*קוסמטיקה טבעית-
קוסמטיקה ירוקה
natural cosmetics

*צמחי מרפא הבושם:
medicinal plants

*לימודים,קורסים
וסדנאות.
כתובת:
קיבוץ כברי
ד.נ אושרת
25120
המייל שלנו:
mrphbosem@gmail.com‏

טל: 049952122
טלפקס:049952152
נייד: 0505211607

חדש באתר
 

ריפוי הנפש עפ''י הרמב''ם

ריפוי הנפש

ריפוי הנפש מיתוך "שמונה פרקים"-פרק רביעי.
הקדמה לפירוש מסכת אבות
רבי משה בן מימון
פרק רביעי:
רפוי חוליי הנפש
התוכן:
המעשים הטובים - ממוצעים
הערכת שאר המידות
הערכה מוטעית של המידות
ההרגל והסביבה
רפוי-ההפכים בגוף ונפש
תיקון שאר הפחיתויות
נטיית החסידים לקצוות
חיקוי הסכלים
המידה הבינונית בתורה ובנביאים
הנטייה הקלה שבמצוות התורה
הנטייה היתרה ותוצאותיה
מעלתם של המעשים הממוצעים
נטייתו של משה מן הממוצע
סיכום הפרק

הרמב''ם ר' משה בן מימון

הרמב''ם ר' משה בן מימון הנשר הגדול

ריפוי הלכה ל"משה"

