רפואת צמחים

שאל אותנו על הרזיה באופן טבעי-פטל קטון

שאל אותנו על הרזיה באופן טבעי-פטל קטון פטל קטון תמצית אם להרזיה 100cc

תמצית "אם" מרוכזת ויעילה של פטל בר עשירה במיוחד בחומר הפעיל קטון,אפשר גם תוצרת ישראלית בר אורגנית עכשיו בהשיג ידיך..

דיאטת פטל קטון הפכה להיות המוצר הדיאטטי ה"חם" והמוביל בתחום הדיאטות עקב המחקרים הרבים שהוכיחו את יעילותו של המוצר ועקב אחוזי ההצלחה הגבוהים שעליהם דווח בעקבות השימוש בדיאטת פטל.
דיאטת פטל מוצלחת בזכות קטוני הפטל שהוכחו כיעילים בפעילותם הזריזה לשריפת השומנים ומניעת הצטברות השומנים וכל זאת ללא תופעות לוואי.
צרכנים רבים אשר השתמשו בדיאטת פטל קטון כתוסף דיווחו על ירידה במשקל, תוך כדי שהם מדווחים על חוויה מדהימה של שריפת שומנים מוגברת. התרכובת של קטוני הפטל הנמצאת בתוך פרי הפטל היא שמעניקה לפרי את הארומה האופיינית לו והיא אשר גורמת לשריפת השומנים ולירידה המהירה במשקל, זאת הסיבה שדיאטת הפטל זכתה לתשבוחות רבות כ"כ ברחבי העולם.
מדובר בדיאטת פטל המכילה מרכיב שנקרא קטון (ketone), מרכיב זה מצוי בפירות פטל אדום ובפירות נוספים. קטוני הפטל האדום שבדיאטת פטל היו בשימוש בתעשיות הקוסמטיקה והבשמים. בעקבות המלצתו של ד"ר אוז בארה"ב גברה ההתעניינות בשימוש בקטונים של הפטל האדום לירידה במשקל.
היתרונות של דיאטת פטל?
דיאטת פטל עוזרת לרדת במשקל במהירות
דיאטת פטל מעוררת ונלחמת בעייפות
דיאטת פטל מגבירה את החיות והאנרגיה
דיאטת פטל מאיצה את חילוף החומרים בגוף
דיאטת פטל מגבירה את שריפת השומנים בגוף
דיאטת פטל מגבירה את קצב חילוף החומרים בגוף
יתרונות נוספים של דיאטת הפטל:
דיאטת פטל מהירה ויעילה
דיאטת פטל מומלצת על ידי רופאים
דיאטת פטל מכילה 100% רכיבים טבעיים
תהליך המיצוי של הפרי של דיאטת הפטל נעשה בצורה טבעית באופן שאינו מעמיד בסכנה את תאי המוח בגוף,המרכיב הפעיל קיטון נמצא בפרי בריכוז מאד גבובהה בתמצית האם שלנו ובעל השפעה, ולכן הם אפקטיבים לירידה במשקל ושריפת השומנים.
*ניתן להוסיף לתמצית אבקת פטל להאצה ולזרוז הפעילות

רפואת הצמחים

פיטותרפיה -ריפוי בצמחי מרפא
__________________________________
"בראש ובראשונה, רפואת צמחים היא רפואת ההשתייכות, חוויה ישירה של הכלל את הפרט. העולם משופע בעשבי מרפא, בצמחי חיים. על אף השימוש לרעה באוצרות הטבע ודיכויו, מוצאים תרופות שיש בכוחן לעזור להתגבר על טעויות אנוש. כדי שנוכל להכיר את עצמנו,את האקולוגיה, ,הרוחניות, האינטואיציה והשכל הישר. בכל פעם שהיערות נכרתים וכל מכת גרזן, משהו מת גם בנו. כל חיה שאנו מכבדים ומחיים מביאה ברכה, כל נהר המתנקה ומתחדש זורם בעורקינו ומביא להתחדשות.
דויד הופמן-"צמחי מרפא הבנת השימוש ברפואת הצמחים"

עוד מבראשית ניתן ללמוד שהאדם נולד לחיבור ישיר עם הטבע באופן טבעי "כי האדם עץ השדה"
בספר בראשית ניתן ללמוד די הרבה על הנושא:..."ויאמר ה' תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע עץ פרי עשה פרי למינו אשר זרעו-בו על הארץ ויהי-כן: ותוצא הארץ דשה עשב מזריע זרע למינהו ועץ עשה -פרי אשר זרעו -בו למינהו וירא ה' כי טוב:...."
בראשית א' יא'
וכן :.."ויאמר ה' הנה נתתי לכם את כל-עשב זרע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זרע זרע לכם יהיה לאכלה".
בר' א' כט'
ועוד:"..ויטע ה'הא-ל גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר: ויצמח ה'הא-ל מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע,ונהר יצא מעדן להשקות את הגן ...."
בר' ב' ח'.

" ורפא ירפא "

"ורפא ירפא" מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות(ברכות ס').
-אסיא דמגן במגן-מגן שוה. אסיא רחיקא עינא עיוורא (בבא קמא פה.)-כשם שהעץ אם אינו נזבל ונתנכש ונחרש אינו עולה, ואם עלה ולא שתה מים אינו חי והוא מת, כך הגוף- הוא העץ, הזבל-הוא הסם, איש אדמה הוא הרופא (מדר' שמואל,ד,מד' תמורה ב).
הפקד ביד הרופא נפשך, כי לכך נברא, וה' חלק לו מחכמתו. ואל תשלחנו עד שתתרפא,(בן סירא לח) יש לציין שהכוונה לרופא ההגון והמלומד הענו והצנוע הישר והנדבן. שלהלן מעלותיו ותכונותיו על פי ליקוטי אמרים: א)הרופא יהיה ירא שמים. ב)לבוש בבגדים נאים וצנועים. ג)לא ירבה דברים ושיחה לבטלה. ד)לא יהיה הרופא כילי וקמצן. ה)לא יקפיד על שכרו. ו)לא תהיה בו קנאה. ז)לא יהיה גאה וגס רוח. ח)לא יהיה קשה עורף בדעתו נגד רבים וגדולים ממנו. ט)יודה טעותו אם טעה. י)יקבל חכמה מגדול ממנו בשמחה ובטוב לב. יא)יהיה מזוג ברוח טוב. יב)
יהיה חכם ונבון בטבעו. יג)הרופא יישר לו הענין תדיר. יד)יזהר מאוד ברפואות לתינוקות.טו).ילמד הרופא ידיעת אברים וחלקי בנין הגוף. טז)ילמד כירוגיה. יז)ילמד סגולות והרכבת הרפואות.(אוצר החיים ליעקוב צהלון על סמך העיקרים של זכותא לוזיטנוס).
דע כי הרפואה חכמה הכרחית לאדם מאד בכל זמן ובכל מקום, לא בעת החולי בלבד, אלא אפילו בזמן הבריאות.(הרמב"ם).

רוקחות

רוקחות (פרמציה). מדע העוסק בכל עייניני התרופות, מקום הימצאן והיווצרן, הפיקוח והשמירה עליהן, הכנתן ומימכרן-אוצר הרפואה והבריאות.
בראש ובראשנה כללה הרוקחות את המכון לפיתוח העשבים הרפואיים ואיסופם..
בימי קדם היו הפארמאציה והרפואה מדע אחר,הרוקחות מתחילה כמדע מיוחד בהיסטוריה הקדומה ביותר בכנען, ,במצרים, יון, בבל , רומי, הודו (רישומים של 700 צמחים).
"הכל בטבע יפה לרפואה ואם נתבונן בטבע כרופא המחפש חמרי רפואה ניווכח שאנו חיים בעולם תרופות".
בטיבאט הודו וסין התרופות הוכנו רובן מעולם הצומח כגון פלפל, אגוזי הודו, כופר (קמפור) וכו'.
התרופות מצמחים יועדו לפי חלקי הצמח: בחלק העליון של הצמח השתמשו למחלות של החלק העליון של הגוף, בגבעולים -לחלק האמצעי, ובשורשים-למחלות הרגליים.
ביוון העתיקה סידר הרופא תיאופראסטוס (287-372 לפני הספירה)תולדות הצמחים ונתן הוראות והדרכה לגדל צמחי רפואה וכן איך להכין תרופות רב צמחיות. ברומי העתיקה חי דיוסקורידאס-אבי הרוקחות-שנחשב למומחה במדע זה במשך 1500 שנה. בספרו "מאטאריה מאדיקה" מתאר 500 צמחי רפואה ונותן הוראות להתקנת תמציות ומיצים טריים מצמחים.
במאה השניה לספירה חי גאלינוס, שנוסף לגדלו כרופא היה גם רוקח מפורסם.
ליקוט הצמחים והכנת השרפים היה בימי קדם בידי נשים, אחרי כן בידי רופאים ולבסוף בידי אנשי מקצוע שהיו ידועים ברומי בשם "הארבאריים". ככה דרש דיוסקורידאס שההארבאריים צריכים להיות זהירים בלקיטת הצמחים כדי לשמור על כוחם הרפואי.
מלקטי העשבים הביאו את סחורתם העירה לרופאים לשם שחיקה, כיתות, לישה, עירבוב, וריקוח. בימי הביניים הפרידו הערבים בין הרוקחות והרפואה.
ב-765 הוקם בית -מרקחת הראשון בבגדד בזמנו של הכליף אלמנזר. התרופות הוכנו על ידי רוקחים מיוחדים לפי פתק הרופא. הערבים הכניסו לרוקחות סמים רבים כגון גינובר, מן, כרכום, ביש, צפורן, קינמון, אגוזי הבושם וכן גם מונחים שונים שנשארו עד היום כאלקאלי, אלכוהול, קאמפור, סירופוס, נאפטה, בוראקס וכו'. מכאן והילך נפגוש ערבוב מלא בין רפואת הצמחים למלאכת הכימיה והאל כימיה.
לצערי הרב ! מאז גילוי ההרכבים הכימים של יסודות אשלגן, נתרן, באריום, סידן וסטרונטיון ב-1807. וכמו כן גילוי המורפין, הסטריכנין, קפאין, ניקוטין, קודאין, קוקאין ועוד.. הרוקחות הפכה נטו כימיה עם בורות מלאה בצמחי רפואה . חומרים מסוכנים אלה שרובם אכן מופק מהטבע וחלקם מצמחים אמורים לשמש בתעשיה להתפתחות הרפואה הכללית ואולי להתפתחות המדע והטכנולוגיה בכלל, אך אין הם תרמו להתפתחות רפואת הצמחים !עם התרבות הגילויים הכימים, העולם החומרי מעדיף את הזיוף , הדומה ,הכאילו.אך לא לעולם חוסן ,"רפואת הצמחים" נמצאת בשיקום ובהתרבות החכמה והמודעות העצמית האדם מבין שכדאי לחזור לטבע ולהתחבר באופן ישיר ל"אמא אדמה" ולצמחי ועשבי המרפא שהוכיחו את יעילות במרוצת ההיסטוריה.

רוקחות בישראל

ברוקחות טיפלו בימים הקדמונים הנשים,כפי שאפשר לראות משמואל א'ח'ג'"ואת בנותיהם יקח לרוקחות".אבל גם הגברים היו ידועים כרוקחים (שמות ל' כג-כה)ובינהם הכוהנים שעסקו בקטורת הסמים(שם לא,יא)והיו"רוקי המרקחת לבשמים"דה"י-א ט,ל).נראה שבימים הקדמונים היתה קיימת מעין אגודת רוקחים והחבר באגודה זו ידוע כבן רקחים(נחמיה ג,ח).
גם בירושלים היה שוק או רחוב מיוחד לרוקחים.מצבה הגיאוגרפי של יהודה בין מצרים בדרומה ואשור ובבל בצפונה איפשר לה להיות מתווכת בסמי רפואה בדרכי הים והיבשה.בידי היהודים והצידונים כעוברי ימים והערבים,שהעבירו ארחות גמלים ביבשה ,נמצא בימי קדם המסחר ברפואות ובתמרוקים.מסחר זה השפיע גם על התרבות העתיקה .בגנים שנטע שלמה המלך היו גם צמחי בושם ורפואה .צרי הגלעד צמח באקלים הטרופי של עבר הירדן .לפי דברי פליניוס היה מחירו כפליים ממחיר הזהב והיה ממש כחומר יצוא לחו''ל.
אחרי החורבן עקרו היהודים את שטחי הצרי,שלא ייהנו ממנו הרומיים.מפרח הכופר (שיר השיריםא,יד)היו מכינים כחול לפני האשה,ועד היום כוחלות בו הנשים הערביות את פניהן.בגינות גודלו וורדים להכין שמנים ויינות לצרכי רפואה ,כיין הרקח (שה"שח,ב)שמן רוקח (קהלת י,יא) שמן המור (אסתר ב,יב)שמן קיק(שבת כ)וכיו"ב.בירושלים היתה "אגודת פטמין"או בסמים שעבדה גם בשביל בית המקדש(כריתות א, א:ירוש'יומא ד,ה:ירוש'סוטה ח,ג).את הסמים כתשו ושחקו (ושוחק יפה יפה כדי שתהא דקה מן הדקה.וכשהוא שוחק אומר :הדק היטב ,היטב הדק כי הקול יפה לבשמים"-כריתות ו').
הכיתוש נעשה במכתשת גדולה בבית המקדש (כריתות י,ב)או במדוכה קטנה (ירוש' שבת ה,ו).כלי העבודה החשובים של הרקחים היו המכתשת והעלי.את הסמים היו שולקים במים רותחים ,הציפו עליהם שמן,קלטו(ספגו) את הריח וקיפחו אותם (שפכו קמעאלתוך צנצנת).את המרקחת היו מחזירים למכתשה לשם שימור אומכניסים לצלוחית בהט או עופרת .את המשחותהעדינות שמו "בנרתיק"(צנצנת ב"ארון"או בסם.השרף של עצי השיטה ועצי קטף אחרים היוחשובים כסמי רפואה .
מ-736 שמות צמחים שנחנסו בילקוט צמחים של אורבך ואזרחי,הוצאת ועד הלשון,למעלה מ-250 הוזכרו כבר בספרותינו העתיקה.

הסטוריה של צמחי מרפא

ההיסטוריה של הרפואה העממית ­צמחית ועקרונותי
השימוש בצמחים לריפוי מחלות שונות ומשונות נהוג כבר משחר ההיסטוריה האנושית. האדם הקדמון ידע, כנראה מהנסיון שרכש בחייו ומהסתכלות בטבע בבעלי ­חיים, כיצד להשתמש בצמחים לריפוי מחלות, ובאיזה צמחים להשתמש.
אפשר להניח שהאדם הקדמון למד את השימוש בצמחים לצורכי רפואה מבעלי­החיים, שכן ידוע שבעלי­חיים רבים משתמשים בצמחים לריפוי מחלותיהם. כל אחד יודע, שכאשר כלבו חש בבטנו או משלשל, הוא מפסיק לאכול ומתחיל לאכול עשבים שונים הנקרים בדרכו. בדרך כלל הוא אוכל בהזדמנות זו צמחים חד­שנתיים ירוקים.
אמנות איסוף צמחי הרפואה היא אחד המקצועות הרפואיים הקדומים בהיסטוריה. יש לשער שבתחילה לא היה הבדל גדול בין איסוף צמחים לצורכי מאכל לבין איסוף צמחים לצורכי ריפוי,וזאת משום שמלכתחילה היה עיקר מזונו של האדם צמחי ממילא.אולם מכיוון שכבר משחר ההיסטוריה החל האדם לסבול ממחלות שונות, הרי שסביר להניח שהוא החל לגלות ערך רפואי בצמחים שונים בדרך של ניסוי וטעייה. מהר מאוד הפך העניין לעיסוקם של אנשים מסוימים בלבד ­ אלה שלמדו תורה זו טוב יותר מאחרים.
איש הרפואה עסק גם בכשפים ובטקסים מאגיים שונים, והיה אמור להיות קרוב לעולם הרוחות ולנסתר. סגולות אלו העניקו למרפא מעמד מועדף וכוחות דמוניים, שאמורים היו להתגבר על מחלות. איש זה אמור היה להיות גם בעל השפעה על הרוחות הרעות שפלשו לגופו של החולה.
בתחילה, במקביל לרופאי האליל הללו, נעשה ליקוט הצמחים והכנת התרופות על­ידי הנשים. אחר­כך על­ידי הרופאים, ולבסוף על­ידי מומחים לליקוט צמחי רפואה, שהביאו את הצמחים הללו אל הרופאים, שהכינו מהם את התרופות. בתקופות הקדומות הרופא היה גם הרוקח.
העדות הקדומה ביותר שנמצאה עד היום, לשימוש בצמחי רפואה על­ידי האדם הקדמון, היא בחפירות בכפר שנידר בעירק. באתר קבורה מלפני 60,000 שנים נמצאו שרידי אבקנים של צמחים מהאזור. מתוך שמונת המינים שנמצאו שם, 7 היו של צמחים הידועים באזור זה כצמחי רפואה:אכילאה, נטופית, כדן, סביון, דרדר ושרביטן.
לדעת החוקרים ממצאים אלה מצביעים על כך, שכבר בתקופה קדומה כל­כך היה לאדם ידע כיצד להשתמש בצמחי הרפואה ובאיזה צמחים להשתמש.
במקסיקו, במקומות מגורים מלפני 8,000 שנה, נמצאו שרידים של הקקטוס פיוטה, שמשמש כצמח הגורם להזיות וכצמח מרפא .שימש ומשמש לאינדיאנים כתרופה לסוגים שונים של חתכים ופצעים. בזמן האחרון נמצאה בו גם פעילות אנטיביוטית.
בפרו נמצאו בקברים לפני 4,500 שנה ויותר, שקים שהיו מיועדים לעלי קוקה, ששימשו ללעיסה. האינדיאנים בכל דרום­אמריקה, בתקופה לפני הספרדים, נהגו ללעוס עלים אלה כדי להיכנס למצב של הזיות.
בסין נמצאו כתבי­יד עתיקים מהאלף השלישי לפנה”ס, כלומר לפני כ­5,000 שנה, בהם כלולים מאות שמות של צמחים המשמשים כצמחי רפואה. באחד מה”ספרים” מוזכר תה מיוחד, שמפיקים מצמח מטפס חסר עלים בשם מה­הואנג,שהינו יעיל מאוד כנגד מחלות ריאה למיניהן. באותו ספר נאמר, שתה זה מרפא מחלות נשימה, מרגיע שיעולים, מזרז את מחזור הדם ומוריד חום. היום אנו יודעים, שהצמח הוא השרביטן. ואכן, נמצא בו חומר האפדרין, היעיל מאוד נגד מחלות אסטמה, אלרגיות ושפעת.
הסינים הם גם הראשונים שגילו לדעתם את הקשר בין צורתו של הצמח לבין יכולת הריפוי שלו: לפי דעתם, חלקיו העליונים של הצמח טובים תמיד לריפוי האיברים העליונים של הגוף.הגבעול טוב לריפוי החלק האמצעי של הגוף, ואילו השורש שימש לריפוי מחלות הרגלים.
התרופיון הפרמקופיה ­ רשימת התרופות הטיבטית חוברה, לפי האגדה, על­ידי בודהא בכבודו ובעצמו, והיא מכילה מאות סוגי צמחים המשמשים ברפואה. בראשיתה כתוב בזו הלשון: ”הכל בטבע יפה לרפואה. אם נתבונן בטבע כרופא המחפש חומרי רפואה, ניווכח שאנו חיים בעולם של תרופות”.
בהודו היו מסורות של רפואה עממית כבר משנת 1,500 לפנה”ס. במשך זמן רב עברו מסורות אלה מאב לבנו כתורה שבעל­פה, עד שנכתבו בפואמות הקדושות, הנקראות Vedas. הודו היתה מקור השפעה על תרבויות רבות, ובעיקר על התרבות המצרית, שפיתחה את השימוש בצמחי רפואה לדרגת מדע מפותח. המצרים השפיעו על היוונים, ודרכם חדרה כל התרבות הרפואית הזאת אל הרפואה העממית האירופית.
הצמח החשוב ביותר, שהרפואה ההודית תרמה, הוא הראוולפיה "שורש הנחש", שבמשך כ­4,000 שנה שימש תרופה כנגד הכשות נחשים, הפרעות נפשיות ואפילפסיה.מעניין שבלי דעת קישרו בהודו את ארס הנחשים להשפעות על מערכת העצבים ­ מה שהיום המדע המודרני אכן יודע לאשר. היום מפיקים מצמח הרוולפיה חומר בשם רספרין, המשמש ברפואה המודרנית כחומר מרגיע ומוריד לחץ דם גבוה.
גם בבבל, בשומר ובאשור, פרח מדע הרפואה, ובחפירות רבות במקומות אלה נמצאו לוחות חימר רבים ועליהם רשימות העוסקות ברפואת צמחים. אפילו בקובץ חוקי חמורבי המפורסמים 1728 לפנה”ס, מופיעים מספר צמחים המוזכרים כצמחי רפואה: כסיה מדברית, שכרון, שוש קרח, לענה ועוד...
באשור הקדומה כתבו ממש פרמקופיות "ספרי תרופות", רובם ככולם מצמחים. ידועות היום כ­400 ’תרופות’ שהאשורים רשמו בלוחות הללו, כאשר רובם הגדול ממקורות צמחיים. בין התרופות הנפוצות נמצאו שרף אורנים- ששימש לריפוי חיצוני ולעיסוי שרירים, וכן לריפוי מחלות כליה וכבד, הפרג- שידעו על התכונות הנרקוטיות שלו, והדודא-ששימש בעיקר כאפרודיזיאק ­ צמח מעורר תשוקה מינית. יש להדגיש ולומר, שהאשורים והבבלים השתמשו גם ברפואות באופן תכליתי וללא טקסים מאגיים, כלומר הם הבינו את ההבדל בין רפואה מאגית לרפואה מעשית­אמיתית.
התרבות הקדומה, ששיכללה רפואה זו לכלל מדע אמפירי­רציונלי, היתה התרבות המצרית הקדומה. בפפירוסים המצריים מוצאים מרשמים רפואיים, בהם מצויינים הרכיבים השונים של התרופה ומינון הנחוץ לכל תרופה ותרופה.
המסמך הרפואי העתיק ביותר המצוי בידינו, גם הוא ממצרים: זהו פפירוס אברס על­שם המדען ג’ורג’ אברס שפענח אותו, שנמצא במאה ה­19 בעיר תבס. מקורו במאה ה­16 לפנה”ס, והוא מכיל 877 מרשמים ורפואות, ביניהם: קנביס, אופיום, מור ולבונה, שמן קיקיון, שומר, שמן פשתן, קורנית, עץ הכופר וחינה. כך למשל, מומלץ בפפירוס זה לטפל בהתקרחות אצל האשה על­ידי כתישה של זרעי קיקיון ובלילתם בשמן לפני המריחה על ראש האשה המתקרחת. במצרים ייחסו גם לרפואה הצמחית הזאת חשיבות מיוחדת, ובחלק מהצמחים ראו ממש אלים או מעשי אלים, ואף בנו להם מקדשים מיוחדים .למשל לחצב ­ שהיה ידוע כבר אז כצמח רפואי ממדרגה ראשונה ­ ייחסו תכונות אלוהיות ואף בנו לו מקדש מיוחד.

