צמחי מרפא-ארבעת המינים

ארבעת המינים עפ''י חז''ל

ארבעת המינים הם לולב, אתרוג, הדס וערבה, שנטילתם היא אחת ממצוות חג הסוכות.

בתורה בספר ויקרא פרק כ"ג פסוק מ' כתוב:

"ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפֹת תמרים, וענף עץ עבת, וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים".

חז"ל למדו מכאן שמן התורה יש ליטול את ארבעת המינים כל שבעת ימי החג בבית המקדש ("לפני ה' אלהיכם"), ואילו בשאר המקומות יש מצוה ליטול רק ביום הראשון ("ולקחתם לכם ביום הראשון"). עם זאת, לאחר חורבן בית המקדש השני, הרחיבו חז"ל את המצוה ותיקנו ("מדרבנן") שיש ליטול גם מחוץ למקדש כל שבעת הימים, זכר למקדש.

ארבעת המינים
על אף שהתורה אינה מציינת את שמות המינים או תיאורם המדויק, היהודים
.מזהים את ארבעת המינים באופן מסורתי

.הדר"- הוא האתרוג - פרי הדומה ללימון "
.לולב"- ענפים רכים של עץ התמר "
.הדס"- בעל ריח "
.ערבה" - גדלה ליד נחלים "

ערבה הדס לולב אתרוג

:המדרש מוצא סימליות בארבעת המינים החקלאיים בסוכות
האתרוג - בעל ריח וטעם - דומה לאלו השומרים על התורה וגם עושים
.מעשים טובים
,הלולב - אשר יש לו טעם אך אין לו ריח, דומה לאלו השומרים את התורה
.אך אינם עושים מעשים טובים

ההדס - אשר ריח נעים לו, אך אין לו טעם, דומה לאלו אשר עושים מעשים
.טובים, אך אינם שומרים את התורה

הערבה - שאין לה לא טעם ולא ריח, דומה לאלו אשר אינם עושים מעשים
.טובים, ואף אינם שומרים את התורה

ארבעת המינים וארץ ישראל

.כל אחד מארבעת הצמחים שהיהודים מביאים לסוכתם הוא ארץ ישראל
.אך כל אחד שונה בוטנית מחבריו
הערבה והאתרוג זקוקים לכמות גדולה של מים כדי לצמוח, התמר וההדס
יכולים לצמוח עם פחות מים. זה חשוב מפני שמקורות המים בארץ הם נדירים
.בהרבה איזורים, ולעומת זאת שופעים באיזורים אחרים

האקלים מהווה גם הוא גורם משמעותי. עצי התמר אוהבים חום ויובש, אך לא
.נותנים הרבה פרי לאורך החוף, שם חם בקיץ, אך גם מאוד לח
.ההדסים מעדיפים את איזור ההרים הקריר
ערבות תצמחנה כמעט בכל מקום באקלים ים-תיכוני, אבל בישראל, עם כמות
.המשקעים הקטנה, הערבה צומחת רק ליד מקורות מים שופעים כל השנה

.לפיכך ברור שהתורה בחרה ארבעה מינים לפי אלו הפזורים בארץ ישראל
ישראל אולי קטנה, אך עם הרבה סוגי אקלים וגיאוגרפיה משתנה. כל אחד
: מארבעת המינים מייצג איזור גיאוגרפי שונה
.האתרוג - איזורי החוף הצפוניים והעמקים
.הלולב - מדבר
.ההדס - ההרים
.הערבה - מקורות המים

זיהוי ארבעת המינים

פרי עץ הדר
ארבעת המינים.בתלמוד (מסכת סוכה לה, א) מבואר שפרי עץ הדר הוא פרי האתרוג, ומובאים לכך טעמים שונים:
נאמר "פרי עץ", דהיינו שטעם הפרי כטעם העץ; והאתרוג הוא פרי שטעם עצו כטעם פריו.
המילה "הדר" מזכירה "דיר", שמאכסן בו גדולים עם קטנים, כמוהו כעץ האתרוג, אשר בו יש פירות גדולים (הפירות של שנה שעברה) יחד עם פירות קטנים (פירות השנה).
המילה "הדר" מזכירה את המילה היוונית "הידור" (hydro), מים, והאתרוג הוא פרי "הגדל על כל מים".
נאמר "פרי עץ הדר" - "הדר באילנו משנה לשנה", דהיינו, פרי אשר נשאר על העץ כל השנה; וגם תנאי זה מתקיים באתרוג.
כן ציין הרמב"ן ששורש המילה "אתרוג" בארמית הוא רג"ג - מלשון "חמדה" ו"נעים למראה", כלומר, "הדור" (אונקלוס מתרגם את הביטוי "לא תחמוד" - לא תרגג).
למעשה, כפי שציין כבר הרמב"ם, טעמים אלו הם טעמים שבדיעבד, ולמעשה נוטלים אתרוג מפני שכך נהגו תמיד, וזוהי המסורת על זיהוי הפרי.
מקור השם אתרוג הוא כנראה בפרסית - תוּרוּנג', שם המזכיר את המילה האנגלית orange, תפוז.
יש הסוברים כי פרי עץ הדעת היה אתרוג.

רפואות תימן

האתרוג

האתרוג הוא פרי עץ הדר, יש לו טעם וריח, ודומה לצדיק וחכם שמריחין מעשיו וחכמתו ולומדים ממנו.

פרי האתרוג נלקח בחג הסוכות עם הלולב, ההדס והערבה.

סגולות פרי האתרוג

כתב בספר "נפלאים מעשיך" "האתרוג נחמד למראה וטוב למאכל, ובו סגולות רבות ונפלאות. קליפתו מסירה כל כאב פנימי ומחזקת את הגידים, כשעושים מזה מירתח כמו תה ושותים את זה, וממתיקים בסוכר או דבש, ויש בו מרירות, אך זה בריא לגוף. אכילת אתרוג טוב לכבד, ומרווה את הצמא, וגרעיני האתרוג, טובים לכל, והפרי כולו משמח הלב ומחזק את הגוף, והוא רפואה לכל מחלה". וכתב בספר "טעמי המנהגים" בשם ילקוט משה ת"ל "סגולת האתרוג מי שנתאלם וניטל ממנו הדיבור רח"ל יקחו קליפת אתרוג ושימו בפיו של החולה, ותראו פלאות, וקליפת האתרוג, מחזקת את הלב, יעשו מזה תה, וישתה מזה הסובל כמה ימים עד שייטב לו, או יאכל הקליפות, ובגלל מרירותן ישים קצת סוכר וימצוץ אותן ויתרפא". ועל חשיבות האתרוג, כתב רבינו הרמב"ם בפרקי משה ברפואה, "האתרוג הוא התפוח הרפואי החשוב ביותר, ויש בו הרבה רפואות לגוף, גם אם לא ימצא הפרי, לוקחים מהעץ או מהעלים, ומבשלים כמו תה, ושותים מזה כפי הצורך, והוא טוב לכל חולי ולכל מחלה, וירפא אותם בסגולתו". פרי האתרוג, טוב לאכילה לנשים שנמצאות בהריונן, וטעמו וריחו העדין של האתרוג מעדן הגוף של האם והתינוק. ופרי הדר זה נמצא בכל ימות השנה בעץ וקל להשיגו לאכילה, לבריאות ולרפואה. האתרוג, פריו ועצו ועליו כולם רפואיים, וטובים לרפא כל מחלה. ריחו מעדן הנשמה, וטעמו מבריא את הגוף ומחזקו. האתרוג נרמז לצדיק יסוד עולם, וטוב הוא לגדולים ולקטנים, ופרי זה גדל בארצנו בשפע טוב.

(מתוך ספר רפואות תימן)
אתרוג
האתרוג נמנה עם ארבעת המינים הנוטלים בחג הסוכות. יהודי תימן, שהאמינו בפשטות אופיינית בדברי חז"ל, שדימוהו ללב האדם, החשיבוהו כפרי מחזק את הלב, מגמיש את עורקיו ומיצב את פעילותו. עיקר שימושו היה באכילה, ומביני דבר החשיבו את הקליפה כבעלת סגולה רפואית.

השתמשו בפרי כשהוא מרוקח בדבש, או כשהוא בצורה טבעית לחיזוק הגוף, לחיזוק ההריון, להפסקת דימום אפשרי בהריון, כפרי מזין את המינקת ומשפיע היטב על חלבה ועל תינוקה. הם האמינו בפשטות בדברי חז"ל, המלמדים שיש השפעה גדולה על התינוק באכילת האתרוג בתקופת ההריון, ומי שאוכלת את הפרי יהיו לה בנים מריחים (כתובות).

הם האמינו, שהאתרוג נחשב כמרבה זרע כדברי רבינו הקדוש, שאמר שזהו אחד מעשרה דברים שמרבים את הזרע (ראה פרקי רבינו הקדוש פ"ה), ואי לכך "זב אין מאכילין אותו אתרוג שמביא לידי טומאה" (מסכת יומא דף י"ח). אנשי הסוד והקדושים אשר בארץ המה היו מחשיבים אותו כפרי סגולי המטהר את גוף האדם ומתקן אותו מפגם הברית, כפי שנראה זעיר פה וזעיר שם בספרי הדרוש של יהודי תימן.

הם החשיבו את הפרי שהשתמשו בו למצות ארבעת המינים כפרי סגולי, ונתנו אותו למקרים שונים כגון במקרה שניתן כח הדיבור מחולה ונעשה כאילם, או שמתקשה לדבר, על ידי אכילתו או על ידי נתינת פלח של אתרוג בפיו.

האתרוג לפי מסורת המרפאים המסורתיים נחשב כפרי חם ויבש, ואי לכך הוא מקשה על העיכול- מחד, אך בעל פעולות רפואיות רבות- מאידך, וגם בעל השפעה נפשית. היה מקובל, שהפרי, העלים, הקליפה של האתרוג והגרעינים שלו יעילים לבעיות של דיכאון, אי יכולת ואי רצון לפעול, חיוניות מועטה וכדומה.

גרעיני האתרוג היו נחשבים כפעילים נגד הרעלות שונות, והמרפאים המסורתיים בהשפעת הרמב"ם היו משתמשים בה למטרה זו.

לכבדות השמיעה ורשרוש באוזנים היו מטפלים שונים סוחטים את קליפת הארוג, מערבים אותו בשמן חרדל, ומחדירים שתי טיפות באוזן מספר ימים עד לריפוי. טיפול זה הוא יעיל, בלתי מזיק, ומפיע גם על הריכוז.

בתימן השתמשו רק באתרוג התימני הבלתי מורכב, ולא הכירו שום סוג אחר. האתרוג היה גדל גם כפרי בר בשטחים רבים.

האתרוג התימני הוא בעל סגולות רפואיות חזקות יותר פי כמה מהאתרוג המורכב

כפות תמרים
כפות תמרים הן ענפים של דקל הצומחים במרכז הדקל, לפני שהעלים נפרדים (כעין שרביט). ענף זה נקרא בלשון חז"ל "לולב".

ענף עץ עבות
ענף עץ עבות הוא על פי המסורת ענף עץ ההדס. כדי שייקרא "עבות" צריך שיהיו בכל רמת עלים, מה שקרוי בהלכה "קן", שלושה עלים, לפחות ברובו של ההדס. אם יש רק שנים ואחד מעליו זה אינו הדס עבות אלא "הדס שוטה", הפסול.

ערבי נחל
ערבי נחל הם מין ידוע של צמח הגדל בנחלים הקרוי בשם "ערבה". ישנו מין הדומה מעט לערבה, אך פסול, והוא נקרא צפצפה. על פי ההלכה, אי גידול הערבה בנחל אינו פוסל את הערבה, והשם ניתן רק משום שלעתים קרובות גדל הצמח ליד נחלים.

מצוות נטילת לולב
במשנה (מסכת סוכה ג, ד) אומר רבי ישמעאל שיש לקחת למצווה זו אתרוג אחד, לולב אחד, שלושה הדסים, ושתי ערבות. רבי עקיבא חולק עליו וסובר שמכל מין יש לקחת אחד, אך דעתו של רבי ישמעאל נפסקה להלכה. עם זאת, ניתן מעיקר הדין גם להוסיף הדסים נוספים, לנוי, וכן נוהגים יהודי תימן, וכך גם התגלה במטבע עתיק המתאר את ארבעת המינים.

אופן קיום המצווה הוא נטילת הלולב, ההדס והערבה ביד אחת (יש הנוהגים להחזיק את האתרוג הפוך, ויש הנוהגים שלא ליטלו כלל, כדי לא לצאת ידי חובה לפני הברכה), אמירת נוסח הברכה, הצמדת ארבעת המינים (או יישור האתרוג), וניענוע לששת הכיוונים.

