*קוסמטיקה טבעית-
קוסמטיקה ירוקה
natural cosmetics

*צמחי מרפא הבושם:
medicinal plants

*לימודים,קורסים
וסדנאות.
כתובת:
קיבוץ כברי
ד.נ אושרת
25120
המייל שלנו:
mrphbosem@gmail.com‏

טל: 049952122
טלפקס:049952152
נייד: 0505211607

חדש באתר
 

צמח מרפא מרווה רפואית

צמח מרפא מרווה רפואית

מיתוך צמחי מרפא-נסים קריספל
תיאור

המרווה המשולשת היא בן-שיח, המגיע עד לגובה של מטר אחד. בדרך כלל היא מופיעה ליד החורש הים-תיכוני, או בתוכו ובמקומות המדוללים, שאליהם חודרות קרני השמש. ענפיה הם ארוכים, שעירים ועוטים עלים לבדיים. בחורף צבעם של העלים הוא ירוק בהיר, והם גדולים ומקבילים לפני הקרקע. על-פי-רוב שתיאונות, או שני עלעלים היוצאים מבסיסו של הצמח,מתלווים לכל עלה, ונדמה כאילו העלה בנוי משלושה עלים. מסיבה זו קוראים למין זה של המרווה 'מרוה משולשת'. בקיץ צבעם של העלים הוא ירוק- לבנבן, והם קטנים יותר ומגוללים קמעה, כשהם מקבילים לפני הגבעול. בדרך כלל הם עלים פשוטים, החסרים את שתי האונות, או את שני העלעלים המופיעים בחורף, כנזכר לעיל. גם עלי המרווה המשולשת, כמו רוב צמחי משפחת השפתניים, מייצרים שמן אתרי חריף, שעליו עוד נעמוד להלן.

המרווה פורחת בחודשי מרס- יוני, וצבעם של פרחיה הוא סגול-ורוד. הם בנויים משתי שפות עליונה ותחתונה. ריחם המתוק של הפרחים וצבעם הסגלגל מושכים עליהם חרקים, ובעיקר את דבורת הדבש. באביב המרווה נחשבת לאחד מצמחי הדבש 'המבוקרים' ביותר. חרק או דבורה, הבאים למצוץ את צוף הפרח, כדי למוץ את הצוף, נלחצת מעין תושבת או דוושה, המפעילה מנוף המוריד את לשכת גרגרי האבקה על גבם. עם יציאתם של החרק או הדבורה מן הפרח, המנוף חוזר למצבו הקודם. בהגיעם לפרח אחר,הם מעבירים את גרגרי האבקה שעל גבם אל צלקות העלי, וכך הם מסייעים בתהליך ההפריה וגם נהנים מן הצוף.

הבה ננסה גם אנו להתחקות אחרי מנגנון מופלא זה. ניקח קיסם דק בעובי של סיכה, נחדיר אותו בעדינות אל בין שתי שפות הפרח נלחץ על הדוושה כמעשה החרק או הדבורה. להפתעתנו הרבה יירדו האבקנים וימלאו את הקיסם שבידנו בשלל גרגרי האבקה. ברגע שנשחרר את הלחץ מעל הדוושה, חזרו האבקנים למקומם.

לעתים קרובות נוצרות התעבויות כדוריות, הדומות לתפוחים קטנים, בקצות ענפי המרווה המשולשת.

התעבויות אלו הן בעצם עפצים, המתהווים מגירוי ברקמת הצמח. גירוי זה נוצר בגלל עקיצת הכנימה הידועה בשם : Cynips salviqe (וראה גם בערך אלה ארץ-ישראלית). יש כאלה הסוברים בטעות, כי הם פירות המרווה. עפצים אלה ראויים למאכל בעודם רכים, תוכנם מלא מיץ עסיסי וריחני וטעמם ערב לחיך.

עם סוג צמח זה נמנים יותר מ-20 מינים, הגדלים בר בארץ, ומתוכם נעמוד על שני מינים הנוגעים לענייננו 'מרווה ריחנית' ו'מרוות ירושלים'.



מרוה ריחנית - S. dominica Mill.

בערבית: מרו/חויחה

שיחי המרווה הריחנית הם גדולים יותר משיחי המרווה המשולשת. גובהם מגיע ל- 40-100 ס"מ ולעתים אף יותר. היקף השיחים מגיע אף הוא ליותר ממטר. מרווה זו גדלה בהצלחה באדמות גירניות, ונפוצה בגליל, בכרמל, בהרי יהודה, בגבעות השפלה, במדבר יהודה ובנחלי הנגב. גבעולי המרווה הריחניתהם מסועפים ומעוצים. עלי החורף שונים בצורתם ובגודלם מעליהקיץ, צבעם ירוק-אפרורי והם בעלי צורת משולש. אורכם מגיע ל-10 ס"מ, והם מכוסים במעטה צמרי צפוף. עלי הקיץ הם קטנים ואורכם מגיע עד ל4- ס"מ. הם צמריים יותר וגליים, וצבעם בהיר יותר מצבעם של עלי החורף. בחודשים פברואר-מאי, המרווה הריחנית מתכסה בפרחים לבנים ריחניים. בתקופת המעבר בין האביב לקיץ, נראות תפיחות גדולות על גבעולי המרווה הריחנית. הן נוצרותכתוצאה מעקיצתה של כנימה (עליה ראה לעיל בתיאור של המרווה המשולשת וכן בפרק על האלה הארץ-ישראלית). עפצים אלה טעימים מאוד למאכל, ותוכנם מלא מיץ עסיסי וריחני. הערבים קוראים למרווה הריחנית בשם 'חויחה' (אפרסק קטן) על שום העפצים המתפתחים עליה, המזכירים בצורתם אפרסקים קטנים. השם 'חויחה' נובע מלשון היחיד של 'חוח' (אפרסק).



מרוות ירושלים -S. hierosolymit'ana Boiss



במחצית הראשונה של החורף עולים מן הקרקע עלים גדולים של הצמח. צבעם הוא ירוק כהה, הם מכוסים בגבשושיות קטנות ושפתם משוננת. במחצית השנייה של החורף עולה מתוך העלים עמוד תפרחת מרובע (בעל ארבעה מקצועות השווים בגודלם). מן הגבעול המרכזי מסתעפיים ענפים צדדיים נגדיים, הנושאים בראשם פקעים ירוקים, הנפתחים לפרחים סגלגלים יפים. מרוות ירושלים נפוצה באזורי ההרים והעמקים. היא חסרת ריח בניגוד לחברותיה, אך טעם עליה וגבעוליה, כשהם מבושלים באורז ובבשר, הוא מן המשובחים שבטעמים.



