רחימין, תאיבין למחמי, תאיבין למקרב לון, כלא משבחן לון:

חד עויר הוה אזיל קריב לגבון, לאבעא חולקהון. קריב לההוא חיזו דחיין וחיזו דמותא, אתקיף תיה, אחיד בגופיה, חברא דיליה הוה קרי, ושמת סכין בלועיך אם בעל נפש אתה. לא אצית, ולא ארכין אודניה, עד דנפיל ומית:

בתר אלין, נפק חד מתקא, ואתפליג לארבע. ומכל חד חכמתא נפיק, מההוא רבא ויקירא שבעאן. וכל אינון רחמין ותאיבין למחמי, ואינון תרין אחידן דאחידן דא בדא:

בתרוהי תרין רביין עולמין ינוקין, ושיננא דסייפא דמלהטא אשא בידהון. נטרין אורחין ושבילין, דלא ייעול חד, ולא יפוק חד, בר ההוא אכיל ולא שתי, שנאמר וישכן מקדם, דאתבריאו קמי עלמא. דין מכאן ולהלאה, אשתכללו כל סטרוי דעלמא:

שוריא אחרא, סטרוי דשמאלא. סטר דנפלין שרידין. אתר דנורא הוה דליק יממין ולילין, למרמא קמה לרמי רוחא, דאזלין לשמאלא. ביה אתטרדון, עד עדן עדנין. אלין אינון ימינא ושמאלא, אקדימו לברייתא דעלמא. ולבתר זוייתהון דארעא.



פרשת בראשית מאמר בחב"ד נברא העולם

פיסקא. א"ר יהודה, אמר רב, כתיס ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו. בשלשה דברים הללו נברא העולם, ועל שנים מהן הוא עומד, על התבונה ועל הדעת. והא תנינן תלת. א"ר יצחק, החכמה נטלה הקב"ה למעלה, והוא שמו, להודיע לעבדיו הצדיקים, והשנים עמדו בעולם, והם קיומו:

א"ר אבא, כלהו תלתא, אתרמיזו בחיזו זעירא. ואינון תלת תנועות פומא:

עליון, אמצעי, והתחתון, בנהוגי דפומא אתנהיג בהו. א"ר אבא, והם חכמה ותבונה ודעת. מאי משמע דהאי תרין אתנהיג בהו עלמא, והם תבונה ודעת, דתנינן, אלין מנהגי עלמא השמים שנבראו בתבונה. והתהום בדעת. והחכמה הוא שמו של מקום, והוא נקרא חכמה. ותנינן, הוא והחכמה הכל דבר אחד:

דא"ר יהושע, מאי דכתיב אני ה' הוא שמי. מלמד שהוא ושמו אחד הוא. א"ר אבהו, הכל נתן, אבל שמו הגדול לא נתן, ולא אוזיף לאחרן, דכתיב אני ה', לבדי, מלמד דשם זה לא נתן לשום נברא:

וא"ר אבהו, בא וראה כמה חשש הקב"ה על כבוד שמו יתברך, תדע לך בזמן שביה"מ היה קיים, כל המקריב קרבן, וזובחו לשם זה הנקרא אלקים, חייב מיתה, שנאמר זובח לאלקים יחרם בלתי לה' לבדו. מלמד שצריך להזכיר שמו המיוחד בלבד:

וע"כ כדי שלא יטעה אדם, צוה בקרבנות ואמר, אדם כי יקריב מכם קרבן לה'. וכי תזבחו זבח תודה לה'. וכי תזבחו זבח שלמים לה'. ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה'. הכל לה'. ולא נאמר לאלקים:

מ"ט. א"ר אבהו, שם זה הוא משותף, שהמלאכים נקראו אלקים, בני אדם נקראו אלקים, הדיינים נקראו אלקים, ואין אנו יודעים למי מהם זובח, לכך צריך להזכיר השם המיוחד לבדו:

א"ר חייא, ת"ח, מאן דמקלל את השם, דכתיב איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו, דהא אם קלל שם זהסתם, אינו חייב מיתה, ואין מנדין אותו, דיכול לטעון לחד מן דיינא, או לגדול הדור קאמר:

א"ר אבהו, מיתה אין מחייבין אותו, אבל נידוי מחייבין אותו, משום לאו דאורייתא, דכתיב אלקים לא תקלל סתם. אבל אם קלל שם המיוחד, חייב מיתה, דכתיב ונוקב שם ה' מות יומת, מלמד שאינו חייב עד שיזכיר שמו המיוחד:

ההוא גברא דאקדיש בריה, ואמר, האי ברא דאתייליד, יהא מקודש לאלקים, שמע ר' חייא ושמתיה. א"ל, ומה על דאקדישת ברי לקב"ה, להוי ההוא גברא בשמתא. א"ל לאו על כך עבדית, אלא על דאקדישתיה לשם הנקרא אלקים, והתורה אמרה זובח לאלקים יחרם. אמר והיאך הוה לי למימר. אמר ליה, האי ברא דאתייליד ליהוי מקודש לה', ולא לשם אחר. ומנ"ל. מחנה, דכתיב ונתתיו לה', ולא אמרה לאלקים:

א"ר שלום, והא אוקימנא דבשם אלקים נברא העולם, א"ה יכיל למטען האי גברא כהאי גוונא, דמלאכים הוו, או גדלוי הדור הוו, או דייני הוו. א"ר אבהו, הא עלמא אתברי עד דלא ייתון בני נשא, ועד דלא ייתון דייני דרא, ורברבי דרא, ולא אית למשגא:

כמא דא"ר אלעזר חביבא יקירא, דכתיב מי כמכה באלים ה', שיוכל לברוא את העולם, משמע דאלים אינו יכול לברוא העולם, עד שנטל הקב"ה אות אחת משמו, והיא אות ה"א, ובו נברא העולם. ונעשה מן אלים אלקים, ונבנה שמו אלקים. ועל האי תנן, בה"א בראם:

א"ר יוסי, הא חזינן דלית כתרא ומלכותא אלא בשמיה קדישא. דלא אוזפיה לאחרא, והוא השם יו"ד ה"א וא"ו ה"א. דא"ר יוסי, בו נכללים עליונים ותחתונים שמים וארץ, וכל צבאם, כסא הכבוד, וחיות הקדש, וכלם לנגדו כאין וכלא חשיבין, והוא היה, והוא הוה, והוא יהיה. בריך הוא, בריך שמיה. לעלם ולעלמי עלמין אמן.



פרשת בראשית מאמר למה נבראו השמים בתבונה והארץ בחכמה

א"ר יהודה, יתברך ויתעלה שמו של מלך מה"מ הקב"ה, שהוא ראשון, והוא אחרון, ומבלעדיו אין אלקים. וברא את העולם בסוד שלשה עניינים גדולים וטובים, והם דעת חכמה ובינה, שנאמר ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו:

ולמה ברא הקב"ה הארץ, שהוא עולם השפל, בסוד החכמה. והשמים, שהוא עולם גדול ממנו, בתבונה, שהוא דבר קטן מן החכמה. וכבר שנינו, אימתי נקרא אדם חכם בחכמה, כששואלים אותו בכל דבר, ועונה ומשיב כענין, וידו בכל, אז נקרא חכם בחכמה, שהוא גדול על התבונה ועל הדעת, ע"כ היה לו יתברך לעשות השמים בחכמה, והארץ שהיא שפלה מהם בתבונה:

תדע כי החכמה גדולה מכולם, ועל כן נקרא אדם חכם, מפני שהוא חכם בכל החכמות. והתבונה קטנה מן החכמה, וע"כ נקרא אדם מבין, כלומר, מבין דבר מתוך דבר, הוא מעצמו ומלבו, מבין דבר מתוך דבר אחר. כלומר, בראותו יסוד, בונה בנין עליו. וכן הוא המבין, בראותו דבר אחד או קצתו, משלים הענין עליו:

והקב"ה יתברך שמו, ברא השמים בסוד התבונה, שהוא ענין תבונה מתוך היסוד. ובראשית כל הנבראים, בראצורת המלאכים הקדושים, שהם תחלת כל הנבראים הנאצלים מזיו אור הדרו:

ועשרה שמות נקראו בסודם, ובתוך שמותם נקראו אלקים. וע"כ בא להורות בראשית ברא אלקים, כלומר ברא יתברך שמו צורת המלאכים הנקראים אלקים, והם היסוד מכל הנבראים האחרים, ומתוך זה היסוד, נבראו השמים דבר מתוך דבר, שהם מסוד אור צורת המלאכים. כלומר הם בנין מתוך היסוד, וע"כ כונן שמים בתבונה:

אבל הארץ נהיה מתוך יסוד אחר, אלא שהיא תלויה על המים. והקב"ה יבד לה לסוד עשוי בחכמה, ועל כן נאמר ה' בחכמה יסד ארץ, כונן שמים בתבונה, דבר מתוך דבר:

וא"ר אבהו, בא וראה כמה חשש הקב"ה על כבוד שמו הגדול שהוא ידוד, כי זהו שמו ממש. אבל שם אלקים, משותף הו אעל יתר הנבראים. המלאכים נקראים אלקים, בני אדם נקראו אלקים. הדיינים נקראו אלקים:

וע"כ חשש המקום על כבוד שמו. תדע לך, כל המקריב קרבנו וזבחו לשם זה הנקרא אלקים, חייב מיתה. שנאמר, זובח לאלקים יחרם בלתי לה' לבדו. בשביל שהוא שם משותף, ואין אנו יודעים אם הוא זובח למלאכים, או לבני אדם, או להקב"ה. ועל כן אמרה התורה, זובח לאלקים יחרם בלתי לה' לבדו, כלומר, שצריך שיזכיר שם ידוד לבדו. ולפיכך נאמר בקרבנות, וכי תזבחו זבח תודה לה', וכן בשלמים, וכן בעולה, ולא נאמר לאלקים אלא לה' ממש:

ושמים, נבראו מאותו האור הנשפע באלקים, עשה אותם דבר מתוך דבר, ובג' דברים הללו נעשה המשכן, שנאמר ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה ובתבונה ובדעת. ושלשתן הם במתנת עליון, לכל אשר יחפוץ יתנם, שנאמר כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה:

בראשית ברא אלקים. רבי אבא פתח ואמר, ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר. בחמשה ענינים נאמר הברית, הא' הוא ברית מילה, שנאמר והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם. הב' ברית הקשת, שנאמר והיתה לאות ברית. הג' ברית המלח, שנאמר ברית מלח עולם. הד' ברית היסורין, שנאמר אלה דברי הברית. הה' ברית הכהונה, שנאמר והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם:

וקודם שנתנו הה' בריתות, לא היתה הברית אלא באש. שנאמר והנה תנור עשן ולפיד אש וגו'. וכתיב ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר. והאש היתה ברית בתחלה. וזהו בראשית, הוצא משם אש. ונשאר ברית. כלומר ברי"ת א"ש:

ר' יוחנן אמר, ברית כרותה כרת הקב"ה עם העולם, ועל מנת שיעמוד אברהם, ויתקיים העולם בזכותו. שנאמר, אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, באברהם, ואותה שעה שכרת עמו הברית באש, עמד העולם בקיומו, וזהו בראשית, ברית אש, ברא אלקים את השמים ואת הארץ כדי שיעמוד אותו הברית אש:

והחכמה אומרת, למה הביא הקב"ה מבול מים לעולם, בתחלת דינו, ולא דבר אחר. אלא ראה הקב"ה שהעולם נברא בברית אש, ווראה שאם ידין העולם בדין אחר, אפשר שיוכלו הרשעים לעמוד בעולם, מפני אותו ברית אש, כאשר נברא העולם. אלא מה עשה, דן את העולם במים, בדבר הראוי לכבות את האש, כדי להעביר את הרשעים מן העולם, שנמשלו לאש, שנאמר מהאש יצאו והאש תאכלם ר"ל, מהאש יצאו בתחלת העולם כשנברא:

לכן בתחלה אמר אמחה את האדם אשר בראתי במים, שנאמר והרשעים כים נגרש, לאחר כן נאמר, מהאש יצאו והאש תאכלם, אמר הקב"ה ע"כ היו נמוקים במים, מכאן ואילך מהאש יצאו והאש תאכלם:

וכשחטאו אחר כן, דן אותם באש, שנאמר וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש, ואימתי נתבסם העולם, כשעמדו על הר סיני, ונתמלא כלו אש, שנאמר וההר בוער באש עד לב השמים. ר' יצחק אמר, והתורה נהיתה ברית בין השם והעולם, שנמשלה באש, שנאמר הלא כה דברי כאש, וזהו ברית אש בראשית.