צמחי מרפא כיום

היום משמשת הרפואה העממית שוב כמקור לא אכזב לאיתור חומרים יעילים לרפואה המודרנית. יש צמחים שמפיקים מהם היום תרופות רבות חשובות, על סמך הידע שהצטבר ברפואה העממית. לחלק ניכר מתרופות אלו אין עדיין תחליפים סינטטיים, ולכן ממשיכים להשתמש בצמחים עצמם כמקור לחומרי הגלם. בשנים האחרונות קיימת שוב הנטייה להשתמש בצמחים כמקור לתרופות, וזאת משום שלתרופות הסינטטיות נתגלו תופעות לוואי מזיקות, מחיר הפיתוח שלהן הוא אסטרונומי ותהליך אישורו לשימוש הוא ארוך מאוד ומייגע. ב­20 השנים האחרונות פותחו, בארצות­הברית לבדה, 8 תרופות חדשות ממקור צמחי,מהן 2 לטיפול במחלות ממאירות שונות, ונערכים סקרים רבים בכל רחבי העולם אחר צמחים חדשים היכולים לשמש כרפואות.
חלק ניכר מהמחקר מתרכז באיסוף ידע המצוי אצל שבטים פרימיטיביים, שהם מומחים גדולים ברפואת הצמחים. המכון הלאומי לחקר הסרטן בארה”ב בדק במאה האחרונה כ­75,000 צמחים כאלה בנסיון לאתר חומרי ריפוי חדשים.
בשנים האחרונות ניכר שינוי באספקת צמחי המרפא: אם בעבר היה מקורם בצמחי הבר, הרי היום מתבססים יותר ויותר על צמחים שמגדלים בחקלאות מבוקרת בחממות ובמעבדות מסחריות שונות.


חלק מצמחי א''י ושימושיהם ברפואה העממית והקונבנציונלית

אכילאה ריחנית Achillea fragrantissima
משפחה: מורכבים
איזור תפוצה: אירנו­טורני, סהרו­ערבי
שם ערבי: גיסום, קייצום
מקור השם: בגיבור היווני הידוע אכילס.ראה בחלק הפולקלור. שם המין בא, כמובן, מהריח הנעים הנודף ממנו ומקורו בשמנים האתריים הרבים המצויים בצמח זה.

פולקלור ­ הצמח נקרא על שמו של אכילס, הגיבור היווני. לפי אגדה אחת במיתולוגיה היוונית, אכילס נפגע בעקבו בחץ מורעל. אפרודיטה, אלת האהבה, שאהבה אותו מאוד, יעצה לו לרפא את פצעו בעזרת צמח זה. לאחר שנרפא, ריפא גם את חייליו בעזרת הצמח ומאז הוא קרוי על שמו.
אגדה אחרת במיתולוגיה היוונית מספרת, שמורו של אכילס .שהיה חצי אדם וחצי סוס, ושמו היה חירון, לימדו את התכונות הרפואיות של הצמח והוא החל להשתמש בו. מאז נקרא הצמח על שמו של אכילס.
בתלמוד נקרא הצמח ’סמתרין’, כלומר סם הרפואה הלח. פריחת צמח זה במדבר בסוף חודש יוני מסמלת לבדואים את עלייתה של קבוצת הכוכבים כימה, המסמלת את סוף עונת החמסינים השנואה. טעמו של הצמח מר מאוד, ומכאן מובן הפתגם הערבי האומר: ”רק הפרידה מרה מהאכילאה”.

שימושים ברפואה העממית ­ תרופה להורדת חום על­ידי שטיפת הגוף בתמצית הצמח מעורבת במים, תרופה לכאבי פרקים, כאבי לב, עצירות דרכי השתן, התקרחות, חול בכליות, נגד סכרת ונגד קדחת. הפלאחים השתמשו בצמח להכנת תרופות נגד צרבת, לשיפור העיכול, נגד טחורים, נגד אבעבועות קור, עצירת שטפי דם, ריפוי פצעים ונגד תולעי מעיים.
הבדואים בסיני משתמשים בצמח להכנת תרופות נגד עצירות, לשטיפת פצעים, נגד דלקת עיניים ולהקלת השתנה.תרופה זו מכינים מהמין ’אכילאה אלף העלה’.
· אין במאמר זה שום יומרה להתייחס לכל הצמחים בנגב שיש להם שימוש רפואי עממי או קונבנציונלי. הכוונה היא רק לצמחים שהתייחסנו אליהם בהשלתמות בבורות לוץ. סדר הצמחים הוא אלפבתי.
שימושים ברפואה הקונבנציונלית ­ במחקרים חדישים שנעשו, נמצא שלשמנים האתריים הנמצאים בצמח יש פעילות אנטי­דלקתית. הם יעילים בהורדת חום, פעילות אנטי­מיקרוביאלית, ואפילו אנטי­סרטנית.
החומרים האחראים להורדת החום ופעילות האנטי­דלקתית הם האזולן והכמואזולן. החומרים שיש להם פעילות אנטי­מיקרוביאלית ואנטי­סרטנית נמצאים בשמן האתרי וזוהו כלקטונים וססקואיטרפן. נמצא שמיצוי של האכילאה הערבתית גורם להעלאת ריכוז הסוכר בדם ולהורדת לחץ הדם. למיצוי זה יש גם השפעה אנטידיורטית "מניעת השתנה". כן בודד מהצמח אלקלואיד "אכילאין" היעיל בעצירת שטפי דם.

שימושים אחרים ­ צמח בושם, ומינים רבים בסוג משמשים להכנת תה מיוחד.’תה שוויצרי’, למשל. בימי בית שני שימש הצמח לריפוי בשר עבש שעמד הרבה זמן.תמצית עלי הצמח הרגה את התולעים שרחשו בבשר העבש.



אלה אטלנטית Pistacia atlantica
משפחה: אלתיים
איזור תפוצה: אירנו­טורני
שם ערבי: בוטם
מקור השם: שם הסוג ניתן כנראה מאחר ובימי המקרא שימש הצמח עצמו כאל, או כמקום פולחן לאלים אחרים. שם המין "א. אטלנטית" הוא על­שם הררי האטלס שבאלג’יר, שם תואר צמח זה לראשונה על­ידי הבוטנאי דה­פונטיין בשנת 1800.

פולקלור ­ זהו עץ היכול להגיע לגיל מופלג ולמימדי ענק. לכן יש החושבים שזה היה העץ שתחתיו התקיים פולחן האלילים בזמן המקרא. הגזעים שימשו ליצירת כריכות לספרי תורה. מעץ זה מפיקים גם קטורת.

שימושים ברפואה העממית­ השרף הנוטף מהגזע לאחר פגיעה בו משמש לחיטוי פצעים.

שימושים ברפואה הקונבנציונלית­ לא נמצאו שימושים רפואיים בצמח זה, אך ידוע שבפירות יש טאנינים היכולים לגרום להרעלה, שסימניה: קרישת חלבונים, בחילה, הקאות ועצירות. כן ידוע צמח זה כצמח אלרגני ממדרגה ראשונה, ואנשים רבים רגישים לאבקתו.

שימושים אחרים ­ מהפירות הפיקו שמן למאור ולסבון.בזרעים יש כ 60% שומן.
בעלים משתמשים לתעשיית הבורסקאות ותעשיית הלכה. בעבר היו מפיקים מהשרף של העץ מסטיק ללעיסה. מהעצה הקשה של הצמח היו מפיקים ידיות לכלים. הוא מהווה את הכנה הטובה ביותר להרכבת הפיסטוק חלבי"האלה האמיתית", בגלל עמידותו הגדולה לנמטודות ולתנאי יובש.

ביולוגיה ­ הזרע נובט בקושי רב, ובעצם רק אם יעבור הזרע בקיבת ציפורים הוא בכלל יוכל לנבוט. בתנאי מעבדה נמצא, שהזרעים נובטים רק אם ישרו אותם לחצי שעה בחומצה גופריתנית מרוכזת.ההאבקה על­ידי רוח. העץ נתקף תכופות על­ידי עפצים, שרובם ככולם נגרמים על­ידי כנימת העפצים.



אמיך קוצני Emex spionsa
משפחה: ארכובתיים
אזור תפוצה: ים­תיכוני
שם ערבי: סניינה, רוכייבה, ארכייבה, דירס אל­אגוז, שגרט אל­אגוז
מקור השם: אמיך הוא חיקוי בעברית של השם הלטיני.השם ניתן על­ידי אלתרמן, שבנה אותו לפי משקל "כריך". שם המין בעברית ובלטינית מדגיש את העובדה שהפירות קוצניים.

שימושים ברפואה העממית ­ משמש לטיפולי יופי אצל נשים: מרתיחים את העלים ובמרתח שמתקבל מורחים את הפנים. כמו כן משמש צמח זה כתרופה לפעילות תקינה של המעיים ולחיזוק חולים הסובלים מחוסר דם ומחולשה.

שימושים ברפואה הקונבנציונלית ­ אין.

שימושים אחרים ­ השורש הצעיר והעלים משמשים למאכל .רצוי לאכול מבושל.

ביולוגיה ­ השורש השיפודי הוא שורש מתכווץ, ועקב כך הפרחים התחתונים והפירות התחתונים הם תת­אדמתיים. הפירות העל­קרקעיים שונים, איפוא, מהפירות התת­קרקעיים.

ארכובית שבטבטית Polygonum eguisetiforme
משפחה: ארכובתיים
אזור תפוצה: ים­תיכוני, אירנו­טורני
שם ערבי: עאצאת­אל­רעאי, מוקסר­אל­ניר, גוד’בה, ברנואה, איל בטאבאט.
מקור השם: ארכובית בעברית פירושה ­ ברך. זה גם פירוש השם הלטיני לסוג זה.
השם בא לציין את המבנה הפרוק של הענפים. שם המין מציין את דמיונם של הענפים לשבטים לחים בהם היו מכים את האנשים בבית המרחץ.

פולקלור ­ נקרא במשנה גם בשם ’אבוב הרועים’. זאת משום שעליו דומים לאבוב בו ניגנו הלוויים בבית­המקדש.

שימושים ברפואה העממית ­ תרופה נגד קטרקט "ירוד ½ עכירות העדשה בעין". את התרופה מפיקים מהשורש, שכותשים אותו לאבקה בה מורחים את העין הפגועה. תרופה נגד כאבי בטן, שלשול, צרבת, הרעלות קיבה, אולקוס, דיכאון, ונגד עקרות אצל נשים.הטיפול במקרה זה הוא על­ידי אמבט מים שהורתחו בהם ענפים של ארכובית. כמו כן משמש כתרופה נגד עצירות בדרכי השתן ונגד כאבי שיניים.
במצרים העתיקה השתמשו במישחה של צמח זה כתרופה להכשות של נחשים ארסיים. לעיסת העלים הטריים טובה נגד תופעת השיניים הנעות. בימי הביניים שימשה אבקה שהכינו ממנו כתרופה לסכרת,כיווץ רקמות, עצירת שטפי דם וגרימת הפלות.
תה הארכובית שימש לגרגור "להקלת כאבי גרון", נגד אסטמה ולעצירת דימומים. הבדואים משתמשים בו גם כתרופה לאנגינה .במקרה זה השתמשו בתה העשוי משורשי ארכובית כתושים, יחד עם חרחבינה מגובבת.
מינים אחדים בסוג זה משמשים בכל העולם לרפואה. מעניין לציין, שברפואה העממית הסינית, האירופית והתימנית, משמש צמח זה.הכוונה לסוג ארכובית למטרות רפואיות דומות מאוד.

שימושים ברפואה הקונבנציונלית ­ החומר הפעיל בצמח הוא חומר הידוע בשם ’דבעון’, המהווה סם מכווץ. בארכובית הציפורים ,הגדלה אף היא בארץ, נמצאו חומרים המורידים את לחץ הדם ומרחיבים את העורקים. כן נמצאה חומצה סליצילית, שהיא מרכיב חשוב של האספירין, ויתכן שפעילותה הרפואית של הארכובית היא בעיקר בגלל חומר זה.

שימושים אחרים ­ במצרים העתיקה השתמשו בענפים להסקת תנורים. אפשר לעשות מהענפים של צמח זה חבלים, ממש כמו מענפי המתנן. מהמין ’ארכובית הצבעים’ הפיקו את הצבע אינדיגו סיני.

אשל הפרקים Tamarix aphylla
משפחה: אשליים
אזור תפוצה: סהרו­ערבי
שם ערבי: אתל, טרפא, נתל
מקור השם: השם אשל מופיע במקורות היהודיים כמציין כל עץ גדול, ולאו דווקא המין הזה עצמו. לפי ילקוט שמעוני, מקור השם ההוא בכלל בראשי תיבות: אכילה, שתייה, לינה ,או לוויה. בילקוט שמעוני נאמר, שבגלל גודלו והיקף גזעו משמש העץ למנוחת הנוסעים במדבר. זה העץ ממנו קיבלו בני ישראל את המן במדבר, והוא מטפטף מים כל בוקר, מהטל ­ דבר שהוא חשוב מאוד במדבר.

פולקלור­ בתלמוד משמש שמו של עץ זה כסמל לחכם גדול ­ ”אשל רברבי”. במצרים העתיקה היה מקודש לאלה אוסיריס, ובקברי הפרעונים אכן נמצאו שרידיו. בקופטית עתיקה היה נקרא ’אוסי’ ואילו בשפת הפרעונים ­ ’אסר’.

שימושים ברפואה העממית ­ לעץ מקום של כבוד ברפואה העממית, והוא מרפא מחלות רבות: הבדואים משתמשים בעלי האשל להקלה על היולדת לאחר הלידה. התה, שהוכן מעלי האשל, מסייע להורדת השיליה, ניקוי הרחם ושיכוך כאבים לאחר הלידה. מרתח של הקליפה והשורש משמש כאמצעי יעיל נגד כינים ופטריות. כמו כן שימש האשל כתרופה לדלקות עיניים, כאבי שיניים "בישול עלים או זרעים במים ואחר­כך פעירת הפה מעל האדים", אקזמה -משחה שהופקה מהעלים, כאבי בטן, כאבי פרקים, פתיחת סתימות בעורקים "התרופה היא מיץ של השורשים".
הרמב”ם ראה בו צמח טוב כנגד נשיכת עכבישים ארסיים. מוזכר כבר אצל דיוסקורידס ותיאופרסטוס כעץ הגדל לחוף נהרות ופריו דומה לעפצים. לפי רופאים יווניים קדמונים אלה, משמש העץ כתרופה למחלות עיניים, מחלות פה, נגד יריקת דם, ונגד נשיכות של חיות רעות. שיקוי שהוכן מהעלים "יחד עם יין"מרפא כאבי שיניים ומחלות הטחול.
בהודו מערבבים קליפה כתושה בשמן, ומשתמשים בה כשיקוי אהבה חזק ביותר.

שימושים ברפואה הקונבנציונלית ­ אין.
שימושים אחרים ­ קליפת העץ משמשת להכנת אוכפים. העץ משמש כחומר בורסקאות טוב,בגלל הריכוז הגבוה של טאנינים.

אשליל הנגב Reaumuria negevensis
משפחה: אשליים
אזור תפוצה: אנדמי לנגב ולסיני
שם ערבי: מילח’
מקור השם: דמיונו לצורת הענפים והעלים של האשל.

פולקלור ­ אין.

שימושים ברפואה העממית ­ משמש לבדואים בסיני
כתרופה נגד שלשול, נפיחות איברים, כאבי שרירים וגרדת.

שימושים ברפואה הקונבנציונלית ­ אין.

שימושים אחרים ­ אין.

בוצין המדבר Verbascum eremobium
משפחה: לועניתיים
אזור תפוצה: אירנו­טורני
שם ערבי: עורור, אדאן­א­דיב, סמאיה
מקור השם: פירוש השם ’בוצינא’ בארמית הוא נר. אבותינו היו מכינים מהשערות שעל העלים פתילות להדלקת נרות שמן. נקרא גם ’נר דוד’ מאותה סיבה. צורתו -עמוד תפרחת גבוה בעל פרחים צהובים, הזכירה נר גדול, כנרות שהיו בבית­המקדש.

פולקלור­ כל מיני הבוצין ידועים ביכולתם המאגית להפר כשפים ולהגן מפני עין הרע. במיתולוגיה היוונית מסופר, למשל, שהאל מרקורי נתן ליוליסס ענף של בוצין לפני שהלך להיפגש עם המכשפה קירקי. הבוצין הציל את יוליסס מפגיעתה הרעה של המכשפה הזאת. המכשפות בכל הזמנים נהגו להוסיף תמצית עלי בוצין לשיקויי האהבה שלהן.הכוונה למיני הבוצין הנפוצים ביוון ובאזור הים­התיכון. ר’ שמעון בר­יוחאי כונה בספר הזוהר בשם ’בוצינא קדישא’ ­ המאור הקדוש.