תולדות הצמח ומוצריו-

מקור השם מרווה כנראה בסוריה, ושם נקרא בשם מרוא. א' הראובני קורא למיני המרווה בשם 'מוריה', וטעם לכך מצאנו על שם זה :"אמנם לא מצאתי עוד בספרותינו העתיקה את השם מוריה לצמח בכלל ולשיחים ממיני הסוג Salvia בפרט בשום מקום, אלא אפשר עוד לגלות את עקבותיה של המוריה בהוראה זו גם בתנ"ך וגם בתלמוד וגם בשרידי שמות עבריים השמורים עוד עד היום הזה בפיות הערבים שבארץ-ישראל. והדי קדומים הבאים מעברים שונים מביאים את השם לאזני בצלצלו בפי הערבים שבארץ המוריה המכנים בו - תחלה בצורתו העברית ואחר-כך, גם בארמית - שיח אחד מהסוג Salvia ובמקומות אחרים גם שיחים אחרים מאותו סוג...וממנו משם המוריה של הצמחים האלה ותולדותיו, הלכו והסתעפו שמות אחדים מהמפורסמים שבתורה והיקרים לנו עד היום הזה. הלא הם : "ארץ המוריה, הר המוריה, מרים ומריה וגםמריות ורמת ומרמות".

כדי לחזק את דעתו, שהמוריה היא צמח הארץ מקדמת-דנא, מוסיף א' הראובני ואומר, ש-39 מיני מרווה נפוצים למכביר בארץ ובשכנותיה, כאשר בחלקם הגדול הם מתייחסים בשמותיהם המדעיים לשם הארץ ולחלקיה, כגון : מרווה ארצישראלית, מרוות יהודה, מרוות ירושלים, מרווה נצרתית ועוד.

הערבים קוראים למרווה המשולשת בשם 'מרימיה' או 'מרמיה'. לדעתם של הפלחים, הגרים באזור בית-לחם ובסביבות ירושלים, השם 'מרמיה' נובע מהקדושה, שהעניקה מרים אם ישו לצמח, ומעשה שהיה כך היה :

"מרים הקדושה ובנה ישו נטשו את מקום משכנם בבית- לחם ונסו בחסות החשיכה מפני חייליו הזועמים של המלך הורדוס, בואכה מצרים. והימים ימי תמוז הלוהטים. עייפים, מיוזעים ורעבים, תרו להם האם ובנה אחר שיח לחסות בצלו. והנה נקרתה להם בדרכם המרווה המשולשת, מכסיפה בשלל עליה ונודפת ריח עז למרחוק. השכיבה מרים את הילד מתחת לשיח, קטפה עלים מגבעוליו ונגבה בהם את מצחה ואת פני ילדה. והנה ריחה המתוק והמשכר של המרווה החיה את נפשה ואת נפש הילד. המשך בירכה מרים את השיח, ולכן עד היום הוא נקרא בפי הערבים על שמה 'מרימיה מברוכה', כלומר, 'מרים המבורכת'".

ב' צ'יזיק טוען, שהמרווה מופיעה בספרותנו העתיקה בשם מרמהין, כסם רפואי ששמו 'ברסם'. סם זה נזכר בתלמוד ותכליתו היא לפתוח את דרכי הנשימה. "ונבחשי בגוזא דמרמהין" (גיטין ס"ט, ע"ב), ומה משמעות השם "מרמהין"? השם מרמהין נשמר בערבית המדוברת בארץ-ישראל בשם מרמיה, יש הסבורים, ששמה הלועזי של המרווה Salvia נגזר מהמלה הלטינית-Salvere, שפירושה הוא להושיע. ואפשר ששמה לפי מלה זו מעיד על חשיבותה הרפואית הרבה.

א' הראובני סבור, שמקור צורתה של מנורת שבעת הקנים, שבנה ועיצב בצלאל בן-אורי למשכן, ככתוב : "ויעש את- המנרה זהב טהור... וששה קנים יוצאים מצדי... ושלשה קני מנרה מצדה השני" (שמות ל"ז, י"ז - י"ח), הוא צורת המרווה הארצישראלית.למרווה הארצישראלית יש ענף מרכזי אחת, שממנו מסתעפים זוגות-זוגות של ענפים צדדיים זה מול זה, כמו בצורת המנורה. אלא שבמרווה כל זוג הסתעפויות ניצב לקודמו, בעוד שבמנורה כל הקנים נמצאים במישור אחד. נ' הראובני מציע להטות ביד את שלושת זוגות הסעיפים, עד שהם יהיו במישור אחד, ואז תתגלה לעינינו התמונה המפתיעה : צורת מנורת ישראל העתיקה בעלת שבעת הקנים. מנורה זו המתנוססת עד היום כסמלה של מדינת-ישראל, משתקפת בצורתם של רוב צמחי המרווה הגדלים בר בארצנו.

התכונה המשותפת לרוב מיני המרוות הגדלות בר בארץ היא ריחן המיוחד. יש מהן שריחן הוא עדין ומתוק, ויש אחרות שריחן חריף ומשכר. שפע הריחות שבמרוות גרם להן להוות צמחי בושם ותבלין מבוקשים ושימושיים בכל התקופות. יש גם כאלו, שבזכות ריחן המיוחד נעשו צמחים מקודשים שנקטפו רק בטקסים מיוחדים. מכל מקום, גם היום המרווה המשולשת מפורסמת ברפואה העממית בכל ארצות הים-התיכון. אצל הפלחים הערבים בארץ-ישראל היא תפסה לה מקום מכובד בין צמחי המרפא והתבלין. נוסף על השימוש במרווה המשולשת לצורכי רפואה, היא גם משמשת להפקת שמן אתרי, שייעודו העיקרי בבישום סבונים למיניהם. למרות שהיא הוכרזה כצמח מוגן עדיין ניתן לראותה נמכרת אגודות-אגודות בשוקי חברון, שכם, רמאללה וירושלים. המשך פתגם עממי, הנפוץ בין ערביי הארץ, אומר : "מי שיש לו מרווה תחת ידו מרחיק מחלה מביתו".