פרשת בראשית מאמר בחכמה יבנה בית

ר' יוחנן פתח, בחכמה יבנה בית, שלשה דברים צריך אדם לעשות בדרכי העולם, ואלו הן, לבנות בית מושבו, וליטע כרם להתפרנס בו, ואח"כ לקחת לו אשה, ולהוליד בנים, לפרנסם בהם. ולא כדרך השוטים, הלוקחים אשה בתחלה, ואחר כך נוטעים כרם, ואח"כ בונים בית:

כי הא דא"ר סימון, כל הלוקח לו אשה, ואין לו בתחלה במה שיוכל לפרנסה, הרי זה חפשי מן המצות, כמתים הנקראים חפשים, שנאמר במתים חפשי. ולמה נקרא חפשי. לפי שהוא חפשי מן המצות, מפני שלא יוכל להשתדל בעבודת בוראו, אלא בעבודת אשתו:

ר' יהודה אומר, כאלו לוקח ע"ז לעצמו. דא"ר יהודה, בתחלה היו החכמים והחסידים לוקחין אשה, ולא היה להם די פרנסתם, וממיתים עצמם ברעב ובצמא, ומניחים כל חיי העה"ז, ועוסקים בתורה ובמצות ובעבודת בוראם. אבל בזמן הזה שהעולם טרוד אחר הפרנסה, צריך לכונן בית בתחלה, ולזמן מזונותיו, ואח"כ לקחת אשה, ויכול לעבוד בוראו, ולעסוק בתורה. כי הא דאמרו רז"ל, אם אין קמח אין תורה:

וא"ר יהודה, מאחר שהאדם נושא אשה, אז נקרא עבד ה', מפני שלבו פנוי מלהסתכל בעבירה ובנשים, ומלתור אחר לבבו ועיניו, כד"א ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וגו'. לפיכך צריך אדם להשתדל לכונן בית בראש, ולעשות ישוב בבית:

וממי אתה למד. מהקב"ה. קודם בנה בית וכוננו, וזימן כל הפרנסה והמזונות, קודם שיבא אדם לעולם. האיך. ברא את העולם בראש, שהוא הבית. וזימן כל הפרנסה האיך. ברא את הבהמות, ואת החיות, ואת העופות והדגים הצמחים והאילנות, שהם זימון כל הפרנסה. לאחר שהכין הכין והפרנסה, הביא את האדם, וברא אותו ואת אשתו והולידו בנים ועשו ישוב בבית. ועל כן נאמר בראשית, בית ראש. כאשר תבין באותיות, תמצא בי"ת ראש. וכן התחילה התורה בראשית, כלומר בית ראשית, והכל ענין אחד:

ועכ"ז צריך האדם להשתדל בדרך ארץ, ולעשות עתים לתורה, ולהיות עמלו בשני הדרכים האלו, מפני שיגיעת שניהם משכחת עון. ושמא יאמר אדם הריני בן אבות העולם, ממשפחה גדולה, איני ראוי לעשות מלאכה ולא להתבזות. אמור לו, שוטה, כבר קדמך יוצרך, שנאמר בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, והוא עשה מלאכה קודם שבאת לעולם. ומנ"ל. שנאמר מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות. קרא אותה מלאכה. וכן וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה:

וכי הא דאמר ר' יוחנן, בא וראה, למה ברא הקב"ה את האדם אחרון לכל הנבראים. אלא ללמדך, שעשה בכל יום ויום מלאכתו, וברא העולם וכל צבאם, וביום הששי שהוא אחרון למלאכתו, ברא בו את האדם. א"ל לאדם, עד כאן הייתי אני משתדל במלאכה, מכאן ואילך אתה תשתדל בה, וזהו בראשית ברא אלקים, קודם שיבא אדם לעולם:

וא"ר יוחנן, למה נברא אדם בצלם אלקים. שנאמר ויברא אלקים את האדם בצלמו. משל למלך שהיה מושל ע להמדינה, והיה בונה בירניות ותיקונין לעיר, וכל בני העיר משתעבדין תחתיו. יום א' קרא לכל בני העיר, ומינה עליהם שר אחד שלו, אמר, עד כאן הייתי טורח בכל צרכי העיר, ולעשות מגדלים ובירניות, מכאן ואילך הרי זה כמוני:

כענין זה נאמר באדם, ויברא אלקים את האדם בצלמו, וא"ל ראה בניתי כל העיר וכל אשר בה, וכאשר הייתי מושל עליה ובונה אותה ככל חפצי, כך אתה תבנה ותעשה מלאכת העולם. מכאן ואילך יהיה הכל מסור בידך, וכולם יהיו משועבדים תחתיך, ויראים ממך, כאשר היו יראים ממני, שנאמר ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ. ועל כן בצלם אלקים עשה אותו. ויברא אלקים את האדם בצלמו, לעשות כל צרכי העולם ותיקוניו, כאשר הוא עשה בתחלה.



פרשת בראשית מאמר ה' קנני ראשית דרכו

בראשית, כתיב ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאש, הפסוק הזה חוזר על כל התורה, שהיא היתה ראשית דרכי אל, שהתורה נבראת אלפים שנה קודם שנברא העולם:

דא"ר אלעזר, שבעה דברים נבראו עד שלא נברא העולם. ואלו הם:

התורה. וג"ע. וגהינם. וכסא הכבוד. ובית המקדש. ושמו של משיח. והתשובה. ובתורה ברא את העולם, שנאמר ה' קנני וגו'. וזהו בראשית ברא אלקים, ר"ל עם ראשית, שהיא התורה, ברא אלקים את השמים ואת הארץ. א"ר יהודה בא וראה כמה הפרש יש בין התורה והעולם, שהעולם נברא בששת ימים, והתורה בארבעים יום וארבעים לילה.



פרשת בראשית מאמר התורה שנברא במ' יום

רבי יוחנן הוי אזסיל מקסרי ללוד, והיה מטייל עמיה ר' חייא בר אבא, כד מטו חד בי חקל, א"ר יוחנן, האי הוי דידי, וזבינתיה, כדי למזכי באורייתא. בכה ר' חייא בר אבא, א"ל ולמה את בכי. א"ל, דלא שבקת לסיבותיך כלום:

א"ל חייא בני, קלה הוא בעינך מה דעבדית, דשבקית דבר שנברא בששה ימים, בעבור דבר שנברא בארבעים יום, שנאמר ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה וקניתי דברים גדולים וטובים שאינם בעולם, והם עצה ותושיה וחכמה וגבורה, שנאמר לי עצה ותושיה אני בינה לי גבורה:

ר' יוחנן כד הוה לעי באורייתא, הוו אנפוי זהירין כזוהרא דשמשא, יומא חד פגע ביה ר' יוסי, אמר ליה חמא אנפך זהירין כזהרא דשמשא, א"ל לאו הוא אלא שמעתא דנהרא לי. קרא עליה ואוהביו כצאת השמש בגבורתו:

ר' יצחק אמר, התורה נקראת תושיה בתחלה. ואח"כ גבורה, שנאמר לי עצה ותושיה וגו', תדע לך כי בתחלה נקראת תושיה, שמתשת כחו של אדם, מפני שיש לו להלחם עם יצה"ר, ולכתת כל גופו בבית המדרש, עד שירגיל אותו בתורה. כיון שהוא רגיל לעסוק בתורה, אז יש לו שמחה וגבורה, שנאמר אני בינה לי גבורה, ר"ל כשאדם רגגיל בתורה ובחכמה, אז יש לו תפארת, ואיזו היא גבורה, להלחם מלחמות ה', שנאמר על כן יאמר בספר מלחמות ה', שם תהא המלחמה והגבורה:

ובתורה ברא הקב"ה את העולם, שנאמר ואהיה אצלו אמון, אל תקרי אמון, אלא אומן. וזהו בראשית ברא אלקים, עם ראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, וזו היא התורה:

ר' יהודה אומר, לא נברא אלא בשביל היראה, שנקראת ראשית, שנאמר יראת ה' ראשית דעת. מנ"ל שהעולם נברא ע"פ היראה, שנאמר והאלקים עשה שייראו מלפניו. עשה את העולם, כדי השייאו מלפניו, וע"פ היראה שהיא ראשית, ברא אלקים את השמים ואת הארץ.



פרשת בראשית מאמר שלש משמרות הוי הלילה

בראשית, רבי אלעזר פתח, שיר המעלות אל ה' בצרתה לי קראתי ויענני. שירים תאבים ברא הקב"ה בבריאת שמים וארץ, כדי להללו ולשבחו, שהוא יוצר הכל. השמים אומרים שירהלפניו, שנאמר השמים מספרים כבוד אל, והארץ אומרת שירה, שנאמר שירו לה' כל הארץ:

ועוד שכל העולם תאבים ושמחים לפאר ליוצרם, בחזותם נפלאותיו בשמים ובארץ, וזהו בראשית. עיין באותיות ותראה, שי"ר תא"ב. כלומר, תא"ב לאמר שי"ר, על נפלאותיו בשמים ובארץ, איזה הו אותם המעלות שהיה דוד המלך ע"ה אומר. אלו הם אותם השירים של אותם המעלות, שהם השמים, שנאמר הבונה בשמים מעלותיו. ודוד תאב להם, והיה אומרם, וזהו שיר תאב:

ואמר ר"א, כתיב ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלקין. מאן אינון בני האלקים. אלו הם המלאכים, שהם אומרים שירה לפני יוצר בראשית בכל לילה, כנגד שלש משמרות דהוי הלילה. ובכל משמרה ומשמרה, כל כת וכת אומרת שירה. ובמשמרה האחרונה שהיא בסופה, והיא לעת הבקר, כל הכוכבים והמזלות, והמלאכים הנקראים בני האלקים, הם אומרים שירה, שנאמר, ברן יחד כוכבי בקר וגו':

וכל אחד כפי מעלתו. להורות כי גבוה מעל גבוה שומר, כי מעלות יש להם אלה למעלה מאלה, על כן נאמר שיר המעלות, ממעלות המלאכים שהם אומרים שירה, וזהו קראשית, שי"ר תא"ב, ברא אלקים את השמים ואת הארץ:

רבי חזקיה הוה אזיל באורחא, והוה עמיה ר' יוסי בר חלפתא, קמו למיזל. בתר פלגות ליליא, עד דהוו אזלי, א"ר יוסי לרבי חזקיה, מאי עבידנא, דהא תנינן לעולם יצא אדם בכי טוב:

א"ל רבי חזקיה, יוסי ברי, תא שמע הדר נעימות קל גלגלי חיותא, דאינון משבחן שירתא קדם אלהנא. עד דארכין אודניה, שמע קל תושבחא נעימותא, דהוו אמרי וה' לעולם ישב וגו':

א"ל רבי חזקיה, ברי, שמעת כלום. אמר ליה, קל נעימותא. ומן נעימותא ותושבחתא מהאי פסוקא דשמעית, כען ידענא פירושו, דכתיב וה' לעולם ישב כונן למשפט כסאו. דבכל שעתא ושעתא דדיני דינא שכינתא דקב"ה, דהוא כורסא יקריה מתתקן תמן, משמע שנאמר כונן למשפט כסאו:

א"ל ידעת איזו היא משמרה ממלאכי השרת אמרי דא. א"ל לאו, א"ל, משמרת אותם המלכים, הנקראים אלקים היא. דתניא, עשרה משמרות של מלאכי השרת איכא ברקיעא, ואינון אתחלקין בשלשה משמרות דהוי הלילה:

ותדע לך האיך, כד ישראל מסיימים צלותהון בליליא, נסבין שירתא בתריהון, אינון דנקראים אישים, ואמרי שירתא. ומאי שירתא אמרין. מה אנוש כי תזכרנו וגו' ותחסרהו מעט מאלקים וכבוד והדר תעטרהו וגו' ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ. במשמרה שניה נסבין שירתא, אינון דנקראים מלאכים וחשמלים ואראלים. ומאי אמרי. הבו לה' בני אלים:

בפלגות ליליא ממש, עד דסיים משמרה שניה, דההיא שעתא היא דקב"ה מסתכל בעדן ממש, דגניז לצדיקים לעתיד לבוא. פתחי חיות הקדש, ובתריהון שרפים ואופנים וכרבים, ואמרי מה בר טובך אשר צפנת ליראיך סולו לרוכב בערבות ביה שמו:

בתחלת משמרה תליתאה, נסבין שירתא אינון דנקראים אלקים, ואמרי וה' לעולם ישב וגו'. כד אתי צפרא, פתחי שמיא ואמרי, השמים מספרים כבוד א -ל וגו'. כוכבי בקר אמרי, מונה מספר לכוכבים וגו', גדול אדונינו ורב כח. אותם המלאכים הנקראים בני אלקים פתחי ואמרי, הבו לה' בני אלים הבו לה' כבוד ועוז:

עד דהוו אזלי, חמו דקדרא שחרא, והדר נהורא. א"ר חזקיה לרבי יוסי, תא ואחזי לך היא גאולתן של ישראל. בעידנא דינהר להון שמשא דגאולתא, יתי להון עקא בתר עקא, וקדרותא בתר קדרותא, עד דאינון בה, ינהר עליהון נהורא דקב"ה, שנאמר כשחר נכון מוצאו. וכתיב וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה:

ובזמנא ההיא מלחמות יתעוררו בעולם, גוי בגוי, ועיר בעיר, וצרות רבות יתחדשו על שונאיהם של ישראל. עד שיקדרו פניהם כשולי קדרה ואח"כ יתגלה עליהן גאולתן מתוך שאגת לחצם ודחקם:

וזהו שאמר דוד המלך ע"ה, למנצח על אילת השחר. אילת השחר, אילת הבוקר הוה למימר. אלא על אילת וחוזק דשחרותא דישראל. כד"א כגבר אין איל. בההיא שעתא יזעקון בני ישראל, וימרון א -לי א לי למה עזבתני, מגו עקתהון, לבתר מה כתיב, פתחת שקי ותאזרני שמחה.



