*קוסמטיקה טבעית-
קוסמטיקה ירוקה
natural cosmetics

*צמחי מרפא הבושם:
medicinal plants

*לימודים,קורסים
וסדנאות.
כתובת:
קיבוץ כברי
ד.נ אושרת
25120
המייל שלנו:
mrphbosem@gmail.com‏

טל: 049952122
טלפקס:049952152
נייד: 0505211607

חדש באתר
 

אחד עשר הסממנים

פיטום הקטורת

פיטום הקטורת פרשת כי תשא, תשס"ה

פיטום הקטורת – כיצד? [1]

ההוראות להכנת הקטורת הניתנות בתורה (שמ' ל:לד-לח) אינן מפורטות. יש רשימת חומרים - נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה וּלְבֹנָה זַכָּה, ויש רשימת פעולות - מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ, מְמֻלָּח, וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק. חז"ל מונים רשימת חומרים ארוכה יותר הכוללת אחד עשר סממנים: [2]

תנו רבנן: פיטום הקטרת - הצרי והציפורן והחלבנה והלבונה משקל שבעים של שבעים מנה, מור וקציעה שיבולת נרד וכרכום משקל ששה עשר של ששה עשר מנה, הקושט שנים עשר, קילופה שלשה, וקנמון תשעה, בורית כרשינה תשעה קבין, יין קפריסין סאין תלתא קבין תלתא, אם אין לו יין קפריסין מביא חמר חיוריין עתיק, מלח סדומית רובע, מעלה עשן כל שהוא; ר' נתן אומר: אף כיפת הירדן כל שהוא.

נבחן ונראה שארבעת הסממנים שבתורה הם גם ארבעת הסממנים הראשונים שבברייתא:

* הנטף הוא הצרי. מבואר בהמשך הברייתא "הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף", וכן פירש רש"י (על התורה): "נטף - הוא הצרי ועל שאינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף קרוי נטף ובלע"ז גומ"א".

* השחלת הוא הציפורן, וכן פירש רש"י (שם), כשהוא מסתמך על אונקלוס שתרגם שחלת - טופרא, כלומר ציפורן בארמית. ייתכן לפרש כאן כעין ציפורני האריה הנקראים טפרים, והאריה נקרא גם שחל. [3]

* החלבנה במקרא היא החלבנה שבברייתא.

* הלבונה הזכה שבמקרא היא הלבונה שבברייתא.

למה נמנו בתורה רק ארבעה חומרים אלה בלבד? על פי הפשט נוכל לומר שמדאורייתא פיטום הקטורת כולל רק ארבעה סממנים אלה, וחכמים הוסיפו עליהם עוד שבעה. ייתכן גם שהתורה מנתה רק את המרכיבים העיקריים שבקטורת. בהמשך נראה שארבעת הסממנים הראשונים שבברייתא היוו כ-80 אחוזים מכלל הקטורת, וכל אחד מהם ניתן בכמות כמעט זהה לכל שאר הרכיבים גם יחד. אבל חז"ל הבינו שכל אחד עשר הסממנים הם מדאורייתא: [4] "אמר רבי יוחנן: אחד עשר סממנין נאמרו לו למשה בסיני", וכן פסק הרמב"ם. [5]

אחד עשר החומרים הראשונים הם מוצקים [6] ונמדדים ב'מנה', שהיא יחידת משקל. [7] שאר החומרים הם נוזלים ונמדדים ב'קב', שהיא מידת נפח, [8] או שכמותם מזערית ואינה נמדדת. הכנת הקטורת כללה השריית חלק מהסממנים בנוזלים, ולאחר מכן טחינה וערבוב של המוצקים עד ליצירת אבקה. [9]

את הקטורת היו מכינים פעם בשנה, בכמות המספיקה לכל השנה: [10]

תנו רבנן: קטרת היתה נעשית שס"ח מנה, שס"ה כנגד ימות החמה, שלשה מנין יתירין שמהן מכניס כהן גדול מלא חפניו ביום הכיפורים.

כלומר, משקלם הכולל של מרכיבי הקטורת מגיע לכדי 368 מנים, על פי הפירוט:

צרי- 70
ציפורן-70

חלבנה -70

לבונה- 70

מור -16

קציעה - 16

שיבולת נרד- 16

כרכום- 16

קושט- 12

קילופה- 3

קינמון- 9

סך הכל- 368

מתברר שלצורך חישוב הכמות השנתית, מתחשבת הברייתא במוצקים בלבד. החומרים הנוזלים – בורית כרשינה, ויין קפריסין - לא השפיעו על הכמות הכללית. כמו כן לא נלקחים בחשבון החומרים הניתנים בכמויות מזעריות - מלח סדומית, מעלה עשן, וכיפת הירדן. [11]

המנה הוא כארבע מאות גרם של ימינו, [12] כלומר פיטום הקטורת השנתית הייתה תערובת של כ- 150 ק"ג . הכמות הייתה אמורה להספיק לשלוש מאות שישים וחמישה ימים, [13] ועוד שלושה מנים יתרים. שלשת המנים היתרים שמשו להקטרה המיוחדת של יום כיפור, שבו נוטל מהם הכוהן הגדול מלא חופניו. לאחר שהכוהן לקח את החלק הראוי מתוך שלוש המנים היתרים, נותרה עוד כמות כלשהי של קטורת המכונה "שיריים" או "מותר הקטורת". השיריים שימשו כתשלום לבעלי המלאכה שעבדו במקדש בבדק הבית או בהכנת הקטורת. [14] למעשה, השיריים 'נקנו' מידי האומנים לשימוש בבית המקדש והם קיבלו מעות תמורתם.

הכנת הקטורת השנתית נעשתה כנראה בכל שנה לקראת חודש ניסן, שאז נאספו השקלים החדשים. [15] ההליך של נתינת מותר הקטורת לאומנים וקנייתה חזרה מהם נועד לאפשר את השימוש בו בשנת השקלים החדשה. אם השנה לא הייתה מעוברת, הרי בסוף אדר נותרו יותר משלושה מנים, כיוון שבשנה זאת היו לכל היותר 356 ימים. בשנה מעוברת, שבה יכולים להיות 386 ימים ולא היה די בכמות הקטורת השנתית, נעשה שימוש במותר הקטורת שהצטבר בשנים הפשוטות. למעשה, מותר הקטורת היה הולך ומצטבר במשך השנים, וכאשר היה מצטבר לכמות השווה למחצית הכמות השנתית של הקטורת, כלומר 184 מנים, היו מכינים רק מחצית מהכמות השנתית. לא היו מכינים פחות ממחצית הכמות גם אם הצטברו יותר מ-184 מנים. [16]

תנו רבנן: מותר הקטרת, אחת לששים או לשבעים שנה היו מפטמין אותה לחצאין... דברי רבן שמעון בן גמליאל שאמר משום הסגן, אבל שליש ורביע לא שמעתי.

