*קוסמטיקה טבעית-
קוסמטיקה ירוקה
natural cosmetics

*צמחי מרפא הבושם:
medicinal plants

*לימודים,קורסים
וסדנאות.
כתובת:
קיבוץ כברי
ד.נ אושרת
25120
המייל שלנו:
mrphbosem@gmail.com‏

טל: 049952122
טלפקס:049952152
נייד: 0505211607

חדש באתר
 

ארון התרופות היהודי

ארון התרופות היהודי

ארון התרופות היהודי להלן תקציר על "ארון תרופות היהודי "על פי הפילוסופיה היהודית ,מחשבת ישראל ופנימיות התורה :הקבלה,תורת הח''ן,ספרי רפואה קדומים,אסף הרופא,הרמב''ם,ועוד

medicinal plants-תקציר ארבעת המינים-ארגז התרופות היהודי

תקציר "ארגז התרופות היהודי"
בין מנהגי החג אנו מכירים את מנהג ארבעת המינים:

´ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפֹת תמרים, וענף עץ עבת, וערבי נחל ושמחתם לפני ה´ אלהיכם שבעת ימים´.
ויקרא כג, מ

חז´ל למדו מכאן שמן התורה יש ליטול את ארבעת המינים בכל מקום רק ביום הראשון (´ולקחתם לכם ביום הראשון´), ואילו ב´מקדש´ בלבד (´לפני ה´ אלהיכם´) התורה מצווה לקחתם כל שבעת ימי החג (´...שבעת ימים´).
עם זאת, לאחר חורבן בית המקדש השני, הרחיבו חז´ל את המצווה ותיקנו (´מדרבנן´) שיש ליטול גם מחוץ למקדש כל שבעת הימים, זכר למקדש.
עוד גזרו חז´ל שארבעת המינים לא יינטלו בשבת (כמו שגזרו על שופר ועל קריאת מגילה בשבת), מחשש שיעבירו אותם ארבע אמות ברשות הרבים (שזהו אחד מאיסורי שבת). מתחילה הגזרה הזו הייתה רק בששת ימי החג האחרונים, ולא ביום הראשון, אך לאחר החורבן הגזירה הורחבה לכל הימים משנה תורה, הלכות שופר סוכה ולולב, ז, יג-יח.


מסורות:

המדרש (ויקרא רבה ל´) מוצא סמליות בארבעת המינים החקלאיים בסוכות:
האתרוג - יש לו טעם ויש לו ריח - דומה לאלו השומרים על התורה וגם עושים מעשים טובים.
הלולב (תמר) - אשר יש לו טעם אך אין לו ריח, דומה לאלו השומרים את התורה אך אינם עושים מעשים טובים.
ההדס - יש לו ריח אך אין לו טעם, דומה לאלו אשר עושים מעשים טובים, אך אינם שומרים את התורה.
הערבה - אין לה ריח ואין לה טעם, דומה לאלו אשר אינם עושים מעשים טובים, ואף אינם שומרים את התורה.


בשיר ´סוכה ולולב לעם סגולה´ נאמרה פרשנות נוספת לארבעת המינים, היא כמשל לאושפיזין:
שלושה בדי הדס רומזים לשלושת האבות: אברהם יצחק ויעקב.
שני בדי הערבה רומזים לאחים משה ואהרן.
הלולב מזכיר את יוסף שזקף קומתו כנגד אחיו.
והאתרוג רומז לדוד המלך.


בהושענות של רס´ג מתארים את ארבעת המינים כמשל לאברי גוף האדם הבאים לכפר על האדם:
האתרוג דומה ללב, והוא מכפר על הרהורי לב של חטא.
הלולב דומה לעמוד השדרה של האדם, והוא מכפר על הגאווה.
ההדס דומה לעיניים, והוא מכפר על הסתכלויות אסורות.
הערבה דומה לשפתיים, והיא מכפרת על לשון הרע.


מכאן שנצטווינו לקחת ארבעה צמחים שמייצגים לא רק את עולם הצומח אלא גם את השונות באדם. המסורת מצפה מאיתנו לנענע את כל ארבעת המינים כאשר הם מאוגדים יחדיו, לארבע רוחות השמיים וכלפי מעלה ומטה. באופן זה אנו ממליכים את אלוהים בכל קצוות תבל, בשמים ובארץ.
כיוון שבעם ישראל שוכנים כל ארבעת המינים, ומה לעשות, הרי לאבד את חסרי הטעם והריח אי אפשר, צווה האל ´יקושרו כולם אגודה אחת, והם מכפרים אלו על אלו´.

הדימוי יפה ומיוחד. אך נראה שאבותינו לא הצטיינו בדיוק, ובעיקר לא בבוטניקה ובידיעת סגולותיהן המרפאות של הצמחים. לכל אחד מארבעת המינים יש סגולות ריפוי משלו. אך אין ספק שבעוד האתרוג משמש בעיקר להכנת ריבות (לא מי יודע משהו) הרי שהערבה, זו שמייצגת את חסר ההשכלה וחסר מעשים טובים, היא שהעניקה את האספירין, התרופה אולי הראשונה בחשיבותה, לעולם!