ריפוי הלכה ל"משה" המעשים הטובים - ממוצעים
המעשים הטובים הם המעשים השווים, הממוצעים בין שני קצוות, אשר שניהם "רעים": הראשון תוספת והשני חסרון.
והמעלות הן תכונות נפשיות וקניינים ממוצעים בין שתי תכונות גרועות: אחת מהן יתרה, והאחרת חסרה.
ומן התכונות האלה יתחייבו המעשים ההם.
והמשל לזה:
הזהירות, שהיא מידה ממוצעת בין רוב התאווה ובין העדר הרגשת ההנאה. הרי שהזהירות היא מן המעשים הטובים.
ותכונת הנפש, אשר תתחייב ממנה הזהירות, היא מעלה מן המידות.
אך רוב התאווה היא הקצה הראשון, והעדר הרגשת ההנאה בכל הוא הקצה האחרון ושניהם רע גמור. ושתי תכונות הנפש, אשר מהן יתחייב -
1. רוב התאווה - והיא התכונה היתרה
2. והעדר ההרגשה - והיא התכונה החסרה.
- שתיהן יחד פחיתויות מפחיתויות המידות.
הערכת שאר המידות
וכן הנדיבות ממוצעת בין הכילות והפזרנות.
ואומץ הלב ממוצע בין ההעזה ובין רוך הלבב.
והסלסול ממוצע בין ההתנשאות ובין הקרתנות.
והענווה ממוצעת בין הגאווה ושפלות-הרוח.
והשועות ממוצעת בין היהירות ובין הנחיתות.
וההסתפקות ממוצעת בין חמדת-הממון ובין העצלות.
והסבלנות ממוצעת בין הרגזנות ובין חוסר - הרגשת-החרפה.
ובושת-פנים ממוצעת בין העזות והביישנות.
וכן שאר המידות.
ולא יצטרכו לשמות מונחים להם בהכרח, כשיהיו העניינים נתפסים, מובנים.
הערכה מוטעית של המידות
והרבה פעמים יטעו בני אדם במעשים האלה, ויחשבו אחד הקצוות - "טוב" ומעלה ממעלות הנפש.
ופעמים יחשבו שהקצה הראשון הוא "טוב". כמו שיחשבו את ההעזה מעלה, ויקראו את המעז - "גיבור". וכשיראו מי שהוא בתכלית ההעזה והקפיצה לתוך הסכנות, שמפקיר נפשו למות במתכוון וניצל במקרה, ישבחוהו על זה ויאמרו: "הרי זה גיבור".
ופעמים יחשבו שהקצה האחרון הוא "טוב". ויאמרו על -
פחות הנפש שהוא סבלן,
ועל העצל שהוא מסתפק,
ועל נעדר הרגשת ההנאה, לגסות טבעו, שהוא זהיר.
ועל האופן הזה של הטעות, יחשבו גם את הפזרנות והיהירות למעשים המשובחים.
וזה כולו טעות.
ולא ישובח באמת אלא הממוצע, ואליו צריך האדם שיכוון. וישקול מעשיו כולם תמיד עד שיתמצעו.
ההרגל והסביבה
ודע, שאלו המעלות והפחיתויות אשר למידות, לא יגיעו ולא יתיישבו בנפש, כי אם בהישנות המעשים, הבאים מאותה מידה, פעמים רבות בזמן ארוך והרגלנו בהם.
ואם היו אותם המעשים טובים, יהיה המגיע לנו מעלה.
ואם היו רעים, יהיה המגיע לנו "פחיתות".
והואיל ואין האדם בטבעו, מתחילת עניינו, בעל מעלה ולא בעל חסרון, כמו שנבאר בפרק ח', והוא מתרגל בלא ספק במעשים מקטנותו, כפי מנהג קרוביו וארצו -
אפשר שיהיו אותם המעשים ממוצעים.
ואפשר שיהיו יתרים או חסרים, כמו שתיארנו. הרי נפשו של זה - חולה היא.
רפוי-ההפכים בגוף ונפש
וראוי שינהגו בריפויה מנהג ריפוי הגוף.
וכשם שהגוף, כשיצא משוויו, התבוננו אל איזה צד נטה ויצא, ועמדנו כנגדו בהפכו, עד שישוב אל השווי.
וכשישתווה, נסלק ידינו מן ההפך ונשוב אליו במה שיעמידהו על שוויו;
כן נעשה במידות בשווה.
ומשל זה: כשנראה אדם שהגיעה לו תכונה בנפשו, יחסר בה נפשו מכל טובה, וזאת פחיתות מפחיתויות הנפש, והמעשה אשר יעשהו - מן המעשים הרעים, כמו שבארנו בפרק הזה.
וכשנרצה לרפא החולי הזה, לא נצווהו על הנדיבות, שזה כמי שירפא מי שגבר עליו החום בדבר השווה, שלא יבריאהו מחוליו.
אבל צריך שנביאהו לזה לפזר פעם אחר פעם. וישנה מעשה הפזרנות פעמים רבות, עד שתסור מנפשו התכונה המחייבת לכילות.
וכמעט שהגיע אל תכונת הפזרנות או התקרב אליה, אותה שעה נפטרנו ממעשי הפזרנות ונצווהו להתמיד במעשי הנדיבות, ויתחייב בזאת תדיר, ולא יותיר ולא יחסר.
וכן כשראינוהו בפזרנותו, הרי נצווהו לעשות מעשי-הכילות ולשנותם. אבל לא נכפול עליו מעשה הכילות פעמים רבות. כשם שכפלנו עליו מעשה הפזרנות.