תוך כמה שנים הצטבר מותר הקטורת לכדי מחצית? הברייתא אומרת – שישים או שבעים שנים. המספר אינו מדויק, שהרי החופן של הכוהן הגדול אינו כלי מידה מדויק: יש שנים שהכוהן חופן יותר ויש שנים שהוא חופן פחות. אלא שחישוב מדוקדק מראה שבשום פנים לא ייתכן שהמותר יצטבר לכדי מחצית תוך שישים שנים בלבד. אפילו אם הכוהן לא היה חופן כלל, היו מצטברים בכל שנה שלושה מנים ממותר הקטורת, כלומר אחרי שישים שנים היה מותר הקטורת מצטבר לכדי 180 מנים בלבד!

הסבר אפשרי לשיעור שישים השנים הוא שמדי פעם היו מכינים קטורת בכמות יומית בלבד. [17] על-ידי כך היו למעשה מפטמים בשנה יותר מכמות של 368 מנים, ולכן היו יותר משלושה מנים יתרים. [18] התוספות נוקטים בדרך אחרת [19]: יש לגרוס 'אחת לשתים ושבעים שנים היו מפטמין אותה לחצאין'. התוספות מכניסים לחישוביהם שני טיעונים: הראשון – בשנת חמה יש 365.25 ימים ולא רק 365, כלומר יש רק 2.75 מנים יתרים. ועוד, 'מלוא חופניו' של הכוהן היא כמות קבועה של כחמישית מנה [20] (0.195, ליתר דיוק). לשיטה זאת, מותר הקטורת לאחר 72 שנים מגיע בדיוק למחצית הכמות השנתית.

ידוע המנהג לומר בכל יום פסוקי פיטום הקטורת והברייתות השייכות לכך. מנהג זה מובא כבר בסידור רב עמרם גאון. [21] המנהג קיבל משנה תוקף בעקבות מנהגות האר"י, [22] שיסודם בדברי הזוהר, [23] שאמירת פיטום הקטורת מעלתה גדולה מאוד, ומקומה בתפילה הוא אחרי תהילה לדוד. [24]

ויהי רצון שיהיו גם דברינו אלה בעניין מעשה הקטורת לרצון לפני קודשא בריך הוא ויחזיר העבודה לציון במהרה בימינו, אמן.



--------------------------------------------------------------------------------

[1] את עיקרי הדברים שלהלן שמעתי ממו"ר אבי שמעון מרדכי בן גדליה הלוי ז"ל, ועוד הוספתי עליהם כהנה וכהנה כפי שחנני ה'. יהיו הדברים נר לזכרו.

[2] בבלי כריתות ו, ע"א. בסידורים מופיעים מספר נוסחים; יש הבדלים בין העדות השונות ויש הבדלים בינם ובין המצוטט. השינויים קלים ואינם משפיעים על הלימוד שלהלן.

[3] ראה איוב ד:י - "שאגת אריה וקול שחל"; משלי כו:יג - "אמר עצל שחל בדרך ארי בין הרחֹבות", וכן בבלי סנהדרין צה, ע"א, שם השחל נמנה בין ששת שמותיו של האריה.

[4] כריתות ו, ע"ב. וראה שם דרשות שונות ללימוד הסממנים מהכתוב.

[5] הלכות כלי המקדש פ"ב ה"א.

[6] ז' עמר, "עץ האפרסמון שבקטורת", תחומין יז , אלון שבות תשנ"ז, עמ' 477.

[7] משנה כתובות פ"ה מ"ח: מנה דבילה, ופירש ר' עובדיה מברטנורה: נמכרות במשקל ולא במידה.

[8] בבלי שבת טו, ע"א בשיעור מים שאובים שפוסלים את המקווה.

[9] רמב"ם שם ה"ג.

[10] כריתות שם. ראה ש' מן-ההר, "פיטום הקטורת", תחומין ה אלון שבות תשמ"ד, עמ' 465, שם הוא מביא את סברתו מדוע מכינים לשנה שלמה מראש.

[11] היעב"ץ בפירושו לברייתא זו מקשה כיצד ייתכן שרובע הקב מלח אינו מוסיף כלום, ומתרץ שבאמת הכמות הכוללת היא קצת יותר מ-368 מנים.

[12] ח"פ בניש, מידות ושיעורי תורה , בני ברק תשמ"ז, עמ' תקיד.

[13] פיטום הקטורת נעשה על-פי שנת חמה ולא על-פי שנת לבנה. על השימוש בלוח של ימות החמה ראה מאמרנו 'ט"ו בשבט וחשבון התקופות', בדף השבועי לפרשת בשלח תשס"ד (גיליון מספר 534).

[14] משנה שקלים פ"ד מ"ה.

[15] רש"י לכריתות ו, ע"א, ד"ה מותר הקטורת.

[16] כריתות שם.

[17] רמב"ם שם ה"ח.

[18] חישוב זה עולה בקנה אחד גם עם תירוץ היעב"ץ שהבאנו בהערה 11 לעיל.

[19] כריתות שם ד"ה אחת.

[20] ראה תוספות שבועות י, ע"ב, ד"ה מותר הקטורת שסוברים ש'מלוא חופניו' הוא חצי מנה, ומחשבים אחרת את כל העניין.

[21] והובא להלכה בב"י או"ח סימן קל"ג.

[22] הובא ב שערי תשובה או"ח סימן מח ס"ק ב.

[23] פרשת ויקהל דף ריח ע"ב.

[24] רעיא מהימנא פרשת פנחס דף רכד ע"א.

סגולות 11 הסממנים

נרד
תיאורו:

אחד מצמחי הבשם הריחניים שנזכרו במקרא: "נרד וכרכם קנה וקנמון עם כל ראשי בשמים" (שיר השירים ד' י"ג), ואחד מי"א סממני הקטרת. סבורים, כי הצמח הוא זה שמכונה בלטינית NARDOSTACHYS ממשפחת הולריאנים. משרשיו ומגבעוליו היו מפיקים את החומר הריחני. מולדתו בהרי ההימלאים באסיה, ומשם נפוץ דרך פרס בארצות העולם. הצמח גדל בתימן לרוב, ועשו בו שימוש רפואי. כינו את הצמח בשם "ורס".