בהמשך המאמר נתמקד במסורת ובתכונות הרפואיות של כל אחד מן המינים הבאים:






פרי עץ הדר - האתרוג - Citrus medica


בתלמוד (מסכת סוכה לה, א) מבואר שפרי עץ הדר הוא פרי האתרוג, ומובאים לכך טעמים שונים:
נאמר ´פרי עץ´, דהיינו שטעם הפרי כטעם העץ; והאתרוג הוא פרי שטעם עצו כטעם פריו.
המילה ´הדר´ מזכירה ´דיר´, שמאכסן בו גדולים עם קטנים, כמוהו כעץ האתרוג, אשר בו יש פירות גדולים (הפירות של שנה שעברה) יחד עם פירות קטנים (פירות השנה).
המילה ´הדר´ מזכירה את המילה היוונית ´הידרו´ (hydro), מים, והאתרוג הוא פרי ´הגדל על כל מים´.
נאמר ´פרי עץ הדר´ - ´הדר באילנו משנה לשנה´, דהיינו, פרי אשר נשאר על העץ כל השנה; וגם תנאי זה מתקיים באתרוג.
כן ציין הרמב´ן ששורש המילה ´אתרוג´ בארמית הוא רג´ג - מלשון ´חמדה´ ו´נעים למראה´, כלומר, ´הדור´ (אונקלוס מתרגם את הביטוי ´לא תחמוד´ - לא תרגג).
מקור השם אתרוג הוא כנראה בפרסית - תוּרוּנג´, שם המזכיר את המילה האנגלית orange, תפוז.
יש הסוברים כי פרי עץ הדעת היה אתרוג.

למעשה, כפי שציין כבר הרמב´ם, טעמים אלו הם טעמים שבדיעבד, ולמעשה נוטלים אתרוג מפני שכך נהגו תמיד, וזוהי המסורת על זיהוי הפרי.

האתרוג (Citrus medica) הוא מהקטנים שבין עצי ההדר הלימוניים. ´תנאי הקבלה´ של האתרוג לארבעת המינים נוקשים במיוחד עקב דרישות כשרות מחמירות: הפיטם חייב להיות שלם ועם עוקץ, הפרי צריך להיות מהודר, בלי כתמים, אבל עם בליטות ושקעים, ואסור לו להיות מורכב עם פרי הדר אחר, הוא צריך להיראות כמו מגדל: רחב יותר למטה וצר למעלה ואסור שהקליפה תהיה רכה מדי, סדוקה, יבשה או מקולפת. אילו רק חלק מהדרישות, כך שלא מפליא שמדי שנה מחיר האתרוגים מרקיע שחקים עד חלוף החג.

בית הגידול הטבעי של האתרוג:
בעיקר באזורי החוף הצפוניים והעמקים. בסוף המאה השמונה-עשרה חל מחסור בגידול הארץ ישראלי. לכן נאלצו יהודי גלות אירופה להסתפק באתרוגים שגודלו במיוחד לסוכות על ידי איכרים בארצות הים התיכון ובעיקר מיוון באזור קורפו. אלא שבאמצע המאה התשע עשרה התחיל מאבק למען אתרוגי הארץ. במהלכו של המאבק הושמץ האתרוג היווני ככזה שעשו בו הרכבה עם לימון והוכרז עליו חרם צרכני. פרדסני הארץ נצלו את ההזדמנות העסקית למרות שאתרוגי ישראל לא היו יפים ומהודרים כמו אחיהם בחו´ל. ובנוסף, עד שהגיעו אילו לאירופה מצבם היה לא טוב במיוחד. מאידך, היה להם יתרון הילכתי שנתמך על ידי הרב קוק, וכך כבש האתרוג הארץ-ישראלי את העולם.

תיאור האתרוג:
זהו עץ קטן בעל קוצים קצרים. עליו מוארכים ומשוננים כמשור. הפרחים ערוכים במכבדים וצבעם לבן. הפרי דמוי-ביצה או מוארך. בעל פטמה בקצהו, צבעו צהוב-לימון. הקליפה החיצונית חלקה או מחוספסת וכשהיא מבשילה היא מדיפה ריח נעים. ציפת הפרי חמוצה.


מקורות ופולקלור:
במסכת סוכה לה ע´א נאמר שהאתרוג ´פרי עץ - שטעם עצו ופריו שוה´. גם אבותינו תהו כיצד מצאו הקדמונים טעם בעץ והרי אפילו בפרי אין טעם רב? אולי במשך השנים חלה ירידה באיכות הטעם?

המסורת מספרת שבתחילת הבריאה חטאה הארץ. אלוהים צווה על האדמה להוציא ´עץ פרי עושה פרי למינו´. רש´י (בראשית א יא עפ´י ב´ר ה, ט) פירש: ´שיהא טעם העץ כטעם הפרי´. זהו ביטוי של יצירה אידיאלית, אלא שהארץ חטאה והוציאה רק עצים עושי פרי. יצאו מכלל זה האתרוג שטעם עצו ופריו שווה.
כיוון שבבראשית כתוב: ´ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים...´ מייחסים את האתרוג (ולא התפוח!) כאילו הוא היה פרי עץ הדעת. מכאן שהשימוש בו הוא מעין תיקון לחטא התאווה של האדם הראשון.