דומה שלא בנקל יוותרו הפלחים על סממן, שהוא בבחינת 'תעודת הזהות' שלהם. ומי שנזדמן לבית בכפר הערבי לא ישכח במהרה את הטעם המיוחד, שבו מתבלים את התה - טעם המרווה המשולשת.

כאמור לעיל, עפציה של המרווה הריחנית טעימים מאוד למאכל, ומעליה של אחותם - מרוות ירושלים - מכינים בעונת החורף מעדני מלכים, גם בעלים היבשים נוהגים להשתמש בהכנת מזון. כאשר כותשים אותם ניתן לתבל בהם מאכלי בשר וממולאים למיניהם, וכן מתבלים בהם דגי-ים בעת טיגונם.


רפואה ופולקלור

ספרו של אסף הרופא הוא הספר הרפואי העברי העתיק ביותר. הספר כולל אוסף של מאמרים, פרקים ותרגומים לעברית העוסקים בנושאים רפואיים, החל מהמאה הראשונה לפסה"נ וכלה בעיבודים של טקסטים יוונים מן המאות 5-6לסה"נ. שם מצאנו כתוב : "הוא עשב נקרא בלשון ארם מרווא, ובלשון יוון ליליספקוס, ובלשון רומיים שלביא, ריחו טוב. יועיל לכל מכאוב ולכל חולי שבגוף ולעצור הדם מכל צד שיזוב בו ולכאבי רחמי הנשים, השקה שקל אחד ליום. ולגרבול חרס ירפא. ואם יתבשל וימרק בו רוחץ במי בישולו וירפא. אף לשיער הניבל יאריך ויגדיל לצמוח, אם יבושל וירחץ במימיו, וירפא".

הרומאים הפכו את המרווה לצמח קדוש, שקטיפתו כרוכה בפולחן מיוחד. בימי הביניים האמינו, שהיא מסוגלת לרפא כמעט כל מחלה וכל כאב, ובאמרה מפורסמת, מבית-הספר לרפואה בסלרנו (איטליה), נאמר : "מדוע זה ימות אדם אשר מרווה לו בגינתו" והתשובה הייתה : "כי אפילו מרווה אינה יכולה למות". המרווה הייתה נערצת גם על עמי המזרח. הסינים מכנים אותה בשם'תה צרפתי', ואילו הצרפתים קוראים לה 'תה יווני', כאשר כל אחד מבליט את מקורה הזר. בספר 'נוצר החיים', להרב צהלון, מצאנו כתוב : "סאלויאה - מין עשב ידועה והיא חמה ויבשה ומעצרת ומועלת לכאב קרירות ומחזיקה האברים. ומורתחת עם יין לבן תסיר כאבי השיניים, ומים היוצאים ממנה יפה לרחוץ בהן". בספר 'מראה הילדים', להרב אוחנה, היא נקראת 'נמאס' "בלעז שישמיבריאו ; ובלשון מזרח קורין אותה מראמייה. מהות העשב, הטבע חם ויבש, ימנע העיפוש וימית הכינים ויועיל מהמורסות הקרות ואם יבושל בחומץ ויעורב עמו שמן וורד וימשח בו הראש יועיל מהשכחה וכאב הראש וערבוב השכל ואם ישתו ביין יועיל מן הפיהוק ובפרט זרעו הוא מועיל ממורסת הכבד הקרה ומהתולעים. ויוציא העובר המת. וזרעו מועיל מהטפת השתן ויוציא החצץ. ותחבושות ממנו טוב לעקיצת הדבורים".

מפי יהודי תימן שמענו, שמשרה עשוי מעלי המרווה יעיל לכאבי לב ולנפיחות הגוף, וכשהוא מעורב עם בשמים ועם בבונג הוא טוב גם לכאבי בטן. יהודי מרוקו יקראו למרווה בשם 'מריוט'. תה שהוכן מעלי המרווה טוב נגד פצעים בדרכי העיכול; מרתיחים את העלים במים ושותים את התמצית במשך שבעה ימים רצופים. המרתח מאיץ ומעורר את העיכול ומעורר את הגירוי להשתנה. תה זה מועיל גם לסובלים מחום גבוה ומחולשה כללית בכל הגוף. במינון גבוה הוא משמש כחומר הגורם להקאה. כמו כן הוא מומלץ לסובלים מדלקות ומכאבים בעיניים, והריפוי ייעשה באמצעות שטיפת העיניים בו.

אם תשאל כל ערבי בארץ-ישראל לשמותיהם של הצמחים העיקריים, המשמשים אותו ברפואה העממית, הוא יעלה ראשונה על דל שפתיו את המרמיה (המרווה המשולשת), אחר-כך את הג'עדה (געדה מצויה), ולבסוף את הבבונג' (בבונג זהוב). את המרווה המשולשת תמצא בכל בית ערבי בארץ - ישראל, והוא משמש כמרכיב בכל תה ראוי לשמו. חשיבותו כמרכיב בתה אצל הערבים היא כה גדולה עד שתה, שלא חלטו בו כמה עלי מרווה, נחשב לתה מסוג ב'. המרווה המשולשת טובה בעצם לכל חוליי הגוף : בצורת תה היא מרגיעה כאבי בטן ואף מונעת אותם, משככת את כאבי כיב הקיבה (אולקוס), מרפאת הצטננות, מרגיעה כאבים באזור הלב, משחררת גזים ומורידה את לחץ הדם, משככת רעידות בידיים, כאבים בחזה ומקילה על כאבי ראש ועל שיעול חזק.

להגלדת פצעים כותשים עלים יבשים של מרווה ומפזרים אותם על הפצע. לחיטוי פצעים, או חתכים עמוקים בגוף, שיש בהם חשש לזיהום, לועסים עלים טריים של מרווה משולשת ואת העיסה הלעוסה מניחים על הפצע. לריפוי מחלת הדיזנטריה מכינים תה, שבו חולטים כמות גדולה של עלים, וחריפותו הרבה גורמת להקאה. עבור הסובלים מטחורים כדאי לבשל עלי מרווה במים, אחר-כך להרכין מעל הסיר המהביל את אחורי הגוף ולקלוט את האדים לפי הטבעת. טיפול דומה מתאים לסובלים מכאבי פרקים. הם מתכסים בשמיכה, כאשר הסיר המהביל מתחתיה, קולטים את האדים אל גופם עד להזעה. לריפוי הצטננות קשה מבשלים עלי מרווה משולשת בקדרה קטנה. מכסים את הראש בכיסוי בד ונושמים דרך האף את האדים העולים מהקדרה.