שימושיו הרפואיים:

בנרד היו משתמשים להפגת צער ולהסרת כאב לב, במיוחד על מות אהוב. הצמח היה משמש גם לעצירות ולמטרות קוסמטיות. נשות עדן ודרום תימן היו משתמשות בו כסממן יופי המרחיק קמטים. השימושים הקוסמטיים של הצמח בדוקים ומנוסים, ותוכחנה זאת הנשים התימניות שהשתמשו בו בקביעות בעדן ובארץ, שפניהן היו מעודנות וכמעט ללא קמט על אף היותן זקנותצפורן
מניצני הפרחים המיובשים (כפתורי הצפורן) של עץ הציפורן ממשפחת ההדסיים מכינים תבלין, שבו היו משתמשים לכיוח ולחיזוק הריאות, לטיפול בהצטננות ושפעת, לחידוד הפעילות המוחית, לחיזוק הזיכרון, לחיזוק כח גברא ולהסדרת פעילות המעים.

בד"כ היו משתמשים בו בצרוף זענגויל, קינמון, פלפל שחור, ומי שידו משגת גם קרדמון (הֵל). השימוש היה באבקה, אך גם בצמח עצמו. יש שהיו משתמשים בו גם לנקיות המעים מתולעים. במקרה זה השתמשו בו להרחקת ריח הפה על ידי לעיסת כפתורים, ובצורה זו היה משמש גם להשקטת כאבי שנים.

קינמון
תיאורו:

עץ גבוה ממשפחת העריים, בעל ריח חריף, הגדל באינדונזיה ובמערב הודו. קליפת הענפים הצעירים, העוברים תהליכי עיבוד, משמשים כתבלין.

שימושים רפואיים:

השתמשו בו לחיזוק הגוף, לשיפור הראיה ולהארכת החיים. שימוש זה הוא מסורת בין יהודי תימן, לפי המקובל, מלפני אלפי שנים. הקינמון, הזנגויל וההל, כשהם מעורבים יחד או לבדם, היו משמשים לטיפול בשיעול, בנזלת ובהצטננות, כשהוא מעורב בדבש ובתוך מעט קפה או קישר (תה מקליפות הקפה).

יש שהיו משתמשים בו לחיזוק מערכת העצבים, אך אין לזה סימוכין מדעיים, וספק אם מועיל.

בתימן, במיוחד הנשים, היו משתמשות בו ובציפורן להסרת ריח הפה.

.

לבונה וסגולותיה

מקור השם
המקור העברי של השם לבונה הוא מקראי, למשל בשיר השירים פרק ד' פסוק יד' המפרט את סוגי הבשמים: "נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם, קָנֶה וְקִנָּמוֹן, עִם, כָּל-עֲצֵי לְבוֹנָה; מֹר, וַאֲהָלוֹת, עִם, כָּל-רָאשֵׁי בְשָׂמִים". באנגלית הלבונה קרויה Frankincense שם שמקורו בצרפתית עתיקה: "franc encens", כלומר "קטורת טהורה". הלבונה ידועה גם כ"אוליבאנום" (olibanum), שם שמקורו בערבית, "אל-לובאן" (כלומר החלב), ומתייחס למוהל החלבי אותו מפיקים מקליפת עץ הלבונה לשם הכנת הבושם.

[עריכה]
תאור כללי
הלבונה מיוצרת על ידי ייבוש טבעי של נוזל השרף של עצי הלבונה. הלבונה מופיעה בצורת גרגרים לבנים־צהבהבים או אדומים. הלבונה מסיסה בנוזל אורגני, אך לא במים. טעמה מר, ריחה מוגבר על ידי חימום והוא כבד ומתקתק. ללבונה יש יכולת חיטוי, ולכן אחד השימושים בה הוא לתרופות.

אזורי הגידול העיקריים של עצי הלבונה ולכן גם מקור הלבונה הם בדרום חצי האי ערב, סומליה ואתיופיה. על פי המסופר בתנ"ך סביר להניח כי בתקופת המלך שלמה גידלו את הלבונה בעמק הירדן ובאזור ים המלח: "עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם, וְנָסוּ הַצְּלָלִים--אֵלֶךְ לִי אֶל-הַר הַמּוֹר, וְאֶל-גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה" (שיר השירים ד' ו').

מאזורי הגידול העיקריים ובייחוד מדרום חצי האי ערב (המכונה במקרא שְבָא – " לָמָּה-זֶּה לִי לְבוֹנָה מִשְּׁבָא תָבוֹא" ירמיהו פרק ו' כ') היו שיירות גמלים עם מטען של מור ולבונה יוצאות לחופי הים התיכון ובייחוד לעזה, על מנת להעביר את הסחורה שנחשבה יקרה מאוד (בדומה לזהב) ליוון ולרומא. כשכבש אלכסנדר הגדול את עזה הוא מצא מחסנים של לבונה שמהם שלח ספינה שלמה ליוון. מסופר על הקיסר נירון ששרף את כל מלאי הלבונה השנתי של העיר רומא בטקס ההלוויה לאישתו פופיאה.

המרכז הקדום של הסחר בלבונה היה כנראה העיר האבודה אובר שלעיתים זוהתה עם האתר "אירם" בעומן. אובר נתגלתה מחדש בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 וכיום מתבצעות בה חפירות ארכיאולוגיות. על הסחר במור ולבונה שלטו הנבטים, ולאורך הדרך שהובילו בה את השיירות, דרך הבשמים הקימו את עריהם. דרך הבשמים ועריה הוכרזו אתר מורשת עולמית על ידי אונסקו בשנת 2005.

הסחר בלבונה פסק סביב שנת 300 לספירה עקב עליית הנצרות, התפשטות המדבר שהקשתה על חציית השיירות ופשיטות של פרתים.

[עריכה]
השימוש בלבונה
השימוש העיקרי בלבונה הוא בפולחן הדתי. על פי הרודוטוס נהגו בבבל לשרוף לבונה בשווי של 1,000 כיכר־כסף בחג לכבוד האל מרדוך. הכהנים במצרים העתיקה נהגו להקטיר לבונה במקדשי האלים, והסינים וההודים משתמשים בה עד היום.