שימושים ברפואה העממית­ מין זה "בוצין המדבר" אינו מופיע כלל ברפואה העממית. ואולם הסוג בוצין ידוע מאוד ברפואה העממית, ובייחוד בכל מה שקשור במחלות עיניים. אפר בוצין "מכל מין" מעורב בכוחל היה ידוע בכל רחבי ארץ­ישראל כתרופה בדוקה לכל מחלות העיניים.
מו כן שימש כתרופה נגד רעד בידיים, נגד כאבי רגליים, נגד דיזנטריה וטחורים. השערות על העלים יכולות לגרום לעיוורון חלקי,ומכאן שמו הערבי הראשון.
ביוון היו משתמשים בסוג זה כתרופה לכאבי ראש, כאבי פרקים ומחלות קיבה.

שימושים ברפואה הקונבנציונלית ­ נמצאו בצמח ספונינים, מוצילאגים ועקבות שמן אתרי.

שימושים אחרים ­ הרעל המצוי בזרעים שימש בעבר לדיג.

בלוטה גלונית Ballota undulata
משפחה: שפתניים
אזור תפוצה: ים תיכוני.בתי גידול מיוחדים באזורים האירנו­טורניים
שם ערבי: סמורה, ע’צא
מקור השם: שם הסוג בעברית הוא חיקוי של השם הלטיני. השם הערבי בא מהמילה סם, והוא שם כללי לכל הצמחים שניתן לטפל באמצעותם בזיהומים חיצוניים ובארס של בעלי­חיים.

פולקלור ­ אין.

שימושים ברפואה העממית ­ העלים משמשים לטיפול בפצעים פתוחים שיש חשש שיזדהמו. נגד עקיצות דבורים, צרעות, עקרבים ועקיצות זבוב החול ’שושנת יריחו’. מיץ העלים משמש כטיפות עיניים.

שימושים ברפואה הקונבנציונלית ­ אין.

שימושים אחרים ­ אין.


געדה מצויה Teucrium polium
משפחה: שפתניים
אזור תפוצה: ים­תיכוני, מערב אירנו­טורני
שם ערבי: ג’עדה, געדת אל­סוביאן

מקור השם: תרגום השם הערבי לצליל עברי. ג’עדה בערבית ­ המתולתל, המסולסל.
שם זה מתייחס לעובדה, ששולי העלים של הצמח גלוניים.
פולקלור ­ במקורות היהודיים ידוע הצמח בשם ’זרגון’ "תלמוד ירושלמי, סוכה". שמו המדעי נגזר משמו של מלך טרויה טויקר, שריפא את חייליו לראשונה בעזרת צמח זה.

שימושים ברפואה העממית ­ ראשית לכל ידועה הגעדה הזו כתרופה מצויינת לריפוי כאבי בטן של ילדים. הבדואים נוהגים לתת לילדיהם בד טבול במיץ הגעדה כתרופה נגד בעיות מעיים ומחלות קיבה. תה של עלי געדה משמש גם כתרופה נגד נשיכות והכשות של בעלי­חיים ארסיים, נגד מחלות טחול, נגד אפילפסיה, נגד מחלות כבד, הסדרת המחזור אצל האשה, נגד כאבי ראש ונגד הצטננות. התה המוכן מהעלים אינו טעים ויש להוסיף לו הרבה סוכר, אך הוא יעיל מאוד לריפוי דלקות בכליות ובאברי המין, נגד חולשה בזמן הווסת ונגד הקאות בתחילת ההריון. הצמח הכתוש והמעורב בשמן זית משמש כתרופה להכשות של נחשים, התקררות והרגעת צמרמורת.
ביוון העתיקה שימש הצמח כתרופה להכשות נחשים, והצמח עצמו נמצא בכל בית, כאמצעי בדוק למניעת חדירה של נחשים לבית. אצל יהודי תימן נאכלים העלים היבשים עם דבש כסגולה לחיזוק הזכרון והראייה. הבדואים בסיני משתמשים בצמח לריפוי כאבי בטן, שלשול, הקאה, אסטמה, שיעול והתקררות.

שימושים ברפואה הקונבנציונלית ­ הצמח עשיר בשמנים אתריים, בהם נמצאו גם חומרים קוטלי חיידקים. מכאן יעילותו בחיטוי. הסוג כולו עשיר במינים המכילים חומרים ארומטיים נדיפים, ומכאן הריח המיוחד שלהם והיכולת הריפויית שלהם.

שימושים אחרים ­ אין.

חומעה ורודה Rumex cyprius
משפחה: ארכובתיים
אזור תפוצה: אירנו­טורני, סהרו­ערבי
שם ערבי: חמד, חמציץ
מקור השם: השם העברי נובע מהחומצה החומעית המצויה בעליו.

פולקלור ­ נקרא במשנה בשם ירענה. תיאופרסטוס קרא לו ’לפדון’.בצרפת נהוג לאכול מרק העשוי מעלי צמחים מהסוג הזה.

שימושים ברפואה העממית ­ משמש כתרופה נגד כאבי בטן, שחין בצאן, נגד כתמים בעור, בעיות של חוסר דם ונגד חול בכליות. טוב גם כתרופה נגד צהבת וקדחת עם חום גבוה. הרמב”ם טען שבעלים יש חומר משלשל, ואילו בזרעים יש חומר הגורם לעצירות.

שימושים ברפואה הקונבנציונלית ­ ידוע שאסור לאכול ממנו כמויות גדולות, שכן יש בעלים גבישים של אוקסלט הסידן היכולים לשרוט את דרכי השתן והעיכול, ולגרום לדם בשתן.

שימושים אחרים ­ בשורשים יש, כנראה, חומרי בורסקאות.

חצב מצוי Urginea maritima
משפחה: שושניים
אזור תפוצה: ים­תיכוני
שם ערבי: בצל­אל­פאר, פרעון, אונסול, אקסיל, אדיין­אל­עייר.
מקור השם: מזוהה עם החצב או החצוב המופיע במשנה. יש האומרים ששמו בא לו מכוחו העצום של הבצל לחצוב לו דרך בקרקעות קשות ולעומקים גדולים עד כדי כך, שקשה מאוד להוציא את הבצל מהקרקע. שמו הערבי מציין את העובדה, שבבצל משתמשים להפקת חומר רעל נגד עכברים "פאר" בערבית.

פולקלור ­ הערבים נוהגים לשתול אותו בבתי­הקברות שלהם, שכן לפי האמונה העממית הוא מעיד על לובנם ונקיונם של המתים.
גירסה אחרת אומרת, ששתלו אותם בבתי­קברות למען יוליכו את בקשותיהם של האנשים אל המתים. לפי המסורת היהודית, תחם יהושע בעזרתו את גבולות הארץ ואת גבולות נחלות השבטים (גמרא בבא בתרא).
הכורמים הערבים מאמינים, שהחצב פורח ביום בו מתמלא הזית שמן. פריחת החצב מלמדת את הבדואים באל­עריש מתי יגיעו השלווים לחופים. החצב הוא גם סמל יום האהבה ­ ט”ו באב. אצל המצרים הקדמונים נקרא הצמח בשם ’עין סית’ ­ האל המתנגד לאל השמש. החצב נקרא כך כי הוא פורח באותו רגע שהשמש כבר אינה בשיא עוזה, והוא מסמל, איפוא, את תחילת הסתיו. כמו כן האמינו המצרים, שבית שיש בו חצב יישמר מהרוחות הרעות.
הבדואים קוראים לתפרחת שלו עוד­א’­סוהייל, שכן הוא מבשר את עליית הכוכב קנופוס ,בערבית ­ "סוהייל".
במדרש כתוב, שהחצב שימש כמאכל לצבי בתיבת נוח, ובמחקרים חדישים אכן נמצא, שאחת החיות היחידות המסוגלת לאכול את עלי החצב, היא הצבי. שמו האנגלי ­ Sea squill ­ מלמד על נוכחות חומר גורם הקאה בעלים של הצמח. הערבים תושבי הארץ משתמשים בחצב לצורכי חיזוי גשם: אם פריחתו מוקדמת בעונה, בראשית חודש אוגוסט, או אם יש שפע של פריחה ­ זהו סימן לשנה גשומה העתידה לבוא. אך אם הפריחה מאוחרת, או חלילה יש מעט פריחה ­ סימן בדוק הוא שתהיה שנת בצורת. השימוש בחצב לצורכי חיזוי גשם קדום ביותר, וכבר תיאופרטוס מזכיר זאת בספרו.
לא פלא, איפוא, שאחד משמותיו של החצב בערבית הוא מיזאן­אל­ריי, שפירושו ­ מאזני הרטיבות.

שימושים ברפואה העממית ­ זהו אחד הצמחים העתיקים ביותר המשמש ברפואה ומוזכר כבר בפפירוס אברס מהמאה ה­15 לפנה”ס. הצמח שימש ברפואה העממית לריפוי פצעים בקרקפת, כאבי עצבים ברגלים ובעמוד השדרה, לריפוי טחורים, לריפוי שברים, לריפוי מחלות עור ופצעים עמוקים, נגד חרשות.את כל אלה מרפאים בעזרת גלדי הבצל של החצב. ידוע, מזמנים קדומים, כצמח שיש בו חומר המגביר השתנה, מרפא שיעול כרוני ומחלות ריאה.

שימושים ברפואה הקונבנציונלית ­ ברפואה המודרנית מפיקים מהצמח חומרים היעילים בריפוי אסטמה, שיעול ודלקת ריאות. כמו כן מפיקים ממנו חומרים מגבירי השתנה ומעוררי הקאה. עיקר השימוש בו הוא בהפקת תרופות לריפוי מחלות לב.ריפוי מחלות הלב נעשה בעזרת הגליקוזיד סקילרין המצוי בחצב. גליקוזיד זה הוא בעל השפעה דומה לזו של החומר המרפא מחלות אלה ונמצא בעצבונית "הדיגיטליס".
סקילרין במנות קטנות מאוד מהווה חומר מכייח, במנות גדולות יותר ­ חומר המחזק את הלב במקרים של אי­ספיקה. במנות גדולות עוד יותר הוא מהווה רעל חריף וחזק.
בבתי המרקחת מוכרים גם תרופה המופקת מבצל החצב ונקראת ’בולבוס סצילאה’
(Bulbus scillae). כמו כן משתמשים בבצל להפקת רעל נגד עכברים.
תמצית כוהלית של הבצל הכתוש מהווה תרופה טובה נגד אמבות, וכן יש לתמצית הזאת השפעה אנטי­סרטנית במקרים מסוימים.

שימושים אחרים ­ במזרח הקדום ובאירופה הקדומה נהגו להשריש יחורי תאנה בתוך בצל החצב, כדי שהיחור יהנה מהלחות שבתוך הבצל, וכן כאמצעי לחיטוי היחור נגד טפילים וחיידקים למיניהם.חז”ל התנגדו לכך, כמובן, בגלל חשש כלאיים.
30% מבצל החצב מהווה החומר הפוליסכרידי סיניסטרין. חומר זה מתפרק ותוסס בקלות במגע עם מיקרו­אורגניזמים שונים, ולכן שימש הבצל גם כבסיס לייצור משקאות חריפים.


יפרוק המדבר Anabasis articulata
משפחה: סלקיים
אזור תפוצה: סהרו­ערבי, מעט אירנו­טורני
שם ערבי: עג’ראם
מקור השם: שם הסוג מציין את העובדה, שענפיו של הצמח הזה פרוקים.

פולקלור ­ פירוש שם הסוג בלטינית הוא ”חסר בסיס” (Anbasis). אין איש יודע מדוע ניתן שם זה לצמח, ומי נתן לו את השם.

שימושים ברפואה העממית ­ משמש כתרופה לגירוד בעור, ולריפוי מיגרנה "על­ידי מריחת הראש בעיסה של עלי יפרוק", ריפוי מחלות בדרכי השתן, ומשחות לריכוך העור. כמו כן אפשר למצוא אצל ערביי ישראל,בעיקר הבדואים, כמובן, שהנשים משתמשות בעיסת העלים של הצמח כדי להוסיף סומק לפנים.

שימושים ברפואה הקונבנציונלית ­ אין. נמצא שבמינים קרובים ליפרוק המדבר יש מספר רב של אלקלואידים, וביחוד אנבסין הידוע כתרופה מצויינת נגד תולעי מעיים.
ביפרוק המדבר נמצאו רק שני אלקלואידים "בטאין ופיפרידין", שהם חסרי יכולת ריפוי לחלוטין.

שימושים אחרים ­ משמש כצמח מספוא לחיות בית במדבר.אצל הבדואים משמש גם לבעירה.


כלך הנגב Ferula negevensis
משפחה: סוככיים
אזור תפוצה: אנדמי לנגב
שם ערבי: כלח’, אכלך, שביר
מקור השם: השם העברי מחקה את השם הערבי במקרה זה.
שם זה מופיע כבר במשנה, אך שם הוא כנראה מתייחס לפסולת של משי, או למשי מסוג מסוים. היחוס של השם ’כלך’ לסוג Ferula הוא מהמאה העשירית, ונעשה על­ידי הרופא שבתאי דונולו, שכתב ב’ספר המרקחות’ שלו שהכלך הוא הפרולה.
פולקלור ­ האגדה היוונית העתיקה מספרת שפרומתאוס העביר את האש לאדם בתוך גבעול של כלך, זאת שמשום שידוע שתוכו של הגבעול אכן יכול לבעור לאט ובמשך זמן רב.
שימושים ברפואה העממית ­ צמח זה ידוע כצמח רפואה מתקופות קדומות מאוד. החומר המרפא נמצא בשורש. זהו נוזל דמוי חלב, המתקשה לשרף במגע עם האוויר. שרף זה נקרא במקורותינו בשם ’חלתית’, וריחו כריח השום. החלתית משמשת ברפואה העממית כתרופה בדוקה לחיזוק פעולת המעיים, זירוז פעולת הלב, תרופה נגד דיכאון, נגד אסטמה, ולזירוז פעולת המחשבה. מנה מופרזת של חלתית יכולה לגרום להרעלה קשה, שכן במינון גבוה חומר זה הוא רעל. הפקת השרף היתה מקובלת בעיקר באפגניסטן, משם היו מביאים את החומר לאזורנו.

שימושים ברפואה הקונבנציונלית ­ הכלך מסוכן לעיזים ולכבשים. ידוע שהגבעולים הירוקים והפרחים מכילים חומר אנטי­קואוגלנטי הגורם לשטפי דם תת­עוריים.
הגבעול היבש אינו מסוכן, שכן אינו מכיל יותר חומר זה. כבשה שתאכל מגבעולו של הכלך ותניק מיד אחר כך את טלאיה ­ תגרום למותם, ואילו היא תישאר בחיים. ניתן לרפא את הטלאים שנפגעו רק על­ידי מתן מיידי של כמויות גדולות של ויטמין K ממוצא טבעי.

שימושים אחרים ­ משתמשים בגבעולים להעברת אש ממקום למקום.


כתלה חריפה Varthemia iphionoides
משפחה: מורכבים
אזור תפוצה: מזרח ים­תיכוני. חודרת גם לאזורים השחונים
שם ערבי: כתילה, סלימניה, חניידה, עובירה "המאובקת"
מקור השם: השם העברי מחקה את השם הערבי ומטעה מעט: אין היא מופיעה על קירות "כתלים" כלל. השם הערבי ’כתילה’ מרמז שצמח זה יכול לקטול ואילו השם השני ­ ’סלימניה’ ­ מרמז שיש בה רעל חריף. השם המדעי של הסוג נגזר משמו של הבוטנאי ורטמיוס, שסייר בא”י לפני 200 שנה. שם המין בלטינית בא לרמז על דמיונו של צמח זה למין איפיונה iphionoides.

פולקלור ­ אין.

שימושים ברפואה העממית ­ תמצית מצמח זה משמשת לחיזוק הלב, המוח והמחשבה.
כן משמש צמח זה כתרופה להורדת חום, שפעת, שלשול, ספיגת מוגלה.מקובל על יהודי מרוקו. תה מעלי הצמח משמש כתרופה לקדחת. בסיני משתמשים הבדואים בעלים של הכתלה ההררית .’האינהידה’ בשפתם, לריפוי שפעת, שלשול וכאבי בטן.

שימושים ברפואה הקונבנציונלית ­ שימשה בעבר להפקת משחה נגד נזלת והצטננויות קלות. משחת ה’ויקס’ הזכורה לוותיקים שבינינו.
שימושים אחרים ­ הערבים נהגו לשים עלים של כתלה בתוך שקים של קמח כדי להבריח ולחסל את חיפושיות הקמח. כמו כן נהגו לפרוש עלי כתלה מתחת לענבים ולתאנים, כדי שריחם הטוב ייספג בפרי. כמו כן שימש הדבר למניעת הרקבה מוקדמת ולחיטוי.

לענת המדבר Artemisia herba-alba
משפחה: מורכבים
אזור תפוצה: מערב אירנו­טורני
שם ערבי: שיח’, ע’ורירה
מקור השם: השם העברי ניתן לצמח זה בעקבות המקורות.מופיע בתנ”ך, במשנה ובתלמוד. בתלמוד הוא מופיע בשמו הארמי ­ ’אגדנא’. השם המדעי "הלטיני" של הסוג הוא על­שם האלה ארטמיס, שהיתה אלת הציד היוונית וגילתה לאדם את סודותיה הרפואיים של הלענה.
כמו כן יש הטוענים שהשם המדעי מציין ביוונית אדם בריא ורענן ­ שוב רמז לכוחה הרפואי הגדול של הלענה. שם המין בלטינית בא לציין את העובדה, שלעלים יש צבע בהיר במיוחד, מה שהופך את הצמח ל’עשב לבן’ (herba-alba). באנגלית מכונה הצמח בשם ’עץ התולעים המדברי’
(desert wormwood), וזאת משום כוחו הגדול בגירוש תולעי מעיים.

פולקלור ­ הערבים עוטפים את מיטתו של התינוק בלענה למשך 3 ימים, כסגולה לאריכות ימים ולבריאות טובה.

שימושים ברפואה העממית ­ זהו אחד הצמחים החשובים ביותר ברפואה העממית, ואצל הבדואים ­ הצמח העיקרי. הלענה מוכרת כצמח המסוגל להשמיד תולעי מעיים. תה לענה משמש גם כתרופה נגד התקררות, לחיזוק הגוף, לריפוי שיעול, להרחקת עין הרע, נגד דיזנטריה, להרחקת נחשים, לריפוי כאבי בטן, נגד כאבי לב, להמסת קרישי דם, ולהרגעת העצבים. יעיל מאוד נגד כרץ שלשולי.
במקומות אחדים שימשה הלענה כתרופה לאיזון המחזור אצל האשה, להגברת התיאבון, נגד בחילות ,מחלת ים למשל, ונגד צהבת. בספרי המקובלים מופיעה הלענה כתרופה בדוקה לריפוי מורסות וסתימות בכבד ובטחול.יש לערבב בדבש ולהגיש מחומם....
במזרח הקדום נהגו להפיק מהלענה משקה משכר לצרכים ’רפואיים’. הלענה ידועה גם ביכולתה לרפא פצעים ברגלים, ואפילו בעיות של אימפוטנציה.נחשבת על­ידי הבדואים כיעילה ביותר להגברת כוח הגברא.
תה מלענה מעורבב עם חלב .או דייסה מחלב עיזים שרעו בשטח שצומחת בו לענה. משמש אצל הבדואים בסיני להורדת חום, נגד כאבי בטן, נגד נזלת והצטננות, כאבי חזה ודלקת ריאות.בכל הקשור לדרכי הנשימה ולמחלותיהם ­ הטיפול הוא בעזרת אינהלציה של אדי הלענה. אצל הבדואים בסיני משמשת לענת המדבר לריפוי דלקות עיניים.
למעשה, כל הלענות משמשות ברפואה העממית לריפוי, וזאת בגלל החומרים הפעילים הרבים שיש בהן. לדוגמה: לענת האבסינת, הנקראת בערבית ’שיבת אל­עגוז’ נחשבת גם היא לצמח רפואי חשוב, כאשר שתיית תה העשוי מעליה מעורב בחומץ, למשל, תרפא חולי גרון שבא לאחר אכילת אבטיח הפקועה.
גם ברפואה הקבלית מופיע צמח זה, ולפי ספר ’מראה הילדים’ של הרב רפאל אוחנה, מי לענת האבסינת מעורבים בדבש מעוררים נידה, ואם מערבבים אותם עם מרה של פרה, הרי שהם מאוד יעילים נגד צלצולים באוזניים דווקא.