הערבים בלבנון יקראו לצמח 'קווסה' - והוא ידוע כמרפא למחלת הקיבה. א' הראובני מספר סיפור, ששמע מפי רועים בלבנון והמכונה "קל אל-תרב מן אל-קוושה", כלומר, "כל הרע בא מן המרווה המשולשת", והרי הוא לפניכם : "אחד הרועים שהיה רעב מאוד, אכל מתוך רעב את המרווה המשולשת במקום את האזוב שלא היה בסביבתו ועקב כך קיבל כאבי בטן נוראים. חבריו הרועים מיהרו אליו וכששמעו שהוא מתאונן על כאבי בטן, מהרו והביאו לו רפואה מן המרווה המשולשת. בראות החולה את הצמח הזה קרא : 'מה הבאתם לי הרי כל אל-תוב מן אל-קוושה"'.

א' שמאלי מספר, שהערבים בארץ נהגו לרחוץ את התינוקות במים, שבהם חלטו קודם לכן עלי מרווה, כדי לחסנם נגד כל מיני מרעין בישין. נהגו לגמר עלי מרווה (לשים אותם על אש) בבית הערבי, כדי לבשמו ולהרחיק ממנו מחלות. א' כהן מספר, שבכפרים הערביים נהגו לאסוף את העפצים של הגבעולים, בעודר ירוקים וטריים, לאכלם, או לייבשם ולטחנם כתבלין לקפה. אבו-רוכון מספר, שבכפרי הגליל נוהגים לשים עלי מרווה מיובשים בתוך הנעליים, בחורף, הן לבידוד מפני הקור והן לחיטוי. נזירי הכרמל היו שולחים לארצות הנוצריות 'ליקר כרמל', שהכיל תמצית מעלי מרווה משולשת (ברלינגר וזילברשטיין, 1964).

ב' צייזיק ממליץ להוסיף לתשליק העלים מעט דבש וחומץ בן-יין, וכל זה טוב לנזלת, לשיעול ולדלקת גרון. נגד נזלת, המינון הוא כדלקמן : כף גדולה (15 גרם),8-12 פעמים ביום, להקלת השיעול שוטפים את הגרון 20-30 פעם ב'תה' מרווה. לשטיפת הגרון מוסיפים לכל כוס 'תה' 4 גרם של חומצת בור (תמיסת 'מי-בור' - לא לשתייה!).

להלן כמה הוראות שימוש במרווה המשולשת:

תחילה יש להעיר כי שימוש מופרז במרווה גורם להפרעות במערכת העצבים. לכן על כל משתמש למצוא את הכמות המתאימה לו.

ראשית, מומלץ לקטוף את המרווה קרוב, ככל האפשר, למועד פריחתה. אוספים את עליה ומייבשים אותם (על דרכי הייבוש ראה במדריך השימושים).

לתבלין: לפזר כמויות זעירות על בשר. התבלין מומלץ לבשר עוף, או לבשר תרנגול הודו, וכתוספת לתה.

לשימוש חיצוני: להכניס חופן עלים לליטר מים, ולהרתיח במשך כ- 10 דקות. משרה זה טוב לחיטוי פצעים,לטיפול בעור, לאמבטיות ולשטיפות פה, להכנת תחבושות לכאבי ראש, ולחיזוק השיער.

בתוספת ליין:

יש להרתיח כליטר יין אדום במשך כ-5 דקות. אחר-כך להכניס פנימה שני חופנים של עלי מרווה, לקרר את היין ולסננו (אפשר להמתיק את היין כך שיתאים לאוהבים יין מתוק). שותים כוסית קטנה בכל יום לפני הארוחה, ויין זה מחזק כללית את הגוף, מגביר את התיאבון ומסייע לפעולת מערכת העיכול (עיכול תקין).

משקה מרווה:

חולטים עלה גדול אחד (של המרווה המשולשת) בכוס מים רותחים. שותים אותו אחרי כל ארוחה. טוב לעיכול תקין, ונגד נמנום, מתח, חלומות רעים, והזעת-יתר.

ברפואה המודרנית ידוע, כי עלים של מיני מרווה שונים מכילים שמנים טריטרפנים ופוליפנולים. השמן האתרי המצוי במרווה פעיל נגד תולעים, הוא בעל השפעה פסיכולוגית ומשמש כנוגדן (אנטידוט) לרעלים, המדכאים את מערכת העצבים המרכזית (וראה הערה לעיל)



תושיית שדה

'תה' מרווה

רבים מהפלחים הערביים טוענים, כי התה הרגיל הוא רעיל, וכדי 'לשבור' את הרעל שבו הם מוסיפים לתה עלי מרווה, כך שכמעט שאין לך בית של פלח, שבו לא יוגש לך תה שחלטו בו מרווה. 'תה' עלים הוא הידוע מבין כל מוצרי הרפואה, הבישול והתועלת המופקים מצמח המרווה. הוא נמכר בחנויות למוצרי טבע ובבתי-מרקחת רגילים ואף מיוצא לארה"ב, כ- 'תה מרווה רפואי מארץ הקודש'. למרות זאת יש הנרתעים משתיית 'התה' הזה, ובייחוד אלה שטעמו תה מרווה שהיה חריף יתר על המידה, או מר כתוצאה מבישול-יתר, וכן מ'תה' ישן בן כמה חורפים. כאן אנו רומזים, באיזה 'גיל' צריך להיות 'תה' המרווה ; לא יותר מבן שנה לכל היותר, וגם לא מבושל מדי. 'תה' המרווה הוא מרכיב קבוע גם בבתים רבים בישראל. את עלי המרווה כדאי לקטוף בעונה, לשטוף אותם היטב במים, לייבשם במקום מוצל וחם, ולשים בצנצנת אטומה לאור ופקוקה היטב. כך יישמרו עלי המרווה כדי כדי שנה, ויהיה אפשר להשתמש בהם במשך כל החורף, עד לצמיחת המרווה הטרייה של השנה הבאה. עם הופעת הצמיחה החדשה אפשר להשתמש בעלי המרווה הטריים, לחלוט מהם תה ושוב לייבשם ולשמרם לעונה הבאה.