ברפואה העממית משתמשים בלבונה בחבישה של פצעים וכיבים, כתרופה נגד הכשות נחשים ועקרבים ולמחלות של דרכי הנשימה והעיכול.

[עריכה]
ביהדות
בפולחן הדתי:
קטורת - יחד עם המור, סוג נוסף של בושם, שימשה הלבונה כקטורת בפולחן הדתי ביהדות. כך למשל הצו בתורה המורה להשתמש ב"שֶׁמֶן, לַמָּאֹר; בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים." (שמות כה' ו'). ובמקום אחר :"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה קַח-לְךָ סַמִּים, נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה, סַמִּים, וּלְבֹנָה זַכָּה: בַּד בְּבַד, יִהְיֶה. לה וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת, רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ, מְמֻלָּח, טָהוֹר קֹדֶשׁ." (שמות ל' לד').
מנחה – כחלק מהקורבן " וְנֶפֶשׁ, כִּי-תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַיהוָה--סֹלֶת, יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ; וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן, וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה" (ויקרא ב' א') ובאותו פרק "וְאִם-תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים, לַיהוָה--אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ, גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל, תַּקְרִיב, אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ. וְנָתַתָּ עָלֶיהָ שֶׁמֶן, וְשַׂמְתָּ עָלֶיהָ לְבֹנָה; מִנְחָה, הִוא" (פסוקים יד-טו).
לחם הפנים - הן שתיים עשרה כיכרות הלחם שהיו מונחות על השולחן במשכן ובבית המקדש: "וְנָתַתָּ עַל-הַמַּעֲרֶכֶת, לְבֹנָה זַכָּה; וְהָיְתָה לַלֶּחֶם לְאַזְכָּרָה, אִשֶּׁה לַיהוָה" (ויקרא כד' ז'.)
תמרוקים – " מִי זֹאת, עֹלָה מִן-הַמִּדְבָּר, כְּתִימְרוֹת, עָשָׁן: מְקֻטֶּרֶת מֹר וּלְבוֹנָה, מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל" (שיר השירים ג' ו').

ללבונה ישנם הכוחות של הגנה, ברכה כללית, והעלאה של המודעות.
ניתן למצוא אותה כשרף בסיסי של המון קטורות, שניתנות באופן ישיר
ללמידה ועליה רוחנית. ומכיוון שזה חומר מקושר לשמש, הוא יכול לשמש
כקמיע הצלחה בכל תחום. אני מרגיש שהשימוש הכי חזק שלו, לעומת זאת,
שזה הכנסת הצד הרוחני בכן פן של החיים, אפילו החומריים ביותר. השרף
האצילי ביותר.

רפואה:
בעיות לב, שיפור הזיכרון, ומרכיב מרכזי בתכשיר שנועד להוריד את רמת הסוכר בדם, ממשמש גם כסם מכווץ, ומפיח גזים

מור

מור. המלווה של הלבונה, יודע משחר ההיסטוריה.
הניחוח של המור הבוער, מריר יותר מהלבונה,
ועשיר יותר. המור גם אינו מריח קלות בבערתו
כמו צמח הדרי, כמו שלבונה מריחה ברוב המקרים.
המור שימש יותר בתקופות עתיקות כתרופה. הוא מחטא
מצויין, והורג בקטריות, לכן שימש לשימור מזון.
ראוי לציין, שיש רמות טיהור של המור, מור טהור
ונקי, עולה המון כסף, ואילו מור יותר מהול בזרעים
עולה כמות נכבדה של כסף פחות. המור גם יותר "דביק"
מהלבונה, אם כי הלבונה באה בגושים קטנים, המור בדרך כלל
נדבק, וצריך להשתמש בכלי חד לפוררו, ולכן מומלץ לשמור אותו
בשקית ולא בצנצנת (מבד בבקשה, צמחים מאגיים/רפואיים לא אוהבים
אנרגיות של פלסטיק).

*מקודש במיוחד
מין: נקבי
כוכב: ירח
יסוד: מים

מרכיב עיקרי בקטורות, משמש להגנה, גירוש, ריפוי
ורוחניות. יכול לשמש להרבה מטרות, ולכן השרף
יקלוט אנרגיות
רפואה:
משתמשים בשמן עם שמן בסיס, לחיטוי פצעים, ולדלקות ופיטריות שונות על העור. עם החליטה המדוללת, אפשר להשתמש כמי פה בזמן כאב גרון. ההקלה מובטחת (מניסיון) זהו צמח מייבש ומסלק כיח, ולכן טוב לנטילה בזמן דלקות של מערכת הנשימה. טוב גם לפטרת בנרתיק, כשטיפה.
ניתן להזמין את שרף המור נוזלי או גבישי!

לידעתכם חיפשתם סממן מרפא עפ''י הרפואה היהודית ולא מצאתם?

עכשיו תוכלו להשיג את כל סממני המרפא של א''י עפ"י הרפואה היהודית והפולקלור היהודי ישראלי במרפא הבושם
מח' הזמנות:04-9952122
מרפא הבושם בק. כברי

medicinal plants

סגולות רפואיות בדומם

סגולות רפואיות בדומם
מחבר המאמר רחמים עדני

*המימיא וסגולתו הרפואית
-------------------------------

המימיא הוא חומר מחצבי כעין אבן שחורה, הבא בצורת גבשישים, ומשתמשים בו באבקה או בפרורים קטנים למטרות רפואיות.

המימיא היה ידוע כמסייע רבות להמסת דם בחלקי הגוף החיצוני או בחיבור רקמות רכות בגוף האדם.

מי שהיה לו כאב פנימי או דם קרוש בגופו, או שהיה מקיא דם- או שרקמותיו היו פצועות, היו משתמשים בחומר כאשר היה כתוש לאבקה בצורה פנימית בכמות של שתים עד שלוש כפות בתוך המרק או בשתיה, וזה היה משפיע באופן יוצא מן הכלל על בעיות אלו על ידי שימוש לא רב.

אם החולה היה מקיא דם מן הריאות או היה לו שחפת, היו מערבים לתוך חומר זה גם מעט מור (MYRH), והיו מרתיחים או שותים אותם כאבקה. שיטה מענינת זו היתה יעילה לאיחוי רקמות, ויתכן שלה סגולה גם למניעת קרישת דם במוח וכן לדילול הדם.