מוצאו בהודו-סין, משם עבר למצרים ולארץ-ישראל. בתנ´ך הוא נזכר כ´פרי עץ הדר´ (ויקרא כ´ג, מ´) והירושלמי מפרש: ´עץ שפריו הדר ועצו הדר´ (סוכה, ג´, ה´). בהודו נחשב האתרוג כפרי קדוש. תיאופרסטוס (370-285 לפנה´ס) מציין שכשמניחים את האתרוג בין הבגדים הוא מרחיק עש ופליניוס (79-23 לספירה) כותב שיין שהשרו בו פירות וזרעים של אתרוג מטהר את הפה ופועל נגד רעל. אבותינו האמינו כי האתרוג מרבה את הזרע ויפה לנשים מעוברות וכן סברו כי אשה הרה האוכלת את פיטם האתרוג יולדת בן זכר.

רפואה עממית:
אסף הרופא מציין שגרעיני האתרוג מועילים לכאבי כליות ושמן שהופק מהקליפה יפה לכאבי אוזניים. הרופא היהודי ממצרים יצחק בן שלמה (מת בשנת 932) כותב שמיץ אתרוגים משקיט את דלקת המרה, מחזק את הבטן ומעורר תיאבון. הרב צהלון (1693-1630) משבח קליפות אתרוג מסוכרות כמאכל המוסיף תיאבון, עוזר לעיכול ומוסיף כוח לבטן ולכבד. טוביה הרופא מציין שפריו יפה לכל חולי, משמח את הלב, מזין את הגוף ומרווה את הצמא למים. הרמב´ם ממליץ על האתרוג כתרופה לעקיצות ונשיכות של בעלי חיים ומוסיף שמשקה מעליו יועיל ויבריא החולה החלוש.

מקורות רפואה במסורת היהודית:
[מבוסס על ספרו של ניסים קריספיל]
כתב בספר ´נפלאים מעשיך´ ´האתרוג נחמד למראה וטוב למאכל, ובו סגולות רבות ונפלאות. קליפתו מסירה כל כאב פנימי ומחזקת את הגידים, כשעושים מזה מירתח כמו תה ושותים את זה, וממתיקים בסוכר או דבש, ויש בו מרירות, אך זה בריא לגוף. אכילת אתרוג טוב לכבד, ומרווה את הצמא, וגרעיני האתרוג, טובים לכל, והפרי כולו משמח הלב ומחזק את הגוף, והוא רפואה לכל מחלה´. וכתב בספר ´טעמי המנהגים´ בשם ילקוט משה ת´ל ´סגולת האתרוג מי שנתאלם וניטל ממנו הדיבור יקחו קליפת אתרוג ושימו בפיו של החולה, ותראו פלאות, וקליפת האתרוג, מחזקת את הלב, יעשו מזה תה, וישתה מזה הסובל כמה ימים עד שייטב לו, או יאכל הקליפות, ובגלל מרירותן ישים קצת סוכר וימצוץ אותן ויתרפא´.
על חשיבות האתרוג, כתב רבינו הרמב´ם בפרקי משה ברפואה, ´האתרוג הוא התפוח הרפואי החשוב ביותר, ויש בו הרבה רפואות לגוף, גם אם לא ימצא הפרי, לוקחים מהעץ או מהעלים, ומבשלים כמו תה, ושותים מזה כפי הצורך, והוא טוב לכל חולי ולכל מחלה, וירפא אותם בסגולתו´. פרי האתרוג, טוב לאכילה לנשים שנמצאות בהריונן, וטעמו וריחו העדין של האתרוג מעדן הגוף של האם והתינוק. ופרי הדר זה נמצא בכל ימות השנה בעץ וקל להשיגו לאכילה, לבריאות ולרפואה. האתרוג, פריו ועצו ועליו כולם רפואיים, וטובים לרפא כל מחלה. ריחו מעדן הנשמה, וטעמו מבריא את הגוף ומחזקו. האתרוג נרמז לצדיק יסוד עולם, וטוב הוא לגדולים ולקטנים, ופרי זה גדל בארצנו בשפע טוב.

עצי האתרוג באתיופיה מכילים חומרים שונים, ביניהם פחמימן בשם Terpene, אשר יחד עם מגנזיום יוצר חומר משולב רב השפעה בשם MTC. הוכח כי לחלק מחומרים אלה פוטנציאל לעיכוב התרבות תאי סרטן, חיידקים ופטריות, שהשילוב ביניהם יוצר ככל הנראה אפקט משולב לפעילות אנטי דלקתית, ואפקט חיטוי יעיל ביותר, גם במינונים נמוכים.
מחלות החניכיים השונות, בשלביהן המתקדמים, גורמות לדימומים, כיבים, כאבים וזיהומים קשים, ובשלב מסוים אף נדרש ניתוח בו חושפים את החניכיים ומקציעים את השורשים ליצירת שטח מגע יעיל יותר בין רקמת החניכיים והשן.
הדלקת החריפה לא נגרמת בגין פעילות החיידקים באופן ישיר, אלא בעיקר בהשפעת פעילותו של אנזים מסוים המופרש על ידי הגוף, שמטרתו מלחמה בחיידקים.
ה MTC הנמצא בפרי האתרוג, בענפיו ובעליו, פועל ככל הנראה כחומר מחטא המעודד את יצירת נימיות הדם במקומות שנפגעו, ואף בונה מחדש את חומר השן שנהרס.´