החומרים: 3-4 עלי מרווה טריים (או עלים מיובשים אם אין לנו אפשרות להשיג עלים טריים) לכל 7-10 כוסות מים, תה רגיל (בשקיות או בחפיסה), סוכר, וכן כלים לחליטת ה'תה' - סיר או קומקום ורצוי גם מסננת וכף או קיסם לבחישת התה.

אופן ההכנה: תחילה נשפות על האש סיר או קומקום, שבהם מים בכמות שנרצה לשתות, ונביא אותם לרתיחה. תוך כדי חימום המים נתור בשטח, נחפש ונמצא שיח של מרווה ונקטוף ממנו ענף. עלי המרווה מכוסים במעין מעטה צמרי. מעטה זה קלט בנקל אבק ולכלוך. עם הרוחות והגשמים מצטברת על המעטה הצמרי ובתוכו שכבת בוץ ניכרת. את הבוץ הזה יש לשטוף עוד לפני הכנסת העלים לתה. לאחר שרתחו המים נחלוט בתוכם כמות מהתה האמיתי, בהתאם לכמות הרצויה לנו וכן את עלי המרווה הנקיים, בשום פנים ואופן אין להפריז בכמות העלים שנכניס לתה : לא "כל המרבה - הרי זה משובח", שכן עודף עלים ייתן טעם חריף לתה, ויספיקו להם 3-5 דקות של חליטה. מעבר לזמן זה הכלורופיל המצוי בעלי המרווה מתחיל להתפרק, והתה יקבל טעם מר. נוציא את עלי התה ואת עלי המרווה, נוסיף סוכר לפי הטעם, נבחש, והתה מוכן. הגורם לטעמו המיוחד של ה'תה' הן הטיפות הזעירות של השמן האתרי המצוי בעלי המרווה. התה מתאים לימות הקיץ ועל אחת כמה וכמה לימות החורף הקרירים. אצל הכפריים הערביים הוא משמש כתה רפואי, ולדעתם הוא יעיל נגד כאבים במיגוון רחב ביותר.

ממולאיי עלים של מרוות ירושלים

במחצית הראשונה של החורף מופיעים עלי מרוות ירושלים. העלים נראים גדולים ועסיסיים, והם צומחים קרוב לפני הקרקע. הכפריים הערביים, הבדווים וחלק גדול מבני עדות המזרח, תייחסים לעלים כאל מאכל תאווה, ומרבים להכין מהם מטעמים שונים. ממאכלים אלה בחרנו להציע את 'הממולאים בעלי מרווה'.

החומרים: עלי מרוות ירושלים כדי כמה חופנים, כוס או כוס וחצי אורז, בשר (לא הכרחי), צנוברים (רצוי מאוד - מוסיפים טעם ומעדן - אבל אם אין, אפשר גם בלעדיהם), שמן, מלח, פלפל שחור, אבקת מרק עוף, או מרק זהב, או אבקת מרק זך ; וכלים לבישול : סיר (ורצוי שניים), מחבת, כף לבחישה ולטיגון, סכין חדה ורצוי גם קרש לחיתוך.

אופן ההכנה: תחילה נקטוף עלי מרוות ירושלים גדולים ושלמים. כמות העלים שנקטוף תהיה כדי כמה חופנים, משום שהעלים משנים את צורתם ומקטינים את נפחם אגב בישול. למראית עין יש לנו כמות גדולה של עלים, אך למעשה אין זה כך. את העלים שקטפנו נכניס לתוך סיר (או דלי), ונשרה אותם במשך מספר דקות. אחר-כך נערבב היטב את המים ואת העלים שבסיר או בדלי, כדי שהאבק והבוץ יירדו מהם. נוציא את העלים מהמים, נשטוף את הכלי ונחזור שוב על פעולת השטיפה. את העלים ששטפנו נכניס לסיר עם מים רותחים ונבשל אותם במשך 2-4 דקות כדי שיתרככו. בסיר (השני שהבאנו) נשים כארבע כפות שמן, ונשים אותו על האש. נחכה מעט שהשמן יתחמם, נוסיף את האורז, ובעזרת מקל או כף נבחש אותו, כדי שהוא לא ייחרך וכדי שהוא יספוג שמן במידה שווה. משהפך צבעו של האורז להיות לבנבן, נוסיף לסיר עוד כמות כפולה של מים (על כל כוס אורז - אפשר גם להוסיף שתי כוסות של מים), נביא את המים והאורז לרתיחה. ונבשל על אש קטנה במשך כ-15 דקות. עד שהאורז יהיה רך למחצה. נבחן זאת בטעימה, וכשהאורז יהיה רך למחצה, נפסיק את הבישול. נפצח צנוברים ונוציא את תוכנם עבור התבשיל. בתוך מחבת נשים שתי כפות שמן ונעמיד אותה על אש. נטה את המחבת מצד לצד כדי שכל פניה יהיו מכוסות בשמן ונטגן בה את הצנוברים, אגב בחישה, עד שהם יתחילו להשחים. את הבשר שהבאנו נחתוך לנתחים קטנים על קרש חיתוך בסכין חדה, ועתה ניגש להכנת המלית. לסיר, שבו האורז המבושל למחצה, נוסיף את הצנוברים המטוגנים ואת נתחי הבשר הקטנים ונערבב היטב, נוסיף גם את הפלפל השחור, קמצוץ מלח, ואבקת מרק שנפוררה היטב לפני שנבזוק אותה על האורז (אבקת המרק בבואה במגע עם חום נוטה לפתח גושים). עתה נבחש את החומרים עד שתתקבל מלית אחידה.