פרשת בראשית מאמר נפש השכלית ונפש המדברת

רבי אומר, השיתין מששת ימי בראשית נבראו. והקב"ה ברא שית. וזהו בראשית, כלומר, ברא שית. אילו של יצחק, קושטא הוא דנברא מששת ימי בראשית. והקב"ה ברא שי"ת, תי"ש בהפוך אותיות:

בראשית, יתברך שמו של ממ"ה הקב"ה, שברא כל העולם, והכינו בחכמה ובתבונה ובדעת, וכנגדן ברא ג' עולמות, עולם העליון, ועולם התחתון, ועולם התיכון. ונתן בעולם התחתון הקטן, צורת שלשתן, צורת המדברת, וצורת הצומחת, וצורת השכלית:

ותדע לך, כי העולם התחתון מתקיים באויר, כאשר תראה כי הגוף מתקיים בנפש, והנפש מתקיימת באויר, והאויר בבורא יתברך. תדע לך, שהבורא יתברך ברא האדם, וברא אותו בצלם ובצורה:

והכינו מארבעה דברים מובדלים זה מזה, מאש, מרוח, ממים, מעפר. שנאמר והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלקים. אלו הם הד' דברים הנזכרים, כמד"א, מקום יש בכרכי הים, שקורין לאש תוהו, וזהו היסוד הראשון. ובהו וחשך, הם המים והעפר. ומנ"ל דחשך הוא העפר. שנאמר ובחשך שמו יכוסה, ואמרו שזהו גוש העפר. והרוח הוא רוח ממש:

ואמנם כי הא -ל יתברך, ברא את האדם, שהוא נקרא עולם התחתון, כנגד עולם העליון הגדול, ונתן בו קיום הנפש, המניע לגוף כלו, ועל כו הבדילו מכל הנבראים אשר למטה עמו, ובמה האדם מובדל מיתר הנבראים, מפני זאת הנפש, ואיזהו היא. נפש המדברת:

שאל ר' יהודה לר' דוסתאי, הנפש אשר באדם הנקראת שכלית, איזהו נפש היא, ואיזהו מקומה. א"ל, הלא ידעת כי האדם ברא אותו המקום יתברך בשמו, וכאשר הוא גדל ורואה עניני העולם. ומביט בלבו, הוא מעצמו מריח הנפש הזאת, כי הואיל והא מביט ורואה נפלאות הבורא, וחידוש העולם, וזרוח המאורות ערב ובקר, וכי כל העולם כלו תלוי בכחו יתברך, הוא משתדל בעצמו לחקור ולהשיג השגה קדושה וברה, ואז יש לו נפש השכלית, מפני שהוא משכיל לדעת לחקור בחכמה:

רבי עזריה אומר, הנפש מקומה בלב, והיא מניעה לכל הגוף, והיא מונהת באמצע הגוף, ומאירה לכל הגוף. כאשר נתן השמש בחצי השמים. והגוף מתקיים בנפש, והנפש באויר, והאויר בבורא. והבורא ית' סובל כל העולמות בכחו, שנאמר אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול:

רבי יהודה אומר למה הזכיר הקב"ה בריאת שמים וארץ תחלה, והלא כסא הכבוד, והמלאכים, נבראו תחלה. אלא, כדי שלא יהרהר אדם דברים הסתומים מהעין ואשר לא גלה בראש:

רבי אומר, כדי להראות לאדם, שאינו בעל חכמה, ואינו ראוי לגלות לו סתרי תורה. דא"ר יצחק, אין מגלין סתרי תורה, אלא לאדם חכם, וקורא ושונה, ותלמודו מתקיים בידו, והוא ירא שמים, ובקי בכל דבר. ואדם שאינו בענין זה, וישאל על הסתרים והנעלמים שלמעלה, אמור לו מה אתה שואל, שא נא עיניך וראה, כי בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, תדע לך שלא גילתה התורה יותר:

וא"ת שאין סתרים בתורה, תדע לך כי על כל דבר ודבר יש תלי תלים של סודות והלכות ופירושים, שנאמר קווצותיו תלתלים, על כל קוץ וקוץ תלי תלים. כי הא דרבן יוחנן בן זכאי, הוה אמר על האי פסוקא, ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד בת מי זהב, שלש מאות הלכות פסוקות, ולא רצה לגלות אותם אלא לר' אלעזר בן ערך, ולר' אלעזר בן הורקנוס תלמידיו, דהוי עסקי במעשה מרכבה עמו:

א"ר, בא וראה מה כתיב בשלמה, וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף. על כל דבר ודבר, הוה אומר בו אלף וחמשה טעמים ומה שלמה, שהיה עבד של הקב"ה, היה אומר על כל דבר ודבר ג' אלפים משל, ואלף וחמשה טעמיים. הקב"ה שהוא מגלה עמיקתא מסתתרא, והוא הנותן החכמה והבינה, שנאמר כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה על אחת כמה וכמה:

ר' לוי אמר, כתיב מה גדלו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך. מה גדלו מעשיך ה', זה מעשה בראשית, שהם מעשיו של הקב"ה. מאד עמקו מחשבותיך, אלו סתרי תורה:

ר' אליעזר הגדול אומר, כתיב וה' נתן חכמה לשלמה כאשר דבר לו, מלמד שעמד על דקדוקי תורה, אבל על עמקיה לא עמד, וכשתקש לעמוד עליה, אמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני.



פרשת בראשית מאמר עולת תמיד העשויה בהר סיני

שאל ר' דוסתאי לר' אליעזר הגדול, א"ל רבי, העמידני על סוד זה הפסוק, עולת תמיד העשויה בהר סיני לריח ניחוח אשה לה'. א"ל, בני חייך דבר אמרת לי, שעדיין אינך ראוי לעמוד עליו, ולא שאלני אדם על זה, זולתי עקיבא תלמידי, ועדיין השרשים בידי, שמע רבי עקיבא, אמר כיון שהנצו הפרחים, אכלתי השרשים. א"ל עקיבא עקיבא, מוכן תהיה לריח ניחוח לה', ועדיין בליעת המתוק נשאר:

יומא חד הוו עזלי באורחא, א"ל, אי כדין אכלת שרשים דאמרת. א"ל רבי, משאצרת לי הסוד, עמדתי על תכונתו. וסח לו העיך. א"ל עמדת ואכלת, ועדיין הבליעה מהמתוק נשאר. ואותה שעה גלה לו ארבעים סודות בתורה:

עד דהוו אזלי, חמי חד מעיינא דמיא, יתבו תמן. א"ל ר' אליעזר, עקיבא, תא ואחזי לך נביעא דמיא, דקא פתחי מיא, וצלילין ונזלין, כהא דכתיב באר מים חיים ונוזלים מן לבנון, ועל הדא פסוקא, גילה לו שיחת מלאכי השרת, שיחת כוכבים ומזלות, וידיעת חלוני חמה בעתותיו וזמניו, שיחת דקלים ועופות, שיחת הרוחות, ידיעת התקופות והעיבורים:

באות השעה, בכה רבי עקיבא. א"ל על מה קא בכית. אמר לו, או לדור שיהיו יתומים ממך. אמר לו, אל תאמר כך, אלא ווי לדור שיהיו יתומים בלי אב, בלי חכם מורה, ולא תלמיד הוגה. וימים יבואו, שכל הדור יהיו חצופים ועזי פנים, ותשתכח תורה, ואין דורש ואין מבקש. והמתעורר לבו בתורה, יהיה נבזה וחדל אישים, ווי לדרא ההוא כד ייתי ההוא דרא:

א"ל לית ההוא דרא מתקיים, אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן, כד אינון רכיכין בלבד, וכד אינון קשישין, אורייתא משתכחת מנהון. כי הא דא"ר יהודה, מאי דכתיב אל הנער הזה התפללתי, הוה ליה למימר אל הבן הזה התפללתי. אלא אמרה חנה, יהי רצון, שבשעה שיגדל ישתדל בעבודת המקום, כמו עכשיו שהוא נער:

וכל אדם שיזכה להיות בזקנותו כמו בנערותו, יזכה למעלת שמואל הנביא, דכתיב ומעיל קטן תעשה לו אמו והעלתה לו מימים ימימה. וכי תעלה על דעתך, כך, אלא צדקתו וזכותו היה גדל עמו תמיד כתפלת אמו. ולדעתיה דר' יהודה, מעיל ממש הוא:

ואמר רבי, מאי דכתיב מפני שיבה תקום והדרת פני זקן. אמר רביף בו הוא מוסר ליניקא, כלומר מפני שיבה תקום, קודם שתעלה לשיבה ולזקנה, תקום להיות טוב. וכאשר תשתדל להיות טוב בבחריתיך, לאחר כן והדרת פני זקן. וסיפא דהאי פסוקא מוכיח עליו, שעל זה נאמר משמע דכתיב ויראת מאלקיך:

רבי יצחק אמר תחלת כל העולם ובניינו, לא נברא אלא על היראה, להיות אדם בעל יראה לשמים, ובעל יראה לבריות, מדכתיב בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ. את השמים, להיות ירא לשמים. ואת הארץ, להיות ירא לבריות. כמו כן מלמד, שכל העולם לא נברא אלא על היראה, שנקראת ראשית. שנאמר ראשית חכמה יראת ה', וזהו דכתיב בראשית.



פרשת בראשית מאמר ב' יהי אור

ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור. רבי חייא פתח, אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. הקב"ה ראה וצפה, שהעולם אינו יכול לעמוד בלתי היסוד, ואיזהו היסוד שהעולם עומד עליו. הוא הצדיק. שנאמר וצדיק יסוד עולם. וזהו יסוד הראשון שברא הקב"ה בעולמו. והוא נקרא כי טוב. נאמר כאן כי טוב, ונאמר להלן אמרו צדיק כי טוב:

רבי אומר, זה האור אור המלאכים, הוא שנבראו תחלה קודם כל העולם. ואי תימא והרי אנו רואים שהשמים והראץ נבראו תחלה. לא קשיא, דהא שנאמר למעלה עד כאן, ספור הוא דאמר. אלא זה ויהי, הוא הראשון, ומכאן התחילו כל הנבראים:

ר' יהודה אומר, זהו אור הכסא ממש. ומזה האור, נבראו שאר כל הנבראים. ממנו נבראו השמים, וכסא נברא בתחלה, שנאמר כסא כבוד מרום מראשון:

רבי אליעזר הגדול אומר,אור המלאכים נברא בתחלה. דכתיב, וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל אלקים בין האור ובין החושך. כלומר, הבדלה נתן הקב"ה יתברך, בין זה האור, ובין החוושך, שהוא העולם הזה והשמים הם המבדילים בין העולם הזה, ובין אור המלאכים, והם המבדילים בינתים, בין האור ובין החשך:

רבן יוחנן בן זכאי אומר, נתן הקב"ה ממשלה למלאכים על השמים, והשמים על הארץ. וכלם נתלים בכסאו יתברך שמו, להורות כי גבוה מעל גבוה שומר:

יהי אור. רבי אלכסנדראי אומר, הרואה הכוכבים במסלותם חייב לברך. מאי מברך. ברוך המסדר את הכוכבים ברקיע. ראה כוכב אחד, אינו מברך. שנים, מברך. ואימתי. כד הוי ליליא, מברכין ברוך המעריב ערבים. רבי אומר, אלין כופרני אדקיקייא, דאורחתהון מסתלקין על ההוא יממא, מדחילו דחיותא, מברכין שומר עמו לעד. ולפיכך תקנו על דרך זה כל תפלת הערבית:

ר' אלעזר בר"ש, אזל למחמי לר' יוסי בר' שמעון בן לקונייא חמר סמוך לקרייתא, רמש ליליא. אמר לר' יוסי דהוה אזיל עמיה, חמית אלין כוכביא דנהירין. אמר חמי אנא דא כוכבא דשרביטא עידנא סגיאה הוא דאנא משגחנא ביה, ומן יומאי לא אמרו לי על דא כלום:

א"ל תרי ענייני שמענא. חדא היא, דכל מאי דעבד קב"ה בין שמיא, וכוכביא ומזליא, אית בהו ידיעא וסוכלתנו. וכלהון עבדי שליחותא דקב"ה. והאי כוכבא דאת אמרת, לא תימא ולא תיסק על דעתך דחד הוא, אלא סגיאין אינון, דחד תחמי בהאי גיסא, וחד בהאי גיסא, וזמנין דכלהון בחד שעתא:

ואנא שמענא מאבא, דשבע אינון. ובזמנא דמטא עידנא דכל חד מנהון למימר שירתא, מסגיאות חדוותא דאית בהון, שלחין זיוותרון ואזלין למימר שירתא:

וענינא אחרינא, דאלין שבע כוכביא, לא אזלין ולא נטלין מאתריהון, בר בעידנא דקרי לחד מנהון רבון עלמא למנהר באתר דהוא צבי. דכתיב, לכלם בשם יקרא. וכד נטלין, שלחין זיותהון עמהון למיזל:

כד מטו לבי חמוי, לא הוה תמן. כד אתא, אמר את הכא, ואנא אתי למחמי חד כוכבא, דהוה אזיל למשלם רעותיה דמאריה. א"ל, מאי הוא. א"ל, כוכבא דשביט. וחד מנהון חמית, דהוה אזיל לפיקודיא דמאריה. יתבו תמן תלתין יומין:

לבתר כן אשכימו למיזל, כד הוה אתי נהורא, ואזיל עמיה חמוי כפלגות מיל. ברכיה חמוי, אמר דא היא אתי נהורא, ואזיל עמיה חמוי כפלגות מיל. ברכיה חמוי, אמר דא היא שעתא דמתקיים ברכתא דצדיקיא. מנ"ל. דכתיב וירא אלקים את האור כי טוב, כתיב הכא כי טוב, וכתיב התם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל. א"ל, אפילו ברכתא דכל אדם, מתקיימא בהאי שעתא, דשמיא וכוכביא ומלאכיא אמרי שירתא:

ועוד שמענא מאבא, דברכתא יתירא הוספת ליה, ודא היא חדוותא. משום דהאי שעתה אמרי שמיא, והוא כחתן יוצא מחופתו. מה החתן כשיוצא ישיש, כך היוצא לדרך ישי"ש בהא"י שעת"א:

ויאמר אלקים יהי אור. תמן תנינן, א"ר יוסי, מ"ד משא דומה אלי קורא משעיר שומר מה מלילה שומר מה מליל וגו'. אזלא הא מלתא, כי הא דא"ר יוחנן, כל הגליות שגלו ישראל מארצם, כלהו היה גלוי לכל, וגלותא רביעאה, לא נגלה לעולם, ואיזהו גלות הרביעי. זהו שהוא משעיר, שהוא עשו, דכתיב וישב עשו בהר שעיר:

אמר רבי למה נקרא שמו שעיר. על שם תוקף וחוזק, העול הכבד, שמונעין מהם התורה והעבודה, וזהו עול על נשמתם שנותנין על ישראל. שעי"ר הוא תק"ף בגימ'. וזהו הגלות שישראל יושבים בה, היא משא דומה. כלומר, בחשאי, דבר שלא נגלה מהלב לפה:

רבי יצחק פתח, ויקבור אותו בגי בארץ מואב מול בית פעור, וכתיב ולגא ידע איש את קבורתו עד היום הזה. אמר הקב"ה, שוטים הם המחשבים קצי משיחא, דבר שלא גליתי לעולם, שנאמר כי יום נקם בלבי, לבא לפומא לא גליא, ואינון משתדלי למחשב קצי:

בהאי, נחזי תלתא סימני, כתבית ואחזית לדרי עלמא, בקבורתיה דמשה עבדי. ואלין אינון בגיא, בארץ מואב, מול בית פעור. אחזית, ויהבית סימנים לכלהון דעלמא, ולא ידעי קבורתיה, דכתיב ולא ידע איש את קבורתו. דבר שלא גליתי, ולא הראיתי, היאך אמרי שטותא ושקרותא קמי קב"ה בהך:

הה"ד משא דומה אלי קורא משעיר, אלו ישראל, שקוראין להקב"ה, מעול כבד של בני שעיר. ומאי אמרי, שומר מה מלילה וגו', ר"ל, רבש"ע אתה הוא שומר ישראל ה'. עד מתי אנו בזה הגלות שדומה ללילה, אמור לנו, מה מלילה, מה תהא מזו הלילה, אימתי תוציאנו ממנה:

בא וראה מאי דכתיב בתריה, אמר שומר אתא בוקר וגם לילה, אמר הקב"ה שומר ישראל, אתא בקר, הבאתי והוצאתי אתכם מן הגלות, ולא זכיתם להיות בבקר, וגם לילה, הבאתי לכם הלילה והאפלתי אתכם בבור הגלות הזה שהוא כלילה. אם תבעיון בעיו, אם אתם מבקשים לדעת קץ גאולתכם אימתי תהיה, ואימתי תבואו לארצכם. שובו אתיו. כי הא דא"ר יהודה, אין קץ הגלות נתלה אלא בתשובה, שנאמר היום אם בקולו תשמעו:

וכיון שנברא העולם, נרמז הרמז הגדול הזה, ברזי הסתרים, שנאמר ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור. יהי רז. ורז ואור דבר אחד הוא. וירא אלקים לזה הרז, כי טוב להיות ברז וסוד, כדי שלא יתגלה לשום אדם, שאלמלי יתגלה, כמה פריצים מבני עמנו ילכו לאבדון:

ועל שהיה ברזא וסוד, הבדיל אלקים בין האור ובין החשך, בין אומתו שהוא האור. ובין האומות שהם החשך. שנאמר ורשעים בחשך ידמו, ועוד כתיב, בחשכה יתהלכו. ויקרא אלקים לאור יום. א"ר,זה יום קץ הגאולה. שנאמר הנה יום בא לה', זה יום הקץ:

ר' יוסי בן חלפתא, הוה יתיב קמיה דר' יצחק, א"ל מידי שמיע ליה למר, על מה אתארך יומא דמשיחא מן גלותא דא. א"ל, לא אתארך אלא על ביטול אורייתא. דהכי שמענא מרב המנונא סבא, תלתא גליות גלו ישראל, וחזרו בזכותהון דתלתא אבות. וגלותא רביעאה בזכותא דמשה יתחזרון:

תא ואחזי לך, לא איתגלו ישראל אלא על ביטול תורה. שנאמר ויאמר ה' על עזבם את תורתי. אמר הקב"ה, בגליות הראשונות, חזרו בזכות אברהם יצחק ויעקב, עכשיו, הם חטאו בתורה שנתתי למשה, ונקראת על שמו, שנאמר זכרו תורת משה עבדי. כד יתובין ויתעסקון בתורתו, בזכות משה אני גואלם:

על כן נאמר בתורה, תורה צוה לנו משה, כדי לשמרה ולעסוק בה. ונם לאו, מורשה קהלת יעקב, מורשה:

דא מסכנותא הוא. כמד"א ה' מוריש ומעשיר, מלמד דלא אתיא מסכנותא לברתיה דיעקב, אלא על דלא אתעסקו בפיקודין דאורייתא:

רבי חזקיה אמר, אנא הוית באתריהון דערביא, וחמית גוברין דהוו מתטמרין ביני טוריא, במערתא, ואתו מערב שבת לערב שבת לבתיהון. אמרית להון, מה דין דאתון עבדין. אמרו לי, פרישי עלמא אנן, ומתעסקן באורייתא כל יומא ויומא, וזמנין לית אנן אכלין בר מעשבי ברא:

אמרית להון, ושאה זמנין במה אתון מתפרנסין. אמרו לי, אנן אשכחן במדברא אעייא דמצמיחים באלוד, ואנן אכלין יתהון. כד נהירא לן שמעתא, מסגיאות חדוותא, משתמטי חד מינן, ומבשלין להון ואכלינן. ויומא ההוא חשיב לן דהוא כי טוב. ובזמנא דלא צמחי אינון אעייא, אנן אכלין עשבין דמשכחנא, ומבשלי להון ואכלינן:

אמרית להון, תהי חלקי עמכון לעלמא דאתי. אשריכם בעולם הזה, וטוב לכם לעולם הבא. כען ידענא דלא תהוון בכיסופא, כד ייתי משה למתבע עולבנא דאורייתא. אמרית להון, בני חייכון, יומא דא מה חידוש אתחדש לכון:

אמרו לי, האי פסוקא ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור. ותאני רבי כרוספדאי, גדול התוספת מהאור. שהיה אור שלא היה כמוהו, זה הוא אור השכל הגדול, שנתהוה מאור זוה הודו, וזהו העומד מאחורי הפרגוד:

דתנינן, מאי דכתיב עוטה אור כשלמה, מלמד שעשה הקב"ה שאר המלאכים, באותו האור הראשון, מאותו האור ממש. ס"ד כמוהו. אלא מה הוא דבר מובדל ומושכל, כך שאר המלאכים דברים מובדלים ומושכלים. אבל אין השגתם כהשגתו. דתאני ר' כרוספדאי, השגת המלאכים היא השגה גדולה, מה שאין כן למטה מהם:

השגה שניה היא, השגת השמים, שמשיגים השגה, מה שלמטה מהם אין משיגים כמותם. השגה שלישית, היא השגת המדרגה התחתונה אשר מעפר יסודה, והיא השגת בני אדם, מה שאין משיגין שאר הנבראים:

וכנגד שלש מעלות הללו, יש באדם שלש צורות נפשיות. צורה הראשונה היא הנפש השכלית. השניה, היא הנפש המדברת. השלישית, היא הנפש הבהמית, המתאות תאות, והיא הנפש אשר תמעול מעל:

ואיתימא הכי, הנפש הראשונה היא נפש הבהמית, כנגד המדרגה התחתונה שאמרנו. נפש המדברת, כנגד השמים, שהיא מעלה יתירה על הראשונה. נפש השכלית, כנגד מדרגת המלאכים, שהיא המעלה העליונה על כל אלה.



פרשת בראשית מאמר יהי רקיע

ויאמר אלקים יהי רקיע בתוך המים, ויהי מבדיל בין מים למים. ר' אלעזר פתח, אלקים א -לי אתה אשחרך, ת"ח, שאין מקום בעולם פנוי בלא מים, מפני שהארץ תלויה על המים. שנאמר, כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה. וכי תעלה על דעתך, שהמים הם מתחת לארץ, והארץ שהיא כבדה מכל היסודות עומדות על המים. אלא שהמים על הארץ, ולמעלה לשמים:

א"ל רב חסדא והא כתיב המים אשר מעל לרקיע. א"ל, לאו האי, אלא כתרגומו, במציעות מיא, שהרקיע מבדיל ביניהם. כי המים אחדים היו, אבל מפני שנכנס הרקיע באמצע, נחשבו כשנים. והרקיע כדור, ובא במימי אוקיינוס, כמבדיל בין המים, נמצאו מים ממעל, ומים מתחת:

א"ר יהודה, רקיעים הם הסובבים, לפעמים ממזרח למערב, ולפעמים ממערב למזרח, ובאים באמצע הים, ומבדילים בינתים. וזהו ויבדל בין המים:

ומפני מה מי הים מלוחים. מפני חמימות הרקיע ורתיחתו. בא וראה, קדירה העומדת על האור, וכל מה שמתעכתבת על האור, יותר התבשיל נמלח מרוב חמימות האש. וא"ר יהודה אלמלא הרקיע היה קיים בין המים, כל המים היו נקפאים כמלח, אלא הולך וסובב ואינו מתקיים בין המים:

אר"י, בא וראה למה לא נאמר כי טוב בשני. מפני שענין זה חוזר על יחודו, להורות כי אין שני לנגדו, ואין טוב בשני, ע"כ נאמר ביום הראשון יום אחד:

דתני ר"י, למה לא נאמר ראשון במקום אחד. להורות, דאלו נאמר ראשון, עכ"פ היה ראוי להיות שני. כי ראשון מחרת לשני. אבל אחד, אינו מחרת לשני:

רבי יהודה אומר, והרי נאמר אני ה' ראשון. א"ל, מלתיה מסייע לקמייתא, מדכתיב ואת אחרונים אני הוא, אע"פ שיש אחרונים לראשון, אני הוא. וכי אחרונים יש לראשון. אין. שמו המיוחד. שהוא ראש ומיוחד. אחרים הם:

אל"ף דל"ת יו"ד, אלקי"ם, שד"י, א"ל, צבאו"ת. והם מתכנים ביחודו, והוא הוא יתברך ממש, דכתיב ואת אחרונים אני הוא:

ר' יוסי בר חלפתא, ור' יהודה בן פזי, ור' יצחק, הוו אכלי בסעודתא בהילולא דרבי אלעזר ברבי שמעון. ר' חייא רבה, הוה ינוקא, והוה יתיב תמן. א"ר יוסי לר"ש, למה לא נאמר כי טוב בשני. א"ל, מפני שלא נגמרה המלאכה בשני, וכשנגמרה בשלישי, אמר כי טוב תרי זמני:

אמרו, נשאל להאי ינוקא, דמשחרב ביהמ"ק נמצאת הנבואה בפי התינוקות, אולי נמצא דבר בפיו. א"ל חייא ברי, אימא לן, למה לא נאמר כי טוב בשני. אמר להם, מפני שאין טוב אלא באחד. אתא רבי שמעון ונשקיה, קרי עליה הנה נתתי דברי בפיך:

אמרו שעתא קיימא ליה, נשאל ביה, אמרו ליה, מאי ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. מה שבח הוא זה לצדיקים. א"ל מה השמש כשיוצא בגבורתו, אית דבדחי ביה, ואית דלא בדחי ביה. כך הצדיקים, צדיקים כמותם, ישישו. והרשעים לא ישישו. אית למאן דעביד רפואה. ואית למאן דלא עביד. כך הצדיקים, יהיו רפואה לטובים. ומכה לרשעים:

אמרו ליה, חייא ברי, למה לא נזכר שם המיוחד במעשה בראשית, אמר לון, אין נאה למלך הכבוד להזכיר שמו על המתים, ועל דבר הנאבד. כדי שלא יאמרו, כשם שכל הבריות שבראם הם כלים ונאבדים, כך שמו ח"ו. ולא הזכיר שמו המיוחד, עד שנבראו כל הבריות שהם כלים ונאבדים. ולאחר כן, הזכיר שמו, על דבר שהוא קיים לעולם ולעולמי עולמים, שנאמר ביום עשות ה' אלקים ארץ ושמים. ומשאר כל הבריות שברא לא הזכיר בכאן, אלא דבר הקיים, ולא נאמר ביום עשות ה' אלקים, ארץ ושמים אדם וחיות ובהמות ועופות שהם דברים כלים אלא דבר העומד לעולם, והם ארץ ושמים:

אמרו ליה, מאי דכתיב, ויעש אלקים את הרקיע ויבדל בין המים וגו'. מה צורך היה לו להקב"ה לעשות רקיע להבדיל בין המים. אמר להו, כבר כתיב, כל פעל ה' למענהו. לא ברא הקב"ה דבר שלא לצורך. וברא הרקיע, וכשהוא חוזר אינו חוזר אלא לעתים ידועים. וסילון אחד של מים יוצא מתהומות, וסילון של מים יוצא מגיהנם. ויורד בצינור לסילון התהום. הה"ד, תהום אל תהום קורא לקול צנוריך. והרקיע נכנס באמצע משניהם. ואלמלא שנכנס בנתים, היו הורגים לשותיהם. הה"ד, ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע:

א"ר יוסי, האי ינוקא ברוח הקדש אמרו, דהכי הויא ממש, דכתיב יהי רקיע בתוך המים, בתוך ממש, באמצעית מייא. בהכנס הרקיע באמצע, מחזיר המים הרעים היוצאים מגיהנם למקומן. ולא נפיק לעלמא מאינון מיא, אלא כמלא לוגא, בימי אלישע. ונאמר בהם, והמים רעים והארץ משכלת. כלומר, בשביל שהמים רעים, הארץ משכלת מבני אדם שכלים בשבילם:

א"ר יהודה, כולא האי קרא מסהיד עליה. דא"ר יהודה, כל מה שעשה הקב"ה, לא עשה דבר לבטלה, ומפני שהיה גלוי לפניו, שאותם המים היוצאים מגיהנם, ויתערבו במים האחרים, וינזיקו בריותיו. עשה את הרקיע, להכנס באמצע שניהם, להבד ל בינתים. הה"ד, ויהי מבדיל בין מים למים, בין מים הרעים, למים הטובים. ובאותה שעה ממה, שהמים יוצאים להתערב במים הטובים, אז הרקיע חוזר ונכנס בינתים, ומחזירם לאחור:

תא שמע, א"ר אלעזר, הני מייא דאינון לחייא עלמא, ולתקוניהון דברייתא, היאך יתקרון. א"ר ברכיה, המים אשר מעל השמים, דאינון מייא טבין:

ר' חייא בר אבא, הוה אזיל באורחא, ולאה מתקיפותא דשמשא, והוה צחי למשתי מיא. פגע בהאי מדברא, ואשכח חד אילנא, יתיב תחותיה, עד דזקיף עינוהי, חמא חד מעיינא דמיא דקיק. חדי למשתי מנהון. שתי מן מיא, והוו מרירן, אמר לשמשיה, היינו טעמא דר' אלעזר, דא"ר אלעזר, לית לך בעלמא, דלית תמן תמציתא מההוא סילונא דגיהנם, בר ארעא דישראל. ואלמלא דשתן כל עלמא מההוא תמציתא דארעא דישראל, לא יכיל למשתי מנייהו:

א"ר הונא, האי רקיע דכתיב ויעש אלקים את הרקיע, הוא הרקיע הידוע למעלה שעל ראשי החיות, דכתיב ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא:

א"ר יצחק, האי חיות, חיה כתיב חדא, למה נאמר ראשי. א"ר הונא, אית חיה חד רבא, ושליטא על כל שאר חיותא קדישא, וזיוהי רברבין סגיאין. ליה רישין דזיווא סגיאין, וכדין כתיב ראשי החיה. ודא היא החיה, דחמא יחזקאל בחיזו נבואתא. ואי סלקא דעתך דהוא החיות. ת"ש, כתיב וארא החיות וגו', חמא האי, וחמא החיות:

האי רקיע למאי אתא. א"ר חזקיה, לאפרשא בין מלאכין קדישין דמתחות ההוא רקיעא, ובין מלאכין קדישין דזכו דאינון לעילא. הה"ד, ויעש אלקים את הרקיע ויבדל בין המים אשר מתחת לרקיע ובין המים אשר מעל לרקיע. בין המים אשר מתחת לרקיע, מלאכיא דאינון תחות ההוא רקיעא. ובין המים אשר מעל לרקיע, מלאכיא דאינון מלעילא. א"ר יצחק, ש"מ דהוא פרגוד דמפסיק בינתים:

רבי אליעזר שלא לרבן יוחנן בן זכאי, א"ל, האי רקיע דאתברי בשני, מאי הוא, א"ל, רזא עילאה הוא, דברא קב"ה ממונה תחות ידיה, ובחר ביה, ושלטיה על כל חילי שמיא, ובגין ההוא ענינא, לא נאמר כי טוב בשני. אע"פ דשולטנא יתירא אית ליה, דכולא תחות ידיה, לאחזאה לכל עלמא, דלית טיבו ויקרא ופרקונא וגאותא, אלא בקב"ה בלחודוהי:

ועוד אריב"ז, מאי דכתיב אל גנת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל. זהו מה שראה יחזקאל, באותו הרקיע שנברא בשני. שבראו הקב"ה, וסתמו מכל רבבות קודש שלו. ואותן העולמות דכסיף בהו קב"ה, סתמם ממנו, ויקר הדרו סתים. מאותן עולמות ולמעלה סתים. והטמין מכולם, וכולם שואלים ואומרים, איה מקום כבוד מלכותו ברוך כבוד ה' ממקומו:

ת"ח, מאי קאמר אל גנת אגוז ירדתי, בגנת אגוז לא כתיב, אלא אל גנת אגוז. כמאן דנחית ומקריב לגנתא, ולא עייל בה, כ"ש דלא קריב לאגוז, אלא לגינה. וכ"ש דלא חזא מה שבתוך האגוז. וכ"ש דאמר לראות, ולא אמר ראיתי. כלומר לגינה שהוא חוצה, קרבתי וירדתי לראות, ולא אמר שראה אפילו הגינה שהיא חוצה:

ועוד אריב"ז, כמה נצטער ההו אגברא, דכתיב ביה, לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא, למחזי חד שמשא דמשמשא קמיה, ולא איתיהיבת ליה רשותא, דכתיב הראני נא את כבודך. אריב"ז, הוא דכתיב ביה כבוד א -ל. סבר דכדאי הוא למישאל דא:

ומה אתיב ליה. לא תוכל לראות את פני, הוא מאריה דאפייא, ולא יהיב ליה רשותא, עד דנפק נשמתיה, לקיים מה שנאמר כי לא יראני האדם וחי. וכל נשמתא דצדיקיא, אתיהיב ליה רשותא למנדע, ולאדבקא מה דלא יכיל בעלמא דין:

ת"ר, כל יומא ויומא, קב"ה עביד מלאכין קדישין, ואילין אינון נשמתהון דצדיקיא. הה"ד, עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט. עשה לא נאמר, אלא עושה, משמע שהוא עושה בכל יום:

א"ר אבהו, לא תקשי לךהאי, דהא אית מלאכים שנבראו מכסא הכבוד, והם שלוחים ממונים בשליחותו של הקב"ה. אי שאר מלאכיא דהוו מכסא הכבוד כך נשמתהון דצדיקיא דהוו מתמן, וקיימי אורייתא, עאכ"ו דעיד להון קב"ה מלאכין עילאין קדישין:

א"ר פנחס, כלל הקב"ה באדם ארבעה דברים, א"ש רו"ח מי"ם עפ"ר. א"ר יהודה, והא מהופכין אינון באורייתא. א"ל רבי פנחס, ובאורייתא איכא אינון, א"ל הן. ואלו הן רו"ח א"ש מי"ם עפ"ר:

תרין אינון דאתגזרו משמשיא מלעילא, ותרין אינון דאתגזרו מלרע. מנ"ל. דכתיב עושה מלאכיו רוחות, הא רוח. משרתיו אש לוהט, הא אש. יסד ארץ על מכוניה, כמשמעו. תהום כלבוש כסיתו על הרים יעמדו מים, הא מים. כלהו מתחברן דא עם דא, רוח אש עפר מים. א"ר פנחס, אע"ג דמתהפכי, לית לן בה, ושפיר קאמר רבי יהודה:

וא"ר יהודה, כלהו כללם הקב"ה באדם. א"ל הקב"ה, אני בראתי אותך עליון, והמלכתיך על כל בריותי, נתתי בך כח מן המלאכים, וכח מן המשרתים, שהם למעלה, וכח התהום, וכח הארץ, ונתתי בך שכל טהור הגזור מכסאי, ואת חטי קדמי:

א"ר יצחק, רצה הקב"ה לעשות לאדם עליון על כל בריותיו, למהוי יחיד בהאי עלמא, כמה דאיהו יחידאי לעילא. כיון שחטא, אמר הקב"ה, הן האדם היה כאחד ממנו, היה בדעתי לעשותו כאחד, עכשיו, ועתה פן ישלח ידו:

א"ר יהודה, רקיע אחד עשה הקב"ה, וממנו נתהוו השמים. שנאמר ויקרא אלקים לרקיע שמים. א"ר יהודה, ולא זו בלבד, אלא כל מה שעשה הקב"ה במעשה בראשית, לא עשה אלא דבר א' מהכל, ואותו דבר הוציא כל פעולותיו למינו, הגון השמים, עשה ממנו אחד, אותו המשובח מכלם. וארץ עשה אחד:

ת"ש, א"ר יהודה, מהכל עשה אחד, אותו המשובח מכולם. וזהו הרקיע כעין הקרח הנורא, שממנו נתהוו השמים. הה"ד ויקרא אלקים לרקיע שמים. וארץ אותה המשובחת מכולן, וזו ארץ ישראל, וממנה נתהוו שאר הארצות, הה"ד עד לא עשה ארץ וחוצות, ארץ, זו ארץ ישראל, וחוצות, שאר הארצות שבחוצה לארץ. האדם אחד, וממנו נתהוו כל השאר, דכתיב וראש עפרות תבל. וכן כל כיוצא בזה. א"ר יצחק, מנ"ל. מהאי קרא דאמר דוד, הללו את ה' מן השמים, מאותו שנעשו השמים ממנו:

ת"ר, זמנא חדא הוה אזיל רבי יוחנן למחמי לרבי שמעון, והוי רבי יוסי אזיל עמיה, א"ל רבי יוסי, לאן את אזיל. א"ל, למחמי לרבי שמעון.אמר, למארי פלוגתא דילך, את אזיל למחמי. אמר ש"מ, דרבי שמעון לשם שמים קא מפליג, והואיל וכך הוא חביבותא דליבאי אשתכחת ביה. אסכימו למיזל, והו ליליא, אמרו ניתיב הכא, עד דייתי נהורא, ונתעסק באורייתא, יתבו:

א"ר יוחנן, האי רקיע שנברא בשני, הוא הרקיע העליון. ותנא הוא הפרגוד המפסיק ינתים. דכתיב ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא. ומזה הרקיע נעשו לכל שאר הרקיעים, הסובבים ושאינם סובבים, וכולם אדוקים בזה הרקיע, וקרא לו רקיע, וקרא לו שמים, דכתיב ויקרא אלקים לרקיע שמים. על שנתהוו ממנו:

עד דהוו יתבי, קריב בריה דר' יוסי לאבוהי, א"ל האי דאמר שלמה, ואתה תשמע השמים מכון שבתך, הול"ל מן השמים. שמע רבי יוחנן, א"ל אימא ברי אימא, דמלה דפומך מלה קדישא היא. א"ר יוסי, האי פסוקא שאיל, ואתה תשמע השמים מכון שבתך. מן השמים הול"ל:

א"ל רבי יוחנן, מקרא חסר הוא, כמו שועת עניים, הוה ליה למימר מן עניים. וכן צעקת ענוים, וכן הרבה. קריב לאבוהי, וא"ל מלה שמענא ביה, א"ל רבי יוחנן, אימא ברי אימא:

אמר, שמענא די בעידנא די בעון ישראל צלותהון ובעותהון בבתי צלותהון. מטטרו"ן מארי דאפיא, נטיל כל צלותהון דישראל וסליק להו בהאי רקיע, וכד בעי קב"ה לאשגחא בזכותהון דישראל, מעיין בההוא רקיעא דאתקרי שמים, דתמן בעותהון דישראל, ומרחם עלייהו. דכתיב ואתה תשמע השמים, ממש. כן אמר דוד, הללו את ה' מן השמים, דתמן הו אתושבחתא דישראל. אתא ר' יוחנן ונשקיה על רישיה, וברכיה, אמר מרגלא הדא הוות תחות ידיך, מרגלא תהא בדרך:

א"ר יצחק, ת"ח, עביד קב"ה הרקיע הזה, ועביד מניה שמים, די ממנן תחותוהי, רקיעא לעילא, ושמייא לתתא. ועבד תחות אלין, שמייא אחרנין, דאתקרון רקיע השמים, דממנם ביה כל בוצינייא דנהרין:

ת"ח בין רקיעא דא, דאתקרי רקיע השמים, עד הרקיע הנטוי על החיות, אית תלת מאה ותשעין רקיעין אחרנין, ושבע אלפין וארבע מאה וחמשין חולקין, סמכין אתרין דבוצינייא אוחרנין, ומאלין בוצינייא נטל קב"ה ואנח בהאי רקיעא דשמיא, ואנהרא על ארעא.