נענועים
נענוע הלולב עם שאר המינים הינו מעיקר המצווה. הנענוע מתבצע כשהוא עומד עם פניו לצד מזרח, ומנענע לארבע רוחות השמים, וכן למעלה ולמטה (עיין מנחות סא).

מהרי"ל שרבים מהמנהגים נובעים ממנו היה נוהג להוליך ולהביא שלוש פעמים לפניו כלפי מזרח, ואחר כך שלוש פעמים לימינו לצד דרום. אז הרים את הלולב על כתפו לאחוריו נגד צד מערב שלוש פעמים, ואחר כך לשמאלו לצד צפון שלוש פעמים. אז היה דוחפו לפניו למעלה שלוש פעמים, ואחר כך היה משפיל ידיו עם הלולב למטה שלוש פעמים. סך הכול ל"ו כוחות (36 נענועים) בהולכה והבאה. בכל הנענועים היו פניו כלפי מזרח, ובנענועיו הזיזאת ידיו בלבד עם הלולב לכיוון הצדדים. (מנהגי מהרי"ל הלכות סוכה).

מנענעים בשעת נטילת הלולב לאחר הברכה. כמו כן בעת אמירת הלל מנענעים בקטע "הודו לה'" המופיע פעמיים בתפילת הלל, וכן בקטע "אנא ה' הושיעה נא".

טעם מצוות הנענוע: "האדם נפעל כפי פעולותיו שיעשה תמיד, הקב"ה רצה לזכות את ישראל לכן הרבה להם מצוות להיות נפשם מתפעלת בהן לטובה כל היום". (על-פי ספר החינוך)
נוסח הברכה
לפני הברכה יש הנוהגים לומר בקשה ורק לאחר מכן את הברכה (המתחילה מ"ברוך"):
יהי רצון מלפניך ה' אלוקַי ואלוקֵי אבותי, בפרי עץ הדר וכפת תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל, אותיות שמך המיוחד תקרב אחד אל אחד והיו לאחדים בידי, ולידע איך שמך נקרא עלי ויייראו מגשת אלי, ובנענועי אותם תשפיע שפע ברכות מדעת עליון לנוה אפריון למכון בית אלוקינו, ותהא חשובה לפניך מצוות ארבעה מינים אלו כאילו קימתיה בכל פרטיה ושורשיה ותרי"ג מצוות התלויות בה, כי כונתי ליחדא שמא דקדשא בריך הוא ושכינתה בדחילו ורחימו, ליחד שם י"ה בו"ה ביחודא שלים בשם כל ישראל, אמן. ברוך ה' לעולם, אמן ואמן.

ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצותיו, וציוונו על נטילת לולב.

למה הנוסח הוא "על נטילת לולב" ולא "על נטילת ארבעת המינים? כי כל ארבעת המינים האלה כשהם יחד נקראים "לולב" הואיל והוא גבוה מכולם נחשב ביותר, ושאר המינים טפלים לו. לכן מברכים עליו, שהוא העיקר ופוטר את הטפל.

הלכות ארבעת המינים
יש הלכות רבות בענייני פסול בארבעת המינים. אלה הפרטים המשמעותיים ביותר והמוסכמים על כולם:

על ארבעת המינים אסור להיות יבשים.
אתרוג
עדיף שצבעו יהיה קרוב יותר לצהוב מאשר לירוק.
אסור שהקליפה תהיה רכה מדי, סדוקה, יבשה או מקולפת.
גודל האתרוג חייב להיות גדול מאגוז.
נפל הפיטם או העוקץ לאחר או בתהליך הקטיפה - האתרוג פסול.
אתרוג שחסר חלק ממנו (גם מעט) - פסול.
אם מראה האתרוג מעוות - פסול.
אם האתרוג מורכב גם מפרי הדר אחר (דוגמת לימון) - פסול.
נקודה שחורה (הנראית בראיה רגילה, ואינה לכלוך) בחלק המשופע בראשו של האתרוג, פוסלת אותו.
צורת האתרוג צריכה להיות כמו מגדל - רחב יותר למטה וצר יותר למעלה.
לולב
גודל הלולב חייב להיות יותר מארבעה טפחים (כ-40 סנטימטרים).
לולב העשוי כעין מניפה (כענפי הדקל הרגילים), פסול לכל הדעות.
אם נקטם ראשו של הלולב (או, לדעות אחרות, קציהם של רוב העלים), פסול.
הלולב חייב להיות ישר (אך אם הוא נוטה לצד השדרה, הרי זו דרך גדילתו וכשר).
ישנן דעות הפוסלות לולב שעלהו האמצעי מחולק, וישנן דעות שרק אם התחלקו רוב עלי הלולב הרי הוא פסול. נהוג להדר אחרי לולב שקצהו אינו מחולק כלל.

הדס
להדס כשר יש דוגמה של שלישיית עלים היוצאים מנקודה אחת שעל הגבעול. צריך שדוגמה זו של שלישיות העלים תחזור על עצמה לפחות באורכו הכשר של ההדס.
גודל ההדס חייב להיות גדול משלושה טפחים (כ-30 סנטימטרים).
אם פירות ההדס, הקרואים "ענבים", מרובים מהעלים וניכרים בצבעם - ההדס פסול עד שימעט את הענבים .

ערבה
עדיף שהגבעול יהיה בצבע אדום.
גודל הערבה חייב להיות גדול משלושה טפחים (כ-30 סנטימטרים).
ערבה שנקטם ראשה, פסולה.
העלים צריכים להיות משוכים, ולא עגולים.

"ארבעת המינים" - ייחוד ואיחוד

הרב צבי שוורץ
"ארבעת המינים" - ייחוד ואיחוד
נאמר (ויקרא כג, מ):
"ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל"
ההלכה למשה מסיני זיהתה אותם בשמות הידועים לנו כיום כאתרוג, לולב הדס וערבה. כך פירשו זאת גם התרגומים על המקרא: "אתרוגין ולולבין והדסין וערבין דנחל". בעיון זה רוצים אנו למצוא את המשותף בין מינים אלו ולהבין במה נשתנו אלו ממינים אחרים.
א. הטוב, היפה, המצוי והרענן
הרמב"ם (מורה נבוכים ח"ג פרק מג) כתב:
"ונראה לי בארבעת מינים שבלולב שהם שמחה בצאתם מן המדבר אשר היה לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון, ומים אין לשתות אל מקום האילנות נותני הפרי והנהרות. ולקח לזיכרון זה הנאה שבפירות (תמר) והטוב שבריחו (אתרוג) והיפה שבעלים (הדס) והטוב שבעשבים (ערבה) ואלו ארבעת המינים הם אשר קיבצו שלושת הדברים האלה: האחד - רוב מציאותם בארץ ישראל בעת ההיא והיה כל אדם יכול למוצאם. והענין השני - טוב מראם ורעננותם. והענין השלישי - עומדם על לחותם ורעננותם בשבעה ימים מה שאי אפשר באפרסקים וברימונים ובאספרגל ובאגס וכיוצא בהם".
ב. שלמות של שמחה
במדרש תנחומא (אמור יט):
"זש"ה כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך (תהלים לה) תדע לך שהלולב הזה דומה לשדרה של אדם. והדס דומה לעינים והערבה דומה לשפתים והאתרוג דומה ללב אמר דוד אין לך אבר אחד גדול מאלו שקולין הן כנגד הגוף".
עפ"י מדרש זה מסביר ספר החינוך (מצווה שכד) בטעם מצוות הלולב:

"לפי שימי החג הם ימי שמחה גדולה לישראל כי הוא עת אסיפת התבואות ופרות האילן לבית, ואז ישמחו בני אדם שמחה רבה, ומפני כן נקרא חג האסיף; וצוה האל לעמו לעשות לפניו חג באותה העת לזכותם להיות עקר השמחה לשמו, ובהיות השמחה מושכת החומר הרבה ומשכחת ממנו יראת אלוקים, בעת ההיא צונו השם לקחת בין ידינו דברים המזכירים אותנו כי כל שמחת לבנו לשמו ולכבודו, והיה מרצונו להיות המזכיר מין המשמח כמו שהעת עת שמחה, כי צדק כל אמרי פיו, וידוע מצד הטבע כי ארבעת המינין כלם משמחי לב רואיהם, ועוד יש בארבעה מינין אלו ענין אחר שהם דומים לאברים שבאדם היקרים, שהאתרוג דומה ללב שהוא משכן השכל לרמוז שיעבוד בוראו בשכלו; והלולב דומה לשדרה שהיא העיקר שבאדם לרמוז שיישיר כל גופו לעבודתו ברוך הוא; וההדס דומה לעינים, לרמוז שלא יתור אחר עיניו ביום שמחת לבו; והערבה דומה לשפתים, שבהן יגמור האדם כל מעשהו בדבור, לרמוז שישים רסן בפיו ויכוון דבריו ויירא מה' אף בעת השמחה".
ג. השלמות של ניגודים
חז"ל ראו בצמחים אלו לא רק את מה שיש בהם אלא גם מה חסר בכל מין וארבעת המינים מהווים השלמה אורגנית דווקא בלקיחתם כאחד. ובמדרש (ויקרא רבה פר' ל פיס' יב):

"פרי עץ הדר - אלו ישראל. מה אתרוג, יש בו טעם ויש בו ריח - כך ישראל, יש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים. כפות תמרים - אלו ישראל. מה התמרה, יש בה טעם ואין בה ריח - כך יש בישראל שיש בהם תורה ואין מעשים טובים. הדס - יש בו ריח ואין בו טעם. אלו ישראל, שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה. ערבה - אין בה טעם ולא ריח אלו בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים".
על יסוד שוני זה ראו חז"ל במינים אלו דימוי של כלל ישראל על כל גווניו שיוצרים הרמוניה של ניגודים; אנשי מעשה ואנשי רוח, פשוטים מול אנשי מעלה, שבונים עם בריא ע"י אינטרקציות חברתיות.