והנקודה הזאת היא סדר-הטיפול וסודו.
וזה, כי הפוך האדם מן הפזרנות לנדיבות, יותר קל ויותר קרוב, מהפוך מן הכילות לנדיבות.
וכן הפוך נעדר הרגשת ההנאה להיות זהיר, יותר קל ויותר קרוב מהפוך שטוף התאווה להיות זהיר.
תיקון שאר הפחיתויות
לפיכך נכפיל על שטוף התאווה מעשי העדר ההנאה, יותר משנכפיל על נעדר ההרגשה מעשי-התאווה.
ונטיל על רך-הלבב את ההעזה יותר מאשר נטיל על המעז לנהוג ברכות הלבב.
ונאמן את הנחות ביהירות, יותר משנאמן את היהיר בנחיתות.
זה סדר רפואת המידות, וזכרהו.
נטיית החסידים לקצוות
ולזה העניין לא היו החסידים מניחים תכונת נפשותיהם תכונה ממוצעת בשווה, אך היו נוטים נטייה קלה לצד היתר או החסר, על דרך הסייג.
רצוני לומר, שהיו נוטים, למשל -
מן הזהירות מעט לצד העדר הרגשת ההנאה.
ומן אומץ-הלב - לצד ההעזה מעט.
ומן השועות- לצד היהירות מעט.
ומן הענווה - לצד שפלות הרוח מעט.
וכן בשאר.
ואל העניין הזה רמזו באומרם: "לפנים משורת הדין".
אבל מה שעשו החסידים בקצת הזמנים, וקצת אנשים מהם גם כן, מנטות אחר הקצה האחד:
כצום וקום בלילות;
והנחת אכילת הבשר ושתיית היין,
והרחקת הנשים;
ולבוש הצמר והשער;
ושכון בהרים והתבודד במדברות -
לא עשו דבר מזה אלא על דרך הרפואה, כמו שזכרנו, וגם בגלל הפסד אנשי המדינה.
כשראו שהם נפסדים בהתחברותם אל אנשי המדינה וראות את מעשיהם, עד שחששו לקלקול מידותיהם בחברתם, ברחו מהם למדברות ולמקום שאין בו אדם רע.
כמאמר הנביא:
מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי ואלכה מאתם, כי כולם מנאפים, עצרת בוגדים (ירמיהו ט', א').
חיקוי הסכלים
וכאשר ראו הסכלים, שהחסידים עשו אלו המעשים, ולא ידעו כוונתם, חשבו אותם ל"טובים" וכיוונו אליהם באומרם להיות כמוהם. והתחילו מענים את גופם בכל מיני עינויים, וחשבו שקנו לעצמם מעלה ועשו טוב, ושבזה יתקרב האדם לאלוהים.
כאילו האלוהים שונא הגוף ורוצה לאבדו ולכלותו. והם לא ירגישו שמעשים הללו רעים, ושבהם תגיע פחיתות מפחיתויות הנפש.
ואין להמשילם אלא לאיש בער במלאכת הרפואה, ראה הבקיאים שברופאים, שהשקו חולים נוטים למות את שומן החמדל והאשקומוניא ואהל (=סמי שלשול חריפים) וכיוצא בהם, והפסיקו מהם המזון, נתרפאו הללו מחוליים וניצלו ממוות הצלה רבה.
ואמר אותו סכל: אחר שהדברים האלה מרפאים החולי, מכל שכן שיעמידו הבריא על בריאותו או יוסיפו עליה. והתחיל לוקח אותם. ומתנהג כהנהגת החולים.
סופו של זה שיחלה בלא ספק.
כן הם חולי הנפשות האלה בלא ספק, כשלוקחים הרפואות בשעת בריאות.
המידה הבינונית בתורה ובנביאים
וזאת התורה השלמה המשלמת אותנו, כמו שהעיד עליה יודעה:
תורת ה' תמימה, משיבת נפש,
עדות ה' נאמנה מחכימת פתי (תהלים י"ט, ח')
לא ציוותה דבר מעין זה. ואין כונתה אלא שיהיה האדם טבעי, הולך בדרך האמצעי:
יאכל מה שיש לו לאכול בשווי,
וישתה מה שיש לו לשתות בשווי.
ויישב המדינות ביושר ובאמונה.
לא שישכון במערות ובהרים,
ולא שילבש השער והצמר,
ולא שיטריח גופו ויענה אותו.
ונאסר עליו הדבר, לפי מה שבא לנו בקבלה, בנזיר:
וכפר עליו מאשר חטא על הנפש (במדבר ו', י"א).
ואמרו (רז"ל):
"וכי על איזה נפש חטא זה? אלא שצער עצמו מן היין. והלוא דברים קל וחומר: ומה זה שלא צער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר, על אחת כמה וכמה".
בהליכות נביאינו וחכמי תורתנו, ראינום מכוונים אל השווי ושמירת נפשם וגופם, כפי מה שתחייבהו התורה ותשובת השם יתברך על ידי נביאו, למי ששאל לצום יום אחד בשנה, אם יתמיד על זה או לא?
והוא אמרם לזכריה הנביא:
האבכה בחודש החמישי, הינזר כאשר עשיתי זה כמה שנים?
וענה אותם:
כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי וזה שבעים שנה, הצום צמתוני אני?
וכי תאכלו וכי תשתו, הלא אתם האוכלים ואתם השותים (זכריה ז', ג-ז),
והן ציווה אותם על השווי והמעלה לבד, לא על הצום. וזה דברו אליהם:
כה אמר ה' צבאות לאמור:
משפט אמת שפוטו,
וחסד ורחמים עשו איש את אחיו,
ואלמנה ויתום, גר ועני אל תעשוקו,
ורעת איש אחיו אל תחשבו בלבבכם (שם ז', ט').
ואמר אחר כך:
כה אמר ה' צבאות:
צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי
יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים.
והאמת והשלום אהבו (שם ח', י"ט).
ודע, שה"אמת" היא המעלות הדיבריות, שהן אמיתיות לא ישתנו, כמו שזכרנו בפרק השני.
ו"השלום" מעלות המידות, אשר בהן ייכון השלום בעולם.
ואשוב אל כוונתי.
ואם יאמרו אלו המתדמים לאומות מאנשי תורתנו - שאיני מדבר אלא בהם - שהם אינם עושים מה שעושים מהטריח גופם ופיסוק הנאותיהם אלא על דרך ההרגל לכוחות הגוף, וכדי שיהיו נוטים מעט אל הצד האחד, כפי מה שבארנו בפרק הזה, שראוי שיהיה האדם כן, הרי טעות היא בידם, כאשר נבאר.
הנטייה הקלה שבמצוות התורה
וזה, שהתורה לא אסרה מה שאסרה, ולא צוותה מה שצוותה, אלא מפני הסיבה הזאת. רצוני לומר: כדי שנתרחק מן הצד האחד יותר על דרך ההרגל. שכן איסור "המאכלות האסורים" כולם, ואיסור הביאות האסורות, והאזהרה מן הקדשה, וחיוב כתובה וקידושין, ועם כל זה לא תהיה מותרת תמיד, אלא תיאסר בעתות הנידה והלידה, ועם זה סייגו חכמינו למעט התשמיש, והזהירו מזה ביום, כמו שבארנו בסנהדרין - הנה לא צווה אלוהים אלא כדי שנתרחק מקצה "רוב התאווה" ריחוק רב, ונצא מעט מן המיצוע אל צד "העדר הרגשת ההנאה", עד שתתיישב בנפשותינו תכונת הזהירות.
וכן כל מה שבתורה: כנתינת המעשרות והלקט והשכחה והפיאה, והפרט והעוללות, ודין שמיטה ויובל, והצדקה "די מחסורו", הרי כל זה קרוב ליהירות, כדי שנתרחק מקצה הנחיתות רחוק רב, ונתקרב לקצה היהירות עד שתתיישב בנו השועות (=הנדיבות).
ובזאת הבחינה תבחן רוב המצוות ותמצאן כולם מסמלות כוחות הנפש, כגון הפסקת הנקימה וגאולת הדם. באומרו:
לא תקום ולא תטור (ויקרא י"ט, י"ח);
עזוב תעזוב (שמות כ"ג, ה');
הקם תקים עמו (דברים כ"ב, ד'),
כדי שייחלש כוח הכעס והרגזנות.
וכן השב תשיבם (דברים כ"ב, א')
כדי שתסור תכונת הכילות.
וכן: מפני שיבה תקום והדרת פני זקן (ויקרא י"ט, ל"ב),
כבד את אביך ואת אמך (שמות כ', י"ב).
לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל (דברים י"ז, י"א),
כדי שתסור תכונת העזות ותגיע תכונת הבושת.
והרחיק גם מן הקצה האחרון. רצוני לומר, הביישנות, ואמר:
הוכח תוכיח את עמיתך (ויקרא י"ט, י"ז);
לא תגורו מפני איש" (דברים א', י"ז),
כדי שתסור הביישנות גם כן ונשאר בדרך האמצעי.
הנטייה היתרה ותוצאותיה
וכשבא איש, בער בלא ספק, ובקש להוסיף על אלה הדברים, כגון, שיאסור המאכל והמשתה, מוסף על מה שנאסר מן המאכלות, ויאסור הזיווג נוסף על מה שנאסר מן הביאות, וייתן כל ממונו לעניים או להקדש, מוסף על מה שבתורה מן הצדקה וההקדשות והערכים, הרי זה עושה מעשי הרעים והוא לא ידע, ויגיע אל הקיצוניות האחת, ויצא מן המצוע לגמרי.
ולחכמים בעניין הזה מאמר, לא בא לידי נפלא ממנו. והוא בגמרא דבני מערבא, בפרק תשיעי מנדרים. דיברו בגנות המקבלים על עצמם שבועות ונדרים, עד שנעשים כעין איסורים. ואמרו שם בזה הלשון:
"אמר רב אידי בשם ר' יצחק:
לא דיך מה שאסרה לך התורה,
אלא שאתה מבקש לאסור עליך דברים אחרים" (ירושלמי נדרים פרק ט', הלכה א').
וזה הוא העניין שזכרנוהו בשווה, בלא תוספת ובלא חסרון.
מעלתם של המעשים הממוצעים