מחקרים רפואיים:
קליפת הדר האתרוג מכילה limettin , stigmasta-5, 22-dien-3-ol ו- palmilic acid . כמו כן היא מכילה חומר בשם naringenin אשר גילה תכונות ואזורלקסנטיות (מרפות כלי דם ולפיכך גם מורידות לחץ דם). מחקר יפאני מגלה כי ממתיקים טבעיים כמו סוכר, פרוקטוז או דבש פוגעים בספיגת חומר מהמעי הגס בשם naringin (אך לא בפעילותו) ופוגעים בפעילות ה naringenin .


האתרוג ברפואה הסינית:
האתרוג - Citrus medica - מצוין במאגרים הבוטאניים כוריאציה של הצמח הסינית Citrus sarcodactylis Fructus הנקרא בסינית: Fo Shou . הוא שייך לקטגוריית מווסתי הצ´י, כדרכם של צמחים ארומאטיים רבים. האנרגיה שלו חמימה, בדומה לקליפות הדר אחרות והוא מר וחריף. בהיותו צהוב וריחני הוא חודר לטחול ולקיבה. מרירותו מאפשרת כניסה גם לכבד, במיוחד כאשר הוא נקטף בעודו ירוק.
תפקידים:
מניע את צ´י הכבד. לכן מתאים לכאב היפוכונדרי, נפיחות וגיהוקים על רקע תקיעות צ´י הכבד. מניע חזק את הצ´י אך חלש יחסית בהפסקת כאב. מאזן בין הטחול לקיבה במצבי תקיעות צ´י הטחול והקיבה עם כאב בטן. לטיפול בכאב ונפיחות, ירידה בתיאבון וגיהוקים. מייבש לחות ומסלק ליחה בשיעול כרוני. פחות יעיל במצבים ראשוניים של שיעול עם ליחה.
עם זאת יש לציין שהשימוש בו אינו נפוץ כמו השימוש בקליפות הדרים אחרות, ולמרות היותו פרי מהודר וריחני, הסינים לא מצאו בו סגולות יחודיות ונתנו הרבה יותר מקום לשימוש בקליפת המנדרינה או לקליפת התפוז המר, למשל.

לסיכום:
מכל האמור לעיל אנו יכולים להסיק, שעל אף תכונותיו הרפואיות המסוימות, ושימושיו למיני ריבה, עיקרו לשם הידור מצוות חג הסוכות. יש לו טעם ויש לו ריח ואפשר בקלות לוותר עליו!





לולב - התמר התרבותי - Phoenix dactylifera

תיאור התמר:
כפות תמרים הן ענפים של דקל הצומחים במרכז הדקל, לפני שהעלים נפרדים (כעין שרביט). ענף זה נקרא בלשון חז´ל לולב. התמר התרבותי (Phoenix dactylifera), ממנו לוקחים את הענפים המשמשים כלולב, הוא סוג מסויים מתת משפחת התמריים.

בית הגידול הטבעי של התמר:
התמר אוהב בעיקר חום ויובש, ולכן נותן פרי בעיקר בעמקים החמים - עמק הירדן, עמק בית שאן, בקעת כנרות ובערבה.

מקורות ופולקלור:
לתמר בעת עפיצותו (כאשר הוא בוסר) מיוחסות תכונות, לאו דווקא נעימות: ´כל התמרים קשי העכול, יחדשו כאב הראש בעת החפץ הגדול לאכלם. ועוקצים פי האצטומכא (בטן) ונושכים אותה, והבוסר מהתמרים ממלא הגוף ליחות נאות ופגות, ומחדש סמור ורתת, וקשה להתחמם, וסותם הכבד´.
וגם מזכירים במקורותנו כי התמרים הם סגולה להשמנה. כל השמנמנים שאוהבים פירות יבשים - הוזהרתם! ´המאכלים העבים (המשמינים) הם מיני... התמרים´.
ואין טוב בלי רע: ´התמרים מן הדקל סותמים הכבד ומנפחים הראש ברוב הכימוס, והרטוב יותר רע מן היבש הרבה. ויש לו סגולה להוליד הטחורים. ולב הדקל והוא הנקרא אל-חריות, מוליד זרע רב ועוזר אל המשגל´.

רפואה עממית:
במשנה (מסכת סוכה ג, ד) אומר רבי ישמעאל שיש לקחת למצווה זו אתרוג אחד, לולב אחד, שלושה הדסים, ושתי ערבות. רבי עקיבא חולק עליו וסובר שמכל מין יש לקחת אחד, אך דעתו של רבי ישמעאל נפסקה להלכה.
עם זאת, ניתן מעיקר הדין גם להוסיף הדסים נוספים, לנוי, כמו שמופיע במנהגי יהודי תימן. כמו כן התגלה מטבע עתיק מימי בר כוכבא המתאר את ארבעת המינים.