המקובלים ראו בכל אחד מן המינים אות אחת מאותיות השם הקדוש, שההדס רומז לאות י', הערבה לאות ה', הלולב לאות ו', והאתרוג לאות ה', וביחד יוצרים את שמו המלא של הקדוש ברוך הוא, ובזוהר (רעיא מהימנא פנחס דף רנו ע"א) מביא שארבעת המינים הם כנגד הספירות: שלושת בדי ההדס - כנגד חסד, גבורה ותפארת, שני בדי הערבה - כנגד נצח והוד, הלולב - כנגד היסוד והאתרוג - מלכות.
בתפיסה זו, רואה הקבלה בכל חלק מחלקי הטבע בבואה רוחנית שהביטוי התחתון שלה הוא עולם החי והצומח אולם השורש העליון שלה הוא מציאות רוחנית שלימה.
ראייה משלבת זו, שרואה בכל מין ייחוד מסוים, אולם החיבור יוצר מכנה משותף, עולה מתוך התבוננות עמוקה בטבעם של מינים אלו במקומות ובתנאי גידולם ובצורתם השונה.
ד. ארבעה אזורי גידול
התמר התרבותי (Phoenix dactylifera) הוא מין צמח הנמנה עם סוג יחיד בתת משפחת התמריים והוא החשוב ביותר בסוג הכולל 12 מינים, ופירותיו מתוקים וראויים לאכילה. הוא גדל בעמקים החמים.
האתרוג (Citrus medica) הוא עץ קטן מקבוצת הלימוניים של הסוג הדר ומייצג את מטעי השלחין.
ההדס המצוי (Myrtus communis) הוא שיח ירוק-עד ריחני בעל עלים תמימים ערוכים בדורים של 3 או 4 ומייצג את בתי הגידול ההרריים ועשירי המים ונפוץ במורדות הכרמל והר כנען ובעמק הירדן העליון.
הערבה (Salix) שייכת לסוג עצים ושיחים למשפחת הערבתיים ומייצגת את גדות הנחלים.
איזורים אלו שונים הם באקלים המצוי בהם, בסוג האדמה ובמבנה פני השטח, ובחג הסוכות - הבא לפני עונת הגשמים - מביאים מינים אלו מארבע אזורי הארץ השונים "וארבעת מינים הללו אינם באים אלא לרצות על המים" (תענית ב ע"ב) ומתפללים שהארץ כולה, על עמקיה וגיאיותיה, על הריה ונחליה, תהייה מבורכת וגשומה.
ה. צמחי מים ביבשה
לא רק אזורי גידול שונים בארץ ישראל מייצגים צמחים אלו, אלא יש להם מכנה משותף שקשור לזיקתם המיוחדת למים, וכדברי הגמרא בתענית (ב ע"ב) "ארבע מינים הללו אי אפשר בהם בלא מים".
האתרוג - שלא כמו שאר עצי ההדר - הוא מטע שלחין "וגדל על כל מים" ובמסכת סוכה (לה ע"א) דרש בן עזאי את המילה פרי עץ הדר מלשון הידור שכן בלשון יוונית קוראים למים הידור .(Hidro)
התמר נותן פרי בעיקר בעמקים חמים רוויי מי תהום ובלעדיהם פירותיו מצומקים ותנובתו דלילה.
הערבה גדלה על שפת הנחלים וזקוקה למקורות מים מתוקים זורמים ושופעים.
ובסוכה (לג ע"ב) "תנו רבנן: ערבי נחל - הגדלים על הנחל". וברש"י (שם): "אף שבשל בעל כשירה, אולם מצווה בערבת נחל".
ההדס גם הוא איננו שיח יבשתי אלא צומח במקומות הרריים עתירי מים.
לקיחת מינים אלו בסוכות, וניענועם בשעת ההלל הם בקשה וזעקה ש"זועקים" עצי היער הזקוקים למים רבים ובלעדיהם קיומם חסר. והפסוק "אז ירננו כל עצי יער" נדרש על ארבעת המינים בחג הסוכות.
מעניין שדווקא הערבה נלקחה לקיום מנהג נוסף בחג הסוכות. בזמן שבית המקדש היה קיים היו מניחים אותה על גבי המזבח וכיום, ביום "הושענא רבה" (היום השביעי של חג הסוכות), מתפללים תפילות מיוחדות ולבסוף חובטים אותה על גבי הקרקע מכיוון שהיא זו שמסמלת ביתר שאת את בקשת הישועה למים, ואף שמה של הערבה ביום זה "הושענא".
ו. זיכרון היסטורי
נוגה הראובני בספרו "טבע ונוף במורשת ישראל" (עמ' 77) רואה בארבעת המינים את סיפור תולדות העם בדרך להתגבשותו מיציאת מצרים דרך המדבר, הכניסה לארץ דרך הירדן וההתבססות וההתנחלות עד לישיבת הקבע.
"כפות התמרים" - הם היו לצל מעל ראשיהם של בני ישראל בתקופות חנייתם בנאות המדבר וישיבתם בסוכות. התמר הוא "בן המדבר" וסמלו.
"ערבי נחל" - הם העצים הגדלים על גדות הירדן ולאורך הנחלים הנשפכים אליו ואל ים המלח, ומזכירים את החנייה בערבות הירדן (הן "ערבות יריחו" או "ערבות מואב") ואת חציית הירדן בשעת הכניסה לארץ. "עץ עבות" - הוא רמז ל"סבכי היער" העבותים והסבוכים שבנ"י מצאו בארץ בימי יהושע ותפקידם היה לברא אותם. "פרי עץ הדר" - מסמל את המטעים הדשנים והמניבים פרי של ארץ נושבת ומבורכת.
ז. ירוק של חיים
בעולם הצומח ישנם צבעים רבים ותפקידים רבים להם, אולם הצבע הירוק הוא הצבע השולט והמהווה מכנה משותף לכל עולם הצומח. הצמח באמצעות הכלורופיל (הירוק) לוקח את היסודות הפשוטים בטבע יחד עם המים - שהם החומר הקיומי השכיח - ועם אנרגיית השמש ומרכיב את הסוכרים שהם אבני הבניין של כל עולם הצומח והחי. מלבד הערבה, צמחים אלו הם "ירוקי עד", וביחד עם הערבה הירוקה מביעים את הקיום הבסיסי של הטבע והבריאה. ולא רק העלים וכפות התמרים, אלא אף הפרי הראוי לקיום מצוות האתרוג אינו הפרי הצהוב הבשל אלא זה בעל הצבע התרוג וכך מודגשת טבעיותו של החג שכולו תפילה שיצליחו הזרעים ושתילי המטעים להיקלט, לנבוט ולהוציא ענפים וגבעולים ירוקים.
ח. צורת עץ
כשנתבונן בצורתם של מינים אלו נראה שיוצרים הם בחיבורם צורת עץ שלם.
הלולב התמיר הוא הגזע החסון.

ההדס בעל הגבעול הזקוף הוא ענף העץ.
הערבות הם העלים וגם השורשים הארוכים הנשלחים אל מקורות המים.
והאתרוג הוא הפרי הבשל.
אף בפסוק שהבאנו לעיל נרמזת שלמות זו" :פרי עץ הדר", "כפות תמרים", "ענף עץ עבות", "ערבי נחל".

בסוד ארבעת המינים עפ''י האר''י ז''ל

עוד שמעתי כונה אחרת בענין הלולב וההדס הנה הדס הוא בגי' חיים ע"ה לרמוז כי הם החיות הנמשך מן אימא אל ז"א בגופו שהם ג' אבות הנרמזים בהדס וגם הלולב הוא בגי' חיים אמנם היא בחי' החיים הנמשכים מן היסוד הנק' לולב אל המל' משא"כ בערבי נחל ופרי עץ הדר ולכן אלו לבדם נקראים חיים ולפי שהחיים הנמשכים מן אימא לז"א הם יותר מעולים וגדולים מן החיים הנמשכים מן היסוד אל המלכות כי חיות ז"א הוא מאבא ואימא הנקרא חיים כנודע אבל חיות הנמשך מן היסוד אל המלכות אינו אלא הארה נחתמת מכללות הארות של החסדים שנכללו ביסוד וזו היא חיי המלכות שהוא חיות מעט ולכן ההדס היא א' יתירה על חשבון חיים אבל לולב הוא ממש חשבון חיים ובזה תבין למה אימא נקרא אלקים חיים והיסוד נקרא אל חי והטעם הוא כי מן היסוד נמשך חיות א' בלבד אל המלכו' אבל מן הבינה נמשכים ב' בחי' של חיות אל ז"א והיא מן אבא ומן אימא:

medicinal plants

צמחי מרפא -ארבעת המינים

ארבעת המינים
ויקרא כג; יחזקאל יז
נוגה הראובני
מתוך: טבע ונוף במורשת ישראל
נאות קדומים
תוכן המאמר:
ארבעת המינים בהקבלה ל"מקרא ביכורים"
ארבעת המינים בתפילה לקראת השנה החדשה
ערבי נחל: סמל התלות במים
ההדס: סמל ההצלחה ונצחיות החיים
האתרוג: סמל הפוריות
הלולב: סמל הנצחון
נספח
"חילפא-גילא - כשר להושענא"
"קח צפצפה" - משל החידה של יחזקאל

תקציר: המשמעות הסמלית של ארבעת המינים.

מילות מפתח: לולב, אתרוג, הדס, ערבה, צפצפה

ארבעת המינים בהקבלה ל"מקרא ביכורים"

"אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי, באספכם את-תבואת הארץ, תחגו את-חג-ה' שבעת ימים. ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון. ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפת תמרים, וענף עץ-עבת וערבי-נחל, ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים" (ויקרא כ"ג 39-40).
בדברי חז"ל יש מדרשים רבים המאירים צדדים שונים של "ארבעת המינים" הללו באור סמלי, כגון: הקבלתם לשכבות שונות בעם ישראל, או לאבות האומה, ואף לאברי גוף האדם. למדרשים אלה נודע ערך רגשי רב, והשפעתם הייתה רבה במשך הדורות. הרמב"ם מזכיר את המדרשים האלה כדברי פיוט, האופייניים לבעלי המדרש, אך אינו רואה בהם הסבר ענייני.

ואלה הם דבריו (מורה נבוכים חלק ג', פרק מ"ג):
"ואמנם ארבעה מינים שבלולב, כבר זכרו ז"ל בו קצת סיבה על צד הדרשות, שדרכם ידוע למי שהבין דרכיהם, וזה שהם אצלם בדמות מליצת השיר - לא שהדבר ההוא הוא עניין הפסוק ההוא".
בזאת מדגיש הרמב"ם כי דרש לחוד ופשט לחוד, וכיוון ש"אין מקרא יוצא מידי פשוטו" יש לחפש גם מה הוא "עניין הפסוק ההוא", וכך הוא ממשיך שם:
"והנראה לי בארבעה מינים שבלולב, שהם שמחה בצאתם מן המדבר, אשר היה לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון, ומים אין לשתות, אל מקום האילנות נותני פרי והנהרות. ולקח לזיכרון זה הנאה שבפירות האדמה והטוב שבריחות, והיפה שבעלים והטוב שבעשבים גם כן, רצוני לזמר ערבי נחל".
רעיון זה של הרמב"ם, הרואה את "ארבעת המינים" כמסמלי המאורע ההיסטורי של המעבר מן המדבר אל ההתנחלות בארץ, עולה בקנה אחד עם שיטת התורה בהצמדת זיכרון המאורעות ההיסטוריים של העם אל המועדים החקלאיים של הארץ. הכרת ארבעת המינים הללו בבתי הגידול הטבעיים שלהם יכולה להבהיר רעיון זה ולנמק את אושיותיו:

"פרי עץ הדר"- ראשית לכל יש לשים לב לעובדה כי רק הראשון ב"ארבעת המינים" הוא פרי: "פרי עץ הדר" - פרי נאה, הגדל על עץ נאה, "הוד והדר" הוא ו"הוד והדר" לבושו. משמעות זו ברורה גם בלא להיזקק בינתיים להגדרה מדויקת מהו פרי זה.

"כפות תמרים" - הרי אלו עלי עץ התומר: אותם עלי-ענק השסועים לעלעלים-אצבעות, ונראים ככפות עצומות פרושות לשמים. אף על פי שבעונת האסיף מצויים תמרים בשלים לרוב, אין ההוראה להביא את הפרי, כי אם את כפות התמרים. מסתבר אפוא כי הכוונה היא לייצוגו של העץ בכללו. ולא של הפרי בלבד.

"ענף עץ עבות וערבי נחל" - גם פה אין הכתוב מדבר בפירות. "ערבי הנחל" הלא הם "עצי סרק", וענף עץ עבות הרי זה ענף ולא פרי, גם בלא להיזקק בינתיים להגדרתו המדויקת.

מצוות התורה קובעת אפוא כי ביום הראשון של חג הסוכות יש לקחת "פרי עץ הדר" ואתו שלושה מיני ענפים שאינם מייצגים פירות, ולשמוח לפני ה' שבעת ימים.

מחג השבועות ועד ל"יום הראשון" הזה אפשר היה להביא ביכורים ולקרוא "מקרא ביכורים" ("אלו מביאין וקורין: מן העצרת ועד החג" - ביכורים א', י'), "מקרא" הקושר את סיפור תולדות העם עם "הפרי אשר נתתה לי ה"'. ועם סיום עונת הביכורים, ב"יום הראשון" של חג האסיף, שוב מביאים פרי. הפעם "פרי עץ הדר", המסמל את הישגי השנה כולה, כדי "לשמוח לפני ה"'. אולם עכשיו כבר אין קוראים "מקרא ביכורים", אלא מביאים עם הפרי הזה שלושה ענפים: של התמר, של ערבי הנחל, ושל "עץ עבות".

"כפות תמרים", היו לצל מעל לראשיהם של בני ישראל בתקופות חנייתם בנאות המדבר וישיבתם בסוכות. התמר הוא "בן המדבר" וסמלו.

"ערבי נחל", הלא הם העצים הגדלים על גדות הירדן ולאורך הנחלים הנשפכים אליו ואל ים המלח, אשר בקצהו הדרומי. אלה הם אותם "ערבים" הגדלים ב"נחל הערבים" (ישעיהו ט"ו 7) בגבול מואב, ועל נהרות בבל ("על ערבים בתוכה תלינו כנורותינו" - תהלים קל"ז ב). כאשר עברו את הירדן נצטוו בני ישראל לקחת שתים עשרה אבנים מן הירדן ולהציבן "לזכרון לבני ישראל עד-עולם" (יהושע ד' 6-8). אבני הזיכרון ההן לא נמצאו עדיין, אולם "ערבי הנחל" גדלים ומשגשגים על גדות הירדן עד ימינו אלה.

ו"עץ עבות" מהו? עוד טרם נברר הגדרתו המדויקת, הרי ברור מעצם כינויו שהוא עבות וסבוך, כאותם העצים ב"סבכי היער", שבני ישראל מצאו בארץ בימי יהושע.

נקל אפוא לראות בשלושת הענפים הנלקחים עם "פרי עץ הדר" את סיפור תולדות העם. הרי זה כמעט אותו סיפור המפורט ב"מקרא ביכורים", אולם הפעם לא במלים אלא בענפי שלושת המינים הנלווים אל פרי האסיף - הוא "פרי עץ הדר", כאומר: שמחה זו בפירות האסיף היא "אשר נתתה לי ה"'! אתה ולא אחר, אתה, ולא "כוחי ועוצם ידי", אתה שהנחית אותנו במדבר מימי יציאת מצרים, הושבת אותנו בסוכות בצל כפות התמרים, ולאחר מכן הולכת אותנו לחנות ב"ערבות הירדן" (הן "ערבות יריחו" או "ערבות מואב") ; אתה הוא שהעברת אותנו את הירדן בחרבה והבאתנו אל "ארץ זבת חלב ודבש" לברא יערותיה העבותים ולהכשיר אדמתה למטעי הפרי.