שימושים ברפואה הקונבנציונלית ­ ידוע שלשמנים האתריים יש תכונות ריפוי, והם אכן יעילים נגד מחלות של דרכי הנשימה,באינהלציה של האדים. כן נמצאו שמנים אתריים היעילים נגד תולעי מעיים.וביחוד השמן האתרי סנטונין. הלענה משמשת להפקת חומרי מוצא להפקת סטרואידים.

שימושים אחרים ­ הלענה משמשת כתבלין טוב למזון ולהשבחת טעם הלבן וגם לאותה מטרה בתעשיית הגבינות.

מלוח קיפח Atriplex halimus
משפחה: סלקיים
אזור תפוצה: סהרו­ערבי, ובארצות הים­התיכון לאורך חופי הים
שם ערבי: קטף
מקור השם: שם הסוג מופיע בתנ”ך בספר איוב, וברור לנו שהכוונה היא לצמח הזה. במשנה נקרא הצמח בשם קטף.
בלטינית נקרא צמח זה גם Orack ­ שם שנגזר מהמילה זהב. הסיבה לכך היא, שבימי הביניים היה צמח זה ידוע כתרופה לצהבת "זרעים מעורבים ביין". המין נקרא ’מלוח קיפח’ כי הוא הגבוה מבין מיני המלוח הנפוצים בא”י.

פולקלור ­ לפי המסורת היהודית ,מסכת קידושין, ס”ו, ע”א, בוני בית­המקדש אכלו את הצמח הזה כמקור מזונם העיקרי.

שימושים ברפואה העממית ­ ריפוי בעיות לב, כאבים בחזה, ריפוי בצקות הרגליים, כאבי פרקים "ריפוי באדים", נגד גאזים, משמש להשמדת תולעי מעיים בצאן.
האדם הקדמון השתמש בענף של מלוח כדי להרחיק נחשים ועקרבים מהמערה שלו.

שימושים ברפואה המודרנית ­ אין. יש לו קשר עקיף למחלת הסכרת, ומסתבר שפסמונים שאינם מקבלים במזונם עלי מלוח חולים בסכרת ומתים. בדיקת המנגנון הביוכימי העלתה, שבעלי המלוח יש כרום ומנגן ההופכים את האינסולין של הפסמון מחומר לא פעיל לפעיל.

שימושים אחרים ­ צמח מאכל עיקרי במדבר.בכל מיני צורות: טיגון, קציצות, תבלין וכו’. משמש כצמח מרעה חשוב מאוד במדבר ובשטחים ערבתיים יבשים.



מקור חסידה שעיר Erodium hirtum
משפחה: גרניים
אזור תפוצה: סהרו­ערבי
שם ערבי: תומייר, בלבס, בסליס, איברת אל­עג’וז
מקור השם: בכל השפות נקרא צמח זה על­שם עמוד העלי שלו, הדומה למקור של חסידה.ביוונית ’ארודיוס’ ½ חסידה.

פולקלור ­ אין.

שימושים ברפואה העממית ­ שורש של צמח זה כתוש ומושרה בדבש שימש כתרופה למחלת הנפילה האפילפסיה.

שימושים ברפואה הקונבנציונלית ­ אין.

שימושים אחרים ­ הפקעת משמשת למאכל.

מתנן שעיר Thymelea hirsuta
משפחה: מתנניים
אזור תפוצה: ים­תיכוני, סהרו­ערבי
שם ערבי: מתנאן
מקור השם: המילה ’מתנן’ באה מהמילה ’מותן’ ­ מה שבא לציין, שמקליפת הצמח אפשר להכין חבלים לחגורות הנמצאות על המותניים. הראובני הציע לקרוא לצמח זה ’יתרן’, שכן החבלים שעשו מקליפתו היו דומים ליתרים. יש כאלה שגוזרים את השם מהמילה הערבית ’מתיין’, שפירושה חזק: החבלים שעשו מקליפת הענפים של הצמח היו חזקים ביותר. השם המדעי של הסוג נגזר מהשם ’תימוס’, שהיה שמה של הקורנית."המתנן דומה בצורתו לצמח זה". שם המין פירושו בלטינית ”זית”, וזאת משום שפירותיו מזכירים זיתים קטנים.

פולקלור ­ לפי המסורת נקשר שמשון הגיבור על­ידי הפלשתים
ביתרים שנעשו ממתנן.

שימושים ברפואה העממית ­ תמצית של עלי הצמח משמשת כתרופה נגד תולעי מעיים, לריפוי מחלות נשימה, מחלות עור וגזזת. גם אבקת הצמח טובה נגד תולעים ולניקוי המעיים. זר של ענפי מתנן משמש את הבדואים לריפוי הצטננות של עז. זהו, למעשה, מעין פולחן ריפוי: מכינים את הזר משבעה גדילים המחוזקים בשבעה קשרים.הכל מענפי המתנן וקליפתו, ומלווים את הפעולה בשיר שיש בו 7 שורות.כלומר, קדושת המספר 7 היא שמצילה כאן את העז.

שימושים ברפואה הקונבנציונלית ­ אין.

שימושים אחרים ­ משמש לבדואים כמלכודת זבובים: שמים סוכר על הפרחים הקטנים ותולים ענף מסוכר כזה בתוך האוהל. במשך היום הזבובים נמשכים לפרחים המסוכרים הללו, ובלילה עוטפים את הענף בעבייה וזורקים החוצה. עמיד ברעיה בגלל הסיבים החזקים בקליפתו וגם בגלל החומרים הרעילים המצויים בו ושהעז אינה נוגעת בהם.
כיום מכינים מהקליפה נייר מיוחד המשמש לאמנות.

סתוונית הקליפות Colchicum tunicatum
משפחה: שושניים
אזור תפוצה: סהרו­ערבי
שם ערבי: קוטן, ברסבאס, זעפראן
מקור השם: שם הסוג בעברית בא לציין את העובדה, שכל המינים בסוג פורחים דווקא בסתיו. שם המין מציין את העובדה, שלפקעת יש קליפות העוטפות אותה. השם המדעי נקרא על­שם המקום קולכיס שלחוף הים השחור, שם לפי האגדה שתלה מדאה את פרחי המוות היפים של הסתוונית.

פולקלור ­ לפי האגדה היוונית מדאה רצחה את קראון ובתו על­ידי כך ששלחה לביתו שמלת חתונה שהיתה ספוגה במיץ פקעת הסתוונית, ומשנגעו שניהם בשמלה ­ מתו כמעט מיד. לפי דיוסורידס זה היה הרעל שבאמצעותו סיימו את חייהם של העבדים.

שימושים ברפואה העממית ­ זו היא התרופה העתיקה ביותר שעדיין בשימוש: מהפקעת של מיני סתווניות מפיקים קולכיצין שבשימוש חיצוני"מאחר והוא רעל חזק", היעיל כתרופה לדלקת פרקים הידועה בשם Gout. תרופה זו מוזכרת כבר בפפירוס אברס מהמאה ה­16 לפנה”ס. השימוש בה נעשה על­ידי קשירת שרשרות של פקעות ושורשים על הידיים החולות.
ממינים שונים של סתוונית מכינים גם תבלין הידוע בשם זעפראן. בזעפראן השתמשו כסגולה להריון אצל נשים עקרות: מערבבים זעפראן במי ורדים ומטבילים בתמיסה בגד של העקרה. לפני ההזדווגות עליה להכניס את הבד הזה לרחם, וכך תתעבר.
כמו כן שימש הזעפראן כסגולה לבן זכר "שתיית תמיסה של התבלין עם מים או יין". זעפראן יעיל גם נגד אפילפסיה, חולי הגידים, אסטמה, וידוע גם כמרפא סתימות הכבד.
הרפואה העממית מייחסת גם לפקעת תכונות של הגברת כוח הגברא, וזאת משום הדמיון בצורת הפקעת לאשכים.

שימושים ברפואה הקונבנציונלית ­ בפקעת יש רעל חריף הידוע בשם קולכיצין. לרעל זה יש שימוש גם היום בטיפול במחלות ראומטיות ובמחלות עורקים. חומר זה משמש גם במחקרים גנטיים ובחקלאות, שכן הוא מונע חלוקה שלמה של תאים. בהשפעת הקולכיצין נמנעת יצירת קרום בין שני תאים המתחלקים. התוצאה היא יצירת תא אחד בעל שתי מערכות כרומוזומים כלומר תא דיפלואידי הופך לתא טטראפלואידי. בכך הפך הקולכיצין לחומר חשוב ביצירת צורות גנטיות חדשות גם בחקלאות וגם במחקר הגנטי.
הקולכיצין משמש גם כתרופה למחלות ממאירות שונות בגלל יכולתו להפסיק התחלקות של תאים .יעיל בעיקר נגד לאוקמיה. אכילת הפקעת הרעילה גורמת להופעת שלשול דמי, הפסקת פעולת הכליות ודיכוי של מרכז הנשימה.

שימושים אחרים ­ אין.
עירית גדולה Asphodelus microcarpus
משפחה: שושניים
אזור תפוצה: מזרח ים­תיכוני
שם ערבי: ברוקה, צויי, עונציל, איסווי, סוויה, בוצלאן ראפי
מקור השם: השם העברי הוא כשם צמח המופיע בשם זהה במקורות העבריים. כנראה שהזיהוי הזה שגוי, שכן במקורות כתוב שהעיזים אוכלות את העירית, ואילו היום אנו יודעים שהצמח המזוהה על­ידינו כעירית אינו נאכל על­ידי העיזים. בעבר נקרא צמח זה גם יבלת השדה ­ וזאת משום שהפיקו ממנו תרופה נגד יבלות.
יתכן ומקור השם ’עירית’ בשם הערבי ’עירון’, כפי שנקרא צמח זה בלבנון. במקורותינו נקרא הצמח גם חבצלת, ויש החושבים שהשם הערבי בוצלאן משמר את השם הקדום חבצלת. במקומות אחדים במקורות נקרא הצמח הזה בשם ’נץ­החלב’, אך כנראה שזו טעות והכוונה לצמח אחר. חוקרים אחדים חושבים, שהשם ’עירית’ בא מהמילה ’מעורה’, כלומר: מחובר, דביק. שם זה נבחר כנראה בגלל שמפקעות העירית היו מכינים דבק.
השם המדעי פירושו חנית."אספודלוס" ½ חנית ביוונית, והוא בא להדגיש את העובדה, שלעלים יש צורה מחודדת דמויית חנית.

פולקלור ­ במיתולוגיה היוונית, באודיסיאה, מסופר, שהעירית נותנת מקלט לנשמות המתים, וזאת בגלל שצמח זה כיסה בצפיפות את בתי­הקברות. הומרוס מספר גם שבשאול היו משטחי עיריות, עליהם נאספו רוחות הגיבורים. בעבר שימשו השורשים למאכל מלכים. השם הערבי ’ברוקה’ "מכירת התודה" הוא עקב התופעה, שכשהצמח רק ’מריח’ קצת מים וכבר הוא מכיר תודה לגשם ומוציא את עליו.

שימושים ברפואה העממית ­ משמשת לריפוי צהבת .על­ידי הרתחת השורשים במים יחד עם גרגרנית ערבית, ושתיית המרקחת בצורה של תה. ריפוי אקזמה ויבלות עור, טיפול ברגליים נפוחות, הקלת גאזים בבטן, הקלת עצירות השתן וריפוי כוויות.
אצל פליניוס שימש צמח זה כאמצעי הרתעה."ששמים תחת המזרון" נגד נחשים. רעיון זה הגיע גם לאירופה של המאה ה­16, ושם הפיקו מהשורשים תרופה נגד הכשות נחשים, ריפוי מורסות וכאבי אוזניים.
הבדואים במצרים משפשפים שורשים קלויים באש באיבר משותק כדי להתגבר על השיתוק. אצל דיוסקורידס שימש הצמח כתרופה בדוקה נגד נשירת שערות.

שימושים ברפואה הקונבנציונלית ­ בשורשים נמצאו גליקוזידים, אלקלואידים ואנטרקינונים, אך עד היום לא נמצא שימוש רפואי מיוחד בהם.

שימושים אחרים ­ מהשורשים מכינים דבק, כפי שכתוב במשנה "היבלית שמורחין בה את הכדים" הדבק היה משמש לכריכה וסנדלרות. השורשים שימשו גם כחומר תסיסה לשמרים ולאלכוהול. במצרים צובעים בדים עם השורשים. מהשורשים "יחד עם קמח או תפוחי­אדמה" מפיקים ’לחם עירית’. מהשורשים עושים תה והם אכילים בשלבים הצעירים שלהם.

צבעוני המדבר Tulipa ampylophylla
משפחה: שושניים
אזור תפוצה: בנגב ובמדבר יהודה
שם ערבי: ח’ואזמי עין אל­שמס, קרן אל­ע’זאל
מקור השם: השם העברי מציין את ססגוניותו של הצמח. שם הסוג הלועזי מציין את העובדה, שצורתו של הפרח הזכירה למישהו את צורתו של הטורבאן התורכי.

פולקלור ­ ישנה אגדה עתיקה המספרת כיצד נוצר הפרח הזה: לפני שנים רבות חי בעזה.? עלם חמודות ושמו פרהרד או פרהנד. העלם התאהב בנערה יפה אחת, שלא השיבה אהבה לחיקו. כדי להתנחם יצא העלם לבדו למדבר, ושם בכה מרה על אהובתו, שאינה חפצה באהבתו. משנפלו דמעותיו על האדמה הצחיחה, נוצרו הפרחים היפים של הצבעוני. לכן נקרא הצבעוני בעזה עד עצם היום הזה, כמובן... גם בשם פרהנד.
במאה ה­17 היה בהולנד שגעון של גידול צבעוני שחור. הרבה אנשים ניסו לגדל צבעוני שחור שכזה, ורק סנדלר מסכן ועני באמסטרדם מצא את הנוסחה הגואלת, שאיפשרה לו לפתח צבעוני שחור. פרנסי העיר באו לנהל עימו משא­ומתן, ולבסוף התפשרו על 1,500 פלורינים. לפני שהלכו אלה לביתם, אמר אחד מהם לסנדלר: "טיפש שכמוך, בעבור צבעוני שחור היית יכול לקבל אפילו 10,000 פלורינים". הסנדלר ששמע זאת, התרגש כל­כך עד שנפח את נשמתו. בפרס נחשב הצבעוני כסמל האהבה.
שימושים ברפואה העממית ­ הפירות משמשים לגירוש רוחות רעות מהבטן.
ידוע שבפקעת יש חומרי רעל הגורמים לשלשולים ולהקאות.

שימושים ברפואה הקונבנציונלית ­ אין.

שימושים אחרים ­ הבצל משמש לעיתים למאכל.לאחר טיגון או בישול לביטול הרעלים.

קזוח עקום Pituranthos tortusos
משפחה: סוככיים
אזור תפוצה: מזרח סהרו­ערבי
שם ערבי: זקוק, קצוח, שבת­אל­ג’בל
מקור השם: השם העברי נגזר מהשם הערבי, ואילו השם המדעי של הסוג "פיטורנתוס" בא לציין את העובדה, שעלי המעטפת (pitron) משווים לסוככיים צורת פרחים anthos.

פולקלור ­ אין.

שימושים ברפואה העממית ­ משמש כתרופה נגד כאבי בטן ותולעי מעיים, להורדת החום אצל ילדים, הסדרת הווסת"ביחוד אם הפסיק פתאום ואיננו מגיע בזמנו..." תרופה נגד עייפות כרונית וכחומר משתן. כמו כן משמש הקזוח כחומר המונע ריח רע מהפה, תרופה לאשה מניקה שפחת חלבה, וכחומר נגד חוסר תיאבון. השימוש הוא, בדרך כלל, בדרך של שתיית תה שהוכן מעלי הצמח, או בדרך של לעיסת העלים.

שימושים ברפואה הקונבנציונלית ­ אין.

שימושים אחרים ­ משמש לתיבול המרק, להכנת תה, ולתעשיית מטאטאים ביתיים.
לצמח ריח של כרפס או סלרי.



רותם המדבר Retema raetam
משפחה: פרפרניים
אזור תפוצה: סהרו­ערבי עם חדירות לאזורי חולות בים­התיכון
שם ערבי: רתם
מקור השם: השם העברי מחקה את השם הערבי והמדעי. יש כאלה החושבים שהשם העברי בא לציין את העובדה, שהצמח ’רותם’ את החול הנודד ולא נותן לו לנוע.

פולקלור ­ לפי האגדה, גחלים העשויים מענפי רותם שומרים על חומם במשך שנה לפחות. ידוע הסיפור כיצד מחזר הבדואי אחר נערתו: אם הוא מתאהב, הוא עושה קשר בענפי הרותם, ואם היא רוצה בו גם כן, הרי שעליה להתיר את הקשר.
ידועה יותר האמונה, שקשירת הקשר מלמדת מה יהיה אורך חייך: עושים קשר בענפים ומחכים ­ אם הקשר מתייבש מהר ­ הרי שגורלך נחרץ ותמות צעיר, אך אם הקשר נותר ירוק במשך זמן רב ­ הרי שתזכה לאריכות ימים.

שימושים ברפואה העממית ­ באדי הענפים המורתחים במים משתמשים כתרופה לכאבי גב, כנגד עקרות אצל נשים, נגד שיתוק בגפיים, נגד כאבי עיניים, ולהורדת חום. ענפים יבשים וטחונים עם דבש משמשים להקאה ולניקוי הקיבה. הפירות רעילים, ומשתמשים ברסק שלהם במינון גבוה
לגרימת הפלה.
אצל היהודים בימי הביניים, שימשו עלים כתושים של צמח זה "שרויים ביין לבן" כתרופה בדוקה לעודף דם בזמן המחזור הנשי. לפי הקבלה, שימשו העלים הכתושים "יחד עם דבש"כתרופה ידועה נגד ורידים סתומים, מחלות נשימה, שיתוק ועווית.

שימושים ברפואה הקונבנציונלית ­ נמצאו בו אלקלואידים, שהם הרתאמין והספרטאין.
שני האלקלואידים הללו גורמים לעיכוב בחלוקת תאים, כך שיתכן ויש להם איזו שהיא השפעה על גידולים ממאירים.

שימושים אחרים ­ הבדואים מכינים משורשי הרותם מלכודות גמישות לחוגלות.

ריבס המדבר Rheum palaestinum
משפחה: ארכובתיים
אזור תפוצה: מערב אירנו­טורני
שם ערבי: ריבאס, כהמון
מקור השם: השמות העברי והערבי הם חיקוי של השם הפרסי של צמח זה. השם המדעי מציין את קרבתו של מין זה למינים דומים, המשמשים כצמחי תרבות באירופה.

פולקלור ­ אין.

שימושים ברפואה העממית ­ משמש כתרופה לדלקת ריאות, נגד אבנים בכליות, לעצירת שטפי דם פנימיים, נגד שלשול ופטריות עור, להסדרת הנשימה ולחיזוק הקיבה. לפי הרמב”ם, הריבס טוב לכבד הבריא ובוודאי לכבד החולה.
הבדואים משתמשים בתה שורשים כתרופה וכסגולה להגברת כוח הגברא. כבר לפני 6,000 שנה בסין, היו ידועים שורשיו של הריבס כמרפאים.