נענועים
נענוע הלולב עם שאר המינים הינו מעיקר המצווה. סדר הנענוע נפסק להלכה על ידי הרמב´ם במשנה תורה. בתקופות מאוחרות יותר התפתחו מנהגי נענוע שונים, חלקם בהשפעת הקבלה.
נוסח התפילה הוא ´על נטילת לולב´ ולא ´על נטילת ארבעת המינים´, הואיל והוא גבוה מכולם ולכן הנחשב ביותר.

לולב
לפי הרמב´ם, ´כפות תמרים´ הם ענפים רכים של דקל שצומחים לפני שהעלים נפרדים. גם ללולב יש כללים מגבילים: גודל הלולב חייב להיות יותר מארבעה טפחים (כ 32-39 סנטימטרים). לולב העשוי כעין מניפה (כענפי הדקל הרגילים), פסול לכל הדעות. אם נקטם ראשו של הלולב הוא נפסל. הלולב חייב להיות ישר.
(אך אם הוא נוטה לצד השדרה, הרי זו דרך גדילתו וכשר). נהוג להדר אחרי לולב שקצהו אינו מחולק כלל.

התמר מקובל מאוד ברפואה העממית של עדות ישראל וערביי הארץ. על פי הרפואה העממית אכילת הפירות מגבירה את כוח הגברא, מומלצת לחולי אנמיה, לתורמים דם, לסובלים ממחלות בדרכי העיכול, לחולי לב ולאלה הנתקפים בבולמוס אכילה וברעבון תמידי.
למחלות מין: אוספים את אבקת פרחי התמר וחולטים אותה במים רותחים. את המשרה המתקבלת שופכים לאמבט מים חמים ושוהים בו כמחצית השעה. הכמות: חופן אבקה לליטר מים.
לטיפול בפצעים: קולים את גרעיני הפרי עד שישחימו, כותשים אותם לאבקה ומפזרים אותה על פצעים מוגלתיים או פתוחים. אבקה זו יעילה גם לעצור דימום מהאף.


מחקרים רפואיים:
התמר התרבותי (Phoenix dactylifera), מכיל רכיבים רבים כמו Procyanidin oligomers וגליקוזידים פלבונואידים כמו luteolin , quercetin ו- apigenin .
הרכבו התזונתי כולל ריכוזים גבוהים של סוכרים (44-88%), מעט שומנים (בעיקר בגרעין), 15 מלחים ומינרלים, ויטמינים, סיבים תזונתיים (לרבות פקטין) בכמות משמעותית (6-12%) וכמות קטנה של חלבון.
השמנים מכילים גם חומצות שומן רוויות (כמו ברוב הדקלים) וגם לא רוויות כמו palmitoleic, linoleic , linolenic ובעיקר oleic .
התמר מכיל מינרלים בכמויות משתנות כמו בורון, קלציום, קובלט, נחושת, פלואור, ברזל, מגנזיום, מנגן, אשלגן, אבץ ועוד, כך שהוא יכול להזין את הגוף במרכיבים החסרים במצבי אנמיה וחסר צ´י ודם שונים.
התמר מכיל מגוון ויטמינים הכוללים תיאמין B1 , ריבופלאבין B2 , ניאצין, ויטמין A וכמות מצומצמת של ויטמין C .
למעשה, אלמלא ריכוז הסוכרים הגבוה בתמר, הרי שערכו התזונתי גבוה מאוד ומתאים לתחזוקת אנרגיה במצבי חוסר מתמשכים.

התמר ברפואה הסינית:
התמר התרבותי - Phoenix dactylifera , כפי שאנו מכירים אותו, אינו מוכר בסין ובארצות המזרח. פירות הדומים לו בטעמו ובצורתו נקראים בטעות Chinese date אך שהם שייכים למשפחת השיזף ואינם מאותו מין. יחד עם זאת, בגלל המתיקות, בית הגידול ומאפייני צורה, צבע וטעם, ניתן לשייך לתמר הסיני תכונות אנרגטיות דומות (המשותפות לפירות רבים מסוג זה) לצמח Ziziphi Jujubae Fructus הנקרא בסינית Da Zao .
הצמח שייך לקטגורית מחזקי הצ´י (כפרות מתוקים אחרים) והוא אכן מתוק בטעמו. האנרגיה שלו ניטרלית וחודרת לטחול ולקיבה. הוא מחזק צ´י הטחול והקיבה ולכן מתאים למצבי תשישות, קוצר נשימה, ירידה בתאבון ונטייה לשלשולים. יש לזכור שאכילה מועטה ממנו מדי יום מחזקת אך עודף עלול להוביל להצטברות ליחה. כמו כן קיימות עדויות שהוא מגן על הכבד מפני הרעלות ולכן מתאים למצבים של רקע אלרגי (שמתחברים לחום בכבד וחסר הולדינג בטחול).

לסיכום:
לתמר, בניגוד למקורות, יש טעם ויש ריח (בדקתי, ריח נעים אפילו). הוא מזין ותורם לבריאות. בין הפירות הוא נחשב לאחד המזינים ביותר אך גם עתירי סוכר ולכן בעייתיים מבחינה זו. יתרון נוסף שלא הוזכר: הוא אחד הפירות שכמעט ואינם עוברים ריסוס. מבחינות אילו ניתן לשלב אותו בתפריט אך כדאי להיזהר ולא להגזים בכמויות.
עמידותו הרבה בתנאי קרקע קשים ומדבריים מייחסת לו כוח איתנים מול הטבע. ייתכן שזה אמנם כך. מכאן, שכשאנו שומעים על אנשים שיש להם טעם (שומרי תורה) אך אין להם ריח (מעשים טובים) כדאי שלא נמהר לחרוץ את הדין. אולי התברר שמי שגזר את הטיעון הזה סבל מפגם בחוש הריח שלו...