ארבעת המינים בתפילה לקראת השנה החדשה

הסמלים ההיסטוריים הגלומים בארבעת המינים ניתנו לבירור גם בלא להיזקק להגדרתו המדויקת של כל מין ומין. לא כן הדבר בבואנו לבדוק את הסמלים שביטאו ארבעת המינים מתקופת בית שני ואילך.

בנוסחים שונים במדרש תנחומא ובויקרא רבה ל', ט"ו נמצא המדרש הבא:
"אחר כל החכמה שכתוב בשלמה "ותרב חכמת שלמה ויחכם מכל אדם" (מלכים א' ה' 10-11) הניח כל הדברים האלו וישב לו תמיה על ד' מינין הללו, שנאמר: שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים (משלי ל' 18) - אלו ארבעה מינין שבלולב, שביקש לעמוד עליהם:
פרי עץ הדר - מי יאמר שהוא אתרוג? - כל האילנות עושין פירות הדר!
כפות תמרים: התורה אמרה טול שתי כפות תמרים להלל בהן, והוא אינו נוטל אלא לולב, ליבה של תמרה!
וענף עץ עבות: מי יאמר שהוא הדס? - - -
וערבי נחל: כל האילנות גדלין במים...
- ומי פירש להם לישראל על ד' מינין הללו שהן אתרוג, לולב, הדס וערבה? - חכמים!".
מסתבר, כי לדעת בעלי המדרש הזה עדיין לא ידעו כל ישראל (בימי בית ראשון) הגדרותיהם של "ארבעת המינים" כפי שהן מצויות בידינו מפי חז"ל. ושלמה, החכם מכל אדם, שידע את ההגדרות הללו, ישב לו תמיה: מי "יאמר" אותן לישראל בבוא היום...

ואמנם גם בדברי חז"ל יש תהיות בדבר ביסוס זהותם של "ארבעת המינים":
"כתיב "פרי עץ הדר" - עץ שפריו הדר ועצו הדר. אי זה? זה אתרוג. אם תאמר רמון - פריו הדר ואין עצו הדר. אם תאמר חרוב - עצו הדר ואין פריו הדר. אי זה? - זה אתרוג!" (ירושלמי, סוכה ג'. ה')

"תנו רבנן ; ענף עץ עבות - שענפיו חופין את עצו. ואיזה הוא? הוה אומר: זה הדס. ואימא זיתא? (ואם תאמר: זית) - בעינן (והרי צריכים אנו) עבות, וליכא (ואין. - אי אפשר לראות בזית "עץ עבות", שענפיו חופין את עצו).
ואימא דולבא (ואם תאמר: דולב), בעינן ענפיו חופין את עצו, וליכא (שהדולב ענפיו מרוחקים זה מזה, ואף עומד בשלכת תקופה ממושכת).
ואימא הירדוף (ואם תאמר: הרדוף) - אמר אביי: "דרכיה דרכי נועם', וליכא (כי ההרדוף ידוע כעץ רעל, אף על פי שמתקיים בו "ענפיו חופין את עצו", והוא סבוך ועבות. והרי לא ייתכן, שהתורה, שדרכיה דרכי נועם, תצווה על לקיחת עץ רעל לשמחת החג). " (סוכה דף ל"ב עמ' ב')

"תנו רבנן: ערבי נחל - הגדלין על הנחל. דבר אחר ערבי נחל שעלה שלה משוך כנחל - - - תנו רבנן: ערבי נחל - הגדלות על הנחל. פרט לצפצפה הגדלה בין ההרים. - - - תנו רבנן: איזהו ערבה ואיזהו צפצפה? -- ערבה: קנה שלה אדום ועלה שלה משוך ופיה חלק; צפצפה: קנה שלה לבן ועלה שלה עגול ופיה דומה למגל" (סוכה, דף ל"ג עמ' ב' ודף ל"ד עמ' א)
הציטטות דלעיל הן אך דוגמאות אחדות, מהן אנו למדים כי חז"ל הקפידו לפרט ולהגדיר מינים מדויקים לקיום המצווה, אף על פי שהדבר אינו מתבקש מאליו בפשטו של מקרא. במה נוכל להסביר זאת? בפרק הקודם ניסינו לראות הקבלה בין "מקרא ביכורים" ומצוות "ארבעת המינים" שבתורה, בהתאם לשיטה של הצמדת הזיכרונות ההיסטוריים של העם אל החגים החקלאיים: ביטוי לאחדות הבורא וממעה של "פסיחה על שתי הסעיפים".

אולם המלחמה בעבודה זרה ובפסיחה על הסעיפים נמשכה, למעשה, רק בתקופת בית ראשון מימי עזרא ואנשי כנסת הגדולה בטלה עבודת אלילים מישראל, ובקרב העם כבר לא היה כל פקפוק בכך שהחגים החקלאיים הם חגי הודייה לאל האחד, שהוציא את העם ממצרים והנחילו את הארץ.

לפיכך מסתבר, שמתקופת בית שני ואילך לא הייתה כבר אותה חשיבות להדגשת הסמלים ההיסטוריים הגלומים בארבעת המינים, ובדרך הטבע עבר הדגש אל סמלים שעניינם בתכונה הנפשית לקראת השנה החקלאית החדשה.

ערבי נחל: סמל התלות במים
מצוות ערבה כיצד? - מקום היה למטה מירושלים, ונקרא מוצא. יורדין לשם ומלקטים מורביות (ענפים גבוהים, מלשון "רבא") של ערבה, ובאין וזוקפין אותן בצדי המזבח, וראשיהן כפופים על גבי המזבח. תקעו והריעו ותקעו. בכל יום מקיפים את המזבח פעם אחת ואומרים: "אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא,... ואותו היום (יום שביעי של חג) מקיפים את המזבח שבע פעמים (סוכה ד', ה')

המכיר את ערבי הנחל יודע, כי כל קיומם תלוי בשפע מים. ייבש המעיין - יכמשו ויאבדו עצי הערבה שגדלו על מימיו. ענפי הערבה שליד הלולב בסוכה נכמשים ביום הראשון, לפני כל המינים האחרים. תכונה זו היא היסוד לדימוי המדרשי:
"מה ערבה זו כמושה לפני שלשת המינים, כך רחל מתה לפני אחותה". "מה ערבה זו כמושה לפני ג' מינין שבלולב, כך מת יוסף לפני אחיו" (ויקרא רבה ל', י')
המורביות של ערבה, שהביאו ממוצא ותקעו אותן בצדי המזבח, כפפו את ראשיהן על גבי המזבח כי היו בהן כבר סימני כמישה. בכך אפשר לראות השתלבותן בקריאת "אנא ה' הושיעה נא!": חג הסוכות, שמועדו בצאת השנה, מעורר את לב האיכר בחרדה לקראת השנה הבאה: האם תהיה ברוכה בגשמים, או שמא, חלילה, תקולל בבצורת? יומו השביעי של חג הסוכות הרי הוא היום האחרון של "צאת השנה" החקלאית. בו נתרכזה גם "שמחת בית השואבה" וקויים בו "ניסוך המים" על גבי המזבח. הקפת המזבח ביום זה שבע פעמים בקריאות "הושיעה נא" משתלבת יפה במשמעותם הסמלית של מורביות הערבה שהובאו ממוצא, ואשר ראשיהן כפופים על גבי המזבח. כאילו זועקות הן להצלה ולישועה מפני סכנת הבצורת. בקריאה זו ("הושיעה נא") מסתבר גם הכינוי "הושענות" אשר דבק בענפי הערבה, הנמכרים לקראת סוכות בכל תפוצות ישראל יחד עם שלושת המינים האחרים.

ההדס: סמל ההצלחה ונצחיות החיים
ההדס גדל בר בין סבכי היער אשר בהרים, והכינוי "עץ עבות" אכן הולם אותו, בהיות "ענפיו חופין את עצו". מוצאים אותו בימינו במיוחד במדרונות שבגדות הנחלים בגליל ובגולן. לעומת ענפי הערבה, הנכמשים מיד לאחר קיצוצם אם אינם טבולים במים, נשארים ענפי ההדס זקופים ורעננים גם ללא מים. בתכונה זו אפשר אולי להסביר את סמל נצחיות החיים שנקשר בהדס.

ממקומות שונים בתלמוד אנו יודעים, כי היו מניחים הדס על מיטת המת, ומאידך היו משמחים בו חתן וכלה, אף קולעים להם בו עטרות לחופתם. ומסופר גם באחד שקידש לו כלה בשוק בענף של הדס (קידושין דף י"ב).
נראים הדברים, כי שני השימושים הסמליים הללו בהדס, ככל שהם מנוגדים, נובעים מהיותו סמל לנצחיות החיים, ובהתפתחות נוספת: סמל להצלחה:
"הרואה הדס בחלום נכסיו מצליחין לו. ואם אין לו נכסים - ירושה נופלת לו ממקום אחר". (ברכות דף נ"ז, עמ' א')
בזכות סמל זה התפשט כנראה המנהג לעטר את החנויות בהדס (עבודה זרה י"ג, עמ' ב') כסימן להצלחה ולמזל-טוב.

לאור הדברים הללו מסתבר כי ייתכן שיש קשר בין ההגדרה שבמסורת "עץ עבות" - הדס, ובין סמל זה של ההצלחה, הנובע מעמידותו של ההדס בתנאי יובש. כי מי כהדס ראוי לבוא עם הערבה לבית המקדש ולהשתלב בקריאות "אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא"? - כאומר: יהי רצון מלפניך, שיהיו כל מעשי ידינו מבורכים בשנה הבאה עלינו לטובה, איתנים ועמידים כהדס זה, ולא כפופים וכמושים כערבה זו. אולי לא נפליג בהשערות הרחק מדי אם נלמד מעניין זה גם להבין מהו הרקע לדעתו של רב יהודה (סוכה דף ל"ב, עמ' ב'), שהדס ייקרא "עץ עבות" ויהיה כשר למצוות ארבעת המינים רק אם יש לו שלושה-שלושה עלים בכל קן (בעקבות דעה זו הולכים עד היום המהדרים במצוות ומבקשים להם לחג הדסים "משולשים"). ידוע, כי לאחר שריפה מצמיח לפעמים ההדס ענפים "משולשים" רבים. מתקבל אפוא מאד על הדעת, שענפים "משולשים" כאלה ייחשבו כראויים במיוחד למצוות, בהיותם מסמלים ביתר הדגשה את יכולתו של ההדס לעמוד בפני פגעים - ואפילו בפני שריפות.

האתרוג: סמל הפוריות
מה המיוחד באתרוג לעומת כל פרי אחר? - הווה אומר: הפיטם. קובעת המשנה:

"עלתה חזזית על רובו, ניטלה פטמתו, נקלף, נסדק, ניקב וחסר כל שהוא - פסול. עלתה חזזית על מיעוטו, ניטל עוקצו, ניקב ולא חסר כל שהוא - כשר" (סוכה, ג' ו').

ה"פטמה" (או "פיטם") היא הקצה המורחב של עמוד העלי, שהוא האבר הנקבי של הפרח. ה"עוקץ" נמצא בדיוק בצידו השני של האתרוג: הוא המחבר את הפרי אל הענף. הפרי נראה שלם ונאה ללא כל פגם רק בהיות שניהם באתרוג - הפיטמה מכאן והעוקץ מכאן. מדוע, אפוא, רק הפטמה היא תנאי לכשרותו של האתרוג במצווה, ולא העוקץ?

התשובה לשאלה זו עשויה להסביר את עצם המסורת המזהה "פרי עץ הדר" - "אתרוג". כי הפטמה הרי היא אותו אבר בפרח, שדרכו הופרה בית-הזרע באמצעות האבקה, והפך לפרי. באתרוג, שלא כבשאר פירות, נשארת הפטמה בראש הפרי גם לאחר הבשלתו, ובזנים מיוחדים (בעיקר באתרוגים המורכבים) גם בולטת עליו במיוחד. באתרוג ידועה גם תופעה נוספת: פירותיו אינם פוסקים משך כל השנה. כל אימת שתיגש אל האילן תמצא בו פרי. האתרוג היה אפוא סמל לפוריות. בכך מובנת ההלכה שאין האתרוג כשר למצוות ארבעת המינים אם ניטלה פטמתו. בסמל זה קשורות גם האמונות העממיות, המייחסות לאכילה של פיטמת האתרוג סגולה לריפוי עקרות, ואף לברכת ריבוי בנים.