פרשת בראשית מאמר תוצא הארץ נפש חיה

ויאמר אלקים תוצא הארץ נפש חיה למינה. רבי בא פתח בהאי קרא, לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא. ת"ח, כשברא הקב"ה את העולם, צפה וראה, שעתידין ישראל לעמוד ולקבל תורתו, וגזר מכסאו כל אותם הנשמות העתידות להנתן בהם:

ועשה למעלה אוצר א', אשר כל הנשמות הגזורות מכסאו, עומדות שם. וקרא לו גופי הנשמות. ולמה נקרא גוף הנשמות. א"ר בא, מפני שכל הנשמות כשיוצאות מן העולם הזה, עושה להם הקב"ה דוקנא של גופות, כמו שהוי בזה העולם, מניחם בזה האוצר:

וזה האוצר, באיזה מקום הוא. א"ר יוחנן א"ר יצחק, במקום שגנזי גשמים שם, וגנזי חיים טובים, ונקרא ערבות. ובערבות יש גנזים הרבה, וגנזי הנשמות שם. והא א"ר בא שאוצר אחד הוא, והכא תנינן גנזים:

א"ר יוחנן, לא תקשי לך, שנים אוצרות הם:

אוצר הנשמות, שעתידין להנתן בבני אדם, דהא תנינן, בההוא צורה, ובההיא דיוקנא ממש, שעתיד לעמוד בזה העולם, בההוא דיוקנא הוא שם. ונקרא גוף הנשמות, מפני שעושה להם גוף, כמו שעתידין להיות. ואוצר אחד כנגדו, לאותן הנשמות שהיו בעולם הזה, וקיימו התורה, ונקרא גנזי חייהעולם. והיינו בהוה א"ר שמעון, בגנזי חיי עלמא תהא פלניא, דנפיק מעלמא דין:

ת"ר, כל יומא ויומא כרוזא קרי, אתערו בני קדישא עילאה, ועבידו פולחנא דמאריכון, דאפריש לכון מן שאר עמין, ויהב בכון נשמתא קדישא, דאתגזרת מכורסי יקריה:

א"ר יודא, אם כן שאר עמין, נשמתהון מאן אתר. אזדמן ליה רבי אלעזר, אמר, ת"ח, דכתיב ויפח באפיו נשמת חיים, דא היא נשמתא קדישא, דאתגזרת מכורסי יקרא דמלכא עילאה. מאי כתיב ביה. ויהי האדם לנפש חיה. א"ר אלעזר, זו היא הכח, שניתן לבהמות ולחיות ולדגים. שנבראת מן האדמה, דכתיב תוצא הארץ נפש חיה למינה:

א"ר יצחק, אורייתא אתקבלת על אדם, ואמרת, קב"ה ברא לב"נ, ויהב ביה נשמתא קדישא, למהוי ליה חיין לעלמא דאתי, והיא אתחזר בחוביה לההוא נפשא חייתא, דאתגזרת מן ארעא, לבעירתא ולחייתא:

א"ר יהודה, ממשמע דכתיב ויהי האדם לנפש חיה, ויעשהו לא נאמר, אלא ויהי האדם לנפש חיה. מלמד שהוא בעצמו גרם, לחזור לאותה נפש הגזורה מהאדמה:

א"ר יוחנן, אמר הקב"ה, אדם, אני בראתי אותך עליון על כל בריותי, [נפחתי בך נשמת חיים, הנותנת חיים לבעליה, הגזורה מכסאי. ואתה חזרת לאותה נפש חיה שבראתי מן האדמה לבהמות, חייך, מכאת ואילך, כל העוסק בתורתי, וישמור אותה, אתן לו אותה הנשמה הגזורה מכסאי, שהיא נותנת חיים לבעליה. וכל אותם שלא יעסקו בתורתי, יהיה חלקם באותה נפש חיה שבחרו למען יכלו עמה:

א"ר יצחק ת"ח, מאי דכתיב מי יודע רוח בני האדם, העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ. רוח בני האדם העולה היא למעלה, דא היא נשמתא קדישא דצדיקייא. ורוח הבהמה, דא היא נפשא חייתא דאתגזרת מן ארעא לבעירא, דתשתצי ותחות לאשתצאה מן עלמא:

א"ר חייא, א"כ אין להם נשמה לגוים אלא אותה הנפש החיה. א"ר יוחנן כן הוא. א"ר אלעזר, ולישראל מאן יהבא. תוה רבי חייא. א"ר אלעזר ת"ח, דתנן בא ליטהר מסייעין אותו. מאי סיוע יהבין ליה, אלא ההוא נשמתא קדישא, למהוי ליה סמך, דיהבין ליה לסייעא ליה בעלמא דין ובעלמא דאתי:

א"ר אלעזר, עד תליסר שנין, אשתדלותיה דב"נ בההוא נפש חייתא. מתליסר שנין ולעילא, אי בעי למהוי זכאה, יהבין ליה ההיא נשמתא קדישא עלאה, דאתגזרת מכורסי יקרא דמלכא. א"ר יהודה, היינו טעמא דתנינן, בתלת עשר מכילן דרחמי, במתניתא דרבי אלעזר:

רבי שמעון בן יוחאי, זמין למארי מתניתא למיכל בסעודתא רבה, דעבד להו, וחפא כל ביתא במאני דיקר, וגאותיב לרבנן בהאי גיסא, והא בהאי גיסא, והוה קא בדח טובא:

אמרו ליה מאי בדיחותא דמר בהאי יומא דין משאר יומין. אמר להו, דיומא דין נחתא נשמתא קדישא עילאה, בארבע גופין דחיותא, לרבי אלעזר ברי, ובהילולא דא, יהא לי בדיחותא שלימתא:

אותביה לר' אלעזר בריה לגביה, אמר תיב ברי תיב, דיומא דין את קדישא, ובעדבא דקדישין. א"ר שמעון מלה חד,ואסחר אשא בביתא. נפקי רבנן, חמו קיטורא דהוה סליק מביתא כל ההוא יומא:

אתא רבי יוסי ב"ר שמעון בן לקיניא, אשכח לרבנן דהוו תווהו, וקיימי בשוקא. אמר להו, מאי הוא. אמרו ליה, חמי האי קיטורא מאשא דלעילא. האי הוא דקא מכתירין יומא דין, בכתר"א קדישא לרבי אלעזר, וחמו רבנן, ארבע גדפין דנשרא, דנחתו באשא, דאסחר ליה ולרבי שמעון אבוהי. יתיב תמן רבי יוסי, עד דאזל אשא:

עאל קדמוהי, א"ל, אכתרא וסיתרא, גבהותא על כלא, האי הילולא להוי שלימתא. אמר ר"ש מאי דעתיך. א"ר יוסי, הא ברתי לרבי אלעזר ברך. אמר רדאי יהא כך. קראו לרבנן ויהב ליה ברתיה:

יתבי תמן תלת יומין, ולעו באורייתא קמיה, ולא שבקו סתרא דמתניתין, דלא אוליף להו רבי שמעון. אמרו עליו על ר' שמעון, שלא נתראה קשת בימיו. דהא הוא סימנא בעלמא הוה:

א"ר יצחק, נשמתא היא קיימא בקיומא לעלמין. מה הקב"ה קיים, אף היא קיימת. אבל על ההיא נפשתא חייתא, אמר קרא, הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה:

א"ר יוסי, מאי חזא אונקלוס, דאמר ויהי האדם לנפש חיה, ותרגם לרוח ממללא, אי נפשא דבעירתא היא, למה לא ממללן:

א"ר יצחק, על דאתגבלון מעובייא רבה דעפרא, יתיר מבני נשא. ולא זקפין רישא, ולא מסתכלין ברקיעא כבני נשא. דאלו אתגבלו מקלילא דעפרא כבני נשא, וזקפן רישא ואסתכלו ברקיעא, הוו ממללן:

א"ר יוסי, גבלותא וזקפן רישא תינח, אבל אסתכלותא ברקיעא למאי. א"ל, ההוא סיועא רבה דבני נשא. ת"ח, נבוכדנצר כד הוה טריד, והוה בעירא בטורייא, לא הוה ליה סיועא, עד דאסתכל ברקיעא, הה"ד, אנא נבוכדנצר עיני לשמיא נטלת, ומנדעי עלי יתיב. דעד לא יסתכל ברקיעאף חא הוה מנדעיה עילויה:

א"ר כרוספדאי, הגוים ועמא דארעא, דלא מהמני בהקב"ה, ולא עסקי באורייתא, לית להו בר ההיא נפשא חייתא דאתנפקא מארעא, ועל כך לית להו מהימנותא. אבל ישראל די מהימני בהקב"ה, ועסקי באורייתא, ונטרי פקודוהי. אמר הקב"ה, לא כאלה חלק יעקב וגו'. לא יהי להון נפשא חיתא, אבל מה יהא להון. כי יוצר הכל הוא. הכל:

הוא שכינתה. ואתגזרה נשמתא קדישא מינה, למהוי חולקא דיעקב. מאי הוא. כלומר, הכל הוא נשמתא, הואיל ואתגזרת מינה:

א"ר יהודה, אי לעכו"ם לית מהימנותא, הא חזינן דאזלי לטעוותהון, חגרין וסומין, ומליין מחין ומרעין, ואיתסאן. א"ל, לאובדא להו לעלמא דאתי, הה"ד, משגיא לגוים ויאבדם:

ועוד, הא תנינן וחליים רעים ונאמנים, מאי נאמנים. דעבדי מהימנותא. כד מטא זמנא, נפקי מההוא גברא. וזמנין דאישתכח לאינון טעוון. דאינון אזלין במרעיהון לטעוותהון, ואתסאן. א"ל, ואמרי דההוא טעוותא הוא דעביד:

וא"ר יוחנן, זמנא חדא סח לי יהודאי חד, דהוו ליה מרעין סגיאין, ולא איתסי, חמא לאינון טעיין דהוו אזלי במרעיהון לטעוותהון, ואתסאן, אמר, איזיל התם, ואע"ג דאיהו אסור, אבל למחמי מאי הוא:

ואזל התם, ועאל בגוייהו, ובת תמן ביני אינשי דהוו מחיין ומרעין. כלהו אדמכו, ואיהו לא אדמיך, עד דחמא חד שטנא, דהוה אזיל בינייהו, ומאני דאסוותא בידיה, והי שוי על כל חד וחד, ואתסי.. אעבר עליה, ולא שוי עליה. א"ל, מארי, הא אנא מבני מרעין שוי עלי:

א"ל, לא כאלה חלק יעקב, דאלין אתפקדו לי לאובדא להון לעלמא דאתי, אבל בנוי דיעקב לאו כאלין. אתפקדו לי לאובדא להון לעלמא דאתי, אבל בנוי דיעקב לאו כאלין. ומן קדם מה, על כי יוצר הכל הוא. מה היוצר סתר ובני, אף הקב"ה מחי ומסי, וסתר ובני. נפק ההוא גברא, וסח לי עובדא, אמרית בריך רחמנא דשדרך התם למחמי דא, ולמשמע כדין מפומיה. וכדין סח לי יוסי חרשא:

א"ר יצחק אמר רב אחא, מאי דכתיב ונשמת שדי תבינם. אלא הנשמה היא מביאה לאדם להכיר את קונו, ולהכניסו בתורה ובמעשים טובים, ואשריהם אותם שנכנסין בדרך התורה, בדרך הנשמה, שבשבילה יזכו לחיי העה"ב, ולמעלת הקדושים:

א"ר יצחק א"ר אחא, כל העוסק בתורה הוא קונה הנשמה מעצמו. היינו דתנינן, בא ליטהר מסייעין אותו. אוי להם לרשעים, שהם נדבקים בכח האדמה, שהיא נקראת נפש חיה הנבראת מן האדמה, שבשבילה יכלו לעולם ולעולמי עולמים:

שאל רבי דוסתאי לרבי אליעזר, א"ל, אותה נפש חיה מאי הוי מינה לעלמא דאתי. א"ל, לא תימא הכי. אלא אימא מאי הוי מינה תדיר:

ת"ש, א"ר בא, מאי דכתיב, הכרת תכרת הנפש ההיא. אלא כהבל דנפיק מפחומיה דב"נ, דלא יכיל לסלקא לעילא, אפילו כמלא עיניו, ומיד תכלה. כך היא אותה הנפש החיה, כאותה הבל שנכרת מן הפה מהרה, ותכלה, ואינו נראה בעולם, והיה כלא היה:

א"ר יוסי, והא תנן נפשותם של רשעים הן הם המזיקין שבעולם. א"ל ר"י, שפיר קאמרת, שהן המזיקות לבעליהן, ומונעות כח הנשמה מעבודת בוראן, שאין מזיק לאדם אלא אותה הנפש, על שנכרתה עם הגוף. וא"ר אחא, לא תנן הכי, אלא נפשותם של רשעים כשיוצאות מן הגוף, הן הם המזיקים שבעולם:

אר"י, וכך וכך שפיר, כשיוצאות מן הגוף, אז נמצא הנזק. והיאך מזיק אותו נפש לגוף. והכל תמהים היאך הם אותם הנפשות מזיקין שבעולם על שדבקים בבני אדם:

ת"ר, א"ר יהודה בר יעקב, תמה אני על אנשי הדור, אם רובם נעשים בכשרות. ת"ח, מה כתיב, והתקדשתם והייתם קדושים, מלמד שצריך אדם לקדש עצמו בשעת תשמיש:

מאי קידושא שייך הכא. א"ר יהודה בר יעקב, שלא יעשו פריצותא וחציפותא, ולא לשום זנות כבהמות. שהבהמות אינן עושות אלא לכך:

דהא תנן כל הבועל לשום זנות, או לשום מה דאמרן, ולא ישמור את עצמו מאותן הדברים הצריכין, דתנינן במתניתא, ההוא עוברא דאתייליד, ליהוי פריץ חצוף זונה רשע, ואינו בכלל זרע אמת:

וכל הבועל לשם מצוה, ומקדש עצמו, ומכוין לבו לשם שמים. הוו ליה בנין דמעלי, צדיקים וחסידים, יראי שמים, קדישין הה"ד, והתקדשתם והייתם קדושים:

א"ר יהודה, הרשעים על שאינן מולידים אלא לשם זנות, בעזות ובחציפות, אין להם אלא אותה הנפש החיה הנתונה לבהמות, שעניינם אינם אלא כבהמה:

אבל צדיקים היודעים לקדש עצמם כתיב בהו ואנכי נטעתיך שורק כולו זרע אמת. מאי אמת. א"ר אחא, אמת בכל שאינו מהרהר באשה אחרת, ויש לו אמת עם אשתו:

רב הונא אמר, לכיון ולקדש עצמו לשם שמים, שנאמר אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו. כלומר, אם אין הכונה לשם שמים, לבנות הבית ולהוליד בנים, שוא עמלו בוניו בו, שמכניס באותו הולד עמל של שוא. ואיזהו עמל של שוא. זו נפש חיה, שתכלה ותכרת, כהבל היוצא מן הפה, שהוא שוא, והואיל והוא מכניסו באותו הולד, הרי עמלו של שוא:

א"ר יצחק, אמת הוא נוטריקון. א' אמת. מ"ם מאר"ץ. תי"ו, תצמ"ח. כלומר אמת מארץ תצמח. מאי משמע, א"ר יצחק, בשעת החיבור, שצריך להיות שם האמת והיושר, בשעה שנתהוה מארץ ונתייסד, ולא בשעה שנתגבל, והיינו דאמר רב הונא, כל בנין שאין בו יסוד, אינו כלום. ואיזהו יסוד. שצריך האדם בשעת החיבור כדקאמרן:

רבי זירא אמר, זמנא חדא הוה אזלינא במדברא, ואשכחנא חד ערבאי, דהוה מטיל אכתפיה מטול י' סאין, והוה סבא, ואמרנא ליה, חילא דא בעי למלעי באורייתא. אמר, לא עבדו לי אבא ואימא בגין כך, אלא לעובדא דא:

דאנא שמעית לאבוי דבשעתא דעביד לי, דכסופיה לבר הוה, דיהא ליה חילא לאייתי עיבורא מן חקלא. ובהאי עיטא אימלך בההיא שעתא, והא אנא סבא מאי איעבד:

א"ר יהודה, אשרי מי שאבותיו הרהרו בדבר טוב. מנ"ל. מן בת שבע אם שלמה, דקרא מסהיד עליה, שהיא אם שלמה ממש, משום דאתייסיד ממנה מעיינה, ומהרהורה, ומהשתדלותה, שנאמר מה ברי ומה בר בטני וגו':

אימיה תינח. אבוהי מנ"ל. דכתיב שיר המעלות לשלמה אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו. וכי שלמה אמר זה המזמור. אמר ר"י ח"ו, אלא דוד אמרו ברוח הקודש על שלמה, בשעה שאמר הנביא לדוד, הנה בן נולד לך כו', כי שלמה יהיה שמו, אמר דוד, בן אחד היה לי מבת שבע, ומת, עכשיו אחר יולד לי, מן שמיא הוא בא. ואמר שיר זה, ונתכוון בו לשום שמים, הה"ד שיר המעלות לשלמה, בשביל שלמה:

אמר אם ה' לא יבנה בית, אם סיעתו לא יסייע בכוונה השלימה שלי, שוא עמלו בוניו בו, לשוא נעמול כמו שהיה בראשונה, שעמלנו לשוא, ובגין ההוא חובה מת. ואנא אית לי לאתטרדא מן ירושלים, ובעוד שאני אצא, אם ה' לא ישמר עיר מכל אדם, שוא שקד שומר. א"ר יצחק, שהניח עשר נשים פילגשים לשמור הבית, והוה מה דהוה. ועכ"פ, שוא שקד שומר:

א"ר יהודה, בשביל שלמה נאמר שיר זה, שנתכוון דוד עליו לשום שמים. ואמו ג"כ נתכוונה לשום שמים. ויצא מהם שלמה, דכתיב ביה וישב שלמה על כסא ה' למלך. א"ר יצחק, לפיכך נקרא למואל, מאי למואל. כמו למו פי. מלמד, ששניהם נתכונו למו אל:

ומכאן למדנו, כל המתכוין לשם שמים באותה שעה, נפיק מיניה בר דמעלי. ומנא לן. משמואל, שנתכוונה אמו עליו תמיד לשום שמים, דכתיב ונתתיו לה', וכן אל הנער הזה התפללתי. וכן אמר דוד, אם יהיה לי הבן הזה, מכאן יהיה זמין למוא"ל. כלומר, נתון הוא לאל:

ת"ר, א"ר יוסי בן פזי, זמנא חדא הוינא אזיל באורחא, וערענא בההוא טורא דכפר קרדו, והוו גוברי בדיחי בחולקהון, ובאית תמן ליליא דשבתא, ואפוקי שבתא. וחמיתי לאושפיזאי דהוה בעי למשכב עם דביתהו, קאים האי מהך גיסא וצלי, וקמת היא מהאיך גיסא וצלת. אמרינא להון, מאי צלותכון בשעתא דא:

אמרו לי, עידנא דידן, לזווגא משבת לשבת, ומצלינן צלותנא קמי קב"ה, דיהא לנא בר, דיפלח פולחניה, בר דחיל חטאה, בר דמעביד פיקודוהי, ולא יסטי מאורייתא לימינא ולשמאלא. אמרינא להו, יהא רעוא דיהא לכון בעותכון, דהא לשים שמים קא עבדתין:

א"ר יוסי, אחזי אנפי שכינתא, דלבתר יומין ערעית תמן, וחזית ההוא ברא דאתייליד להו, והוה בר שבע שנין, חמי לי בביתא, ולא בעא למללא עמי. א"ל אבוה, זיל לקמיה, דגברא רבא הוא:

אמר, מסתפינא לאשתעויי בהדיה, ולאתקרבא עמיה, דהא לא ידענא אי אית ליה נשמתא קדישא, אי לאו. דהכי אוליף לי מורי יומא דין, דכל מאן דלית ליה נשמתא קדישא, אסור לאשתעויי בהדיה, ולאתקרבא עמיה. א"ל, ח"ו, דגברא רבא וחכימא דדרא הוא:

קריב גבאי, ולא ספיק למללא עמי, אמר לי אנא חמי בך, דנשמתא חדתא אית בך, מיומין זעירין, ולא אזדריקת בך בשעתא דנפקת לעלמא. תווהית. אמרית, כך הוא דרווק הוינא, כד לעינא באורייתא, ואתייהבת בי נשמתא:

אמר לי, ידעת נפש חיה, דאמר קרא, דהוות מן ארעא, והא משמע נפש חיה. למה. אמרית, אימא ברי:

אמר, הכי אמר לי מורי, דהיא נפשא דאפיקת ארעא. ומן ארעא אתגזרת. אבל היא חייתא, לאתנענעא לכאן ולכאן. כמה דעבדין בעירא ורחשא, וכלא. אבל לית בה סוכלתנותא וחכמתא בפולחנא דהקב"ה, דלא אתבריאת אלא לבעירא ולחייתא, לאתנענעא בה בלא סוכלתנו, ולאשתצאה, כד תפוק, כהאי הבל דפומא:

אמרית ליה ברי, מאן הוא רבך. אמר לי רבי אלכסנדראי. אמרית ליה, ומה לעית יומא דין. אמר לי, האי קרא דכתיב, ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עושיהם, כך א"ר אלכסנדראי, מה הוא חכמה. הוא שמו של הקב"ה. והוא חכמה. ומעולם לא גילה לשום אדם, ולא עתיד להגלות, אלא קצת הימנה למשה לבד:

ולא עמד על כל ידיעתה, אלא עמד על מה שלא עמד אדם, על האי ראשית, שהיא חכמה. דכתיב ביה במשה, וירא ראשית לו, וזהו חכמה:

וא"ת, הא כתיב וה' נתן חכמה לשלמה. ת"ח, לא כתיב נתן החכמה, אלא חכמה, שעמד על קצת אמיתתה. המשיח עתיד לדעת קצתו, דכתיב ביה, ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה כו':

והחכמה היא ראשית הכל, וקודם הכל, אבל יראת ה', שכל טוב. כלומר, היראה נשארה בשכל ובינה, לדעת ולחקור יראת ה'. לכל עושיהם, לעושה המצות ביראה בתחלה, עד שירגיל עצמו לעשות מאהבה:

אמרתי לו, מה שמך. אמר לי, אהבה. אמרתי לו, מר אהבה, וקריתי עליו, ואהבת עולם אהבתיך. ואנא זכינא למחמי לרב אדא בריה, וסחינא ליה האי:

א"ר יעקב בר אידי, חכם היה אדם הראשון, שהיה מכיר ויודע לכל מי שהיה בו נפש חיה, ומי שהיה בו נשמה, כשבאו אצלו, הכיר את כלם. הדא הוא דכתיב וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה, למי שאינו יודע ומכיר בעבודת בוראו. ונשמה למי שהיה יודע ומכיר בעבודת בוראו. וכך הוא עד היום, מי שאינו יודע ומכיר בעבודת בוראו, ואינו עוסק בתורה, הוא יש לו נפש חיה, ולא נשמה:

א"ר יהודה, אע"ג דהאי נפש חיה אית בבהמות ובחיות ובמיניהם, והתירם לבני אדם, חס הקב"ה עליהם במיתתם, שלא יצערום לאותם בעלי נפש החיה. דלית לך כל אינש, דלית ביה נפש חיה, כדי שישוב לעבוד בוראו, להבדיל עצמו משאר כל אדם, כדי להתעסק בתורה ובמצות, שמרויח בזה הנשמה הקדושה:

לפיכך האי טבחא, דנפקא נבילה או טריפה מתחות ידוהי. זמנא חדא, משמתינן ליה. שנית, מעברינן ליה. שלישיצ, מכריזין עליה בשוקי, דכל מה דשחיט הו אטריפה. ולעולם לא נוקים ליה לטבחא:

א"ר יצחק, וכי על זמנא חדא לא ליעניש בר מהאי. והא תנינן, האי טבחא דלא סר סכינא קמי חכם. משמתינן ומעברינין ליה, ומכרזינן אבשריה דטרפה היא, ומה על סכינא דלא נמצאת יפה הוא כך. על מי שיצאה נבלה או טרפה מתחת ידו, אינו דין דמשמתין ליה ומעבירינן ליה. ומכרזינן אבשריה דטרפה:

א"ר יוסי, אנא חמית לרבי יהודה, דזמין לרבי יוסי ורבי חגי, והוה טבחא, ורבי אבא קרין ליה. ונכיס ההוא תרנגולתא, ונתכוין לתרי סימני, ובדקו ואשכחו דנכיס חד סימנא, וחד לא נכיס:

א"ל רבי יהודה, על מה אתכוונת. אמר, על תרין סימנין. אמר, והא אנא אשכחנא חד נכיס. אלא בשרא הוא דכשרה, ואת לא תהא טבחא מכאן ולהלאה. ואע"ג דלא בעינא כוונה בשחיטה:

א"ל ר' יוסי, הכוונה לאו להאי איתמר, אלא כוונה דקב"ה, דנכיס לשמים, ולא לשום פתגם אחרן. אבל נתכוון לתרי סימני, ושחיט חד, מותר הוא בדיעבד. דתנן, השוחט אחד בעוף, דיעבד אין, לכתחלה לא:

א"ר יעקב, ת"ח, כל מה שנברא מזו הנפש החיה, התירו הקב"ה לבני אדם. מפני שאין להם נשמה לדעת ולהכיר בעבודת בוראם. דאלמלי הוא להו נשמה, לא הותרו:

שאל רבי אבא לרבי חייא, אמריתון דנשמתא לא עייל בבר נש, עד דיסתכל בפלוחנא דהקב"ה, וכדין להוי ליה נשמתא, ואמריתון דנשמתא היא קדישא, מעליא על כולא. א"כ מאי האי דאמר קרא, כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו. למה מתו, הואיל והוה להו נשמתא, הוה להו לאשתזבא. לא הוה בידיה:

אתו ושיילוה לרבי אלעזר בר' שמעון, א"ל כך הוא ודאי, וקרא מסייע לן, דהכי אמר אבוי, דכד אתי טופנא, לא הוה בר נש דיעביד הקב"ה בגיניה, בר מנח ובנוהי. וזכותהון לא הוה, אלא לאגין עליהון ועל בתיהון, ולא הוה סגי זכותהון כל כך, לאגנא על כל דרא:

ואינון דהוו זכאין בקדמיתא, כגון חנוך וירד, דהוה להון נשמתא, וחזיין למיעבד הקב"ה בגיניהון, מיתו מקדמת דנא. והיינו דאמר קרא, כל אשר נשמת רוח חיים באפיו, דעל אינון דנשמתא קדישא הוה בהו. דלא תימא דעל אלין דהוו בטופנא אמר קרא. אלא אתא קרא, ואמר, מכל אשר בחרבה מתו, שלא היו בימי דור המבול, ולא באותו זמן, אלא בחרבה מתו, כלומר כבר נסתלקו מן העולם, ולא נשתייר בעולם צדיק להגין על דורו, ואז נעשה דין ברשעים:

א"ל ר' חייא לרבי אבא, לא אמרית לך דהאי גולגלתא דדהבא דהו אממאריהון דמתניתין. לימא, זכאין אתון מאריהון דמתניתין, סגי חולקהון על כולא לעלמא דאתי:

עוד א"ר אלעזר, מאי דכתיב. הללוהו בתקע שופר הללוה"ו בנב"ל וכנו"ר הללוה"ו בתו"ף ומחול הללוה"ו במני"ם ועוגב. וכי צריך הקב"ה להאי:

אלא אמר דוד, כל מה שתשבחו לקמי קב"ה בהני מיני זמר, אינו כלום. כאדם האומר לחברו, עכשיו עשה זה וזה, וכל מה שתעשה אינו כלום, עד שתעשה דבר פלוני. כך אמר דוד, הללוהו בצלצלי שמע הללוהו בצלצלי תרועה, כלומר אינו הללו, אלא מהו הללו. כל הנשמה תהלל קה הללוי -ה. והאחר אינו כלום, אלא הלול הנשמה, הה"ד כל הנשמה תהלל י ה הללוי ה.