הדס - Myrtus communis = Myrtle

בית הגידול הטבעי של ההדס:
בית הגידול החביב על ההדס הירוק תמיד הוא איזורים קרירים והרריים. השיח גדל באזור האגן המזרחי של הים התיכון באזורי חורש. מקומות מתאימים בארץ: הר כנען, עמק הירדן העליון ורמת הגולן. ההדס דורש טיפול מיוחד, ולכן כמעט ולא ניתן למצוא אותו סתם כך בטבע, בגידולי בר. מקור השם הלטיני myrtus מהמילה האכדית murru שמשמעה ´מר´. המילה communis משמעה ´מצוי´.

תיאור ההדס:
´ענף עץ עבות´, קבע הרמב´ם, הוא ההדס (Myrtus communis), וכדי שיהיה עבות צריכים לצאת מכל קן לפחות שלושה עלים ירוקים ושווים בשורה אחת. גודל ההדס חייב להיות גדול משלושה טפחים ( כ 24-29 סנטימטרים).
אם פירות ההדס, הקרואים ´ענבים´, מרובים מהעלים וניכרים בצבעם - ההדס פסול עד שימעט את הענבים .

מקורות ופולקלור:
בתרבות המקראית ההדס נחשב כסמל הטוב והיפה: ´תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד הדס´ (ישעיהו נ´ה, י´ג). מעלי ההדס הפיקו את קטורת המור שהכוהנים נהגו לבשם בה את חצר בית המקדש. בתקופת התלמוד סימל ההדס מזל טוב: ´הרואה הדס בחלומו נכסיו מצליחים לו´ (גמרא, ברכות, נ´ז).
גם העמים הקדומים יחסו לו תכונות של פריון ואהבה והשתמשו בו בפולחנים לאשתורת, לאפרודיטה ולוונוס, אלות האהבה והפריון.

באתונה שביוון שופטי הציבור נהגו לאחוז בהדס בעת הדיונים המשפטיים. ההדס סימל את מחזור החיים והמוות, והיוונים נהגו להניח זרי הדס על קברי המתים, אך גם לעטר בהם טקסי כלולות. יתכן מאוד שמקור השם העברי הדס על שמו של Hades אל השאול היווני.
ברומא הכלות קושטו בזרי הדס פורחים. הנוהג הזה פשט גם בקרב היהודים ומסופר על רבי יהודה שהיה נוטל ענף הדס ומרקד לפני הכלה ואומר: ´כלה נאה וחסודה´( כתובות, י´ז , ע´א). אגדות יווניות ורומיות קושרות את ההדס לאהבת נשים: לפי אגדה אחת הפכה אתנה את אהובתה מרסיני לשיח הדס, לאחר שחברותיה הרגוה מתוך קנאה ביופיה ובגבורתה. אגדה רומאית אחרת מספרת על וונוס שחיזרה אחר עלמה יפה בשם מירנה, אלא שהיא לא נעתרה לחיזורי האלה משום שאהבה גבר בן תמותה. בכעסה הפכה אותה וונוס לשיח ההדס.


רפואה עממית:
לצמח מיוחסות תכונות רפואיות רבות (כדרכם של צמחים ארומאטיים רבים). למשל:
טיפול בפצעים, כוויות ופריחות: לייבש עלים במקום מוצל ולכתוש אותם עד לאבקה. לערבב עם מעט שמן זית ולמרוח על הפצע או לפזר את האבקה על האזור הפצע.
לניקוי שיניים וחניכיים: להרתיח 5 דקות חופן עלים בכוס מים ולגרגר מספר פעמים ביום.
לכאבי ראש: לייבש עלים לטחון אותם דק ולהשרות בחומץ ענבים עד שהתמיסה מאדימה. לאחר מכן למרוח על כל הגוף.
לכאבי אוזניים: לטפטף שמן הדס אל תוך האוזן.
למחלות כמו סוכרת, שלשול, בעיות עיכול, טפילי מעיים, בחילות, שפעת ואסטמה: להרתיח 5 דקות עלי הדס ביחס של כפית על כוס מים ולשתות מספר פעמים ביום.
לחיזוק השיער: למרוח שמן הדס על השערות פעמים בשבוע. יש לערבב 10 טיפות שמן אתרי של הדס בכף שמן נשא.
ליבלות: למרוח שמן הדס על היבלת. להדס פעילות אנטי ויראלית.
לחיסון התינוק הרך מפני מחלות: על פי מנהג דרוזי כותשים עלים יבשים ומערבבים בשמן זית. בתחילה מורחים את התינוקות שאך נולדו במלח כסגולה להגנה. משהים את המלח שלושה ימים על העור, אחר כך רוחצים את התינוק ומושחים במשך שבוע ימים את עורו בשמן עם ההדס. למרות ששיטת טיפול זו מופיעה גם במקורותינו: ´תינוק בן חודש ועד בן שנה אמו מרחצתו וסכתו בשמן ומושחת את כל גופו בהדס יבש´ (תשובות הגאונים, אס, עמ´ 162) לצורך מסיכת התינוק בשמן הדסים כסגולה למניעת גירויי עור, יש לזכור שרגישות או אלרגיה לכל שמן אתרי עלולה להיות מסוכנת בגיל הרך ולכן עדיף לנהוג בשיטות אלטרנטיביות.