הלולב: סמל הנצחון
בימי בית שני מופיע התמר בהזדמנויות שונות של שמחה המונית, ובמיוחד בחגיגות ניצחון. כאשר כבש שמעון את המצודה בירושלים
"ויבואו אליה בשלושה ועשרים לחודש השני בשנת אחת ושבעים ומאה בהלל ובכפות תמרים ובכינורות ובתופים ובנבלים" (חשמונאים א, י"ג,:"א).

ובימי מלחמת היהודים הראשונה ברומאים נטבעו מטבעות, שבהן צורת תומר וסלי תמרים כעיטור לכתובת "לגאולת ציון".
"אמר רבי אבין: משל לשנים שנכנסו אצל הדיין, ואין אנו יודעים מי הוא המנצח, אלא מי שיוצא ובידו "באיין" (- כפת תומר ביוונית) אנו יודעים שהוא המנצח. כך ישראל ואומות העולם באין ומקטרגין לפני הקדוש ברוך הוא בראש השנה, ואין אנו יודעים מי המנצח, אלא במה שישראל יוצאין מלפני הקדוש ברוך הוא ולולביהן ואתרוגיהן בידן (ובנוסחת מדרש תנחומא: אמר הקדוש ברוך הוא: טלו לולביכם בידכם) אנו יודעים שישראל הן המנצחים. הוא שדוד אומר לישראל: אם קיימת מצוות לולב - הרי אתה מבושר שניצחת לאומות העולם" (ויקרא רבה ל' ובמקומות אחרים)

במערכת הבקשות והתקוות לקראת השנה החקלאית החדשה, המתבטאת בסמלי "ארבעת המינים", יש אפוא מקום מיוחד ללולב: בו מובעת התקווה לניצחון על האויבים מסביב. אכן, במשך הדורות נרכש הניסיון המר, שבלי להבטיח ניצחון על האויבים אין סיכוי להצלחת היבולים החקלאיים, באשר לא תהיה אפשרות לעיבוד השדה והכרם. רק ניצחון כזה יכול להבטיח כי ישבו "איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו ואין מחריד".

נספח

"חילפא-גילא - כשר להושענא"
ההדגשה ש"ערבי נחל" שיש לקחת למצוות ארבעת המינים הם "הגדלות על הנחל, פרט לצפצפה הגדלה בין ההרים" היא, לכאורה, מיותרת ואף מוזרה. מדוע בכלל לציין כי "צפצפה הגדלה בין ההרים" אינה יכולה לשמש כ"ערבה" בארבעת המינים, וכי לא מובן מאליו הוא, שהרי לא זו בלבד שאינה ממיני הערבה, אלא אף אינה תלויה במים באותה מידה, ואינה יכולה לשמש בקריאת "הושיעה-נא" (כפי שהוסבר). אולם עיון מפורט בגלגולי השמות של עצי הערבה והצפצפה עשוי לחשוף פרטים מעניינים מאד. שיש בהם כדי להסביר תמיהה זו ואף תמיהות אחרות.

השואל לשמו הערבי של עץ הערבה יתמה לשמוע, כי במקומות רבים הוא נקרא בשם "צפצף". ולהיפך - עץ הצפצפה נקרא לעתים קרובות בערבית בשם "ע'רב". בגמרא. במסכת שבת (דף ל"ו עמוד א') מובא בשם רב חסדא, כי מיום שחרב בית המקדש השתנו השמות "ערבה
- צפצפה" ו"צפצפה - ערבה". ומעירה שם הגמרא "למאי נפקא מינה"? כלומר, איזו חשיבות יש לדבר זה בהלכה? - ומשיבה, "ללולב". כלומר, לקיום מצוות לולב, היא מצוות ארבעת-המינים בסוכות. שהרי על אדם מישראל לדעת איזו היא הערבה הכשרה למצווה זו. ובמסכת סוכה (דף ל"ד עמוד א') מביאה הגמרא מדברי רב חסדא על חילופי שמות נוספים שחלו לאחר חורבן בית המקדש, "חלפתא - ערבתא" "ערבתא - חלפתא". רב חסדא לימדנו אפוא על שלושה שמות שנתחלפו ביניהם במשך הדורות, חלפתא (או חילפא), ערבתא (או ערבה), וצפצפה. לפיכך, כדי להבטיח ידיעת הענפים הכשרים למצווה, למרות הבלבול שגרמו חילופי השמות, נותנת הגמרא את הסימנים המדויקים לאבחנה בין ערבה וצפצפה:
"ערבה קנה שלה אדום, ועלה שלה משוך, ופיה חלק. צפצפה קנה שלה לבן ועלה שלה עגול ופיה דומה למגל".

אולם כאן מביאה הגמרא ברייתא, שלכאורה סותרת את האמור לעיל, "דומה למגל כשר"! כלומר יש עץ, אשר עליו "דומים למגל" כעלי הצפצפה, ואף על פי כן הוא כשר למצווה. על כך עונה אביי, כי אותה ברייתא מדברת ב"חילפא גילא", ו"חילפא גילא כשר להושענא" (לקיים בו מצוות ערבה וקריאת "הושיעה נא!").

מה היא "חילפא גילא" זו?

"קח צפצפה" - משל החידה של יחזקאל
"נחל הערבים" (ישעיהו ט"ו, 7) מזוהה על-ידי רבים כנחל זרד, המגדל חילפא גילא ("דמירבי חילפי וגילי" - תרגום יונתן לבמדבר כ"א 12). המכיר את נחל זרד, הזורם אל ים המלח מדרום מזרח במפלים נהדרים, מכיר גם את העצים המיוחדים הגדלים על גדותיו. יש לעצים אלה עלים בני צורות שונות, בהם מוארכים-משוכים כעלי הערבה, אחרים סגלגלים-אליפטיים כעלי האקליפטוס, ועוד רבים אחרים הם "עגולים" כעלים הטיפוסיים לעצי הצפצפה.
- וכל אלה יחדו מעורבים בעץ אחד! לעץ כזה אכן יאה השם "חילפא-גילא", לאמור, יש בו עלים שונים, מהם "דמויי איזמל" (- "חלף" בארמית. ומכאן השם "חילפא") ומהם "עגולים" ("גילא" בארמית, כמו "גולה" בעברית). "נחל הערבים" הוא אפוא הנחל המגדל את ה"ערבים", העצים שהשם "ערבה" יאה להם במיוחד: שבענפיהם מעורבים עלים בעלי צורות שונות ומשונות.

עצים אלה גדלים לא רק ב"נחל הערבים", כי אם גם בכל הנחלים האחרים היורדים אל ים המלח, ובמיוחד ב"גאון הירדן". עצים אלה אופייניים גם לנהרות בבל, הפרת והחידקל. הוא שקראנו במזמור קל"ז בתהלים, "על נהרות בבל שם ישבנו גם-בכינו בזכרנו את ציון, על-ערבים בתוכה תלינו כנורותינו". ומעניין, כי שמו הבוטאני הלאטיני של עץ מיוחד זה הוא: "פופולוס אפרתיקה", ולפיכך נקרא כיום בספרי הבוטאניקה בעברית בשם "צפצפת הפרת" - עץ הצפצפה, שמקום גידולו האופייני הוא נהר פרת. זוהי אפוא צפצפה הגדלה על נהרות, שאדם מישראל רשאי לקחתה כ"ערבי נחל" למצוות ארבעת המינים, בניגוד לעץ הצפצפה הרגיל, שהוא "צפצפה הגדלה בין ההרים".

מסתבר אפוא שעץ מיוחד זה, המעורב בעלי "חילפא" ו"גילא", הוא הוא המקור לחילופי השמות ערבה - חילפא וערבה - צפצפה בעברית ובערבית, "מיום שחרב בית המקדש" ועד לימינו אלה...

וכאילו לא די בשמות הללו ובכל חילופיהם, הנה משתקפת בדברי רבי אבהו בגמרא (סוכה דף ל"ד עמוד א') מסורת הקושרת שם נוסף לעץ הערבה - "קח". ואכן, אפשר למצוא סימוכין לשם זה גם בלשון הערבית. דברי הנביא יחזקאל (י"ז, 5), "קח על-מים רבים צפצפה שָמו" מתפרשים במדרשו של רבי אבהו במלים אלו - "אמר הקדוש-ברוך-הוא, אני אמרתי שיהו ישראל לפני כקח על מים רבים, ומאי ניהו (- מה הוא?) - ערבה, והן שמו עצמן כצפצפה שבהרים".

לפי הפשט, וכפי שיחזקאל עצמו מבאר את משל-החידה שלו שם (י"ז, 12 - 18) מדובר כאן במלך בבל (הוא "הנשר הגדול, גדול הכנפים, ארך האבר מלא הנוצה אשר לו הרקמה" י"ז 3) אשר יבא אל הלבנון" (היא ירושלים, שהמלך יהויקים פיאר אותה בארזי-הלבנון ועורר עליו בכך חמתו של ירמיהו: "התמלוך כי אתה מתחרה בארז?!" - ירמיהו כ"ב, 15). "ויקח את צמרת הארז" (הוא יהויכין המלך בנו של יהויקים) "ויביאהו אל ארץ כנען, בעיר רוכלים שמו" ("ארץ כנען, עיר רוכלים" הם כינויים לבבל, כפי שמסביר יחזקאל עצמו - י"ז, 12). "ויקח" - הנשר הגדול, הוא מלך בבל - "מזרע הארץ ויתנהו בשדה זרע, קח על מים רבים צפצפה שמו" . הסברו של יחזקאל לחלק זה של משל-החידה: "ויקח מזרע המלוכה ויכרות אתו ברית - - - להיות ממלכה שפלה לבלתי התנשא, לשמור את-בריתו לעמדה" (י"ז, 13 - 14), איש זה "מזרע המלוכה" היה מתניה, דודו של יהויכין הגולה, שמלך בבל המליכו על ירושלים והסב את שמו לצדקיהו (כמסופר במלכים ב', כ"ד, 17). בדברי רבי אבהו, האומר כי 'קח" הוא כינוי לערבה, נמצא המפתח להבנת דברי החידות של המשל:

את "זרע הארץ" (שהוא מתניה-צדקיהו, מזרע המלוכה) נתן הנשר הגדול "בשדה זרע" ושם אותו ("שָמו") להיות "קח-צפצפה" "על-מים-רבים". "קח-צפצפה" הריהו "ערבה-צפצפה", הלא הוא "חילפא-גילא", שיש בו גם ערבה וגם צפצפה, זוהי "צפצפת הפרת", הגדלה על נהרות בבל ומסמלת אותם.

מלך בבל רצה אפוא שממלכת יהודה תצמח תחת שלטונו של צדקיהו כפרובינציה בבלית (במשל: "קח-צפצפה"). אולם הוא הפר את הברית עם בבל, וכדרך קודמיו ביהודה פנה אל מצרים. הוא לא צמח אפוא ל"קח-צפצפה" כפי שרצה מלך בבל. אלא חזר להיות "גפן" - אותה גפן שמאז ומתמיד סימלה את יהודה העצמאית. תחילה היה "לגפן סורחת, שפלת קומה", אולם אחר כך "ותעש בדים ותשלח פארות" (י"ז, 6), ואף "כפנה שרשיה" אל נשר אחר (הוא מלך מצרים) "להשקות אותה מערוגות מטעה - - - לעשות ענף ולשאת פרי להיות לגפן אדרת" (י"ז, 7 - 8).

לסיכום-ארכז התרופות היהודי -4 המינים

´ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, כפֹת תמרים, וענף עץ עבת, וערבי נחל ושמחתם לפני ה´ אלהיכם שבעת ימים´.
ויקרא כג, מ

חז´ל למדו מכאן שמן התורה יש ליטול את ארבעת המינים בכל מקום רק ביום הראשון (´ולקחתם לכם ביום הראשון´), ואילו ב´מקדש´ בלבד (´לפני ה´ אלהיכם´) התורה מצווה לקחתם כל שבעת ימי החג (´...שבעת ימים´).
עם זאת, לאחר חורבן בית המקדש השני, הרחיבו חז´ל את המצווה ותיקנו (´מדרבנן´) שיש ליטול גם מחוץ למקדש כל שבעת הימים, זכר למקדש.
עוד גזרו חז´ל שארבעת המינים לא יינטלו בשבת (כמו שגזרו על שופר ועל קריאת מגילה בשבת), מחשש שיעבירו אותם ארבע אמות ברשות הרבים (שזהו אחד מאיסורי שבת). מתחילה הגזרה הזו הייתה רק בששת ימי החג האחרונים, ולא ביום הראשון, אך לאחר החורבן הגזירה הורחבה לכל הימים משנה תורה, הלכות שופר סוכה ולולב, ז, יג-יח.