שימושים ברפואה הקונבנציונלית ­ ידוע שאסור לתת עלים של ריבס לחולי דלקת פרקים, בגלל רגישותם לחומצה האוקסאלית הנמצאת בו בשפע.

שימושים אחרים ­ משמש כצמח מאכל ולהכנת תה.

שבר לבן Peganum harmalaמשפחה: זוגניים
אזור תפוצה: בעיקר סהרו­ערבי ואירנו­טורני.עם חדירות למעזבות גם באזורים אחרים.
שם ערבי: חרמילאן, חרמל, חרג’ל
מקור השם: השם העברי של הסוג בא מהתלמוד. השם המדעי של המין לקוח משמו הערבי.וזה משמר, כנראה, את השם האשורי העתיק של מין זה. שם הסוג בלטינית בא לציין את העובדה, שהצמח דומה לפיגם.

פולקלור ­ בלבנון נחשב צמח זה כסמל העוני. בגלל ריחו החזק נחשב בארץ כצמח היעיל בגירוש שדים ורוחות. בתלמוד קוראים בטעות לפתילת המדבר בשם שבר.

שימושים ברפואה העממית ­ זהו צמח נפוץ מאוד ברפואה העממית, המייחסת לו תכונות מופלאות: בזרעים יש חומרים נרקוטיים הגורמים להזיות, דבר שהיה ידוע כבר במזרח העתיק. במזרח התיכון כולו וגם בהודו, שימש צמח זה כסם אהבה"המסטול אמור להתייחם ביתר קלות."ואם זה עובד עם העיזים ­ מדוע שלא יעבוד גם על האדם?".
כמו כן משמשים הזרעים כתרופה למחלות עצבים, לשיכוך כאבים, נגד תולעים, חומר הגורם להפלה, נגד נזלת, נגד כאבי שיניים וכאבי שרירים, ולגרימת השתנה אצל גמלים.
השימוש הוא בזרעים "שאוכלים אותם במינון נמוך", או בתה, או הרחת האדים של השורש או של הזרעים. כמו כן משמש השבר כתרופה למחלות טחול, לטיפול בכאבי שיניים, ריפוי פרונקלים "מורסות", מחלות עור, טחורים ומחלות עיניים. השבר ידוע כמחזק שורשי השיער.

רפואת צמחי מרפא בתק' המקרא

יגאל גרנות*
צמחי רפואה בעולם המקרא:
במקרא מופיעים איזכורים לשימוש בצמחי רפואה, אך רובם הם איזכורים עקיפים, ובעצם אין בידינו עדות ישירה בדבר שימוש בצמחי רפואה למטרה זו בתקופת המקרא.
ירמיהו, למשל, מציין 3 פעמים את השימוש בצרי לריפוי פצעים: ”הצרי אין בגלעד אם רפא אין שם, כי מדוע לא עלתה ארוכה בת עמי?” .ירמיהו, ח’, 22. מ”ו, 11. נ”א, 8.
בתקופתנו זיהה פרופ’ פליקס את הצמח הזה כלבנה רפואי, שאכן צמח בגלעד ושימש בעבר למטרות רפואיות. צמחים רבים, שהיו מוכרים בעולם העתיק כצמחי רפואה, מוזכרים בתנ”ך כצמחי בושם:לוט, נכאת, חלבנה, מור, לבונה ועוד. צמחי רעל:דודא, ראש, לענה ופקועה, או צמחי תבלין: שום, בצל, כמון, גד, אזוב וקצח.
מאחר וכל האיזכורים בתנ”ך הם עקיפים בלבד, קיימים חילוקי דעות בין החוקרים לגבי מקורה של הרפואה הצמחית היהודית בתקופה המקרא: הריסון 1966 חשב, שמאחר והיו חילופי תרבות בין העמים השונים במזרח הקדום, הרי שהשימושים בצמחים לרפואה, שהיו מקובלים בכל העולם העתיק, היו מקובלים גם בישראל. לעומת זאת, סברו חוקרים אחרים, שלעם ישראל היתה רפואה עממית­צמחית מקורית משלו, משום רתיעתו לקבל משהו מתרבויות זרות. לדעת חוקרים אלה, מעטים האיזכורים בתנ”ך לצמחי רפואה בגלל תפיסתו האידיאית של התנ”ך, שרק ברצון האל מתגבר האדם על מחלותיו. תפיסה זו השתנתה בימי בית שני, ולכן מופיעים בתלמוד הרבה יותר צמחי רפואה מאשר בתנ”ך .בתנ”ך מוזכרים כ­120 צמחים בכלל, ואילו בתלמוד מוזכרים כ­400 צמחים, מתוכם רבים מופיעים כצמחי רפואה מיוחדים. כמו כן ראוי לציין, שצמחי הרפואה המוזכרים בתלמוד שונים במידה רבה, לא רק מהצמחים המוזכרים בתנ”ך, אלא גם מהרפואה העממית הנהוגה עד היום אצל הבדואים. מכאן נובע, שאכן בימי המקרא היתה, כנראה, רפואה צמחית מקורית לעם ישראל, שבימי בית שני השתנתה והפכה להיות כבכל העמים. לפי המסורת, אכן היה קיים ספר רפואה שרוב תרופותיו היו צמחיות, שנכתב על­ידי שלמה המלך, אך הוא נגנז על­ידי חזקיהו המלך (ברייתא, פסחים, סוף פרק ב’). רש”י טען, שהדבר נעשה כדי שהחולים לא יסמכו על התרופה, אלא יפנו לרחמיו של האל בזמן מצוקתם. הרמב”ם טען, שחזקיהו עשה זאת משני טעמים: 1. בספר היו דברי הבל ”מדרכי האמורי”. 2. בני האדם השחיתו דרכם והיו ממיתים באותם הסמים "התרופות".
בתקופת המקרא היה נהוג שהרוקחות- איסוף הצמחים והכנת התרופות מהם- נתונה בידי הנשים. בספר שמואל א’ .ח’, 31, נאמר: ”ואת בנותיכם יקח לרקחות ולטבחות ולאופות”. גם הכוהנים עסקו ברוקחות, ובעיקר לשם הפקת בשמים לצורכי בית­המקדש ­ ”ומן בני הכוהנים רוקחי המרקחת לבשמים” .דבה”י א’, ט’, 30.
מקומה הגיאוגרפי של ארץ­ ישראל, בין אשור ובבל בצפון לבין מצרים בדרום, איפשר לה להיות מתווכת במסחר סמי המרפא, בדרכי הים והיבשה. המסחר בתרופות ובתמרוקים היה בידי הישמעאלים, שהעבירו שיירות גמלים ביבשה, ואילו הסחר הימי היה בידי בני­ישראל והצידונים. עובדה זו, יחד עם עיסוקם של הכוהנים ברוקחות, הביאה בסופו של דבר להקמתן של אגודות רוקחים ורופאים מקצועיות, וכבר בספר נחמיה מוזכר ”חנניה בן הרקחים”.

צמחי רפואה בתק' ההלניסטית

יגאל גרנות-מיתוך צמחי רפואה בנגב
צמחי רפואה בתקופה ההלניסטית:
היוונים הקדמונים הצטיינו בתחום רפואת העשבים, ומורשתם בתחום זה השפיעה על הרומאים ­ רופאי אירופה של ימי הביניים, ואפילו על הרפואה המודרנית של היום.
היפוקרטס 462­377 לפנה”ס נחשב לאבי הרפואה המודרנית בכלל, ובספריו הוא השאיר רשימה של כ­400 צמחי רפואה שכ­200 מהם משמשים ברפואה עד עצם היום הזה.
חלק מהצמחים המוזכרים בספריו משמשים גם ברפואה עממית עד היום ­ ממש בצורה ובאופן כפי שהוא תיאר בספריו אלה.
אחריו קם הרופא הידוע תיאופרטס שחי במאה השלישית לפנה”ס, והיה בעצם בוטנאי שעסק גם בצמחי רפואה. הוא חקר את צמחי יוון והארצות השכנות, וספרו הגדול ’חקירות אודות צמחים’, מהווה ספר חובה בבוטניקה בכלל, ובתולדות צמחי הרפואה בפרט. חלק ממרשמיו שרירים וקיימים עד עצם היום הזה.
המפורסם מכל הרופאים היווניים היה דיוסקורידס שחי במאה ה­1 לפנה”ס, ששירת כקצין בצבא הרומי,בימיו של נירון קיסר. בספרו הגדול 'De Materia Medica' ­ ’חומרי רפואה’, הוא מתאר כ­1,000 תרופות ממקור צמחי, אנימלי ומינרלי, וכ­500 צמחי רפואה שונים. בספר נכללו גם הוראות היכן אפשר למצוא את חומרי הרפואה הללו, מתי זמן האיסוף, ולאיזה מטרה רפואית הם משמשים. הספר זכה לתפוצה גדולה מאוד ולהצלחה אדירה, והיה לספר היסוד ברפואת עשבים עד לתקופת הרנסנס.
בניגוד ליוונים, לא חידשו הרומאים הרבה בתחום צמחי הרפואה. פליניוס הזקן פרסם ספר שקרא לו ’ההיסטוריה של הטבע’, ובו הוא מתאר במקוטע גם מספר צמחי רפואה.
גם גלינוס,131 לפנה”ס, נחשב לרופא גדול, והיתה לו השפעה רבה על עולם הרפואה עוד מאות שנים לאחר מותו. חלק ניכר מתרופותיו היו תרופות צמחיות, והוא גם פיתח שיטה לטיפול כאשר התרופות הן חלקי צמח שונים. עד היום קוראים לרפואה המתבססת על חלקי הצמח השונים בשם ’רפואה גלנית’.
התפשטות הנצרות והפיכת הנצרות לדת הרשמית של האימפריה הרומית, בלמו את התפתחות הרפואה במערב כולו, שכן הנצרות האמינה שהמחלות הן עונש משמים, ולכן גם הריפוי הוא בידי שמים ולא בידי תרופות מעשה ידי אדם.
הרפואה הערבית הקדומה פרחה בעיקר בין המאה השביעית לספירה לבין המאה ה­11. רפואה זו הושפעה רבות מכתבים עתיקים ומהרפואה של מסופוטמיה, יוון ואפילו הודו. הסוחרים הערבים היו אלה שבאו במגע עם הודו המרוחקת והאקזוטית, והביאו משם גם את תרבות הרפואה הצמחית ההודית. עד עצם היום הזה מקובלים עקרונות הרפואה הצמחית הזו של הרופאים הערבים הקדומים על מאות אלפי אנשים בצפון­אפריקה, אירופה ואסיה. הרפואה הערבית הזאת השתמשה אמנם בכל המסורות שנזכרו למעלה, אך הוסיפה גם צמחים חדשים שנמצאו בארצות ערב ושימשו כצמחי רפואה בארצות אלה. בימי הביניים הפרידו הערבים בין מקצוע הרוקחות והרפואה, והיה נהוג אצלם שהרופא רושם את המרשם והרוקח הוא זה שמביא את חומרי הגלם, בעיקר צמחים, ורוקח מהם את התרופה לפי הוראות הרופא.
הרופאים הערבים המפורסמים ביותר הם: איבן­סינא, 980­1037, שספרו על הרפואה, גם הצמחית, שימש בזמנו ספר יסוד בבתי­ספר לרפואה. הוא כתב ספר רפואה, שהסתמך על ספריהם של גלינוס ודיוסקורידס, שהתפרסם בעיקר בגלל היותו מסודר בסדר אלפבתי, וכן בגלל שנתן את שמות הצמחים והרפואות בשפות שונות ­ מה שהפך אותו לכלי עזר ראשון במעלה בחקר השוואתי של זיהוי צמחי רפואה.
רופא ערבי ידוע מאוד הוא, כמובן, הרמב”ם ,1134­1240, שהיה גם רופא ידוע בזמנו ופרסם מספר ספרי רפואה.’ספר הקצרת’, ’סמי המוות’, ’שמות הרפואות’.
בספרים אלה מופיעים מאות צמחים, שהרמב”ם ייחס להם תכונות רפואיות.
בימי הביניים שלטה האמונה הנוצרית ברפואה, ולכן נעצרה התפתחות הרפואה בכלל, ורפואת הצמחים בפרט. רפואה זו נשתמרה בעיקר במנזרים, שם גידלו הנזירים את הצמחים, ייבשו אותם, הפיקו מהם את התרופות לפי הכתוב בספרים היווניים והרומיים העתיקים, שהם נהגו לתרגם לשפות האירופיות השונות.
אפילו המגיפה השחורה ­ שהפילה מיליוני חללים באירופה ­ לא הביאה למחקר חדש בחיפוש אחר הגורמים למחלה. היא נתפסה כסימן לכעסו של האל על האנושות. הדבר היחידי שבו ניסו האנשים לעשות, היה לתלות זרים של צמחים ארומטיים בפתחי הבתים ובבתי­החולים, בתקווה שריחם יניס את המגיפה.המדובר בעלים של ער אציל, שמיר, נענע, ורדים וכדומה.
הרפואה העממית של התקופה שמה דגש על צמחי משפחת הסולניים: דודאים, שיכרון, דטורה והבלהדונה, שיש להם תכונות רפואיות בגלל תכולת האלקלואידים בהם. צמחים אלה הם גם צמחי רעל וגורמים להזיות ותרדמה מעין­היפנוטית. זו הסיבה מדוע שימשו צמחים אלה, בתקופה זו בעיקר, ברפואה המאגית ובפולחני סתר למיניהם. רפואה עממית זו השתמשה גם בפטריית הארגוט, וזו היתה תרומתם החשובה ביותר לרפואה בכלל. פטריה זו נטפלת לשיפון ולדגניים אחרים, ואם מערבבים אותה במזון היא יכולה לגרום להזיות ולהרעלה המונית. היום ידוע שהיא מכילה את החומר LSD ואלקלואידים אחרים.כיום משמשים האלקלואידים האחרים, פרט ל­LSD,כתרופות ברפואה הקונבנציונלית.תרופות לזירוז לידה, מרפי שרירים לא רצוניים, מכווצי כלי דם פנימיים, וטיפול במיגרנות.
במאה ה­15 קם רופא שוויצרי בשם פרצלסיוס, והציג תורה רפואית חדשה ­ Doctrine of Signatures ­ ’תורת החתימות’. רופא זה טען, שהצמחים נבראו על­ידי האלוהים כדי שהאדם ישתמש בהם לריפוי. לכן ניתנה לכל צמח צורה מסויימת ­ בהתאם לאיבר או למחלה אותה הוא אמור לרפא. כלומר, רופא זה שילב בין דעתה של הכנסיה לבין רפואת הצמחים העממית, שהיתה קיימת כבר מאות שנים. לפי הרעיון שלו, ששלט באירופה עוד מאות שנים אחריו, עלים וצמחים בצורת לב ירפאו מחלות לב, פירות דמויי כליה ­ מחלות כליות, פרחים אדומים ומיץ רימונים ­ לריפוי מחלות דם, פרחים צהובים ­ לריפוי צהבת, אגוזי מלך, הדומים לגולגולת ­ מחלות ראש, צמחים שעירים ­ לריפוי קרחות, צמחים בעלי חלב לבן ­ לעידוד יצירת חלב אצל נשים מיניקות, צמחים מאריכי ימים ­ להארכת ימי האוכלים אותם, וכו’...

צמחי מרפא בתק' המודרנית

על סף התקופה המודרנית
תורות אלה היוו בעצם את מדע הרפואה עד למאה ה­17, שאז חל שינוי בתפיסה הכללית והמדע המודרני בכללותו החל להתפתח. הרפואה עברה לחיפוש אחר תרופות סינטטיות כימיות, ואילו הבוטניקה הפכה למדע עצמאי המתאר צמחים ובודק כיצד הם חיים. רפואת הצמחים חזרה להיות רפואה עממית­פולקלוריסטית, שאין לה מקום בבתי­החולים הממוסדים וברפואה הקונבנציונלית.
במאה ה­19 החלה הכימיה להתפתח, ומהר מאוד גילו שבצמחים ,ביחוד בירקות ובפירות, יש חומרים פעילים המצויים בהם בכמויות זעירות והיכולים להשפיע לטובה על כל מיני תחלואים. הכימאים החלו לבודד את החומרים הללו ולייצר מהם תרופות, וזו היא המהפכה הפיטוכימית של המאה ה­19. תוך כדי ההפקה והבידוד של החומרים הרפואיים מהצמחים, יצרו הכימאים­רופאים הללו תרופות ספציפיות.גם זה היה חידוש, שכן בכל תורות הרפואה הקודמות ­ עד המאה ה­19 ­ לא היו תרופות ספציפיות, אלא התפיסה היתה שכל צמח יכול לרפא מחלות רבות. למרות המהפכה הזאת, היו ידועות למדע הרפואה עד 1910 רק 2 תרופות צמחיות ספציפיות: הכינין נגד מלריה, וכן צמח האיפקקנוהה, ממנו הפיקו תרופה נגד דיזנטריה .האלקלואיד אמטין המצוי בצמח זה משמיד את האמבות הגורמות לדיזנטריה. את התרופה האחרונה גילה והפיק, החוקר הצרפתי מג’נדי, 1783­1855, שנחשב כאבי הפרמקולוגיה הניסויית. כבר ב­1809 הוא בודד את הסטריכנין מזרעי עץ הקיא, ולאחר מכן בשנת 1871 מצא את התרופה נגד דיזנטריה שהוזכרה לעיל.
אחריו קמו עוד מספר חוקרים, שהחלו גם הם לייצר תרופות סינטטיות שהיו חיקוי כימי לחומרים הפעילים המשפיעים רפואית והנמצאים בצמחים. עד מהרה גילו, שייצור תרופות סינטטיות זול יותר ובטוח יותר, ולכן עברו לחיפוש אחר תרופות כאלה, והשימוש בצמחים הלך וירד באופן הדרגתי. בתחילת המאה ה­20 כבר היו בכל התרופיונים רשימות התרופות המצויות בכל בית­חולים יותר תרופות סינטטיות מאשר תרופות שמקורן ישירות בצומח.
ברור לגמרי, שגם לערביי ארץ­ישראל בראשית המאה הזו היתה רפואה עממית שהתבססה על ריפוי בעזרת צמחי בר. המקורות שלנו על רפואה זו הם ספריהם של החוקרים אפרים הראובני ולואיז בלדנספרגר. הראובני עלה לארץ בשנת 1906 והחל לחקור את צמחייתה ואת הפולקלור הערבי הקשור בה. כמו כן יצר תחום מדעי חדש ­ ’בוטניקה תנ”כית’- זיהוי צמחי התנ”ך, המשנה והתלמוד, ובמסגרת זו הצליח לזהות מאות מהצמחים הנזכרים במקורותינו.
לואיז בלנדספרגר היתה מיסיונרית נוצריה, שהגיעה לארץ­ישראל ב­1848 וחיה בכפר ארטאס ליד בית­לחם. אחיה היו כוורנים, ומכאן חיבתם של בני המשפחה לפרחים ולצמחים. היא החלה לעסוק בחקר הצומח של ארץ­ישראל וחקר הרפואה העממית הנהוגה אצל הערבים בארץ. בשנת 1931 ביקרה אותה הבוטנאית גרייס קרופוט, והן החליטו לכתוב ביחד ספר שעניינו הפולקלור הצמחי של ארץ­ישראל. כך נולד הספר 'From Cedar to Hyssop' מהארז עד לאיזוב, שנחשב לספר הטוב ביותר בנושא.
בראשית המאה רווחה האמונה בקרב הערבים, הבדואים והפאלאחים, שהמחלות נגרמות על­ידי שדים."ג’ינים".לכן מלווה הרפואה העממית שלהם בהרבה אמונות טפלות ומעשי כשפים: לעתים מכים את החולה, או עושים בו כוויות בברזל מלובן.הכל כדי לגרש את השד מגופו. במקרים רבים אין בולעים את התרופה הצמחית, אלא תולים את הצמח בשרשרת סביב צוואר החולה. לפעמים משאירים את תה הצמחים ­ שנועד לשמש כתרופה ­ מחוץ לבית במשך הלילה, זאת כדי שהכוכבים ישפיעו עליו לטובה.
אצל הערבים, כמו באירופה של ימי הביניים ובסין הקדומה,נהגו להשתמש בצמחים הדומים לאיברי אדם כדי לרפא את האיברים או הסימפטומים הדומים להם.וזאת,כמו בתורת הצורות של פרצליוס, מתוך אמונה שהבורא רמז לבני האדם על­ידי צורות הצמחים, על סגולותיהם לרפא.הפאלחים הערבים היו משוכנעים ביכולתו הרפואית של כל צמח, גם כאלה שלא הכירו כלל. הצמחים המוכרים כצמחי רפואה לא היו ספציפיים בדרך כלל, אלא שימשו לריפוי מחלות רבות כל אחד. היו גם מקרים רבים, שצמח ששימש בשבט אחד לריפוי מחלה מסויימת, שימש בשבט אחר לריפוי מחלות אחרות.