מלאכת המילוי: את עלי המרווה שבישלנו קמעה קודם נניח על קרש (או על כל משטח אחר כגון: (סלע, יריעת ניילון וכד'), כשצדם העליון השעיר מוטה כלפי מטה. נשים ממלית האורז לרוחב העלה ונסגור אותו בגלילה, ממש כמו שאנו עושים בעלי גפן ממולאים. אם נראה, שעלי המרווה הם קטנים ואינם מקיפים את המלית, כי אז נניח עלה מרווה נוסף בחפיפה על העלה הראשון, ונמשיך בגלילה לסגירת 'הממולא' עד שכולו יהיה עטוף. כך גם אפשר להאריך את ה'ממולא'. בתחתית הסיר נניח עלי מרווה שטוחים, כ2-3 שכבות. עד שיכסו היטב את תחתיתו, כדי שה'ממולאים' לא יישרפו בעת הבישול, ומאידך העלים אף יוסיפו להם טעם. את ה'סיגרים' הממולאים נשים בזהירות בסיר כדי שהם לא 'יתפרקו' ונניח אותם זה ליד זה, עד שיהוו שכבה שלמה בתחתית הסיר. לאחר שגמרנו למלא שכבה שלמה של 'ממולאים', נניח עליהם שוב שכבה של עלי מרווה, כדי להפריד בין שכבות ה'ממולאים', ושוב נשים בסיר שכבה נוספת של 'ממולאים' וחוזר חלילה. לאחר הנחת ה'ממולאים' בסיר, נוסיף מים עד מעבר להם, ומיד נבחין בנטייתם לצוף, לכן נניח עליהם מכסה של כלי. אם אפשר להניח צלחת, או מכסה מזכוכית חסינת אש ('פיירקס' או 'דורלקס'), לכיסוי הכלי יהיה זה עדיף, שכן אז ניתן לראות את תהליך הבישול. יש להרתיח את תוכן הסיר ואחר-כך לבשל על אש קטנה, כשהסיר מכוסה במשך כשעה. כדאי להגיש חם. עודפים אפשר לשמור בקירור ולהוציאם לפי הצורך, לחמם ולהגיש.

ממולאי מרווה חריפים בעגבניות ובבשר (או בפטריות)

המרווה היא ממיני התבלינים שאפשר להשתמש בהם גם כמרכיב עקרי בהכנת תבשיל, יש כאלה שיעדיפו להרכיב מן המרווה 'ממולא' בשר חריף מתובל לעילא, אך לאלה שלא יחפצו במילוי בשר, או שנגרעת מהם היכולת להשתמש בבשר בשל שהייה בשדה ובשל מחסור באמצעי אחסנה בתנאים נאותים לבשר, יוכלו אף הם להשתמש בפטריות משומרות, אין הטעם נגרע בשל כך,ולהיפך!

החומרים: כמה חופנים של עלי מרוות ירושלים שלמים גדולים ועסיסיים, 1 - 2 ראשים גדולים של בצל יבש, 4 - 6 כפות שמן, רבע ק"ג של בשר טחון (חצי חבילה), או לחלופין קופסה של פטריות משומרות במשקל של 200 גרם או יותר, 2-4 עגבניות בשלות קלופות ומרוסקות, כף גדושה פטרוסיליה קצוצה דק-דק, מלח, פלפל שחור, כמה גרגרים של פלפל אנגלי (טחונים אף הם), מים, וכן כלים לבישול: סיר, מחבת, כף.

אופן ההכנה: נקטוף את עלי מרוות ירושלים, כשהם גדולים עסיסיים ויפים. את העלים נשטוף היטב במים ונבשלם. כיצד לבשל? ובכן נמלא מים בסיר כדי מחציתו, נשפות אותו על אש נשפוך לתוכו כארבע כפות מלח. נערבב את המלח עד שהוא יימס, ונמשיד לחמם את המים עד שהם ירתחו, אז נכניס את העלים הרחוצים לסיר, נבשלם במשך 3-5 דקות (ולא יותר, כי העלים מתפוררים בבישול במשך זמן ארוך יותר) ואחר-כך נוציאם מהמים הרותחים, נקלוף את הבצל שהבאנו, נחתוך אותו לריבועים קטנים ונטגן אותם בשמן החם עד להזהבתם. לבצל המשחים במחבת נוסיף עוד את הבשר הטחון ונערבבו בהתמדה, עד שהוא ישנה את גונו מאדום לחום. אם אין רוצים בשר בתבשיל (אין הוא משתמר בתנאי שדה, או מטעמי צמחונות, או נוחות), כדאי להשתמש בפטריות משומרות. הן מצויות בקופסת השימורים בשתי צורות: שלמות או חתוכות לנתחים קטנים. עדיף להשתמש בפטריות חתוכות, אך אם לא השגנו כאלו, נוכל לקנות קופסה של פטריות שלמות. בפתיחת הקופסא יש לנתק את מכסה הקופסה ולהניחו בצד, כי אנחנו נזדקק לו בהמשך.

נשים את ידינו על-פי הקופסה הפתוחה ונטה אותה הצדה, כך שכל נוזל השימורים יישפך החוצה. עכשיו ניקח סכין חדה, נחדירה לקופסה עד לתחתיתה ונחתוך בפטריות בתנועות הלוך ושוב. את הפטריות החתוכות נערבב מדי פעם, עד שכולן תהיינה חתוכות לחתיכות זעירות, אם אין בידינו סכין, ניקח את המכסה העגול שנתקנו מן הקופסה, נחזיק אותו בכוח בין האגודללשאר האצבעות ונתחב אותו פנימה עד לתחתית הקופסה. נסובב מעט את הקופסה ונתחב את המכסה שוב פנימה לפטריות, כך שהוא יחתוך בהן. לאחר מכן נוציא את המכסה ונערבב מעט את תוכן הקופסה. מכיוון שהמכסה הוא עגול לא ייחתכו הפטריות הצמודות לפינות הקופסה התחתונות. לכן ערבובן בקופסה נועד להוציאן מהפינות, ואז נשוב ונחתוך אותן, עד שכולן תהיינה חתוכות היטב, נוסיף את הפטריות החתוכות לבצל הזהוב ונערבב תוך טיגון, עד שהן ייטגנו מעט ויספגו מארומת הבצל ומהשמן.את האורז נרחץ היטב במים, לאחר מכן נטגן אותו נוסיפו לבשר או לחלופין לפטריות, ונמשיך לטגן תוך בחישה. כעת נוסיף את העגבניות הקלופות והמרוסקות. את העגבניות אפשר לרסק על מגררת, ואם היא אינה מצויה בידינו, אפשר לחתוך את העגבניות לריבועים קטנים ביותר, לסיים במעיכות באמצעות מזלג או כף, ולהוסיף לתבשיל. נוסיף גם כף פטרוסיליה קצוצה דק-דק, מלח, פלפל שחור טחון ופלפל אנגלי.