מסורות:

המדרש (ויקרא רבה ל´) מוצא סמליות בארבעת המינים החקלאיים בסוכות:
האתרוג - יש לו טעם ויש לו ריח - דומה לאלו השומרים על התורה וגם עושים מעשים טובים.
הלולב (תמר) - אשר יש לו טעם אך אין לו ריח, דומה לאלו השומרים את התורה אך אינם עושים מעשים טובים.
ההדס - יש לו ריח אך אין לו טעם, דומה לאלו אשר עושים מעשים טובים, אך אינם שומרים את התורה.
הערבה - אין לה ריח ואין לה טעם, דומה לאלו אשר אינם עושים מעשים טובים, ואף אינם שומרים את התורה.

בשיר ´סוכה ולולב לעם סגולה´ נאמרה פרשנות נוספת לארבעת המינים, היא כמשל לאושפיזין:
שלושה בדי הדס רומזים לשלושת האבות: אברהם יצחק ויעקב.
שני בדי הערבה רומזים לאחים משה ואהרן.
הלולב מזכיר את יוסף שזקף קומתו כנגד אחיו.
והאתרוג רומז לדוד המלך.

בהושענות של רס´ג מתארים את ארבעת המינים כמשל לאברי גוף האדם הבאים לכפר על האדם:
האתרוג דומה ללב, והוא מכפר על הרהורי לב של חטא.
הלולב דומה לעמוד השדרה של האדם, והוא מכפר על הגאווה.
ההדס דומה לעיניים, והוא מכפר על הסתכלויות אסורות.
הערבה דומה לשפתיים, והיא מכפרת על לשון הרע.

מכאן שנצטווינו לקחת ארבעה צמחים שמייצגים לא רק את עולם הצומח אלא גם את השונות באדם. המסורת מצפה מאיתנו לנענע את כל ארבעת המינים כאשר הם מאוגדים יחדיו, לארבע רוחות השמיים וכלפי מעלה ומטה. באופן זה אנו ממליכים את אלוהים בכל קצוות תבל, בשמים ובארץ.
כיוון שבעם ישראל שוכנים כל ארבעת המינים, ומה לעשות, הרי לאבד את חסרי הטעם והריח אי אפשר, צווה האל ´יקושרו כולם אגודה אחת, והם מכפרים אלו על אלו´.

הדימוי יפה ומיוחד. אך נראה שאבותינו לא הצטיינו בדיוק, ובעיקר לא בבוטניקה ובידיעת סגולותיהן המרפאות של הצמחים. לכל אחד מארבעת המינים יש סגולות ריפוי משלו. אך אין ספק שבעוד האתרוג משמש בעיקר להכנת ריבות (לא מי יודע משהו) הרי שהערבה, זו שמייצגת את חסר ההשכלה וחסר מעשים טובים, היא שהעניקה את האספירין, התרופה אולי הראשונה בחשיבותה, לעולם!

בהמשך המאמר נתמקד במסורת ובתכונות הרפואיות של כל אחד מן המינים הבאים:

פרי עץ הדר - האתרוג - Citrus medica
בתלמוד (מסכת סוכה לה, א) מבואר שפרי עץ הדר הוא פרי האתרוג, ומובאים לכך טעמים שונים:
נאמר ´פרי עץ´, דהיינו שטעם הפרי כטעם העץ; והאתרוג הוא פרי שטעם עצו כטעם פריו.
המילה ´הדר´ מזכירה ´דיר´, שמאכסן בו גדולים עם קטנים, כמוהו כעץ האתרוג, אשר בו יש פירות גדולים (הפירות של שנה שעברה) יחד עם פירות קטנים (פירות השנה).
המילה ´הדר´ מזכירה את המילה היוונית ´הידרו´ (hydro), מים, והאתרוג הוא פרי ´הגדל על כל מים´.
נאמר ´פרי עץ הדר´ - ´הדר באילנו משנה לשנה´, דהיינו, פרי אשר נשאר על העץ כל השנה; וגם תנאי זה מתקיים באתרוג.
כן ציין הרמב´ן ששורש המילה ´אתרוג´ בארמית הוא רג´ג - מלשון ´חמדה´ ו´נעים למראה´, כלומר, ´הדור´ (אונקלוס מתרגם את הביטוי ´לא תחמוד´ - לא תרגג).
מקור השם אתרוג הוא כנראה בפרסית - תוּרוּנג´, שם המזכיר את המילה האנגלית orange, תפוז.
יש הסוברים כי פרי עץ הדעת היה אתרוג.

למעשה, כפי שציין כבר הרמב´ם, טעמים אלו הם טעמים שבדיעבד, ולמעשה נוטלים אתרוג מפני שכך נהגו תמיד, וזוהי המסורת על זיהוי הפרי.

האתרוג (Citrus medica) הוא מהקטנים שבין עצי ההדר הלימוניים. ´תנאי הקבלה´ של האתרוג לארבעת המינים נוקשים במיוחד עקב דרישות כשרות מחמירות: הפיטם חייב להיות שלם ועם עוקץ, הפרי צריך להיות מהודר, בלי כתמים, אבל עם בליטות ושקעים, ואסור לו להיות מורכב עם פרי הדר אחר, הוא צריך להיראות כמו מגדל: רחב יותר למטה וצר למעלה ואסור שהקליפה תהיה רכה מדי, סדוקה, יבשה או מקולפת. אילו רק חלק מהדרישות, כך שלא מפליא שמדי שנה מחיר האתרוגים מרקיע שחקים עד חלוף החג.

בית הגידול הטבעי של האתרוג:
בעיקר באזורי החוף הצפוניים והעמקים. בסוף המאה השמונה-עשרה חל מחסור בגידול הארץ ישראלי. לכן נאלצו יהודי גלות אירופה להסתפק באתרוגים שגודלו במיוחד לסוכות על ידי איכרים בארצות הים התיכון ובעיקר מיוון באזור קורפו. אלא שבאמצע המאה התשע עשרה התחיל מאבק למען אתרוגי הארץ. במהלכו של המאבק הושמץ האתרוג היווני ככזה שעשו בו הרכבה עם לימון והוכרז עליו חרם צרכני. פרדסני הארץ נצלו את ההזדמנות העסקית למרות שאתרוגי ישראל לא היו יפים ומהודרים כמו אחיהם בחו´ל. ובנוסף, עד שהגיעו אילו לאירופה מצבם היה לא טוב במיוחד. מאידך, היה להם יתרון הילכתי שנתמך על ידי הרב קוק, וכך כבש האתרוג הארץ-ישראלי את העולם.

תיאור האתרוג:
זהו עץ קטן בעל קוצים קצרים. עליו מוארכים ומשוננים כמשור. הפרחים ערוכים במכבדים וצבעם לבן. הפרי דמוי-ביצה או מוארך. בעל פטמה בקצהו, צבעו צהוב-לימון. הקליפה החיצונית חלקה או מחוספסת וכשהיא מבשילה היא מדיפה ריח נעים. ציפת הפרי חמוצה.

מקורות ופולקלור:
במסכת סוכה לה ע´א נאמר שהאתרוג ´פרי עץ - שטעם עצו ופריו שוה´. גם אבותינו תהו כיצד מצאו הקדמונים טעם בעץ והרי אפילו בפרי אין טעם רב? אולי במשך השנים חלה ירידה באיכות הטעם?

המסורת מספרת שבתחילת הבריאה חטאה הארץ. אלוהים צווה על האדמה להוציא ´עץ פרי עושה פרי למינו´. רש´י (בראשית א יא עפ´י ב´ר ה, ט) פירש: ´שיהא טעם העץ כטעם הפרי´. זהו ביטוי של יצירה אידיאלית, אלא שהארץ חטאה והוציאה רק עצים עושי פרי. יצאו מכלל זה האתרוג שטעם עצו ופריו שווה.
כיוון שבבראשית כתוב: ´ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים...´ מייחסים את האתרוג (ולא התפוח!) כאילו הוא היה פרי עץ הדעת. מכאן שהשימוש בו הוא מעין תיקון לחטא התאווה של האדם הראשון.

מוצאו בהודו-סין, משם עבר למצרים ולארץ-ישראל. בתנ´ך הוא נזכר כ´פרי עץ הדר´ (ויקרא כ´ג, מ´) והירושלמי מפרש: ´עץ שפריו הדר ועצו הדר´ (סוכה, ג´, ה´). בהודו נחשב האתרוג כפרי קדוש. תיאופרסטוס (370-285 לפנה´ס) מציין שכשמניחים את האתרוג בין הבגדים הוא מרחיק עש ופליניוס (79-23 לספירה) כותב שיין שהשרו בו פירות וזרעים של אתרוג מטהר את הפה ופועל נגד רעל. אבותינו האמינו כי האתרוג מרבה את הזרע ויפה לנשים מעוברות וכן סברו כי אשה הרה האוכלת את פיטם האתרוג יולדת בן זכר.

רפואה עממית:
אסף הרופא מציין שגרעיני האתרוג מועילים לכאבי כליות ושמן שהופק מהקליפה יפה לכאבי אוזניים. הרופא היהודי ממצרים יצחק בן שלמה (מת בשנת 932) כותב שמיץ אתרוגים משקיט את דלקת המרה, מחזק את הבטן ומעורר תיאבון. הרב צהלון (1693-1630) משבח קליפות אתרוג מסוכרות כמאכל המוסיף תיאבון, עוזר לעיכול ומוסיף כוח לבטן ולכבד. טוביה הרופא מציין שפריו יפה לכל חולי, משמח את הלב, מזין את הגוף ומרווה את הצמא למים. הרמב´ם ממליץ על האתרוג כתרופה לעקיצות ונשיכות של בעלי חיים ומוסיף שמשקה מעליו יועיל ויבריא החולה החלוש.

מקורות רפואה במסורת היהודית:
[מבוסס על ספרו של ניסים קריספיל]
כתב בספר ´נפלאים מעשיך´ ´האתרוג נחמד למראה וטוב למאכל, ובו סגולות רבות ונפלאות. קליפתו מסירה כל כאב פנימי ומחזקת את הגידים, כשעושים מזה מירתח כמו תה ושותים את זה, וממתיקים בסוכר או דבש, ויש בו מרירות, אך זה בריא לגוף. אכילת אתרוג טוב לכבד, ומרווה את הצמא, וגרעיני האתרוג, טובים לכל, והפרי כולו משמח הלב ומחזק את הגוף, והוא רפואה לכל מחלה´. וכתב בספר ´טעמי המנהגים´ בשם ילקוט משה ת´ל ´סגולת האתרוג מי שנתאלם וניטל ממנו הדיבור יקחו קליפת אתרוג ושימו בפיו של החולה, ותראו פלאות, וקליפת האתרוג, מחזקת את הלב, יעשו מזה תה, וישתה מזה הסובל כמה ימים עד שייטב לו, או יאכל הקליפות, ובגלל מרירותן ישים קצת סוכר וימצוץ אותן ויתרפא´.
על חשיבות האתרוג, כתב רבינו הרמב´ם בפרקי משה ברפואה, ´האתרוג הוא התפוח הרפואי החשוב ביותר, ויש בו הרבה רפואות לגוף, גם אם לא ימצא הפרי, לוקחים מהעץ או מהעלים, ומבשלים כמו תה, ושותים מזה כפי הצורך, והוא טוב לכל חולי ולכל מחלה, וירפא אותם בסגולתו´. פרי האתרוג, טוב לאכילה לנשים שנמצאות בהריונן, וטעמו וריחו העדין של האתרוג מעדן הגוף של האם והתינוק. ופרי הדר זה נמצא בכל ימות השנה בעץ וקל להשיגו לאכילה, לבריאות ולרפואה. האתרוג, פריו ועצו ועליו כולם רפואיים, וטובים לרפא כל מחלה. ריחו מעדן הנשמה, וטעמו מבריא את הגוף ומחזקו. האתרוג נרמז לצדיק יסוד עולם, וטוב הוא לגדולים ולקטנים, ופרי זה גדל בארצנו בשפע טוב.