ההבדל בין רפואה מודרנית לבין רפואה עממית

היחס בין הרפואה המודרנית לבין הרפואה העממית:
ההבדל העיקרי בין הרפואה המודרנית לבין הרפואה הצמחית העממית, הוא היכולת לתת לחולה חומרים נקיים. כיום אפשר להפיק את החומרים הפעילים מהצמחים, לבודד כל חומר, לנקות אותו משאריות של חומרים אחרים ולקבל סם טהור, מרוכז ובעל עוצמה גבוהה יותר. לחומרים הללו בצורתם המבודדת, יש גם השפעה ספציפית ופעולתם מהירה וחזקה יותר מאשר בצורתם הטבעית בצמח. ואולם, לשימוש בהם בצורה המבודדת יש גם חסרונות משמעותיים: החומר הנקי עלול להיות בעל פעולה חזקה מדי ­ עד כדי חשש להרעלה. כמו כן, הוא עלול לאבד חלק מיכולת הפעולה שלו תוך כדי תהליכי ההפקה והבידוד הכימיים. לפעמים פועל החומר כתרופה רק בגלל השפעתם של חומרים אחרים המופיעים יחד עמו בצמח עצמו, והמיצוי הכימי שלו ’מקטין’ את השפעתו הרפואית.
כאמור, במאה ה­19 התפתח מדע הפרמקולוגיה הניסויית, והחלו לזהות את החומרים הפעילים בצמחים ולהפיק אותם. החומר הראשון שבודד היה האלקלואיד מורפין, שבודד מהשרף של הפרג כמובן.בודד אותו, כבר בשנת 1803, הרוקח הגרמני פרידריך וילהלם אדם סרטורנר. הראשון שהפיק אלקלואידים מצמחים והשתמש בהם כחומרי ריפוי, היה הרוקח הצרפתי מג’נדי, שנחשב כאבי הפרמקולוגיה הניסויית.
מג’נדי פרסם ספר בשנת 1821, בו הוא מפרט את החומרים הצמחיים היכולים לשמש כרפואות, את דרכי בידודם ואת אופן הכנתם כתרופות.
השלב הבא בפרמקולוגיה ובכימיה הרפואית היה פיתוחם של חומרים סינטטיים למחצה ­ כלומר, לקחו חומר צמחי פעיל ושינו אותו במעט מבחינה כימית. כך יצרו חומר פעיל יותר וטוב יותר לריפוי. כך למשל בודד מקליפת עצי הערבה הגליקוזיד סאליצין, המהווה תרופה להצטננות ולשגרון. בשנת 1899 הצליחו לשנות חומר זה מבחינה כימית ולהופכו לתרכובת של חומצה סאליצילית עם חומצה אצטית, והתקבל האספירין הידוע. הסתבר, שתרכובת זו יעילה יותר ובעלת תכונות ריפוי חזקות יותר.
התפתחות נוספת היתה יצירת סמים סינטטיים. היתרון העיקרי שלהם הוא מחירם הזול. החומרים הטבעיים היו מאוד יקרים, שכן רובם יובא ממדינות אחרות, ולעתים ממרחקים גדולים,בדרך כלל ממדינות רחוקות וקשות לגישה,, או שריכוזם בצמחים המתאימים היה נמוך מאוד ולשם הפקתם היה צורך לייבא כמויות גדולות מאוד של הצמח המסוים.
זו היתה המהפכה הכימית של המאה ה­19, שהביאה בין השאר לירידת העניין בצמחי רפואה. הסיבות לכך היו איפוא: יצירת תרופות בעלות השפעה מהירה וספציפית, הפקת תרופות זולות יותר, התפתחות מדע הכימיה האורגנית ועימו היכולת לסנטז את החומרים השונים במעבדה, וחומרים חדשים בעלי יכולת רפואית. עד מהרה איבדו המדענים כל עניין בצמחים בעלי יכולת רפואית, וראו רק בכימיה את הפתרון לכל מחלותיו של האדם.

במהלך המאה ה­20 התברר שלחומרים הסינטטיים יש גם חסרונות:
1.חלק מהחומרים הללו במינון גבוה הם רעל. התחום בין המנה המותרת והמנה המסוכנת הוא קטן מאוד וקשה לדייק, ולכן היו וישנן הרבה תקלות. לדוגמא: סמים רבים להורדת לחץ דם גרמו למחלות עצבים ואף למוות.
2.פעמים רבות היו טעויות אנוש ונעשה שימוש לא נכון בחומרים החדשים, דבר שגרר אחריו תוצאות הרסניות.
3.הסמים הסינטטיים החדשים פועלים אמנם במהירות ומסייעים בריפוי מחלה אחת, אך באותה עת יש להם הרבה תופעות לוואי והפרעות במקומות אחרים בגוף. תופעות הלוואי הן רבות ומסוכנות: החל בדכאון, ראייה מטושטשת, סחרחורות, כאבי ראש, הפרעות עיכול, נזק לכבד, התמכרות והתפתחות גידולים ממאירים.
לדוגמא: מלחי ליתיום, המשמשים ברפואה הפסיכאטרית כאמצעי הרגעה, גורמים להתפתחות כיבים בקיבה ובמעיים. קורה שגם לחומרים צמחיים יש תופעות לוואי, אך ברוב המקרים הן בעוצמה קטנה הרבה יותר.
4.התברר, שסמים סינטיים רבים גורמים למוטציות בלתי רצויות היכולות לגרום להופעת התפתחות בלתי תקינה של הגוף, או להופעת גידולים סרטניים. ידוע מקרה התלידומיד שניתן לנשים הרות בשנות החמישים כתרופת הרגעה, ואשר גרם למוטציות בעוברים שנולדו חסרי גפיים.
5.הופיעו אוכלוסיות של חיידקים עמידים, שהתרופות הסינטטיות אינן משפיעות עליהם.
6.לא הצליחו עד היום למצוא חומר סינטטי יעיל נגד מחלות ממאירות. לעומת זאת, נמצאו בצמחים חומרים אחדים בעלי השפעה חיובית על גידולים סרטניים מסויימים, עד כדי מניעת הידרדרות המצב והתפשטות הגידול, קולכיצין למשל, המופק מצמח הסתוונית.

היום משמשת הרפואה העממית שוב כמקור לא אכזב לאיתור חומרים יעילים לרפואה המודרנית. יש צמחים שמפיקים מהם היום תרופות רבות חשובות, על סמך הידע שהצטבר ברפואה העממית. לחלק ניכר מתרופות אלו אין עדיין תחליפים סינטטיים, ולכן ממשיכים להשתמש בצמחים עצמם כמקור לחומרי הגלם. בשנים האחרונות קיימת שוב הנטייה להשתמש בצמחים כמקור לתרופות, וזאת משום שלתרופות הסינטטיות נתגלו תופעות לוואי מזיקות, מחיר הפיתוח שלהן הוא אסטרונומי ותהליך אישורו לשימוש הוא ארוך מאוד ומייגע. ב­20 השנים האחרונות פותחו, בארצות­הברית לבדה, 8 תרופות חדשות ממקור צמחי,מהן 2 לטיפול במחלות ממאירות שונות, ונערכים סקרים רבים בכל רחבי העולם אחר צמחים חדשים היכולים לשמש כרפואות.
חלק ניכר מהמחקר מתרכז באיסוף ידע המצוי אצל שבטים פרימיטיביים, שהם מומחים גדולים ברפואת הצמחים. המכון הלאומי לחקר הסרטן בארה”ב בדק במאה האחרונה כ­75,000 צמחים כאלה בנסיון לאתר חומרי ריפוי חדשים.
בשנים האחרונות ניכר שינוי באספקת צמחי המרפא: אם בעבר היה מקורם בצמחי הבר, הרי היום מתבססים יותר ויותר על צמחים שמגדלים בחקלאות מבוקרת בחממות ובמעבדות מסחריות שונות.

דרכי שימוש בתרופות ברפואה העממית

דרכי השימוש בתרופות צמחיות ברפואה העממית
מעניין לציין, שלמרות שבכל אזור ואזור צמחי הרפואה הם שונים, הרי שדרכי השימוש בתרופות הללו דומים בכל מקום. הבדואים, למשל, השתמשו בצמחי הרפואה בדרכים הבאות:
א.לקיחה דרך הפה ­ אכילת חלקים מסויימים של הצמח או הכנת תה ממנו.
ב.ריכוז תרופה ב’כדורים’ ­ אוספים את מיני הצמחים המרכיבים את התרופה, ממצים אותם על­ידי אידוי ובישול.לאחר מכן עושים מהם עיסה. מהעיסה גוללים כדורים, מייבשים אותם, ונעזרים בהם בשעת הצורך. כך מכינים, למשל, את ה’אל­ארבעין’,הנחשבת לתרופה חזקה מאוד המרפאת כל דבר ובעיקר פחדים חזקים,והנעשית מארבעים צמחים שונים.כנראה, שהשפעתה העיקרית היא פסיכולוגית.
ג.שימוש חיצוני לשם טיפול במחלות עור ועיניים ­ טפטוף מישחה של חלקי הצמח על האיבר הנגוע, או הכנת משחה מהצמח יחד עם חמאה"סמנה".
ד.סאונה באדים של הצמח ­ חופרים גומה במקום מתאים באוהל, ושמים בה גחלים.ממלאים שליש מסיר גדול בעלי הצמח, ושאר הסיר ממלאים במים. שמים את הסיר בגומה ומחכים שירתח. מניחים על­פי הסיר לוחות עץ או אבן, שעל­ידי קירובם והרחקתם ממקור האש, אפשר לווסת את כמות האדים היוצאת מהמרקחת הזאת. החולה סוגר את פתח האוהל, פושט את בגדיו, מתכרבל בשמיכה, עומד על הלוחות ומזיע. לאחר כחצי שעה הוא מנגב את הזיעה, לובש כותונת נקייה, שוכב על מיטתו, מתכסה ושומר על חום הגוף עד שהוא מפסיק להזיע.
ה.עישון ­ שורפים את הצמח ושואפים את העשן לריאות.
ו.הכנת סוכריות או סירופים ­ מטפטפים תמצית של הצמח הרפואי על קוביית סוכר ונותנים לילד החולה כדי להקל עליו את לקיחת התרופה, שבדרך כלל היא מרה מאוד. לעתים מערבבים את תמצית הצמח עם סוכר או דבר אחר ומקבלים מעין סירופ.
ז.שימוש מאגי בצמח הרפואי ­ הצמח אינו נבלע, אלא נתלה על הגוף, ויחד עם הלחשים המתאימים הוא אמור לרפא את המחלה.
אם בודקים את דרכי השימוש בצמחים ברפואה העממית של עמים אחרים, מגלים מהר מאוד שדרכי השימוש דומות מאוד.

חומרים פעילים בצמחים

החומרים הפעילים בצמחים
הסגולות הרפואיות של הצמחים נובעות מכך, שמצויות בהם כמויות זעירות של חומרים פעילים. כלומר, חומרים בעלי השפעה פיזיולוגית ­ הפועלים על תהליכים החלים בגוף.
איכות החומרים הפעילים בצמח וכמותם, תלויים בגורמים הבאים:
א.גיל הצמח.
ב.תנאי הסביבה הפיזיקלית: טמפ’, לחות, אור, מינרלים בקרקע וכדומה.
ג.גורמים חקלאיים: דישון, ריסוס, שימוש בהורמונים צמחיים.
ד.עונת השנה.
ה.שעת היממה.

ראוי לציין, שאצל השבטים הפרימיטיביים ביותר נהוג היה לאסוף את צמחי הרפואה בימים מסויימים בלבד ובשעות מסויימות ביממה בלבד. תחילה לעגו החוקרים לעניין זה וראו בו אמונה תפלה, ואולם מחקרים חדישים הוכיחו, שאכן יש שינויים בכמויותהחומרים בצמחים במשך היממה ובהתאם לעונות השנה. ידוע, למשל, שכמות המורפין בפרג בשעה 9 בבוקר גבוהה פי 4 מאשר בשעה 12 בצהרים. מכאן נובע, שרופאי העשבים הפרימיטיבים אכן ידעו מה הם עושים ­ שכן הידע שלהם הוא ידע שהצטבר כתוצאה מהנסיון האנושי במשך הדורות.

החומרים הנפוצים בצמחים כחומרי רפואה הם:
האלקלואידים ­ הם חומרי הרפואה הנפוצים ביותר בצמחי הרפואה. אלה הן תרכובות אורגניות המכילות חנקן ובעלות תגובה בסיסית. הם נוצרים כמוצרי לוואי במהלך ייצור החלבונים בגוף. כולם נהרסים בחום. הם מופיעים בטבע כמוצקים גבישיים, נוזלים נדיפים, או אפילו שרפים. המבנה שלהם מסובך מאוד, וקשה לכן לסנטז אותם במעבדה. בדרך כלל מפיקים אותם מהצמחים עצמם ולא בדרך סינטטית. ברוב המקרים הם נוצרים בשורש ומשם מועברים לשאר חלקי הצמח.
האלקלואידים הידועים ביותר הם: הקפאין והתאין, הניקוטין והקווינין.
המשפחות העשירות באלקלואידים הן: ההרדופיים, הפואתיים, הסולניים והפרגיים.
תפקידם של האלקלואידים בצמח אינו ברור. איננו מבינים עדיין מדוע הצמח משקיע הרבה אנרגיה וחומרי גלם יקרים בבניית מולקולה מסובכת כל­כך, שאין לה תפקיד ברור בצמח. חוקרים רבים ניסו לענות על שאלה זו, וישנן הרבה מאוד השערות: האלקלואידים משמשים כהגנה כימית בפני בעלי­חיים צמחוניים,או בפני צמחים מתחרים אחרים.האלקלואידים משמשים כחומרי צמיחה "הורמוני צמיחה".
הם משמשים כמאגר חנקן בצמח.הם משמשים כחומרי ההפרשה של הצמח.
כל ההשערות הללו אינן עומדות במבחן הביקורת המדעית, שכן לכל אחת מהן יש טענות­נגד חזקות. במלים פשוטות ­ איננו יודעים עדיין מה בדיוק תפקידם של האלקלואידים.

הגליקוזידים ­ תרכובות של סוכר,בדרך כלל גלוקוז, וחומר לא סוכרי בעל קבוצה הידרוכסילית,OH, הנקרא אגליקון. האגליקונים הם האחראים לפעילות הפיזיולוגית של הגליקוזידים. יש ביניהם חומרי רפואה, צבע ורעל.
החשובים שבהם הם: גליקוזידי הלב ­ עד היום משמשים הגליקוזידים המופקים מצמח האצבעונית לייצור תרופות "מודרניות" לחיזוק פעולתו של שריר הלב.
הגליקוזידים העיקריים הם היגוקסין והדיגיטוקסין. שני גליקוזידים אלה נמצאים בשימוש נרחב ברפואה המודרנית, ועדיין לא נמצא להם תחליף סינטטי.
גליקוזיד אחר ידוע הוא האמיגדלין, המשמש לייצור התרופה הידועה לטריל, נגד סרטן. זהו גליקוזיד המופק מגלעיני אפרסק, מישמש, שקד ושזיף. הטענה היתה שמאחר ויש בו ציאניד הוא מרעיל את התאים הסרטניים. כמו כן יש בו ויטמין B17 העוזר אף הוא לבריאות הרקמות. תרופה זו לא אושרה מעולם לשימוש, כי לא הוכחה יעילותה בריפוי סרטן, לעומת הנזק המצטבר שהיא יכולה לגרום, בהיותה קשורה עם קבוצה ציאנית. בעולם התפתח מסחר לא חוקי בתרופה זו, משום שאנשים רבים עדיין מאמינים שהיא יכולה לרפא לגמרי סוגי סרטן מסויימים.
ספונינים ­ קבוצה של גליקוזידים היוצרים קצף במגע עם מים "דמויי סבון". רובם רעילים לאדם משום שהם גורמים להתפוצצות כדוריות הדם האדומות "המוליזה" ויציאת ההמוגלובין שבתוכן החוצה. ברפואה הם משמשים רק למחלות של דרכי הנשימה.כמובן במינון ובדרכים שלא יפגעו בכדוריות הדם האדומות.
הספונין גליקוזין, למשל, דומה בפעולתו להורמון קורטיזון: מגן על רקמות ריריות, יעיל בריפוי דלקות, יעיל בריפוי כיבים במערכת העיכול, יעיל נגד פריחה וגידולים לא ממאירים על העור.

הסטרואידים ­ חומרים המשמשים אצל בעלי­חיים כהורמוני מין והורמונים אחרים.
הפקתם מבעלי­חיים יקרה מאוד וקשה, בגלל הופעתם בכמויות זעירות מאוד בגופם.
הכימאי הגרמני ראסל מארקר מצא, בשנות הארבעים של המאה הזאת, שאפשר להפיקם במעבדה מספונינים. כלומר ניתן להפיק ספונינים מצמחים ומהם סטרואידים במעבדה. מימצא זה איפשר הוזלת ייצור הסטרואידים והרחבת השימוש הרפואי בהם.
בפקעות של צמח דרום­אמריקאי מסויים "דיוסקוריאה" נתגלה אגליקון, החומר הלא סוכרי של הגליקוזידים, שממנו אפשר להפיק את כל הסטרואידים הידועים. עד היום מהווה צמח זה מקור עיקרי להפקת סטרואידים. נמצא גם, שאותו חומר, האגליקון דיוסג’נין, מצוי בזרעים של גרגרנית יוונית "חילבה".
אגליקונים אחרים, שגם מהם ניתן להפיק סטרואידים, נמצאים גם בעלי אגבה ובמשפחת הסולניים.
לסטרואידים חשיבות עצומה ברפואה ומשתמשים בהם לריפוי כ­90 מחלות שונות ומשונות:בעיות גינקולוגיות, צהבת, אלרגיות, מחלת אדיסון, דלקות ועוד...

טאנינים ­ חומרים אורגניים חסרי חנקן הנוצרים על­ידי הצמחים. הם נמסים במים ובכוהל. במגע עם האוויר הם מקבלים צבע שחור ומאבדים את תכונותיהם הקודמות.
הטאנינים גורמים להפסקת ההפרשה של בלוטות ולכיווץ רקמות רכות. לכן הם יעילים נגד דלקות, עוויתות במעיים ושלשולים. הם מסייעים גם בריפוי כיבים חיצוניים ופנימיים, עוצרים שטפי דם, מורידים נפיחות ומזרזים הגלדת פצעים, ומשמשים גם כחומרי גלם חשובים גם בתעשיית העורות.
המשפחות העשירות בטאנינים במיוחד הן: גרניים, וורדניים, פרפרניים.