הנה התבאר לך מכל מה שזכרנוהו בפרק הזה, שצריך לכוון אל המעשים הממוצעים, ושלא לצאת מהם אל קצה מן הקצוות השנים, אלא על דרך הרפואה וההתנגדות בהפך.
וכשם שהאדם, היודע מלאכת הרפואה, משראה מזגו שנשתנה שינוי כל שהוא, לא יתרשל ולא יניח החולי להתחזק עד שיצטרך אל ריפוי חזק בתכלית. וכשידע שאבר מאברי גופו חלוש, ישמרהו תמיד וירחיק הדברים המזיקים לו, ויכוון למה שיועילהו, עד שיבריא האבר הזה, או שלא יוסיף חולשה, - כן האדם השלם, צריך שיפקוד מידותיו תמיד ושיקול מעשיו. ויבחן תכונות נפשו יום יום. וכל מה שיראה נפשו נוטה לצד קצה מן הקצוות, ימהר ברפואה, ולא יניח התכונה הרעה להתחזק, בהישנות מעשה הרע, כמו שזכרנו.
וכן ישווה לנגד עיניו המידה הפחותה אשר לו, וישתדל לטפל בה תמיד, כמו שהקדמנו. שכן אי אפשר לאדם מבלתי חסרון. וכבר אמרו הפילוסופים:
קשה ורחוק למצוא מי שהוא מוכן בטבע למעלות כולן,
בין מידותיות ובין דיבוריות.
וספרי הנביאים הרבו בזה. אמר:
הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה (איוב ד', י"ג);
ומה יצדק אנוש עם אל ומה יזכה ילוד אשה (שם כ"ה, ד').
- ושלמה המלך אמר בדרך כלל:
כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז', כ').
נטייתו של משה מן הממוצע
ואתה יודע, שאדון הראשונים והאחרונים, משה רבנו, כבר אמר עליו השם יתברך:
יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל (במדבר כ', י"ב);
על אשר מריתם את פי למי מריבה (שם, כ"ד);
על אשר לא קדשתם אותי (דברים ל"ב, נ"א).
כל זה! וחטאו, עליו השלום, הוא שנטה לצד אחד הקצוות במעלה אחת שבמעלות המידות, והיא הסבלנות!
כאשר נטה לצד הרגזנות, באומרו: שמעו נא המורים (במדבר כ', י'). דקדק עמו הקדוש ברוך הוא: שיהיה אדם כמוהו מתרגז לעיני עדת ישראל, במקום שאין הרגזנות ראויה?!
וכגון זה באדם שכמותו חילול השם הוא, שכן תנועותיו כולן ודיברותיו, הכל למדים מהם וחומדים בהם האושר בעולם הזה ובעולם הבא. ואיך ייראו בו הרגזנות, והיא ממעשי הרעים כמו שבארנו, ואינה נובעת אלא מתכונה רעה שבנפש.
אבל אמרו בעניין הזה: "מריתם את פי" אינו אלא כמו שאבאר. וזה, שלא היה מדבר עם עמי הארץ, ולא עם מי שאין להם מעלה, אבל עם קהל שהקטנה שבנשיהם הייתה כיחזקאל בן בוזי, כמו שזכרו החכמים. וכל מה שיאמר או יעשה, יבחנוהו. וכאשר ראוהו שהתרגז, אמרו:
"ודאי אין הוא, עליו השלום, מאלה שיש להם פחיתות מידה! ולולא ידע שהאלוהים התאנף בנו על דרישת המים, ושאנחנו הכעסנוהו, יתברך, לא היה מתרגז".
ואנו לא מצאנו לשם יתברך שהתרגז או שכעס בדברו אליו בעניין הזה; אלא אמר: קח את המטה והקהל את העדה, וגומר (במדבר כ', ח').
והנה יצאנו מעניין השער, אבל היתרנו ספק מספקי התורה, שנאמרו בו דברים רבים ונשאל פעמים רבות: "איזה חטא חטא?" וערוך מה שאמרנו אנחנו מול מה שנאמר בה. והאמת תעשה דרכה.
סיכום הפרק
ואשוב אל ענייני: אם היה האדם שוקל מעשיו תמיד ומכון אל אמצעיתם, היה במדרגה העליונה שבמדרגות בני אדם. ובזה יתקרב אל האלוהים וישיג את אשר לו. וזה האופן השלם שבאופני העבודה.
וכבר זכרו החכמים את העניין הזה וניסחוהו ואמרו בו:
כל השם אורחותיו, זוכה ורואה בישועתו של הקדוש ברוך הוא,
שנאמר: ושם דרך אראנו בישע אלוהים (תהלים ג', כ"ג).
אל תקרי "ושם" [מלשון לשים] אלא "ושם [ש' ימנית, לשון שומא]". (מועד קטן ה,א)
ו"השימה" היא "השיעור וההערכה". וזהו העניין אשר פרשנו בפרק זה כולו, בשווה.
הרי זה שיעור מה שראינוהו נצרך לעניין הזה.

 צימרים צימר צימרים לפי שעה צימר קידום אתרים   וילה  חדרים לפי שעות  וילה ©  All rights reserved -צימרים
 

צימרים לפי שעה בתל אביב

צימר לפי שעה

חדרים לפי שעה

צימרים לפי שעות

חדרים לפי שעה במרכז

וילות