עצי האתרוג באתיופיה מכילים חומרים שונים, ביניהם פחמימן בשם Terpene, אשר יחד עם מגנזיום יוצר חומר משולב רב השפעה בשם MTC. הוכח כי לחלק מחומרים אלה פוטנציאל לעיכוב התרבות תאי סרטן, חיידקים ופטריות, שהשילוב ביניהם יוצר ככל הנראה אפקט משולב לפעילות אנטי דלקתית, ואפקט חיטוי יעיל ביותר, גם במינונים נמוכים.
מחלות החניכיים השונות, בשלביהן המתקדמים, גורמות לדימומים, כיבים, כאבים וזיהומים קשים, ובשלב מסוים אף נדרש ניתוח בו חושפים את החניכיים ומקציעים את השורשים ליצירת שטח מגע יעיל יותר בין רקמת החניכיים והשן.
הדלקת החריפה לא נגרמת בגין פעילות החיידקים באופן ישיר, אלא בעיקר בהשפעת פעילותו של אנזים מסוים המופרש על ידי הגוף, שמטרתו מלחמה בחיידקים.
ה MTC הנמצא בפרי האתרוג, בענפיו ובעליו, פועל ככל הנראה כחומר מחטא המעודד את יצירת נימיות הדם במקומות שנפגעו, ואף בונה מחדש את חומר השן שנהרס.´

מחקרים רפואיים:
קליפת הדר האתרוג מכילה limettin , stigmasta-5, 22-dien-3-ol ו- palmilic acid . כמו כן היא מכילה חומר בשם naringenin אשר גילה תכונות ואזורלקסנטיות (מרפות כלי דם ולפיכך גם מורידות לחץ דם). מחקר יפאני מגלה כי ממתיקים טבעיים כמו סוכר, פרוקטוז או דבש פוגעים בספיגת חומר מהמעי הגס בשם naringin (אך לא בפעילותו) ופוגעים בפעילות ה naringenin .

האתרוג ברפואה היהודית
האתרוג - Citrus medica - מצוין במאגרים הבוטאניים כוריאציה של הצמח הסינית Citrus sarcodactylis Fructus הנקרא בסינית: Fo Shou . הוא שייך לקטגוריית מווסתי הצ´י, כדרכם של צמחים ארומאטיים רבים. האנרגיה שלו חמימה, בדומה לקליפות הדר אחרות והוא מר וחריף. בהיותו צהוב וריחני הוא חודר לטחול ולקיבה. מרירותו מאפשרת כניסה גם לכבד, במיוחד כאשר הוא נקטף בעודו ירוק.
תפקידים:
מניע את צ´י הכבד. לכן מתאים לכאב היפוכונדרי, נפיחות וגיהוקים על רקע תקיעות צ´י הכבד. מניע חזק את הצ´י אך חלש יחסית בהפסקת כאב. מאזן בין הטחול לקיבה במצבי תקיעות צ´י הטחול והקיבה עם כאב בטן. לטיפול בכאב ונפיחות, ירידה בתיאבון וגיהוקים. מייבש לחות ומסלק ליחה בשיעול כרוני. פחות יעיל במצבים ראשוניים של שיעול עם ליחה.
עם זאת יש לציין שהשימוש בו אינו נפוץ כמו השימוש בקליפות הדרים אחרות, ולמרות היותו פרי מהודר וריחני, הסינים לא מצאו בו סגולות יחודיות ונתנו הרבה יותר מקום לשימוש בקליפת המנדרינה או לקליפת התפוז המר, למשל.

לסיכום:
מכל האמור לעיל אנו יכולים להסיק, שעל אף תכונותיו הרפואיות המסוימות, ושימושיו למיני ריבה, עיקרו לשם הידור מצוות חג הסוכות. יש לו טעם ויש לו ריח ואפשר בקלות לוותר עליו!

לולב - התמר התרבותי - Phoenix dactylifera

תיאור התמר:
כפות תמרים הן ענפים של דקל הצומחים במרכז הדקל, לפני שהעלים נפרדים (כעין שרביט). ענף זה נקרא בלשון חז´ל לולב. התמר התרבותי (Phoenix dactylifera), ממנו לוקחים את הענפים המשמשים כלולב, הוא סוג מסויים מתת משפחת התמריים.

בית הגידול הטבעי של התמר:
התמר אוהב בעיקר חום ויובש, ולכן נותן פרי בעיקר בעמקים החמים - עמק הירדן, עמק בית שאן, בקעת כנרות ובערבה.

מקורות ופולקלור:
לתמר בעת עפיצותו (כאשר הוא בוסר) מיוחסות תכונות, לאו דווקא נעימות: ´כל התמרים קשי העכול, יחדשו כאב הראש בעת החפץ הגדול לאכלם. ועוקצים פי האצטומכא (בטן) ונושכים אותה, והבוסר מהתמרים ממלא הגוף ליחות נאות ופגות, ומחדש סמור ורתת, וקשה להתחמם, וסותם הכבד´.
וגם מזכירים במקורותנו כי התמרים הם סגולה להשמנה. כל השמנמנים שאוהבים פירות יבשים - הוזהרתם! ´המאכלים העבים (המשמינים) הם מיני... התמרים´.
ואין טוב בלי רע: ´התמרים מן הדקל סותמים הכבד ומנפחים הראש ברוב הכימוס, והרטוב יותר רע מן היבש הרבה. ויש לו סגולה להוליד הטחורים. ולב הדקל והוא הנקרא אל-חריות, מוליד זרע רב ועוזר אל המשגל´.

רפואה עממית:
במשנה (מסכת סוכה ג, ד) אומר רבי ישמעאל שיש לקחת למצווה זו אתרוג אחד, לולב אחד, שלושה הדסים, ושתי ערבות. רבי עקיבא חולק עליו וסובר שמכל מין יש לקחת אחד, אך דעתו של רבי ישמעאל נפסקה להלכה.
עם זאת, ניתן מעיקר הדין גם להוסיף הדסים נוספים, לנוי, כמו שמופיע במנהגי יהודי תימן. כמו כן התגלה מטבע עתיק מימי בר כוכבא המתאר את ארבעת המינים.

נענועים
נענוע הלולב עם שאר המינים הינו מעיקר המצווה. סדר הנענוע נפסק להלכה על ידי הרמב´ם במשנה תורה. בתקופות מאוחרות יותר התפתחו מנהגי נענוע שונים, חלקם בהשפעת הקבלה.
נוסח התפילה הוא ´על נטילת לולב´ ולא ´על נטילת ארבעת המינים´, הואיל והוא גבוה מכולם ולכן הנחשב ביותר.

לולב
לפי הרמב´ם, ´כפות תמרים´ הם ענפים רכים של דקל שצומחים לפני שהעלים נפרדים. גם ללולב יש כללים מגבילים: גודל הלולב חייב להיות יותר מארבעה טפחים (כ 32-39 סנטימטרים). לולב העשוי כעין מניפה (כענפי הדקל הרגילים), פסול לכל הדעות. אם נקטם ראשו של הלולב הוא נפסל. הלולב חייב להיות ישר.
(אך אם הוא נוטה לצד השדרה, הרי זו דרך גדילתו וכשר). נהוג להדר אחרי לולב שקצהו אינו מחולק כלל.

התמר מקובל מאוד ברפואה העממית של עדות ישראל וערביי הארץ. על פי הרפואה העממית אכילת הפירות מגבירה את כוח הגברא, מומלצת לחולי אנמיה, לתורמים דם, לסובלים ממחלות בדרכי העיכול, לחולי לב ולאלה הנתקפים בבולמוס אכילה וברעבון תמידי.
למחלות מין: אוספים את אבקת פרחי התמר וחולטים אותה במים רותחים. את המשרה המתקבלת שופכים לאמבט מים חמים ושוהים בו כמחצית השעה. הכמות: חופן אבקה לליטר מים.
לטיפול בפצעים: קולים את גרעיני הפרי עד שישחימו, כותשים אותם לאבקה ומפזרים אותה על פצעים מוגלתיים או פתוחים. אבקה זו יעילה גם לעצור דימום מהאף.

מחקרים רפואיים:
התמר התרבותי (Phoenix dactylifera), מכיל רכיבים רבים כמו Procyanidin oligomers וגליקוזידים פלבונואידים כמו luteolin , quercetin ו- apigenin .
הרכבו התזונתי כולל ריכוזים גבוהים של סוכרים (44-88%), מעט שומנים (בעיקר בגרעין), 15 מלחים ומינרלים, ויטמינים, סיבים תזונתיים (לרבות פקטין) בכמות משמעותית (6-12%) וכמות קטנה של חלבון.
השמנים מכילים גם חומצות שומן רוויות (כמו ברוב הדקלים) וגם לא רוויות כמו palmitoleic, linoleic , linolenic ובעיקר oleic .
התמר מכיל מינרלים בכמויות משתנות כמו בורון, קלציום, קובלט, נחושת, פלואור, ברזל, מגנזיום, מנגן, אשלגן, אבץ ועוד, כך שהוא יכול להזין את הגוף במרכיבים החסרים במצבי אנמיה וחסר צ´י ודם שונים.
התמר מכיל מגוון ויטמינים הכוללים תיאמין B1 , ריבופלאבין B2 , ניאצין, ויטמין A וכמות מצומצמת של ויטמין C .
למעשה, אלמלא ריכוז הסוכרים הגבוה בתמר, הרי שערכו התזונתי גבוה מאוד ומתאים לתחזוקת אנרגיה במצבי חוסר מתמשכים.

התמר ברפואה היהודית
התמר התרבותי - Phoenix dactylifera , כפי שאנו מכירים אותו, אינו מוכר בסין ובארצות המזרח. פירות הדומים לו בטעמו ובצורתו נקראים בטעות Chinese date אך שהם שייכים למשפחת השיזף ואינם מאותו מין. יחד עם זאת, בגלל המתיקות, בית הגידול ומאפייני צורה, צבע וטעם, ניתן לשייך לתמר הסיני תכונות אנרגטיות דומות (המשותפות לפירות רבים מסוג זה) לצמח Ziziphi Jujubae Fructus הנקרא בסינית Da Zao .
הצמח שייך לקטגורית מחזקי הצ´י (כפרות מתוקים אחרים) והוא אכן מתוק בטעמו. האנרגיה שלו ניטרלית וחודרת לטחול ולקיבה. הוא מחזק צ´י הטחול והקיבה ולכן מתאים למצבי תשישות, קוצר נשימה, ירידה בתאבון ונטייה לשלשולים. יש לזכור שאכילה מועטה ממנו מדי יום מחזקת אך עודף עלול להוביל להצטברות ליחה. כמו כן קיימות עדויות שהוא מגן על הכבד מפני הרעלות ולכן מתאים למצבים של רקע אלרגי (שמתחברים לחום בכבד וחסר הולדינג בטחול).

לסיכום:
לתמר, בניגוד למקורות, יש טעם ויש ריח (בדקתי, ריח נעים אפילו). הוא מזין ותורם לבריאות. בין הפירות הוא נחשב לאחד המזינים ביותר אך גם עתירי סוכר ולכן בעייתיים מבחינה זו. יתרון נוסף שלא הוזכר: הוא אחד הפירות שכמעט ואינם עוברים ריסוס. מבחינות אילו ניתן לשלב אותו בתפריט אך כדאי להיזהר ולא להגזים בכמויות.
עמידותו הרבה בתנאי קרקע קשים ומדבריים מייחסת לו כוח איתנים מול הטבע. ייתכן שזה אמנם כך. מכאן, שכשאנו שומעים על אנשים שיש להם טעם (שומרי תורה) אך אין להם ריח (מעשים טובים) כדאי שלא נמהר לחרוץ את הדין. אולי התברר שמי שגזר את הטיעון הזה סבל מפגם בחוש הריח שלו...

הדס - Myrtus communis = Myrtle

בית הגידול הטבעי של ההדס:
בית הגידול החביב על ההדס הירוק תמיד הוא איזורים קרירים והרריים. השיח גדל באזור האגן המזרחי של הים התיכון באזורי חורש. מקומות מתאימים בארץ: הר כנען, עמק הירדן העליון ורמת הגולן. ההדס דורש טיפול מיוחד, ולכן כמעט ולא ניתן למצוא אותו סתם כך בטבע, בגידולי בר. מקור השם הלטיני myrtus מהמילה האכדית murru שמשמעה ´מר´. המילה communis משמעה ´מצוי´.

תיאור ההדס:
´ענף עץ עבות´, קבע הרמב´ם, הוא ההדס (Myrtus communis), וכדי שיהיה עבות צריכים לצאת מכל קן לפחות שלושה עלים ירוקים ושווים בשורה אחת. גודל ההדס חייב להיות גדול משלושה טפחים ( כ 24-29 סנטימטרים).
אם פירות ההדס, הקרואים ´ענבים´, מרובים מהעלים וניכרים בצבעם - ההדס פסול עד שימעט את הענבים .

מקורות ופולקלור:
בתרבות המקראית ההדס נחשב כסמל הטוב והיפה: ´תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד הדס´ (ישעיהו נ´ה, י´ג). מעלי ההדס הפיקו את קטורת המור שהכוהנים נהגו לבשם בה את חצר בית המקדש. בתקופת התלמוד סימל ההדס מזל טוב: ´הרואה הדס בחלומו נכסיו מצליחים לו´ (גמרא, ברכות, נ´ז).
גם העמים הקדומים יחסו לו תכונות של פריון ואהבה והשתמשו בו בפולחנים לאשתורת, לאפרודיטה ולוונוס, אלות האהבה והפריון.