מעניין מאוד היה לנסות אותה למקרים שזקוקים לדילול דם או לטרשת עורקים. אנשים שניסו שיטת טיפול זו דיווחו על תוצאות מעולות גם במקרה של השתנת דם.

ככל הנראה זה יעיל רק במקרה של רקמות פגועות.

במקרה של דם צרור ויד נפוחה היו שוחקים מימיא, מערבים אותה עם מעט שמן זית כדי ליצור מרקם של משחה, והיו מורחים את המשחה במקום הפגוע תוך כדי שיפשוף.

חמותי היקרה גברת ציונה ורדה תחיה, סיפרה לי שהיא זוכרת על מקרה שארע בתימן שבו גוי אחד הוכה מכות חרב על ידי חבריו, והוא היה חבול באופן שהיה סכנה לחייו. ואביה עוואד אלצ'הרי זצ"ל ריפא אותו על ידי אבקת מימיא מעורבת בשמן זית באופן מוחלט.

יש לציין שגם בין ערביי תימן היתה נהוגה שיטת טיפול זו.

*האלום (=ה"שַבּ") ושימושו הרפואי בתימן
-----------------------------------------------
ה"שב" הינו חומר מחצבי לבן כמו גוש מלח, המורכב מגפרת האשלגן וגפרת החמרת (אלומיניום), ומכונה בפי הרמב"ם במאמר עשרים ואחד דף 259 בשם "זאג אל אביץ" וכן "ויטריאול הלבן" או "אלום". הרמב"ם מונה אותו בין הסמים החמים היבשים בשניה.

השימוש הרפואי העיקרי בו היה נעשה במציצת חלקי גוש או בבליעה פנימית של קורט מהחומר הזה, כאשר הוא כתוש לאבקה או בבליעת החומר כשהוא בגודל אפונה.

שימושו היה נגד פחד. אדם שהיה מפחד מסיבה ברורה או בלתי ברורה, או שהיה סובל מתעוקה המלווה בפחד, היה מוצץ מן החומר הזה ארבע עד חמש פעמים ביום, או היה לוקח קורט של החומר וממיס אותו בתוך מעט משקה, או היה בולעו במעט מים והיה חש בטוב.

משך הטיפול היה מספר ימים עד אשר המצב היה משתפר.

צורת הטיפול הזו היתה מקדמת דנא בתימן ולפחות כאלף שנה השתמשו בה.

חמי היקר ז"ל היה מחזיק מאוד מצורת טיפול זו, והיה אומר שהיא היתה משפיעה בצורה מדהימה.

כבדרך אגב סיפר שלפחד, בנוסף לנ"ל, היו משתמשים בקטורת של מספר צמחים, כאשר אחד מהמרכיבים היה לא פחות ולא יותר מאשר צפורן של חמור. לדעתו קטורת זו לבדה היתה יכולה להשפיע על הפחד.

לאלום סגולות של עצירת דם והחלקת עור הפנים, ואי לכך כדאי מאוד להשתמש בו אחר תגלחת.

*דבש וסבון
---------------------
לטיפול בעצירות היו מערבים דבש וסבון צמחי, מדללים אותו במים, ומכניסים לתוך פי הטבעת. תוך כמה רגעים המטופל היה חש בהקלה רבה. (ע"פ יחיא אקצ'ע)

*סיד
------------
לטיפול בכויה היו מערבים סיד במים ושמן ומורחים על הכויה, לפי עדותו של יחיא אקצ'ע משחה זו שהתקבלה ונמרחה על הכויה היתה מרפאת וזה בדוק ומנוסה. בסיד היו משתמשים גם לחיזוק השיער ולהשחרתו על ידי בישולם בשמן שומשום ומריחתו.

*נפט-שמן אדמה
------------------------
בנפט היו משתמשים לחיזוק שרשי השערות ולהסרת הקשקשים והפצעונים.

כיצד היו עושים?

היו מערבים שמן, חומץ ונפט בחשבון שוה, מורחים את הראש היטב במשך חצי שעה, אח"כ לוקחים מים פושרים עם סבון ורוחצים את הראש, עד שהמים היו יוצאים נקיים, וזה היה יעיל ונחשב לבדוק ומנוסה.

בנפט היו משתמשים גם להסרת כינים. היו נוטלים מעט נפט, ומורחים אותו על הקרקפת, משהים חצי שעה, שוטפים ואח"כ מסתבנים. טיפול זה היה יעיל גם למניעה.

*גופרית
----------------
בגופרית היו משתמשים לשיכוך גירוד בעור.

כיצד היו עושים?

היו נוטלים אבקת גופרית צהובה, מערבים אותה עם חמאה עד שנהפכת להיות כעין משחה, ואת זה היו מורחים על הגוף. לפי עדותו של יחיא אקצ'ע שימוש זה הוא בגדר בדוק ומנוסה.

*עופרת
---------------
בעופרת היו משתמשים לנתק הראש או לנשירת שיער.

כיצד עשו זאת?

היו נוטלים שבבי עופרת ומבשלים אותו למשך זמן רב שעה ויותר, מסננים ומורחים על מקום הנתק.

פיטום הקטורת

הקטורת
הרב מנחם בורשטיין
אחד הריחות הנעימים והטובים ביותר שנודעו בהסטוריה הוא ריחה של הקטורת באויר העיר ירושלים, בזמן שבית המקדש היה קיים. עוצמתו של הריח היתה כ"כ חזקה עד שאפילו: "עזים שביריחו היו מתעטשות מריח הקטורת". ונשי ירושלים לא היו צריכות להתבשם. בתלמוד מסופר בשמו של זקן אחד שהריח את ריח הקטורת באבני המשכן בשילה כ- 1000 שנים אחרי חורבנו.
המנהג הטבעי שכלה מתקשטת בבשמים לקראת חתונת היה פשוט מיותר בעיה"ק ירושלים – ריח הקטורת כבר מילא את האויר.
הבשמים בכלל תופסים מקום חשוב ביהדות וגם כיום במוצ"ש. מברכים אנו על הבשמים כפיצוי קל על הנשמה היתרה שיצאה מאתנו.

ננסה להתבשם ולהתענג על ריחה של הקטורת בבית מקדש.
בפסגתה של ירושלים שהיתה במלא תפארתה ובנינה עמד ברוב פאר והדר בית המקדש אשר נבנה במאמץ רב ובידע ארכיטקטוני, המפליא גם כיום את גדולי האדריכלים.
אחד משיאיה של העבודה היומיומית במשכן ובמקדש היה הקטרת הקטורת בבקר ובין אחד הערביים. ואכן: "אמר הקב"ה מכל הקרבנות שאתם מקריבין אין חביב עלי כקטורת".