מחקרים רפואיים:
מיצויי הדס התגלה כיעל לצמצום נזקים של פטריה רעילה בשם אפלטוקסין. נמצא כי המיצוי האלכוהולי והמיצוי עם מתיל אצטאט הפגין את התוצאות היעילות ביותר כהגנה בפני הרעלן. המיצוי הראה תכונות המנטרלות רדיקלים חופשיים. מחקר אחר הצביע על כך שפעילותו של המיצוי האלכוהולי נמשך ללא יותר משלושה חודשים.

מיצוי הידרוכלורי של הדס נמצא עשיר בפוליפנולים כמו flavonol glycosides ובעיקר מסוג טאנינים כמו galloyl-glucosides , ellagitannins , galloyl-quinic acids . השפעת חומרים אילו נבדקה על מידת החמצון של LDL המושרת על ידי יוני נחושת. כמו כן, נמצא כי מיצוי ההדס צמצם יצירת דיאנים (קשרים כפולים). ההשפעה נוגדת החמצון היתה יעילה ביותר במיצוי הידרוכלורי, לאחר במיצוי אתילאצטאט ולבסוף במיצוי מימי. ממצאים אילו מכוונים ליעילות האנטי אוקסידנטית בעיקר של נגזרות ה galloyl .


הדס ברפואה הסינית:
הדס מצוי - Myrtus communis = Myrtle . זהו צמח מערבי שאינו מוכר בסין ובארצות המזרח. עליו הירוקים והמרים מתאימים לצמחים רבים המנקים את הכבד ומטהרים רעלים. בגלל ריחו ותכונותיו הארומאטיות ניתן לשייך לו מאפיינים אנרגטים הדומים לצמחים אחרים. הצמח מתאים לקטגורית הצמחים הארומאטיים מווסתי צ´י. הוא משפיע על הטחול והקיבה ובעיקר על הכבד, מניע צ´י, מסלק לחות ומקרר חום ורעילות מהכבד. לכן הוא מתאים לסילוק פריחות וחום רעילות מרמת העור ומרמת מערכת העיכול, מרגיע כאבי ראש על רקע עליית יאנג הכבד וכדרכם של צמחים רבים המשפיעים על הכבד הוא מסלק רוח חיצונית.


לסיכום:
אולי יש לו ריח ואין לו טעם (דווקא יש לו טעם, אלא שהטעם מר ולא טעים) אבל אין ספק שיש בו יותר מהנראה, וזו תהיה החמצה אם ההדס ישאר מוגבל לארבע קורות הסוכה.





ערבה - willow tree - Li Gen Bai Pi

תיאור הערבה:
לערבה יש קנה אדום ושהעלים שלה חלקים ופונים כלפי מטה. ממשפחת הערבתיים, שגובהו 10-3 מטר ויותר. הוא צומח בר בגדות נחלים, נהרות ואגמים. גודל הערבה חייב להיות גדול משלושה טפחים (כ 24-29 סנטימטרים). גזעו מסועף וקליפתו מכוסה צלקות. עליו אזמלניים, משוננים בקצותיהם ומכוסים בשערות משי בהירות ודקות. הוא נשיר ומותיר עלים מרובים סביבו.

בית הגידול הטבעי של הערבה:
עץ הגדל בר ובשפע על גדות נחלים וליד מקורות מים. ערבי נחל הם מין ידוע של צמח הגדל בנחלים הקרוי בשם ´ערבה´. ישנו מין הדומה מעט לערבה, אך פסול, והוא נקרא צפצפה. על פי ההלכה, אי גידול הערבה בנחל אינו פוסל את הערבה, והשם ניתן רק משום שלעתים קרובות גדל הצמח ליד נחלים.
עץ הערבה גדל במקומות רבים בעולם, במרכז ודרום אירופה באמריקה הצפונית, אגן הים התיכון ובכלל זה ישראל.

מקורות ופולקלור:
הערבה זכתה להימנות עם ארבעת המינים, אשר מברכים עליהם בחג הסוכות: ´ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ-עבות וערבי-נחל´ (ויקרא כ´ג, מ´). אבותינו ניצלוה גם לתעשייה, בעיקר לקליעת סלי נצרים: ´והעניים מביאין אותם בסלי נצרים של ערבה קלופה´ (ביכורים ג´, ח´).
על פי המנהג, ערבה שנקטם ראשה, פסולה לברכה בסוכות. העלים צריכים להיות משוכים, ולא עגולים.