באתונה שביוון שופטי הציבור נהגו לאחוז בהדס בעת הדיונים המשפטיים. ההדס סימל את מחזור החיים והמוות, והיוונים נהגו להניח זרי הדס על קברי המתים, אך גם לעטר בהם טקסי כלולות. יתכן מאוד שמקור השם העברי הדס על שמו של Hades אל השאול היווני.
ברומא הכלות קושטו בזרי הדס פורחים. הנוהג הזה פשט גם בקרב היהודים ומסופר על רבי יהודה שהיה נוטל ענף הדס ומרקד לפני הכלה ואומר: ´כלה נאה וחסודה´( כתובות, י´ז , ע´א). אגדות יווניות ורומיות קושרות את ההדס לאהבת נשים: לפי אגדה אחת הפכה אתנה את אהובתה מרסיני לשיח הדס, לאחר שחברותיה הרגוה מתוך קנאה ביופיה ובגבורתה. אגדה רומאית אחרת מספרת על וונוס שחיזרה אחר עלמה יפה בשם מירנה, אלא שהיא לא נעתרה לחיזורי האלה משום שאהבה גבר בן תמותה. בכעסה הפכה אותה וונוס לשיח ההדס.

רפואה עממית:
לצמח מיוחסות תכונות רפואיות רבות (כדרכם של צמחים ארומאטיים רבים). למשל:
טיפול בפצעים, כוויות ופריחות: לייבש עלים במקום מוצל ולכתוש אותם עד לאבקה. לערבב עם מעט שמן זית ולמרוח על הפצע או לפזר את האבקה על האזור הפצע.
לניקוי שיניים וחניכיים: להרתיח 5 דקות חופן עלים בכוס מים ולגרגר מספר פעמים ביום.
לכאבי ראש: לייבש עלים לטחון אותם דק ולהשרות בחומץ ענבים עד שהתמיסה מאדימה. לאחר מכן למרוח על כל הגוף.
לכאבי אוזניים: לטפטף שמן הדס אל תוך האוזן.
למחלות כמו סוכרת, שלשול, בעיות עיכול, טפילי מעיים, בחילות, שפעת ואסטמה: להרתיח 5 דקות עלי הדס ביחס של כפית על כוס מים ולשתות מספר פעמים ביום.
לחיזוק השיער: למרוח שמן הדס על השערות פעמים בשבוע. יש לערבב 10 טיפות שמן אתרי של הדס בכף שמן נשא.
ליבלות: למרוח שמן הדס על היבלת. להדס פעילות אנטי ויראלית.
לחיסון התינוק הרך מפני מחלות: על פי מנהג דרוזי כותשים עלים יבשים ומערבבים בשמן זית. בתחילה מורחים את התינוקות שאך נולדו במלח כסגולה להגנה. משהים את המלח שלושה ימים על העור, אחר כך רוחצים את התינוק ומושחים במשך שבוע ימים את עורו בשמן עם ההדס. למרות ששיטת טיפול זו מופיעה גם במקורותינו: ´תינוק בן חודש ועד בן שנה אמו מרחצתו וסכתו בשמן ומושחת את כל גופו בהדס יבש´ (תשובות הגאונים, אס, עמ´ 162) לצורך מסיכת התינוק בשמן הדסים כסגולה למניעת גירויי עור, יש לזכור שרגישות או אלרגיה לכל שמן אתרי עלולה להיות מסוכנת בגיל הרך ולכן עדיף לנהוג בשיטות אלטרנטיביות.

מחקרים רפואיים:
מיצויי הדס התגלה כיעל לצמצום נזקים של פטריה רעילה בשם אפלטוקסין. נמצא כי המיצוי האלכוהולי והמיצוי עם מתיל אצטאט הפגין את התוצאות היעילות ביותר כהגנה בפני הרעלן. המיצוי הראה תכונות המנטרלות רדיקלים חופשיים. מחקר אחר הצביע על כך שפעילותו של המיצוי האלכוהולי נמשך ללא יותר משלושה חודשים.

מיצוי הידרוכלורי של הדס נמצא עשיר בפוליפנולים כמו flavonol glycosides ובעיקר מסוג טאנינים כמו galloyl-glucosides , ellagitannins , galloyl-quinic acids . השפעת חומרים אילו נבדקה על מידת החמצון של LDL המושרת על ידי יוני נחושת. כמו כן, נמצא כי מיצוי ההדס צמצם יצירת דיאנים (קשרים כפולים). ההשפעה נוגדת החמצון היתה יעילה ביותר במיצוי הידרוכלורי, לאחר במיצוי אתילאצטאט ולבסוף במיצוי מימי. ממצאים אילו מכוונים ליעילות האנטי אוקסידנטית בעיקר של נגזרות ה galloyl .

הדס ברפואה היהודית
הדס מצוי - Myrtus communis = Myrtle . זהו צמח מערבי שאינו מוכר בסין ובארצות המזרח. עליו הירוקים והמרים מתאימים לצמחים רבים המנקים את הכבד ומטהרים רעלים. בגלל ריחו ותכונותיו הארומאטיות ניתן לשייך לו מאפיינים אנרגטים הדומים לצמחים אחרים. הצמח מתאים לקטגורית הצמחים הארומאטיים מווסתי צ´י. הוא משפיע על הטחול והקיבה ובעיקר על הכבד, מניע צ´י, מסלק לחות ומקרר חום ורעילות מהכבד. לכן הוא מתאים לסילוק פריחות וחום רעילות מרמת העור ומרמת מערכת העיכול, מרגיע כאבי ראש על רקע עליית יאנג הכבד וכדרכם של צמחים רבים המשפיעים על הכבד הוא מסלק רוח חיצונית.

לסיכום:
אולי יש לו ריח ואין לו טעם (דווקא יש לו טעם, אלא שהטעם מר ולא טעים) אבל אין ספק שיש בו יותר מהנראה, וזו תהיה החמצה אם ההדס ישאר מוגבל לארבע קורות הסוכה.

ערבה - willow tree - Li Gen Bai Pi

תיאור הערבה:
לערבה יש קנה אדום ושהעלים שלה חלקים ופונים כלפי מטה. ממשפחת הערבתיים, שגובהו 10-3 מטר ויותר. הוא צומח בר בגדות נחלים, נהרות ואגמים. גודל הערבה חייב להיות גדול משלושה טפחים (כ 24-29 סנטימטרים). גזעו מסועף וקליפתו מכוסה צלקות. עליו אזמלניים, משוננים בקצותיהם ומכוסים בשערות משי בהירות ודקות. הוא נשיר ומותיר עלים מרובים סביבו.

בית הגידול הטבעי של הערבה:
עץ הגדל בר ובשפע על גדות נחלים וליד מקורות מים. ערבי נחל הם מין ידוע של צמח הגדל בנחלים הקרוי בשם ´ערבה´. ישנו מין הדומה מעט לערבה, אך פסול, והוא נקרא צפצפה. על פי ההלכה, אי גידול הערבה בנחל אינו פוסל את הערבה, והשם ניתן רק משום שלעתים קרובות גדל הצמח ליד נחלים.
עץ הערבה גדל במקומות רבים בעולם, במרכז ודרום אירופה באמריקה הצפונית, אגן הים התיכון ובכלל זה ישראל.

מקורות ופולקלור:
הערבה זכתה להימנות עם ארבעת המינים, אשר מברכים עליהם בחג הסוכות: ´ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ-עבות וערבי-נחל´ (ויקרא כ´ג, מ´). אבותינו ניצלוה גם לתעשייה, בעיקר לקליעת סלי נצרים: ´והעניים מביאין אותם בסלי נצרים של ערבה קלופה´ (ביכורים ג´, ח´).
על פי המנהג, ערבה שנקטם ראשה, פסולה לברכה בסוכות. העלים צריכים להיות משוכים, ולא עגולים.

רפואה עממית:
משתמשים בקליפת העץ, בעלים, בניצנים ובזרעים. את קליפת העץ אוספים בתחילת האביב או הסתיו מענפים בני 3-6 שנים ומיבשים לשימוש עתידי. קליפת העץ המרה משמשת כאספירין ומהווה למעשה מקור להכנתו. בעבר הרחוק קליפת הערבה שימשה להקלה מפני כאבים שונים. כמו כן היו נפוצים שימושים שונים ואחרים:
עלים כתושים היוו חלק מפורמולה משתנת.
תמצית עלים או קליפת עץ שימשה לטיפול חיצוני בקשקשים.
תה הערבה (המבושל כעשר דקות מ 1-2 גרם קליפת עץ בכוס מים רתוחים) שימש לטיפול בחום, צמרמורות, דלקות פרקים וכאבים ריאומאטיים. מבקרים אילו הומלץ לשתות עד 5 כוסות ביום. כמו כן התה שימש לשטיפות עיניים ולחיטוי פצעים, או כחלק מאמבט מים במצבים של כאבים בפרקים.
דרך שימוש אחרת היא אמבט מתמצית ערבה: מבשלים קילוגרם עלים, שורשים וקליפות של ערבה לבנה בשלושה ליטר מים במשך שעה. מסננים את המרתח ויוצקים אותו לאמבט מלא במים חיים. שוהים באמבט כחצי שעה. טיפול זה שימש לפצעים, כוויות ונגעי עור שונים.
עם כל זאת יש לזכור שהערבה הוא צמח המכיל חומצה סליצילית (אספירין) ותופעות הלוואי, כמו דלקת בקיבה, למשל, עלולות לחול על כל המשתמש בה.

במשך אלפי שנה ה Salicin שבעץ הערבה שימשו למטרות אנלגטיות (הרגעת כאבים) ואחרות. במאה התשע עשרה הצליחו לבודד את החומר הפעיל והיום האספירין הוא תרופה מרכזית לבעיות וסקולריות, ראומטיות, ויראליות ועוד. לאחרונה חוקרים אותו גם בהיבט של טיפול אנטי סרטני.

מחקרים רפואיים:
המרכיב העיקרי הפעיל בה, הוא הגליקוסיד סליצין אשר מומר בגוף לחומצה סליצילית, הוא האספירין.
חומר זה פועל להורדת חום הגוף, על-ידי הגברת ההזעה. השימוש בערבה מקטין גם סכנת הידבקות טסיות דם
והיווצרות קרישי-דם פנימיים.

מחקר משותף של דנמרק וסין מצביע על תכונה מעניינת נוספת של עצי הערבה. נטיעתם מצמצמת את כמות הזיהום של ציאנידים באדמה שסביבם. אף שעץ זה לא היה בשימוש תדיר ברפואה הסינית, לאחרונה מרבים בנטיעת עצים אילו במזרח הרחוק.

ערבה ברפואה היהודית
Willow White = Prunus Salicina = Li Gen Bai Pi
לאספירין תופעות לוואי ידועות כמו: כיב קיבה, דימום בצואה, פריחות, פגיעה כליתית, טרומבוציטופניה (ירידה ברמת הטרומבוציטים), איבוד שיער וטיניטוס.
מדובר בתרופה חמימה אשר משפעלת את ה Wei Qi ומסלקת גורמים פתוגנים בעזרת ייזוע. התרופה פועלת גם באופן פנימי ומניעה את צ´י והדם, כך מונעת סטאזיס וקואגולציות. בשימוש לטווח ממושך היא פוגעת ביין של הקיבה והכליות, דבר המתבטא באופן סימפטומאטי בטיניטוס, בעיות שמיעה, נשירת שיער ופגיעה כלייתית. החום של התרופה עלול להוביל גם לדימום.
אנרגטיקה: מכאן שהאספירין וחומרים המכילים אותו בריכוז גבוה, חמים, משתייך למשפחת הצמחים החיצוניים החריפים והחמימים, מסלק פתוגנים חיצוניים מהריאות ומשפעל את ה Wei Qi. מניע דם ומונע קואגולציות. בשימוש יתר פוגע ביין של הקיבה והכליות.

לסיכום:
את הערבה שמו בין ארבעת המינים כדי להעליב. כדי להזכיר לאדם שאין בו טעם ואין בו ריח (לא תורה ולא מעשים טובים) עד כמה הוא חסר ערך, ויחד עם זאת, להזכיר לו שערכו רב כאשר הוא נמצא יחד עם שאר המינים (כיוון שישראל ערבין זה לזה). אך הנה הפתעה. דווקא מזה שהכי פחות ניתן היה לצפות באה הברכה הרפואית הגדולה לאנושות. אין כמעט תרופה מוערכת ממקור צמחי שתשווה לאספירין ולשימושיו הכמעט בלתי מוגבלים.
אז אם אנו מחפשים את מוסר ההשכל של סוכות - שנכבד את אילו שלא תמיד ניתן לראות בהם ניצוץ כלשהו, ואת הטיפוסים המהודרים נשאיר לרקיחה.