מה בדיוק עשו בקטרת? הקטרת הקטורת בביהמ"ק היתה בעלת סגולה מיוחדת להתעשרות ועל כן היו עושים גורל – פיס בלשון המקדש – בין הכהנים. כל הכהנים היו מושיטים את אצבעותיהם, ואחד הכהנים היה בוחר מספר שרירותי, את הראשון לספירה היו מסמנים, והיו מונים עפ"י המספר שנבחר.

מי שזכה בקטרת היה נוטל מתוך מערכת הכלים כלי הנקרא בזך – ושם בו כ- 285 גר’ קטרת מתוך כ- 210 ק"ג שלקחו לשנה שלמה. אחרי מסדר מסוים היה לוקח גחלים שנלקחו ממערכה מיוחדת במזבח הקרבנות החיצון. הכהן היה נכנס להיכל שם עמד מזבח הזהב – ועליו צובר את הגחלים ומרדד בשולי מחתת הגחלים. (צורתה נראית משובצת בפסיפס בבית הכנסת בבית אלפא) ועליה היה מפזר את הקטרת בצורה מיוחדת כפי שלמדו אותו כדי שלא יכווה. כשהתמלא ההיכל בעשן השתחוה ויצא. יש להעיר כי הדגמת הקטרת מותרת בתנאי שלא תעשה במתכונת שנעשתה במקדש.

ביום הכפורים היה הכה"ג חופן מקטרת שנכתשה דקה מן הדקה והיא הקטרת המיוחדת, שהיתה בנוסף להקטרה הרגילה: ועם הקטרת המיוחדת, היה נכנס בבגדי לבן מיוחדים (השונים מהבגדים שלבש בחול). לתוך קודש הקדשים ושם שם מחתה מיוחדת של קטרת ע"י ארון הברית.

בכל יום ובמיוחד ביום הכיפורים היו מוסיפים צמח מיוחד הנקרא מעלה-עשן. סגולתו של הצמח, שהיה סוד מקצועי של משפחה מיוחדת, היתה, שהיה מעלה את ענן הקטרת בצורה ישרה. כיום מנסים לזהות את הצמח הזה עם צמח שקראו לו באותו שם – מעלה עשן מדברי.

תכונתו של הצמח המוכר לנו היום בהתלקחות מהירה מהרגיל, אולי בגלל ריכוז חומצה חנקנית שבו.
ומהיכן לקחו בשמים טובים כאלה ? בעצם השאלה קשה יותר איך אנו יודעים לזהות היום את הצמחים המופיעים במקורות. הבעיה מסובכת ודורשת עבודה של שנים תוך העמקה במקורות, לימוד הצדדים הבוטאנים ועבודה מעשית באיסוף הסממנים. לצורך כך אנו נלמד בהרחבה על נושא הקטרת מן המקורות.

בפיוטי פסח מובא מקור, כאשר עברו בני ישראל בים סוף, הלך לפניהם ענן קטרת לבשם להם: "ובתוך תהומות המתיק למו מעינים ועשן לפניהם קטרת סממנים וינחם אל מחוז חפצם שאננים". כמו"כ חטאם של נדב ואביהו קשור בהקטרת וקטרת קשורה גם במעשה קרח ועדתו, ואהרן הכהן עוצר את התפשטות המגפה בישראל ע"י קטרת. הנשיאים תרמו כף אחת אחת, עשרה זהב מלאה קטרת ועוזיהו המלך נצטרע על רצונו להקטיר ככהן.

רשימת הבשמים מופיעה בתורה ונדרשת בחז"ל במסכת כריתות בריתא זו נאמרת בתפילה יום יום. וכוללת 11 סממנים ואיתם סממני עזר. את הבשמים היו מפיקים מחלקים שונים של הצמח. פעמים ההפקה היתה ע"י הרתחת הענפים או פציעת העץ או שבירת הענפים העליונים ואח"כ אספו אותו בשיטות שונות.
במקדש היו כותשים ושוחקים את הבשמים היטב בצורה דקה, דבר שהצריך מאמץ רב ועל כך היו מעודדים עצמם במשהו מעין "הי, הופ". הקול עזר גם למניעת חדירת אבקת הקטרת למערכת הנשימה. אלו הם חלק מהפרושים לקטע הנאמר "מפני שהקול יפה לבשמים". הבשמים חלקם גדלים בארץ וחלקם מיובאים מארצות ערב ומהמזרח הרחוק.

סממני הקטורת:
"אתה הוא ה’ אלהינו שהקטירו אבותינו לפניך את קטרת הסמים בזמן שבית המקדש היה קים כאשר צוית אותם על יד משה
נביאך ככתוב בתורתך:
ויאמר ה’ אל משה קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה סמים ולבנה זכה. בד בבד יהיה: ועשית אותה קטרת רקח מעשה רוקח .
ממלח טהור קדש: ושחקת ממנה הדק ונתתה ממנה לפני העדת באהל מועד אשר אועד לך שמה. קדש קדשים תהיה לכם:
ונאמר והקטיר עליו אהרן קטרת סמים. בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה: ובהעלת אהרן את הנרות בין הערבים
יקטירנה. קטרת תמיד לפני ה’ לדרתיכם:

תנו רבנן פטום הקטרת כיצד. שלש מאות וששים ושמונה מנים היו בה. שלש מאות ושישים וחמשה כמנין ימות החמה מנה בכל
יום. מחציתו בבקר ומחציתו בערב. ושלשה מנים יתרים שמהם מכניס כהן גדול ונוטל מהם מלא חפניו ביום הכפורים כדי לקיים
מצות דקה מן הדקה. ואחד עשר סמנים היום בה. ואלו הן: הצרי. והצפורן. והחלבנה. והלבונה. משקל שבעים שבעים מנה. מור.
וקציעה. ושבולת נרד. וכרכום. משקל ששה עשר ששה עשה מנה. קושט שנים עשר. קלופה שלשה. קנמון תשעה. בורית כרשינא
תשעה קבין. יין קפריסין סאין תלת וקבין תלתא. ואם לא מצא יין קפריסין מביא חמר חיור עתיק. מלח סדומית רובע. מעלה עשן
כל שהוא. רבי נתן הבבלי אומר אף כפת הירדן כל שהיא. אם נתן בה דבש פסלה. ואם חסר אחת מכל סממניה חיב מיתה:

רבן שמעון בן גמליאל אומר הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף. בורית כרשינא למה היא באה כדי לשפות בה את הצפורן כדי
שתהא נאה. יין קפריסין למה הוא בא כדי לשרות בו את הצפורן כדי שתהא עזה. והלא מי רגלים יפין לה אלא שאין מכניסין מי
רגלים במקדש מפני הכבוד:

תניא רבי נתן אומר כשהוא שוחק אומר הדק היטב. היטב הדק. מפני שהקול יפה לבשמים. פטמה לחצאין כשרה. לשליש ולרביע
לא שמענו. אמר רבי יהודה זה הכלל אם כמדתה כשרה לחצאין. ואם חסר אחת מכל סממניה חיב מיתה:

תני בר קפרא אחת לששים או לשבעים שנה היתה באה של שירים לחצאין. ועוד תני בר קפרא אלו היה נותן בה קרטוב של דבש אין
אדם יכול לעמוד מפני ריחה. ולמה אין מערבין בה דבש מפני שהתורה אמרה כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה’ ה’ צבאות
עמנו . משגב לנו אלהי יעקב סלה: ה’ צבאות. אשרי אדם בטח בך: ה’ הושיעה. המלך יעננו ביום קראנו: וערבה לה’ מנחת יהודה
וירושלים. כימי עולם וכשנים קדמוניות.

צרי:
כתובת מענינת שנחשפה בעין גדי, קשורה לדרכי הפקתו של הסממן הראשון-הצרי.
דיון נרחב התפרסם על פענוח הכתובת ובמיוחד למילה "צבותיה" עד שקשרו אותה לדרכי ההפקה מעץ האפרסמון-הקטף. כשהשרף נוטף על סיבים מיוחדים שנקראו צבותה.
מסתבר שהיו גנבים שגנבו את סיבי –השרף ועל זאת מזהירה הכתובת, (כנראה שלט אזהרה עזר בזמנם!!) על זהוי הצרי נכתבה ספרות ענפה ביותר.
שנים רבות זיהו אותו עם הלבונה הרפואי. לפני מספר שנים ספר לנו פרופ’ מיכאל זהרי ז"ל שהוא בדק את שרף העץ בעשרות עצים אך הוא אינו מתאים למקורות. יש שזיהו את הצורי עם התריאק והרס"ג אמר שהוא תערובת של 75 סממנים.

הרמב"ם מזהה את השרף הנוטף מעצי הקטף, עם שרף הבלסם הוא האפרסמון, לא האפרסמון המוכר לנו, אלא עץ שגדל בתקופת המקדש ביריחו ועין גדי ועפ"י האגדות, הובא ארצה כמתנה ע"י מלכת שבא לשלמה המלך. בספרות הרומית מתוארת המלחמה שנלחמו בעלי האפרסמון בחירוף נפש, שראו בו כלי קודש ולא נתנו לרומאים להשמידו ואכן בתהלוכת הנצחון אשר בשער טיטוס ברומא, עם כלי המקדש השונים הובא גם ענף צרי. האפרסון והמור הובאו ארצה בדרך מסתורית ע"י פרופ’ פליקס. לאפרסמון ריח טוב במיוחד עד כדי-שעל השמן שהכינו ממנו – דנה הגמרא אם לברך ברכה מיוחדת "בורא שמן ערב" או "בורא שמן ארצנו". השמן הערב הזה שימש גם דרך לא כל כך סימפטית להפטר מהחמות. מסופר בגמרא על כלה שרצתה להפטר מהחמות שלה, היא הציעה להתבשם בשמן אפרסון ואח"כ להלדיק נר – וזהו! אסון זה קרה בגלל תכונתו של שמן האפרסמון להעיף ניצוצות, מפני תכונה זו נאסר השמן להדלקה לנרות שבת.

צפורן:
התורה גם מצווה לקחת את השחלת או הצפורן. ונקרא כך משום דמיונו לצפורן של שחל-אריה. הערוך כותב שהוא גדל בים, יש שזיהו אותו כסוגר של החלזון סטרומבוס, המכונה: "אונגיטוס אודורטוס".

ע"מ לנקות את הסממן היו שפין אותו בבורית כרשינה. דהיינו משתמשים בצמחי סבון שונים אשר מהם היו מכנים סבון למוצריו. הבורית זוהתה ע"י הרמב"ם כנטופית רפואית. כמו כן מוכרים כצמחי סבון מיני אהל ומילחית אשלגנית. הכרשינה בנוסף לזהויה כשם מקום, זיהה אותה רש"י כסבונית השדה ויש המזהים אותה כבקית הכרשינה. אח"כ היו שורין אותה בכ- 50 ליטר יין קפריסין, אולי ע"ש מוצאו מקפריסין שהיו בה יינות חזקים ואולי קראו לו כן ע"ש פרי הקפריסין, שנלקח מהצמח צלף והוכנס ביין. אם לא השיגו את היין הנ"ל לקחו "חמר חוריין עתיק", יין לבן עתיק או יין, שבא מהחורן אשר היה ידוע בתעשיית היין המיוחד.

חז"ל שוללים שימוש במי רגליים (לניקוי הצפורן) על אף יעילותו. יש המזהים את מי הרגליים לא כפשוטו, אלא כמי הצמח רגלה, או מי המעיין עין רוגל ע"י ירושלים. כך הכינו את הצפורן. ואכן כותב ע"כ בעל "שלטי גבורים" לא ידעתי סם כזה שמחזיק אחרי שחיקה גדולה שכזו.

חלבנה:
עובדה מענינת ביותר היא צרוף צמח בעל ריח רע לקטרת ועל כך אומרים חז"ל, "כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שיש לצרפם לכלל ישראל".

ציבור ר"ת צדיקים בינונים ורשעים. החלבנה שהיא בגימ’ "המן", מזוהה כצמח הכלך הנראה במלוא יופיו. אך הוא מפיץ ריח דוחה כאשר שורפים אותו. שינוי זה בין המראה החיצוני של הצמח ובין תכונתו, אומר אולי משהו על אנשים הנראים יפה רק כלפי חוץ. סוג שונה של הכלך שאינו גדל בארץ מוציא שרף בעל ריח רע. הרמב"ם זיהה אותו כמיעה.