את גרגרי הפלפל האנגלי כדאי לטחון ממש לפני ההכנסה לתבשיל, שכן אז הארומה שלהם נמצאת בשיאה. אם אין לנו מטחנה, אפשר לרסק את הגרגרים בין שתי אבנים (אבן על אבן). או לשימם בתוך שתי שקיות ניילון, זו בתוך זו, ולגלול עליהן בכוח בקבוק מספר פעמים. נוסיף כחצי עד שלושת-רבעי כוס מים, נערבב היטב ונמשיך לבשל על אש קטנה במשך כרבע שעה, עד שייספגו כל הנוזלים ועתה המלית החריפה מוכנה. לאלה, שאינם מסתפקים בחריפות זו, מומלץ להוסיף עוד חצי כפית רוטב טבסקו, או אבקת צ'ילי טחונה דק המחריפות את המלית.

מילוי העלים: כאן נמלא ממש כמו במתכון הקודם - 'ממולאי עלים של מרוות ירושלים', תחילה נשטח את העלים, שבושלו במשך מעט זמן (כ- 5 דקות), וניבשם קמעה. נעמיד סיר על האש ונרפד את תוכו בשכבה אחת או שתיים של עלי מרווה. אפשר גם לרפד את הסיר בעלים, שלא בושלו קודם כלל - עלים אלה הם סגולה בדוקה נגד חריכת ה'ממולאים'. מהעלים שבושלו במים הרותחים ניקח עלה (אם העלה אינו ארוך דיו, נוסיף לו עוד עלה בחפיפה) ונעמיס לאורכו מלית כדי 1-2 כפות. את המלית נפזר למלוא אורך העלה בצורה שווה, ונגולל את עלה המרווה לסגירת ה'סיגר'. אם רוחב העלה אינו מספיק לסגירה נוסיף עוד עלה בחפיפה, כך שה'ממולא' ייסגר היטב. עכשיו נהדק את קצות ה'סיגר' פנימה, ונניח אותו בזהירות בסיר. נניח את ה'ממולאים' על הריפוד זה ליד זה, עד שתהיה לנו שכבה רצופה. אחר-כך נרפד בשכבת עלים נוספת ו'נעמיס' אף עליה 'ממולאים'. לאחר שגמרנו להניח את כל ה'ממולאים', נשים עליהם צלחת עשויה זכוכית חסינת-אש, או מכסה כבד של סיר לבל יצופו במים. אם אין בשדה צלחת כזו, נרחץ היטב אבן שטוחה ונניחה על ה'ממולאים'. אחר-כך נמלא את הסיר במים עד מעבר ל'ממולאים'. האורז שבמלית יספוג עוד מים בתהליך הבישול, יתפח ויהדק את ה'ממולא' מבפנים. את הסיר נשפות על האש, נביא את ה'ממולאים' לרתיחה, נכסה במכסה נוסף על הצלחת המכסה את ה'ממולאים', ונבשל על אש קטנה במשך שעה,\. הממולא החריף חורך קרביים ובטן - אבל מובן שאינו מסוכן. להגיש חם.

מרווה ירושלמית על עליה ועל גבעוליה במי-מלח

הקדמה לחסרי סבלנות וזמן: לעתים קרובות אנו רוצים להכין 'משהו' לאכול, והמתכונים המודרניים דורשים זמן אין-סופי והכנות מרובות, אם כי הם מבטיחים תוצאה נפלאה לעתיד רחוק, אך למי יש סבלנות לחכות לימות המשיח? מוטב לוותר. לעתים רשימת החומרים הדרושים למתכון היא כה ארוכה, שאין בידינו ולו את מחציתה. וגם 'לסחוב' את הכל. מתכון זה קל להכנה ומהיר בזמן, כמעט ללא תוספת חומרים, המיועד למי שהרעב אוחזו ואצה לו הדרך.

החומרים: עלי מרווה ירושלמית, אבקת מרק עוף, או לחלופין מרק זך לצמחונים, מלח ומים, וכן סיר.

אופן ההכנה: נקטוף כמות גדולה של עלי מרווה ירושלמית (העלים מתכווצים אגב בישולם) ונשטוף אותם היטב במים מספר שטיפות. נכניס את העלים לסיר, נוסיף כוס מים נביאם לרתיחה, נמשיך לבשל עוד כרבע שעה, נשפוך את מי-הבישול, נבזוק על העלים אבקת מרק שנפוררה היטב, וכן קמצוץ מלח, נערבב הכול בידיים ונאכל, פשוט וקצר נכון?

תוספות: למתכון פשוט זה אפשר להוסיף קמח, 2-3 ביצים תבלינים כפלפל שחור טחון, קורקום, זעתר ועוד, ולשכלל את המתכון לעילא כיד הדמיון הטובה עלינו, ואגב כך להכין ממנו פשטידות וקציצות מצוינות. בתיאבון.

עפצי מרווה ריחנית בשמן ובלימון

עפץ הוא גידול של רקמות הצמח מסביב לעקיצה או לביצה של חרק, המהווה תגובה לעקיצה ובית גידול להתפתחות בעל החיים מן הביצה, מעפצי צמחים שונים מכינים דיו, מאכלים ומשקאות. העפצים הירוקים, המתפתחים על ענפי המרווה הריחנית, טעימים מאוד למאכל. באשר לטעם, מן הראוי לצטט כאן את הכפריים הערביים, הקוראים לעפצים הללו בשם 'חוויחה', ופירושו האפרסקים הקטנים ('חוח' בערבית - אפרסק רגיל). בדווים בנגב קוראים לגידולים אלו בשם 'חוח' שפירושו זהה. בשוליו המערביים של הר חברון, במפגשו עם השפלה הגבוהה באזורי הכפרים תרקומיא, בית-אולא ובית עווא (אזור עדולם - בית-גוברין) מקובל ביותר בשלהי האביב להכין תבשיל של עפצי המרווה הריחנית בשמן ובלימון. טרחנו ומצאנו כיצד בדיוק מכינים את המעדן, והרי המתכון לפניכם:

החומרים: חצי ק"ג של עפצי מרווה ריחנית, שתי כפות שמן, לימון, רבע כפית קורקום, פלפל לבן טחון, כף של אבקת מרק (עוף או ירקות) וכוס מים; וכמובן כלים להכנה : סיר עם מכסה וסכין חדה.

הערה: אבקת המרק היא תוספת שלנו להשבחת הטעם. במתכון המקורי, שאימצנוהו מידי הכפריות, אין הוא קיים, אך כל כפרית מוסיפה תוספות למתכון מפרי ניסיונה היא ולפי עצות שכנותיה.