רפואה עממית:
משתמשים בקליפת העץ, בעלים, בניצנים ובזרעים. את קליפת העץ אוספים בתחילת האביב או הסתיו מענפים בני 3-6 שנים ומיבשים לשימוש עתידי. קליפת העץ המרה משמשת כאספירין ומהווה למעשה מקור להכנתו. בעבר הרחוק קליפת הערבה שימשה להקלה מפני כאבים שונים. כמו כן היו נפוצים שימושים שונים ואחרים:
עלים כתושים היוו חלק מפורמולה משתנת.
תמצית עלים או קליפת עץ שימשה לטיפול חיצוני בקשקשים.
תה הערבה (המבושל כעשר דקות מ 1-2 גרם קליפת עץ בכוס מים רתוחים) שימש לטיפול בחום, צמרמורות, דלקות פרקים וכאבים ריאומאטיים. מבקרים אילו הומלץ לשתות עד 5 כוסות ביום. כמו כן התה שימש לשטיפות עיניים ולחיטוי פצעים, או כחלק מאמבט מים במצבים של כאבים בפרקים.
דרך שימוש אחרת היא אמבט מתמצית ערבה: מבשלים קילוגרם עלים, שורשים וקליפות של ערבה לבנה בשלושה ליטר מים במשך שעה. מסננים את המרתח ויוצקים אותו לאמבט מלא במים חיים. שוהים באמבט כחצי שעה. טיפול זה שימש לפצעים, כוויות ונגעי עור שונים.
עם כל זאת יש לזכור שהערבה הוא צמח המכיל חומצה סליצילית (אספירין) ותופעות הלוואי, כמו דלקת בקיבה, למשל, עלולות לחול על כל המשתמש בה.

במשך אלפי שנה ה Salicin שבעץ הערבה שימשו למטרות אנלגטיות (הרגעת כאבים) ואחרות. במאה התשע עשרה הצליחו לבודד את החומר הפעיל והיום האספירין הוא תרופה מרכזית לבעיות וסקולריות, ראומטיות, ויראליות ועוד. לאחרונה חוקרים אותו גם בהיבט של טיפול אנטי סרטני.

מחקרים רפואיים:
המרכיב העיקרי הפעיל בה, הוא הגליקוסיד סליצין אשר מומר בגוף לחומצה סליצילית, הוא האספירין.
חומר זה פועל להורדת חום הגוף, על-ידי הגברת ההזעה. השימוש בערבה מקטין גם סכנת הידבקות טסיות דם
והיווצרות קרישי-דם פנימיים.

מחקר משותף של דנמרק וסין מצביע על תכונה מעניינת נוספת של עצי הערבה. נטיעתם מצמצמת את כמות הזיהום של ציאנידים באדמה שסביבם. אף שעץ זה לא היה בשימוש תדיר ברפואה הסינית, לאחרונה מרבים בנטיעת עצים אילו במזרח הרחוק.

ערבה ברפואה הסינית:
Willow White = Prunus Salicina = Li Gen Bai Pi
לאספירין תופעות לוואי ידועות כמו: כיב קיבה, דימום בצואה, פריחות, פגיעה כליתית, טרומבוציטופניה (ירידה ברמת הטרומבוציטים), איבוד שיער וטיניטוס.
מדובר בתרופה חמימה אשר משפעלת את ה Wei Qi ומסלקת גורמים פתוגנים בעזרת ייזוע. התרופה פועלת גם באופן פנימי ומניעה את צ´י והדם, כך מונעת סטאזיס וקואגולציות. בשימוש לטווח ממושך היא פוגעת ביין של הקיבה והכליות, דבר המתבטא באופן סימפטומאטי בטיניטוס, בעיות שמיעה, נשירת שיער ופגיעה כלייתית. החום של התרופה עלול להוביל גם לדימום.
אנרגטיקה: מכאן שהאספירין וחומרים המכילים אותו בריכוז גבוה, חמים, משתייך למשפחת הצמחים החיצוניים החריפים והחמימים, מסלק פתוגנים חיצוניים מהריאות ומשפעל את ה Wei Qi. מניע דם ומונע קואגולציות. בשימוש יתר פוגע ביין של הקיבה והכליות.

לסיכום:
את הערבה שמו בין ארבעת המינים כדי להעליב. כדי להזכיר לאדם שאין בו טעם ואין בו ריח (לא תורה ולא מעשים טובים) עד כמה הוא חסר ערך, ויחד עם זאת, להזכיר לו שערכו רב כאשר הוא נמצא יחד עם שאר המינים (כיוון שישראל ערבין זה לזה). אך הנה הפתעה. דווקא מזה שהכי פחות ניתן היה לצפות באה הברכה הרפואית הגדולה לאנושות. אין כמעט תרופה מוערכת ממקור צמחי שתשווה לאספירין ולשימושיו הכמעט בלתי מוגבלים.
אז אם אנו מחפשים את מוסר ההשכל של סוכות - שנכבד את אילו שלא תמיד ניתן לראות בהם ניצוץ כלשהו, ואת הטיפוסים המהודרים נשאיר לרקיחה.

 צימרים צימר צימרים לפי שעה צימר קידום אתרים   וילה  חדרים לפי שעות  וילה ©  All rights reserved -צימרים
 

צימרים לפי שעה בתל אביב

צימר לפי שעה

חדרים לפי שעה

צימרים לפי שעות

חדרים לפי שעה במרכז

וילות