פרשת בראשית מאמר יקוו המים

ויאמר אלקים יקוו המים וגו', רבנו םתחי בהאי קרא, לכו חזו מפעלות אלקים אשר שם שמות בארץ. א"ר אבא, בא וראה, שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם. מדת ב"ו מעשיו מבלין אותו. אבל הקב"ה, מבלה את מעשיו:

והיינו דאמרה חנה, אין קדוש כה' כי אין בלתך. מאי כי אין בלתך. אל תקרי בלתך, אלא בלותך:

כך הוא כתיב, לכו חזו מפעלות אלקים וגו', א"ר אבא, עובדוי דהקב"ה דעביד להו בעלמא דין, דוד מלכא הוה בהתבהלא, ואמר לכו חזו, בואו מבעי ליה:

אלא אמר דוד, כל דיירי ארעא די בעלמא דין, זילו, זילו מרישא דעלמא עד סופיה, ותשכחין עובדוי דהקב"ה, כעובדוי ברישא דעלמא, כך עובדוי בסייפי דעלמא, מייתי דיורין בעלמא, אי זכו, מותיב להו ולבנייהו ולבני בנייהו עד סופא דעלמא. לא זכו, מחריב להו מנהון. וההוא אתרא, וההוא קרתא, לא אתבני לעלמין. לאחזאה לבני נשא, דאתר חייביא הוה ההוא אתר, והקב"ה עבד ביה דינא, הה"ד אשר שם שמות בארץ:

דבר אחר לכו חזו מפעלות אלקים, א"ר פנחס, מה ראה דוד דאמר מפעלות אלקים, ולא אמר מפעלות ה'. אלא בשמא דאלקים, אשתכלל עובדא דבראשית. וכד ברא ק"בה עלמא, הוו מיא אזלין ונחתין וכד רמא ארעא לתתא, רמא לה בין מיא, והות טמירתא, ואתקרשא בין מיא:

ועבד הקב"ה את בגו את, אורחיה וטבעיה דעלמא, דמיא קלילן, וארעא יקירא. ומאן דאיהו יקירא, נחית לתתא. וקלילא סליק לעילא. אבל הקב"ה, לאחזאה אתוהי ועובדוי לבני נשא, ארכין ואנחית מיא דקלילן לתתא, וארעא דאיהי יקירא, סליק לעילא, על קלילשא. הה"ד לרוקע הארץ על המים. כלומר, מיא דאינון קלילין, לתתא. וארעא, דאיהי יקירא, לעילא:

ועוד, דמבין מיא אחזי ואפיק יבשתא, דלית אוח ארעא לאסקא מגו מיא יבשתא, אלא לחותא. וכד אס

בביאור ארבעה היסודות שיש אל קנין המדות-מפי האר''י ז''ל

בביאור ארבעה היסודות שיש אל קנין המדות. דע כי כל המדות הרעות מושרשות בארבע מדרגות נפש היסודית מצד הרע והקליפה אשר בה, ולכן כל המדות רעות נחלקות לארבעה מינים, וזה פרטם:

יסוד האש ממנו נמשכת הגאוה הנקראת גסות הרוח להיותו היסוד הקל וגבוה מכולם. ובכללה הכעס, כי מפני הגאוה מתכעס האדם כשאין עושים רצונו, ואילו היה שפל רוח ומכיר חסרונו לא היה מתכעס כלל, נמצא כי הגאוה והכעס מדה אחת הם. ותולדותיה שלש. הקפדנות בלבו כי לולא הגאוה לא הי המקפיד בלבו, כענין שבארנו בענין הכעס ובקשת השררה והכבוד להתגאות על הבריות. והשנאה לזולתו על היותו גדול ממנו, וזה ענף מהגאוה גם כן:

יסוד הרוח ממנו נמשך דבור הנקרא שיחה בטלה לדברים שאין בהם צורך כלל או נפשיי או גופני. ותולדותיו ארבעה. והן, לדבר חנף, ושקרים, ולשון הרע, ולגלות שבחיו לבריות להתגדל בפניהם:

יסוד המים ממנו תאות התענוגים כי כן המים מצמיחים כל מיני תענוג, ותולדותיה שתים. החמדה, לגזול ממון חברו ואשתו וכל אשר לו להתענג בהן. והקנאה, כי יקנא בחברו, אשר לו ממון רב וכיוצא להתענג בו:

יסוד העפר ממנו מדת העצבות בכל פרטיו, ותולדותיה אחת, והוא העצלות לקיים התורה והמצות מפני עצבונו על השגת קניני הבלי העולם הזה, או על היסורין הבאים עליו ואינו שמח בחלקו בשום דבר, גם עינו לא תשבע עושר:

נמצא כי אבות כל המדות הרעות הם ארבעה, הגאווה והכעס הנכלל ומתדבק עמה, והשיחה בטילה, ותאוות התענוגים, והעצבון, וארבעתם נמשכות מארבע קליפות היצר הרע שבנפש היסודית. והפכם הם ארבע מדות טובות נמשכות מארבעה יסודות הטוב שבנפש היסודית. והם, הענוה שהיא תכלית השפלות ומתרחק מכל מיני כעס הבא על ידי גאוה. והשתיקה כאלם לא יפתח פיו לבד בעסק תורה ומצות או בהכרחו לקיום הגוף ולצורך כבוד הבריות, והמיאוס בכל תענוגי הגוף ומותריו המוכרחים. והשמחה התדירית בחלקו, כי כל דעבדין מן שמיא לטב, וגם לזרז עצמו בתכלית השמחה בעבודת קונו וכמו שכתוב (תהלים קי"ט קס"ב) שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב, וכמו שאמרו רז"ל (אבות א' ט"ו) עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי:

נמצא כי בהיות מדות הרעות קבועות באדם נמנע הוא מלקיים התורה והמצות, וגם אם יקיימם יהיה שלא לשם שמים ובטורח גדול, ועליו נאמר (משלי י"א כ"ב) נזם זהב באף חזיר וגו', כי עוד טומאתו בו מלובש תוך הקליפות, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (יומא דף ע"ה ע"ב), זכה נעשית לו תורתו סם חיים לא זכה נעשית לו סם המות, וכאשר יתגבר על יצרו וילחם בו ויסיר מעליו מדותיו הרעות על ידי טורח ויקיים התורה והמצות יקרא צדיק גמור ירא שמים גבור הכובש את יצרו, וכאשר יתנהג ויורגל יותר בזה עד אשר יוסרו מעליו כל מדות הרעות לגמרי ולא תתאוה להם נפשו כלל ויקנה המדות הטובות בקנין בטבע ולא יצטרך ללחום עם היצר הרע כי גופו ונפשו היסודית מנוקים מכל סיג החומר כמו שנאמר במשה (שמות ג' ה') של נעליך מעל רגליך כנזכר בספר התקונים (תיקון ל"א ותיקון מ"ח), אז יתלבשו בו ארבע אותיות ההוי"ה ויהיה כסא קדוש למרכבתו יתברך וזה האיש נקרא אוהב את המקום מאהבה ונקרא חסיד גמור השלם בכל מיני השלימות:

...ונמצא כי כמו שבדרך התפשטות האורות מלמעלה למטה אין לך ספירה שאינה כלולה מכל העשר ספירות וכל ספירה וספירה מתחלקת לאלפים ולרבבות ספירות, כן הענין בהתפשטות האורות מבפנים ולחוץ יהיה על דרך זה, כי הפנימי שבכולם נקרא כתר, והחיצון שעליו חכמה, והחיצון שעליו בינה, והחיצון שעליו שש קצוות התפארת, והחיצון שבכולם מלכות וכן כל בחינה ובחינה היא נחלקת בדרך זה לאלפים ורבבות פרטי פרטים. ולפי שבאור ענין זה בכל שאר העולמות נתבאר אצלנו זולת ענין העשיה לכן נבאר ענינו בקצור נמרץ מה שיש צורך אל דרוש מבוקשנו פה:

הנה שבעה רקיעין הן, והעליון נקרא ערבות, לפי שכולל שלש ספירות ראשונות דעשיה, והם גלגל השכל, גלגל המקיף, גלגל המזלות. וחמשה גלגלים (שצמח"נ) שבתאי צדק מאדים חמה נגה, (שהם חג"ת נ"ה) חסד גבורה תפארת נצח הוד, וגלגל ששי יסוד, כולל כוכב ולבנה. והאחרון נקרא וילון אינו משמש כלל (חגיגה דף י"ב ע"ב) כי הוא ספירת מלכות דעשיה וגם היא בעצמה נחלקת לעשר ספירות שבה. והם, וילון כתר שבה וארבע היסודות אש רוח מים עפר שבעולם השפל, הם חכמה ובינה ושש קצוות התפארת והמלכות. ונמצא שהמלכות שבמלכות שבה היא יסוד העפר, כלי וגולם לכל העולם כלו, ובזה היסוד העפר נמצאו כל התולדות שבה כלולים מכל הארבעה יסודות הנזכרים, בסוד הכל היה מן העפר:

והרי נתבאר מלמעלה למטה, והנה כן הן מבפנים ולחוץ. כי הנה יסוד העפר כלול מעשר ספירות והכתר שבהן פנימי מכולם ונקרא בחינת יחידה של יסוד העפר. וחוצה לו, חכמה. וחוצה לו, בינה, נשמה. וחוצה לו, שש קצוות התפארת, רוח. וחוצה לו, מלכות. נפש יסוד העפר. וזו המלכות נחלקת לעשר ספירות שבה, והמלכות החיצונה שבהם הוא יסוד העפר עצמו החמרי, שאין בו שום רוחניות אלא חומר עכור הנקרא דומם, וכל מה שבפנים נקרא נפש הדומם. ועל דרך זה ביסוד המים, כי המלכות החיצונה שבכולם נקרא מים המצמיחים ונקרא צומח וכל מה שבפנים נקרא נפש הצומח. ועל דרך זה ביסוד הרוח, וביסוד האש, שהם החי והמדבר, ואמנם ארבעתן יחד הן, הדומם - נפש. והצומח - רוח. והחי - נשמה. והמדבר - חיה. ווילון - יחידה. וכבר ביארנו כי כל בחינה מהם כלולה מכולם:

וזהו מה שתמצא בדברי הפילוסופים בשם כוחות, באמרם כי בנפש הצומחת יש בה כח הזן וכח המושך וכח המעכל וכח הדוחה, וכן אמרו בנפש החיה הנקרא התנועה והמרגשת. כי יש בה כח המתעורר וכח המדמה וכח המצייר כו' ועל דרך זה בכולם:

העולה מכל זה כי גם שמלכות החיצונה שבכל איזו בחינה שתהיה, הנה היא הגוף שבאותה הבחינה. אמנם אינו נקרא גוף וחומר אמיתי עכור, אלא המלכות החיצונה אחרונה שבעשיה מלמעלה למטה ומבפנים לחוץ, וזאת הנקודה לבדה היא יסוד העפר החמרי לגמרי, והוא הגוף היותר עכור והחמרי של כל העולמות כולם:

 צימרים צימר צימרים לפי שעה צימר קידום אתרים   וילה  חדרים לפי שעות  וילה ©  All rights reserved -צימרים
 

צימרים לפי שעה בתל אביב

צימר לפי שעה

חדרים לפי שעה

צימרים לפי שעות

חדרים לפי שעה במרכז

וילות