ריר צמחים "מוצילאג" ­ בצמחים רבים יש גם ריר הידוע בשם מוצילאג. ריר זה מורכב מתערובת של רב­סוכרים הנהרסת בחום. הם נמסים במים ויוצרים ריר סמיך ודביק בצורת ג’ל. לריר הצמחים השפעות רפואיות אחדות: מחליק ומרפא רקמות ריריות, משלשל מתון. עקב תכונות אלה משתמשים בו כתרופה לדלקות במערכת הנשימה ובמערכת העיכול. משמש בעיקר כתרופה לילדים ולתינוקות.
הצמחים העשירים בריר צמחים הם הפשתה התרבותית, זרעים, והסינפיטון הרפואי, שורש וקליפה.

חומרים מרים ­ חומרים אורגניים חסרי חנקן, בעלי מבנה כימי שונה, אך כולם בעלי טעם מר. באופן כללי אלה הם חומרים מעוררי תיאבון, מסייעים בהפרעות עיכול, חומרים מרגיעים, משככי עוויתות ומחזקי שרירים.

הצמח הידוע ביותר המכיל את החומרים הללו הוא כמובן הלענה למיניה.
גם בכשותנית המצויה מצוי חומר כזה המשמש לתעשיית הבירה .נותן את הארומה המיוחדת לבירה ה’לבנה’.

חומצות אורגניות ­ בצמחים רבים מופיעות חומצות אורגניות שונות הידועות בעיקר כחומרים קוטלי חיידקים ומשלשלים מתונים. חומרים כאלה הם: החומצה הציטרית בהדרים, חומצה מאלית בתפוחים, חומצה אוכסלית ,ירקות, חומצה טארטרית,פירות בשלים.


סיכום

עיון מדוקדק במקורות ובידע הקשורים לרפואה העממית, מגלה שיש לרפואה זו חוקים ועקרונות משלה. באופן כללי אפשר לומר, שאנו מכירים בשני ענפים עיקריים של ’תורת העשבים’: הצמחים המשמשים בריפוי המאגי של מחלות, וצמחים המשמשים ברפואה בגלל היותם, על­פי נסיונם המצטבר של המשתמשים, בעלי סגולות רפואיות אמיתיות.
הצמחים המשמשים ברפואה המאגית, אין להם שום תכונה רפואית,גם לא לדעתם של המשתמשים, וכל כוחם בא להם מעולמות עליונים, או מכוחות דמוניים למיניהם. לעומתם, צמחים המשמשים ברפואה בגלל סגולותיהם הרפואיות, מגלים במקרים רבים יכולת ריפוי משמעותית, הנובעת ממציאותם של חומרים כימיים פעילים בתוכם.
המדע המודרני מצא ברבים מהצמחים הללו חומרים שיש להם השפעה על מחלות רבות ומשונות, עד כדי כך, שבמכוני מחקר רבים יש מחלקות מיוחדות המתמחות בחקר הרפואה של שבטים פרימיטיביים, במטרה למצוא צמחים היכולים לרפא מחלות.
מחקרים רבים לאורך שנים הראו, שקיים קשר בנושא זה בין תרבויות שונות, והשימוש בצמחים מסויימים נפוץ במקומות רבים בעולם, ולאותם צרכים רפואיים.כמו כן אפשר להיווכח, שקיימים מספר חוקים המכתיבים את השימוש בצמחים לצרכים אלה:

1.‘תורת הצורות’ ­ בהרבה תרבויות נקבע, שהצמח ירפא את האיבר בגוף האדם שאליו הוא דומה. לכן פרחים צהובים מרפאים צהבת, אדומים מחלות דם, עלים דמויי לב מרפאים מחלות לב, צמחים העומדים במים ירפאו הצטננות ­ שכן הם עמידים לקור וכדומה. בחלק מהמקרים יש לשיטה זו גם הצדקה דתית: האל רצה שהאדם ישתמש בצמחים לריפוי, והוא מנסה לרמוז לו על­כך על­ידי צורתם וצבעם.
2.צמחים שיש בהם חומרים נרקוטיים שימשו את האדם לרפואה המאגית כדי להגיע למצבים היפנוטיים.
3.צמחים רעילים יכולים לשמש כאמצעי טוב להפלה, שכן אם הם גורמים נזק לכל המערכות בגוף, הרי שיתכן מאוד שגם יגרמו להפלת העובר.נפוץ בעיקר אצל הבדואים.
4.כל הצמחים שיש להם שומנים אתריים נדיפים יהיו יעילים בטיפול בעיקר במחלות דרכי הנשימה והעיכול.
5.לבצלים ולפקעות יהיו תמיד תכונות רפואיות בגלל החומרים החריפים המצויים בהם. יתכן והמשמעות היתה גם מאגית: קרבתם של הפקעות למתים יכולה להעביר את בקשותינו לרפואה שלמה אל המתים הצדיקים, ודרכם לאל הכל­יכול.
6.צמחים בעלי צורה הדומה לאיברי המין שימשו כאפרודיזיאק ­ צמחים המעוררים תאווה מינית.כמו הדודאים, למשל, שם דומים הפירות לאיברי המין של הגבר, והשורש אף הוא מזכיר דמות אדם עירום.
7.אפר של צמחים, ביחוד כאלה עם שמן אתרי, או תכונות ארומטיות אחרות יכול לרפא פצעים.
8.החלקים העליונים בצמח ירפאו את החלקים העליונים של הגוף, החלק המרכזי בצמח את המערכות הפנימיות במרכז הגוף, ואילו השורשים ירפאו מחלות רגליים.מקובל עד היום, בעיקר ברפואה הסינית העתיקה.
מיתוך :צמחי רפואה בנגב -יגאל גרנות

חומרים פעילים עיקריים בצמחי מרפא

ספונינים:‏
הינם גליקוזידים בהם הא-גליקון הוא טריטרפנואיד או סטרואיד.‏
בעלי טעם מר, דמויי סבון, מעלים קצף שמערבבים אותם עם מים.‏
גורמים להמוליזה של כדוריות דם אדומות ועל כן אסור להזריקן למערכת הדם.‏
גורמים להקאה במינונים גבוהים.‏
בריכוזים נמוכים משמשים כמכייחים יעילים.‏
ישנם ספונינים משתנים, אחרים אנטידלקתיים וכאלה הפועלים על כלי הדם.‏
רוב הצמחים המכילים ספונינים משמשים כמכייחים וכאנטיספטים, ועל כן יעילים ‏לטיפול במחלות דרכי הנשימה, בבעיות עור ובמחלות של דרכי השתן.‏

גליקוזידים קרדיאלים:‏
גליקוזידים בהם הא-גליקון הוא סטרואיד והם דומים בתכונותיהם לספונינים ‏סטרואידאלים.‏
גורמים להאטה בקצב התכווצויות הלב, אך לחיזוק עוצמת ההתכווצות, כך שההשפעה ‏הכוללת הינה הגברת יעילות פעולת הלב.‏
צמחים עשירים: אצבעונית (‏Digitalis‏), חצב (‏Urginea Maritima‏) והרדוף.‏

גליקוזידים של שמן חרדל:‏
מרכיבים בעלי טעם וריח חריף המאפיינים צמחים שונים של משפחת המצליבים. הם ‏הנותנים את הטעם האופייני לירקות כגון לפת, צנון וכרוב.‏
שמן החרדל הוא אנטיספטי ומכייח. צמחים המכילים אותו משמשים לטיפול במחלות ‏של דרכי הנשימה.‏
עלול לגרום גירוי בעור על כן אין להניחו ישירות על העור.‏

אלקלואידים:‏
תרכובות חנקניות, בדר"כ בעלות תגובה בסיסית (אלקלית). לעיתים קרובות יוצרים ‏מלחים בתגובה עם חומצות.‏
ישנם אלקלואידים שאינם בסיסיים.‏
רובם מסיסים באלכוהול ובמסיסים אורגנים.‏
עלולים להיות רעילים בריכוז גבוהה.‏
אלקלואידים רוויים לא מזיקים, לא רוויים מזיקים.‏
בפורמולה עלולים לההרס ע"י טאנינים.‏
רובם בעלי השפעה על מערכת העצבים.‏
דוגמאות:‏
מורפין כמשכך כאבים.‏
קודאין נגד שיעול.‏
אפדרין לטיפול באסטמה.‏
רספרין כמרגיע.‏
קוקאין כמרדים.‏
אטרופין.‏
כינין.‏
ניקוטין.‏

צמחים המכילים הרבה: פרג האופיום, ברבריס (‏Berberis Aquifolium, Berberis ‎Vulgaris‏), בלדונה (‏Atropa Belladona‏), אפדרה (‏Ephedra Sinica‏), לובליה (‏Lobalia ‎Inflata‏), קקאו, לאונורוס (‏Leonurus Cardia‏).‏

קינונים:‏
קבוצה של צבעים טבעיים הנמצאים בעיקר בצמחים.‏
בצמחים ישנן שתי קבוצות: אנטראקינונים, נפטרוקינונים.‏
ממלאים תפקיד חשוב בתהליכי חימצון-חיזור.‏
לכמה מהם תכונות אנטימיקרוביאליות.‏
אנטראקינונים הם הקבוצה הגדולה ביותר – בעלת תכונות משלשלות.‏
צמחים ידועים עם אנטראקינונים: אלוורה (‏Aloes, Aloe-Vera‏), סנה, מיני אשחר ‏‏(‏Rhamnus Frangula, Rhamnus Purshiana‏) ומינים שונים של פרע (‏Hypericum ‎Perforatum‏).‏


איזופרנואידים: קרוטנואידים, סטרואידים, טרפנואידים.‏

קרוטנאידים:‏
ישנן שתי קבוצות: קרוטנים (חסרי חמצן), וקסנתופילים (מכילי חמצן).‏
הקרוטנואידים משתתפים בתהליך הפוטוסינתיזה תוך "בליעה" של אור באורכי גל ‏שונים מאשר הכלורופיל. ‏
בעלי יכולת אנטיאוקסידנטית.‏

סטרואידים:‏
קבוצה של חומרים נפוצים הנמנים עם קבוצת הליפידים:‏
חומצות מרה.‏
סטרולים: נפוצים מאוד בטבע. אחד הנפוצים ביותר הוא הכולסטרול.‏
הורמוני מין: נחלקים לאסטרוגנים (אסטרון, אסטרדיול, אסטריול) ואנדוגנים ‏‏(טוסטסטרון, אנדרוסטרון).‏
הורמוני נשל (של חרקים).‏
ספונינים (פירוט בסעיף נפרד).‏
גליקוזידים קרדיאלים (פירוט בסעיף נפרד).‏

טרפנואידים:‏
קבוצה של מרכיבים נפוצים מאוד. ניתן לראותם כנגזרות של אוליגומרים של איזופרן.‏
מוכרות 6 קבוצות:‏
מונוטרפנים + ססקויטרפנים: נפוצים מאוד בין השמנים האתרים של צמחים ‏ארומטים.מופיעים בצורה של אלכוהולים, אלדהידים וקטונים. מרבים להשתמש בהם ‏כנותני טעם וריח בתעשיית המזון, הגיינה וקוסמטיקה. קיימים בשפתניים.‏
דיטרפנים: מצויים בעיקר בשרפים של צמחים.‏
טריטרפנים: קבוצה גדולה המכילה את הסטרולים הצמחיים כולל סיטוסטרול ‏וסטיגמסטרול.‏
טטרהטרפנים.‏
פוליטרפנים.‏

פנולים: ‏
פנולים פשוטים והגליקוזידים שלהם.‏
טאנינים.‏
קומרינים והגליקוזידים שלהם.‏
פלבנואידים והגליקוזידים שלהם.‏

פנולים פשוטים:‏
מרכיבים של שמנים אתרים.‏
בינהם: תימול, אויגנול, חומצה סליצלית, הידרוקינון.‏

טאנינים:‏
תרכובות פוליפנוליות המסיסות במים. ישנם מאות סוגים.‏
לכולם תכונה של היקשרות לחלבונים, הפיכתם לבלתי מסיסים והשקעתם. כתוצאה מכך ‏יש להם פעילות של מכווצים.‏
בפורמולה הורסים אלקלואידים.‏
שימוש רחב לטחורים, שלשולים, ריפוי פגעי עור ומניעת דלקות.‏
קיימות שתי קבוצות:‏
Hydrolysable tannins‏: נגזרות של חומצות פנוליות פשוטות כגון חומצה אלגית ‏וחומצה גאלית.‏
Condensed tannins‏: מורכבים מיחידות של ‏flavan‏ בעיקר- ‏catechin, epicatechin‏. ‏קבוצה זו נקראת גם ‏condens proanthocyanidins‏. הם משתייכים לקבוצת ‏הפיגמנטים הפלאבנואידים.‏
תכונות פיזיולוגיות של הטאנינים:‏
אנטיאוקסידנטים.‏
עוצרי דימומים.‏
נוגדי שלשול.‏
מעכבים מוטגניות של קרצינוגנים.‏
מעכבים חמצון עצמי של חומצה אסקורבית.‏
מעכבים פראוקסידציה של ליפידים.‏
מעכבים שחרור היסטמין מתאי פיטום.‏
אנטידלקתיים.‏
אנטיויראלים.‏
נמסים במים ובתערובת אלכוהול ומים אך לא במסיסים אורגנים.‏
שימוש פנימי:‏
עוצרי דימומים במקרים של שטפי דם במחזור, לאחר לידה, ובמקרים של דימום בקיבה.‏
כעוצרי שלשול הם פועלים כמפחיתי הפרשות מימיות וכאנטידלקתיים.‏
שימוש חיצוני:‏
מרפאי פצעים וכוויות. משקיעים חלבונים היוצרים קרום מגן על הפצע.‏
עוצרי דימומים, טיפול בטחורים ודליות ברגליים.‏

קומרינים:‏
נגזרות של ‏benzopyrone‏.‏
בחלק מהם הוכחה יכולת אנטיבקטריאלית ואנטיפטרייתית.‏

פלאבנואידים:‏
נמצאים בכל חלקי הצמח. ‏
לעיתים קרובות מופיעים בצורת גליקוזידים כלומר, קשורים למולקולת סוכר.‏
מהווים את הקבוצה הגדולה ביותר מבין הפוליפנולים. הוגדרו מעל 4000 סוגים שונים. ‏נהוג לחלקם ל 12 קבוצות:‏
Flavans
Flavones‏: נמצאים בצורה חופשית בטבע וגם במאות גליקוזידים שונים. בודדו מעל 150 ‏סוגים. קווארציטין הינו הנפוץ ביותר.‏
Flavonolols
Isoflavones
Flavonols
Flavonone
Anthocyanidins‏: פיגמנטים הנמסים במים. האנתוציאנינים הינם גליקוזידים של ‏אנתוציאנידינים.‏
פרואנתוציאנידים: תרכובות חסרות צבע הנותנות אנתוציאנידים ע"י חימום עם חומצה.‏
Leuco-anthocyanins‏: פרואנתוציאנידים מנומרים. בעלי משקל מולקולרי נמוך (כנראה ‏שמשפיע על יכולת הקשירה עם חלבונים).‏
Chalcones
Dihydrochalcones
Catachin
Aurones
השפעות פיזיולוגיות של הפלבאנואידים: ‏
אנטיאוקסידנטים.‏
אנטידלקתיים.‏
נוגדי וירוסים.‏
נוגדי סרטן.‏
נוגדי עוויתות.‏
נוגדי אלרגיה.‏
מעכבי שחרור היסטמין מתאי מאסט.‏
מפחיתים פעילות של קולגנאז ועל ידי כך מפחיתים נזק לרקמות כתוצאה מתהליך ‏דלקתי.‏
מעכבים פראוקסידציה אנזימתית של ליפידים (קווארציטין, סילימארין).‏
מעכבי ‏PAF‏ – ‏platelet aggregation factor‏.‏
מעכבי פראוקסידציה בכבד.‏
מחזקים ממברנות ונימי דם.‏
מפחיתים חדירות של נימי דם.‏
לאיזופלאבונים יש פעילות אסטרוגנית ואנטיפטרייתית.‏
משככי כאב מקומיים דרך פרוסטגלנדינים.‏
יציבים לקרני ‏U.V.‎‏. יכולים להגן על רקמות מהקרינה.‏

חומצה קפאית:‏
derivate‏, ‏cynara‏ – נגזרות של ח. קפאית.‏

צמחי מרפא כיום

לצמחי מרפא היתה עדנה, אולם לאו דווקא לאלה הישראליים. מחקרים גילו כי רבים מאלה יעילים ואכן מרפאים. כעת מנסים לשמר את הידע הזה, שנצבר במשך מאות שנים ועתה הולך ונעלם
אחרי שנים של דחייה מצד ממסד הרפואה, צמחי מרפא זוכים להתעניינות מחודשת; שוק זה גדל בקצב של 25% בשנה. עם זאת, ההתעניינות הגוברת הובילה בעיקר לגידול ביבוא של צמחי מרפא לישראל, בעיקר מהמזרח; צמחי המרפא שבהם נודעה ארץ ישראל לאורך הדורות הולכים ונעלמים.
השימוש בצמחי מרפא היה חלק מהבסיס לתרופות המודרניות. ציורי קיר ופפירוסים עתיקים מראים מאגר ידע עצום שאיפשר לעבד צמחים בדרכים שונות ולייצר תערובות של צמחים למיני מכאובים ותחלואים. "גם ספרי הרפואה של אירופה התבססו על מסורות אלה", מסביר ד"ר אפרים לב מהמחלקה ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה ובמכללת עמק הירדן. "הם נדחקו הצדה במאה ה-19 עם התפתחותם של המעבדה והמיקרוסקופ. אז התפתחה הכימיה ובמקום להשתמש בשורש של צמח ניסו לגלות את החומרים הפעילים בצמח, למצות אותם ולהכין תרופה".
גישה זו הגבילה את הלגיטימיות של השימוש בצמחי מרפא, כך שכיום שיווקם מותר רק כתוסף מזון שאין להצהיר על היותו בעל סגולות ריפוי. "ברפואה המודרנית פחת מאוד השימוש בצמחי מרפא אף על פי שהתרופות המסורתיות שימשו במקרים רבים בסיס לרפואה מודרנית; למשל, החומר סלצין, שבודד והופק מקליפת עץ הערבה, שימש לפיתוח האספירין ותרם "לייצורו", מציין לב.
ארץ ישראל משופעת ביותר מ-700 זני צמחים שלהם סגולות מרפא אשר תועדו לאורך הדורות. בעבר הרחוק, מספרת ד"ר שרה סלון, מנהלת יחידת המחקר לרפואה טבעית באוניברסיטה העברית בירושלים, גם היהדות היתה קשורה לצמחי מרפא. "הקשר בין כוהני הדת לריפוי נהרס עם הרס בית המקדש. לפני כן, יש אין-סוף אזכורים של צמחי מרפא במקרא ובתלמוד. בין השאר מסופר על ספר רפואה שהיו בו לכאורה כל הרפואות הקיימות; חזקיהו החביא אותו, מכיוון שאילו היתה גישה לכל הרפואות, לא היה עוד צורך באל".
הידע שאבד ליהודים נשמר במשך השנים בידי תושבי ארץ ישראל הערבים, ששיכללו אותו.
פרופ' יניב, בשיתוף עם ד"ר אלי שטאיה מאוניברסיטת א-נג'אח בשכם, עשתה מחקר בקרב 102 "הילרים" שהשתמשו בצמחי מרפא. היא מצאה 63 צמחים שלפחות שלושה מטפלים שונים המליצו עליהם. בין היתר 28 המליצו על פטרוזיליה לבעיות שתן, 20 על שום לבעיות עור וכלי דם, 10 על דלעת לדליפת שתן, ארבעה על דבקון לטיפול בסרטן ועוד צמחים רבים, נדירים בהרבה. "יש צמחים לכל הבעיות הרפואיות הקיימות כמעט, אולי חוץ מסרטן", אומרת פרופ' יניב.
מחקר שנעשה במרכז למחקר ופיתוח אזורי בגליל, המסונף לאוניברסיטת חיפה, בדק את דרכי השימוש. התברר, למשל, שכדי למנוע הזדהמות פצעים מצמידים לפצע בתחבושת פיסות בצל חתוך, קמומיל נחלט לתה לבעיות נשימה ומליסה לתה להרגעה.