לבונה:
כתוספת וכלוואי למנחות ולחם הפנים וכן לקטרת, שימשה הלבונה המזוהה כשרף עץ הבוסבאליה, הלבונה נוקתה ונתקבלה לבונה זכה.

מור:
מי אינו זוכר את התאור של הנערות הבאות אל המלך אחשורוש, המתכוננות שישה חודשים בשמן המור.
מהו המור שהיה בקטרת ? הרמב"ם ומספר ראשונים מזהים אותו כבושם הבא מאייל המוסק. השימוש במוצר מאייל, הביא לדיון הלכתי נרחב, שהרי במקדש מותר להשתמש רק ב"מן המותר בפיך", באייל זה הדם זורם אל הטבור מתעבה שם, תוסס, וגורם לאייל צריבה וכאב חזק, האיל תר אחרי סלע בעל בליטות חדות, בו מתחכך והכריש נופל, הרועים – אוספים אותו. מקריש זה מכינים את השם המפורסם מוסק-מסק. יש המזהים את המור עם העץ – מור חבשי. עם פציעת העץ משחרר הוא שרף ריחני. העץ הובא ארצה וניטע מחדש בעין גדי.

קציעה:
הקציעה מזוהה ע"י הרמב"ם, כקידה לבנה וע"י השלטי גבורים כעץ האלוי.

שבולת נרד:
איך זה שבבשמים כ"כ טובים לא יכלל הורד ? הורד מזוהה ע"י המדקדק הגדול, אבן ג’אנח כנרד וחוץ מהסיבה הלשונית מובנת גם הסיבה הריחנית. רש"י מזהה אותו עם צמח (הלבנדר) האזוביון. המדענים מזהים אותו, עם הצמח נרדוטוס הדומה בתחתיתו לשיבולת, שכל חלקיו נודפים ריח.

כרכום:
הזיופים בתעשית הבושם מפורסמים היו. את הכרכום הפיקו מצלקותיו הצהובות של הכרכום התרבותי, נהגו לזייף ע"י תוספת סיבי חזיר מיובשים. צבע הכרכום הצהוב זוהה כצבע יהודי והופיע בהוראות הכנסיה כצבע של אותות הקלון. גם הזעפרן שמזוהה עם כרכום נמכר כיום בגרמים בודדים, בקופסא סגורה הרמטית אך יש לו גם זיוף זול.
כשאנו מדברים על הכרכום במקדש אין הכוונה לכרכום המוכר במטבח.

קשט קילופה וקנמון:
הגמרא מספרת שעצי ירושלים היו של קנמון ונגנזו עם החורבן. הקנמון הוא הקנמון הנמכר לנו היום – הוא בעצם קליפתו של עץ הגדל גם במזרח הרחוק ואותו טוחנים.
בעל "כפתוח ופרח" מזהה אותו עם צמח ממשפחת הדגניים.
חלקים וענפים שונים של עץ הקנמון מזוהים ע"י המדענים כקשט, קלופה וקציעה.

סממני עזר:
כיפת הירדן:
רבי נתן הבבלי אומר, שהיו מוסיפים כמות כל-שהיא של כיפת הירדן. הרמב"ם זיהה אותו עם ענבר, יש המזהים אותה עם הרקפת, או עם אוסף של דברים שונים שנאספו על מי הירדן. יש אף האומרים שפשוט הוסיפו מעט חומר דליק.

דבש:
הוספת דבש, כשהכונה לדבש תמרים, או מתיקות פירות, היתה מביאה לכך שאדם לא יוכל לעמוד מפני ריחה, אך התורה אסרה זאת. יש אומרים שגם דבש דבורים אסור היה בשמוש.

מלח סדומית:
לקטרת הוסיפו כ- 650 סמ"ק מלח סדומית. זהו מלח שהגמרא אומרת, שהיא מסמא את העיניים. מלח זה הופק בתהליכים מיוחדים ממימי הים ואוייד. כיום השיטות השתכללו, תהליכי ההפקה התייעלו במפעלי ים המלח ע"י סדום.

בספרות האמונה ובחכמת הסוד, ישנה התיחסות לסודה של הקטרת (אשר מכפרת על לשון הרע שבצנעה). קטרת ר"ת קדושה טהרה רחמים תקוה. לעומת מעיל התכלת עם רימוניו הרועשים, המכפרים על לשון הרע שבפרהסיה, הרי הקטרת הנכנסת לפני ולפנים מכפרת על לשון הרע שבצנעה.

מה נשאר בימינו מכל הפאר הזה? כיום בחינת "נשלמה פרים שפתינו", אנו אומרים כל יום לפחות פעמיים ביום את הקטע של "פטום הקטרת". יש לאומרו בקול נעים ובשמחה ופניו להרהר בתשובה על לשה"ר. היות ו"אם חיסר אחת מכל סממניה חייב מיתה" יש הנוהגים למנות באצבעות את הסממנים. במשך הדורות נכתבה ספרות ענפה על הקטרת ובחיפוש ממוחשב בפרויקט השו"ת, נמצאו מאות תשובות הקשורות במנהגי ודיני הקטרת.

בסגולתה של הקטרת לעצור מגיפות וע"כ, בכל צרה או מגפה שהתפשטה בעם ישראל יצאו לאור ספרונים ותפילות לעדוד אמירת פרשת הקטרת. וע"כ כאשר חונכים בית קברות מתוך תקוה שלא יהיה צורך בשימוש בו, אומרים את פרשת הקטורת.

אך גם בשמחות, רגלי הסנדק המחזיק את הנימול בברית המילה, נחשבות כרגלי מזבח הקטרת והמילה כהקטרת קטרת. לכן כדין קטרת הנהוג במקדש אין לוקחים סנדק פעמיים באותה משפחה. זו כנראה הסיבה שיש הנוהגים לומר את הקטע של "פיטום הקטורת" בלילה שלפני המילה.

אמירת "פטום הקטורת" משמשת כסגולה בדוקה להצלחה, לכן מומלץ לפני כל דבר שמיחלים להצלחתו להתפלל קטע זה.
יהי רצון שנזכה לחזור ולהריח את ריח הקטורת בבית מקדשינו במהרה בימינו, אמן !!!

 צימרים צימר צימרים לפי שעה צימר קידום אתרים   וילה  חדרים לפי שעות  וילה ©  All rights reserved -צימרים
 

צימרים לפי שעה בתל אביב

צימר לפי שעה

חדרים לפי שעה

צימרים לפי שעות

חדרים לפי שעה במרכז

וילות