מחקר אחר נעשה בחנויות ובדוכנים למכירת חומרי מרפא עממיים, בין היתר בשכם, נצרת ומזרח ירושלים. ד"ר לב וד"ר זהר עמר מהמחלקה ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר-אילן מצאו שם 310 חומרים, רק 85% מהם צמחים. בין הצמחים אלוורה לפצעים, ציפורן להרדמה מקומית, לוונדר למיגרנות, שמן חבצלות לחיטוי, אגוז מוסקט כמעורר תאווה, אלת המסטיק לצרבת ועוד. כמו כן מוצרים מבעלי חיים כמו דבש, צדפות לבעיות עור, שמן המושק לסוכר בדם, אלמוגים להפסקת דימום וגם שומן יען לכאבי פרקים, קרני צבי להתמכרות לסמים וכן מוצרים מחומרים כמו ברזל וגופרית.

במקרים רבים, בדיקה מדעית מאששת את יעילותו של הטיפול המסורתי. לראיה, מחקר אחר של ד"ר אלי שטאיה בדק 20 צמחים המשמשים לטיפול בדלקות וזיהומים, בהם עלי זעתר ואלת המסטיק. הצמחים נאספו בשכם וג'נין, יובשו ונכתשו לאבקה שיעילותה נגד חיידקים ונגיפים נבדקה במעבדה. 90% מהם נמצאו יעילים. "גם הרפואה המודרנית אינה יודעת הכל", מציינת פרופ' יניב, "ואפשר להשתמש בידע המסורתי כדי לגלות טיפולים חדשים".

"מגוון המוצרים פחת", אומרת פרופ' יניב. "פעם היו משתמשים בתערובות מורכבות, בהן כזאת שנמכרה בסיני ונקראה תערובת ה-40 כי הכילה 40 מרכיבים שונים. היום משתמשים בפחות מרכיבים וגם דרכי ההכנה פשוטות יותר בגלל אובדן ידע. יש גם צמחים שבגלל הידרדרות הידע מפחדים להשתמש בהם, כמו צמחי רעל. לדוגמה, צמח הדודאים שבגלל צורתו זכה לכינוי 'אשכי השטן', אשר נודע כצמח אגדי ממש לפריון ובשימוש אחר יכול לעורר הזיות ולהיות מסוכן".

עצם קיומם של המחקרים הוא אמצעי לשימור אותו ידע הולך ונעלם. אמצעי שימור פעיל יותר נקטה ד"ר סלון. היא שיקמה והרחיבה ארכיון של אלפי צמחי מרפא שערך בשנותיה הראשונות של המדינה פרופ' דוד צדק המנוח מהאוניברסיטה העברית. הארכיון עצמו מכיל הגדרות בוטנאיות ותיאור סגולות מרפא המיוחסות לצמחים, ויתרה מזאת, חלק מהצמחים נשתלו בקיבוצים עין גדי וקטורה שבערבה, וכך בעתיד אפשר יהיה לחקור ולגלות את סגולותיהם.

בינתיים, אסור בישראל לייחס סגולות מרפא למוצרים שלא עמדו בקריטריונים של רישום כתרופה, הכוללים מבחנים בבעלי חיים ובני אדם הנמשכים שנים ועולים מיליוני דולרים. למעשה אין דרך לפקח על המוצרים הנמכרים בחנויות טבע למיניהן ולבחון אם הם בעלי ערך רפואי כלשהו או נטולי ערך או אפילו מזיקים.

מה עושה בעניין זה משרד הבריאות? דובר המשרד, עידו הדרי, מוסר כי "לאחר ניתוח המצב הקיים בישראל ובעולם המערבי, החליט משרד הבריאות לפעול להגדרת דרישות רישוי שיחייבו הוכחת איכות, יעילות ובטיחות כתנאי להתרת ייחוס סגולות ריפוי. התקנות המתייחסות לנושא נמצאות בהליכי חקיקה". מלבד זאת, הוקמה ועדה משותפת של משרד הבריאות ומשרד התעשייה והמסחר וארגוני צרכנים, שפירסמה הנחיות למניעת הטעיה בנוגע למוצרים המוצגים כמוצרי בריאות.

צמחי מרפא

צמחי מרפא
חדשות צמחי מרפא
---------------------
זוטה לבנה , Little mint , Micromeria fruticosa
חלק בצמח: כל הצמח / עלים

זוטה לבנה Micromeria fruticosa
פעילות ושימושים עיקריים
מרגיע, מסלק ליחה. לעודף ליחה ונזלות.

צמחי מרפא
---------
זית אירופי , Olive , Olea europaea
חלק בצמח: עלים

זית אירופי Olea europea
פעילות ושימושים עיקריים
יעיל נגד חיידקים, פטריות ווירוסים. מוריד לחץ דם, מוריד כולסטרול. יעיל גם כחלק מטיפול בסכרת.
צמחי מרפא
צמחי מרפא חדשות:
לואיזה (וורבנה לימונית) , Lemon verbena , Lippia citriodora
חלק בצמח: עלים

לואיזה, ורבנה לימונית Lippia citriodora
פעילות ושימושים עיקריים
מרגיע, מסייע לעיכול. לנפיחות וגזים, למתח ואי שקט.
מליסה רפואית , Lemon balm / Balm / Melissa , Melissa officinalis
חלק בצמח: עלים / כל הצמח
צמחי מרפא חדשות
---------------------
מליסה Melissa officinalis
פעילות ושימושים עיקריים
מרגיע, אנטי-דכאוני, אנטי-וירלי, משפר עיכול, אנטי-תירואיד.
לטיפול בחרדות, דיכאון, פלפיטציות.
להצטננויות, חום.
לבעיות עיכול שמקורן במתח.
לתירואיד גבוה.
צמחי מרפא א''י
------------------------
נענה חריפה (פפרמינט) , Peppermint , Mentha X piperita
חלק בצמח: כל הצמח / עלים

מנטה פפרמינט Mentha piperita
מנטה נענע Mentha spicata

פעילות ושימושים עיקריים
מרגיע קיבה, מעורר הזעה, מרפה שרירים. התקררות, שפעת, חום.
קשיי עיכול - כאב בטן, גזים, תסמונת המעי הרגיז.
(לשני הצמחים תכונות דומות, אבל פפרמינט חזקה וממריצה יותר.)
צמחי מרפא
חדשות צמחי מרפא:
----------------------
אזוב מצוי (זעתר) , Zaatar , Majorana syriaca
חלק בצמח: כל הצמח

אזוב מצוי (זעתר) Marjorana syriaca
פעילות ושימושים עיקריים
מחמם, משפר עיכול, מסלק ליחה, אנטיספטי.
משמש לטיפול בהתקררות, שפעת, ליחה תקועה.
מתאים גם לכאב בטן, קושי בעיכול וכשטיפת פה לזיהום חניכיים.
צמחי מרפא אוריגנו
----------------
אוריגנו , Wild marjoram / Oregano , Origanum vulgare
חלק בצמח: עלים

אוריגנו Origanum vulgare
פעילות ושימושים עיקריים
מחמם, אנטיספטי, מסייע לעיכול.
צמחי מרפא
חדשות צמחי מרפא
--------------------
בן אזוב רפואי , Hyssop , Hyssopus officinalis
חלק בצמח: עלים

בן אזוב רפואי Hyssopus officinalis
פעילות ושימושים עיקריים
יעיל נגד נזלות וליחה. מייזע ומרגיע.
מתאים לטיפול בהצטננות, שפעת, כאב גרון, סינוסיטיס, ברונכיטיס, נזלות כרוניות ואסטמה.

חדשות צמחי מרפא
----------------------
צמחי מרפא
בת קורנית פשוטה , Common thyme , Thymus vulgaris
חלק בצמח: כל הצמח / עלים

בת קורנית פשוטה Thymus vulgaris
פעילות ושימושים עיקריים
אנטיספטי, מרפה שרירים, מכייח.
להתקררות, שיעול, ליחה תקועה, אסטמה, ברונכיטיס.
כשטיפת פה לבריאות הפה והחניכיים.
בשימוש חיצוני לפטריות עור.
צמחי מרפא
חדשות צמחי מרפא
--------------------
אכניצאה צמחי מרפא

מסייע בחיזוק מערכת החיסון. שיפור מנגנוני ההגנה הטבעיים של הגוף. מניעה וטיפול במחלות זיהומיות, דלקות חוזרות ושפעת.
אכינצאה - תורם לשיפור מנגנוני ההגנה הטבעיים של הגוף.
משמש למניעה ולטיפול במחלות זיהומיות, דלקות חוזרות ושפעת.
הצמח מחזק ומגביר את פעילות המערכת החיסונית, בעל תכונות אנטי-בקטריאליות ואנטי-ויראליות.
נמצא בשימוש נרחב נגד דלקות, הצטננויות, שפעת וזיהומים בדרכי השתן.

כחם של צמחי מרפא של א''י

כוחם המוכח של צמחי מרפא

מאת נטע זך

לצמחי מרפא היתה עדנה, אולם לאו דווקא לאלה הישראליים. מחקרים גילו כי רבים מאלה יעילים ואכן מרפאים. כעת מנסים לשמר את הידע הזה, שנצבר במשך מאות שנים ועתה הולך ונעלם

אחרי שנים של דחייה מצד ממסד הרפואה, צמחי מרפא זוכים להתעניינות מחודשת; שוק זה גדל בקצב של 25% בשנה. עם זאת, ההתעניינות הגוברת הובילה בעיקר לגידול ביבוא של צמחי מרפא לישראל, בעיקר מהמזרח; צמחי המרפא שבהם נודעה ארץ ישראל לאורך הדורות הולכים ונעלמים.

השימוש בצמחי מרפא היה חלק מהבסיס לתרופות המודרניות. ציורי קיר ופפירוסים עתיקים מראים מאגר ידע עצום שאיפשר לעבד צמחים בדרכים שונות ולייצר תערובות של צמחים למיני מכאובים ותחלואים. "גם ספרי הרפואה של אירופה התבססו על מסורות אלה", מסביר ד"ר אפרים לב מהמחלקה ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה ובמכללת עמק הירדן. "הם נדחקו הצדה במאה ה-19 עם התפתחותם של המעבדה והמיקרוסקופ. אז התפתחה הכימיה ובמקום להשתמש בשורש של צמח ניסו לגלות את החומרים הפעילים בצמח, למצות אותם ולהכין תרופה".

גישה זו הגבילה את הלגיטימיות של השימוש בצמחי מרפא, כך שכיום שיווקם מותר רק כתוסף מזון שאין להצהיר על היותו בעל סגולות ריפוי. "ברפואה המודרנית פחת מאוד השימוש בצמחי מרפא אף על פי שהתרופות המסורתיות שימשו במקרים רבים בסיס לרפואה מודרנית; למשל, החומר סלצין, שבודד והופק מקליפת עץ הערבה, שימש לפיתוח האספירין ותרם

לייצורו", מציין לב.

ארץ ישראל משופעת ביותר מ-700 זני צמחים שלהם סגולות מרפא אשר תועדו לאורך הדורות. בעבר הרחוק, מספרת ד"ר שרה סלון, מנהלת יחידת המחקר לרפואה טבעית באוניברסיטה העברית בירושלים, גם היהדות היתה קשורה לצמחי מרפא. "הקשר בין כוהני הדת לריפוי נהרס עם הרס בית המקדש. לפני כן, יש אין-סוף אזכורים של צמחי מרפא במקרא ובתלמוד. בין השאר מסופר על ספר רפואה שהיו בו לכאורה כל הרפואות הקיימות; חזקיהו החביא אותו, מכיוון שאילו היתה גישה לכל הרפואות, לא היה עוד צורך באל".

הידע שאבד ליהודים נשמר במשך השנים בידי תושבי ארץ ישראל הערבים, ששיכללו אותו.

פרופ' יניב, בשיתוף עם ד"ר אלי שטאיה מאוניברסיטת א-נג'אח בשכם, עשתה מחקר בקרב 102 "הילרים" שהשתמשו בצמחי מרפא. היא מצאה 63 צמחים שלפחות שלושה מטפלים שונים המליצו עליהם. בין היתר 28 המליצו על פטרוזיליה לבעיות שתן, 20 על שום לבעיות עור וכלי דם, 10 על דלעת לדליפת שתן, ארבעה על דבקון לטיפול בסרטן ועוד צמחים רבים, נדירים בהרבה. "יש צמחים לכל הבעיות הרפואיות הקיימות כמעט, אולי חוץ מסרטן", אומרת פרופ' יניב.

מחקר שנעשה במרכז למחקר ופיתוח אזורי בגליל, המסונף לאוניברסיטת חיפה, בדק את דרכי השימוש. התברר, למשל, שכדי למנוע הזדהמות פצעים מצמידים לפצע בתחבושת פיסות בצל חתוך, קמומיל נחלט לתה לבעיות נשימה ומליסה לתה להרגעה.

מחקר אחר נעשה בחנויות ובדוכנים למכירת חומרי מרפא עממיים, בין היתר בשכם, נצרת ומזרח ירושלים. ד"ר לב וד"ר זהר עמר מהמחלקה ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת בר-אילן מצאו שם 310 חומרים, רק 85% מהם צמחים. בין הצמחים אלוורה לפצעים, ציפורן להרדמה מקומית, לוונדר למיגרנות, שמן חבצלות לחיטוי, אגוז מוסקט כמעורר תאווה, אלת המסטיק לצרבת ועוד. כמו כן מוצרים מבעלי חיים כמו דבש, צדפות לבעיות עור, שמן המושק לסוכר בדם, אלמוגים להפסקת דימום וגם שומן יען לכאבי פרקים, קרני צבי להתמכרות לסמים וכן מוצרים מחומרים כמו ברזל וגופרית.

במקרים רבים, בדיקה מדעית מאששת את יעילותו של הטיפול המסורתי. לראיה, מחקר אחר של ד"ר אלי שטאיה בדק 20 צמחים המשמשים לטיפול בדלקות וזיהומים, בהם עלי זעתר ואלת המסטיק. הצמחים נאספו בשכם וג'נין, יובשו ונכתשו לאבקה שיעילותה נגד חיידקים ונגיפים נבדקה במעבדה. 90% מהם נמצאו יעילים. "גם הרפואה המודרנית אינה יודעת הכל", מציינת פרופ' יניב, "ואפשר להשתמש בידע המסורתי כדי לגלות טיפולים חדשים".

"מגוון המוצרים פחת", אומרת פרופ' יניב. "פעם היו משתמשים בתערובות מורכבות, בהן כזאת שנמכרה בסיני ונקראה תערובת ה-40 כי הכילה 40 מרכיבים שונים. היום משתמשים בפחות מרכיבים וגם דרכי ההכנה פשוטות יותר בגלל אובדן ידע. יש גם צמחים שבגלל הידרדרות הידע מפחדים להשתמש בהם, כמו צמחי רעל. לדוגמה, צמח הדודאים שבגלל צורתו זכה לכינוי 'אשכי השטן', אשר נודע כצמח אגדי ממש לפריון ובשימוש אחר יכול לעורר הזיות ולהיות מסוכן".

עצם קיומם של המחקרים הוא אמצעי לשימור אותו ידע הולך ונעלם. אמצעי שימור פעיל יותר נקטה ד"ר סלון. היא שיקמה והרחיבה ארכיון של אלפי צמחי מרפא שערך בשנותיה הראשונות של המדינה פרופ' דוד צדק המנוח מהאוניברסיטה העברית. הארכיון עצמו מכיל הגדרות בוטנאיות ותיאור סגולות מרפא המיוחסות לצמחים, ויתרה מזאת, חלק מהצמחים נשתלו בקיבוצים עין גדי וקטורה שבערבה, וכך בעתיד אפשר יהיה לחקור ולגלות את סגולותיהם.

בינתיים, אסור בישראל לייחס סגולות מרפא למוצרים שלא עמדו בקריטריונים של רישום כתרופה, הכוללים מבחנים בבעלי חיים ובני אדם הנמשכים שנים ועולים מיליוני דולרים. למעשה אין דרך לפקח על המוצרים הנמכרים בחנויות טבע למיניהן ולבחון אם הם בעלי ערך רפואי כלשהו או נטולי ערך או אפילו מזיקים.

מה עושה בעניין זה משרד הבריאות? דובר המשרד, עידו הדרי, מוסר כי "לאחר ניתוח המצב הקיים בישראל ובעולם המערבי, החליט משרד הבריאות לפעול להגדרת דרישות רישוי שיחייבו הוכחת איכות, יעילות ובטיחות כתנאי להתרת ייחוס סגולות ריפוי. התקנות המתייחסות לנושא נמצאות בהליכי חקיקה". מלבד זאת, הוקמה ועדה משותפת של משרד הבריאות ומשרד התעשייה והמסחר וארגוני צרכנים, שפירסמה הנחיות למניעת הטעיה בנוגע למוצרים המוצגים כמוצרי בריאות

medicinal plants

הכן עצמך לחורף...

"הכן עצמך לחורף" – מבחר מוצרים, הוראות ומינונים לנטילתם

הוראות כלליות לנטילת שמנים:
מכל השמנים מטפטפים 3 טיפות מתחת ללשון לפני ארוחה. רצוי לדחות שתיה או אכילה במספר דקות מנטילת השמן. במקרה ונוטלים מספר שמנים – יש להמתין דקות אחדות בין שמן לשמן.
ממרב השמנים נוטלים רק פעם אחת ביום למעט היוצאים מהכלל המוזכרים להלן או בהתאם להוראות מפורשות. רצוי לסגור את הבקבוקים בפקק הרגיל ואת הטפטפת להניח בכוס לאחר כל שימוש. אין לשטוף את הטפטפת במים.

מבחר המוצרים המתאימים להגנה מפני מחלות החורף, לטיפול בהן ולחיזוק מערכת החיסון:

תמצית מרוכזת פרופוליס (בספריי): יש להתיז בחלל הפה 2 מתזים בכל פעם, לפי הצורך וההרגשה. אין הגבלה במספר הפעמים ביום שניתן ליטול מהתמצית. למניעה מספיק פעם ביום.

סירופ ו/או תמצית אתרוג: המינון המומלץ כפית-כף מהסירופ. למניעה וחיזוק פעם ביום, בזמן חולי או חולשה ניתן להגביר עד 5 פעמים ביום.

סירופ יבלית או סירופ כוכבית: המינון המומלץ כפית-כף מהסירופ. למניעה וחיזוק פעם ביום, בזמן חולי או חולשה ניתן להגביר עד 3 פעמים ביום.

תמצית פרופוליס: מומלץ ליטול פעם ביום כפית-כף לחיסון ומניעה ובזמן חולי או חולשה עד 3 פעמים ביום.

חיסונית +: לרפואה מונעת- פעם בשבוע לכל המשפחה חצי כפית לילדים וכפית למבוגרים.

קומפלקס עונת המעבר(שמנים): מומלץ ליטול בעונות המעבר. 3 טיפות מתחת ללשון פעם ביום.

קומפלקס חיסון(שמנים): מומלץ ליטול פעם ביום 3 טיפות מתחת ללשון.

שמן סמבוק שחור (שמנים): מומלץ ליטול פעם ביום 3 טיפות מתחת ללשון.

שמן/סרום חבצלת החוף – לשימוש חיצוני: מטפל באלרגיה/נזלת. למריחה חיצונית בנחירי האף (את השמן ניתן גם לטפטף מעט לתוך הנחיר)– לא לבליעה.

שמן אתרוג (שמנים)– יש ליטול בבוקר לאחר ציחצוח השיניים.

 צימרים צימר לפי שעה צימרים לפי שעה אורחנים קידום אתרים   -  וילה  חדרים לפי שעות  וילה ©  All rights reserved 
 

צימרים לפי שעה בתל אביב

צימר לפי שעה

חדרים לפי שעה

צימרים לפי שעות

חדרים לפי שעה במרכז