אופן ההכנה: תחילה נאסוף עפצים ירוקים של מרווה ריחנית. (עפצים משיח אחד או שניים דיים (בדרך כלל) לענות על הכמות המבוקשת. נשפות סיר עם מים על האש ונביא אותם לרתיחה. נוסיף למים שתי כפות שמן, נסחט את הלימון לתוך המים, נוסיף רבע כפית קורקום, פלפל שחור טחון, קמצוץ מלח ו-1-2 כפות של אבקת מרק, ונערבב היטב תוך הרתחה במשך עוד כרבע שעה. בזמן שהמים והתבלינים מתבשלים נקלף את העפצים בעזרת סכין חדה. הקילוף יהיה עדין ודק. את העפצים הקלופים נכניס לתוך הסיר עם התבלינים ועם המים הרותחים. נמשיך בבישול העפצים עוד כעשר דקות על אש קטנה, ואחר-כך נוריד מהאש ונגיש את התבשיל חם. אם אפשר שיהיה מונח על מצע של אורז לבן- הרי שהרווחנו ארוחה של ממש.

אורז לבן ('אורז אחד אחד')

בביטוי העגה (הסלנג) המקובל קרוי אורז זה 'אורז אחד-אחד', כלומר, שכל גרגר אורז נפרד מחברו, ואין הם דבוקים יחד בכעין דייסה. לבשל אורז כהלכה זוהי מלאכה, הנרכשת במחיר תחתיות סירים רבות דבוקות באורז מפוחם, ובמלאכת גירוד רבה הבאה בעקבות החריכה. מובן שאף אנו עברנו שלב מעיק ומתסכל זה. עכשיו אנו באים לקצר את ה'וויה דולורוזה' היא 'דרך הייסורים', המובילה לבישול אורז כהלכתו. האורז, שנקבל במתכון זה, הוא אורז לבן 'אחד-אחד', והוא בדוק ומנוסה !

החומרים: שתי כוסות אורז, ארבע כוסות מים, שש כפות שמן, כף מלח ; וכלים להכנה : סיר עמוק עם מכסה ומסננת-רשת דקה.

אופן ההכנה: ניצוק את השמן בסיר (רצוי עמוק), נוסיף עוד ארבע כוסות מים ומלח, נכסה את הסיר ונביא את תוכנו לרתיחה. בעוד המים מתחממים בסיר, נפזר את האורז על משטח, כך שנוכל ואם נראה גרגרי אבן קטנים, שיש והם באים לעתים קרובות יחד עם אורז, נוציאם. הבירור חשוב, שכן ניתן לפעמים לשבור שן ב'אבן אורז' כזו, ואין הדבר משמח ביותר. את האורז המבורר נאסוף למסננת-רשת דקה. ואם אין לנו מסננת כזו נשתמש בבד דק. ונשטוף את האורז במים קרים. רצוי במים זורמים. את האורז הרחוץ והמסונן נוסיף למים הרותחים בסיר שעל האש. נחמם שוב על להבה גדולה עד ונעביר אותו בבת-אחת לאש קטנה. הדרך הטובה ביותר להעברה כזו בבית היא לסגור את האש הגדולה ולהשאיר להבה קטנה מאוד, ואילו בשדה נבנה כירה נוספת ליד הכירה שבה האש הגדולה, נעביר מספר גחלים מתוך הכירה הבוערת לכירה החדשה. אחר-כך נעביר את הסיר מהכירה הבוערת על הגחלים שבכירה השנייה (כן, ממש על הגחלים). ניתן לאורז להתבשל בחום נמוך, במשך 20 דקות לכל היותר, ולאחר מכן נורידו מהאש.

כלל חשוב: אין לבחוש את האורז, לא בזמן הבישול ולא לאחר הבישול! ולהמשך הטיפול באורז - לאחר שהורדנו מהאש את הסיר עם האורז, נעטוף אותו בעיתון, או בסמרטוט (כסגולה נגד הפיח) ואת הכול נעטוף בשמיכה, או בשק שינה. אם אין בידינו שמיכת צמר, או שק שינה, נעביר לחימום שדה. כלומר, נקשור מסביב הסיר במהודק קש יבש וקמל עשבים. נגבב עשבים רבים על הסיר ונכסה בעפר את כל הערימה המבודדת בעשבים מכל צדדיה. הבידוד יהיה מושלם, והאורז לא יתקרר בבת-אחת - דבר שאינו רצוי. לאחר מכן נניח את סיר האורז המחומם והמכוסה בצד במשך 20. 30 דקות. במשך הזמן הזה יתפח האורז, יאבד את דביקותו, ואז נקבל את האורז, שאנו קוראים לו : 'אורז אחד-אחד'. יתרון נוסף קיים בעטיפה באמצעות שמיכה, שק שינה או חימום שדה ; האורז נשמר חם במשך פרק-זמן ארוך, ואפילו מספר שעות עד להגשה, בלי שיאבד מטריותו ובלי שייעשה דביק,

אורז לבן עם מה ?

אורז לבן הוא מרכיב, ש'הולך' טוב עם כל תבשיל. עם עדשים, צייפס, עלי חלמית מבושלים, שורשי אמיך, גבעולי חוחן, ובקיצור עם הרבה מאוד ממאכלי השדה החמים, וכאן אנו מציעים להגישו עם עפצי מרווה.

'קפה' עפצי מרווה משולשת

אצל כפריים ערביים רבים מקובל לקטוף בשלהי הקיץ את עפצי המרווה המשולשת, ולהכניסם ל'קפה'. באותה עת כבר הופך צבעם של העפצים מירוק לחום, והם נמצאים, בשלבים שונים של התייבשות, הפלחים אוספים את העפצים, קולים ועלי ומכינים מהם 'קפה',

ה'קפה' הזה אינו מוכר בכל הכפרים הערביים, אבל הוא נודע לרוב באזורי הר יהודה, הר חברון, והשומרון, כך למשל, בכפר עין קיניה, מצפון-מערב לראמאללה, שמעתי פלחיות האומרות כי הן מחפשות אחר עפצי המרווה המשולשת עבור ה'קפה', ובאמת בשקיים של חמוריהן כבר הייתה כמות נכבדה מהעפצים החומים, 'קפה' מעפצי המרווה המשולשת עולה בטעמו על 'קפה' מבלוטי האלון המצוי, הוא ריחני יותר ואינו משאיר טעם לוואי בפה.

החומרים: כמות בינונית של עפצי מרווה משולשת, מכתש ועלי, ואפשר לחלופין שתי אבנים שטוחות, או מטחנת קפה חשמלית או ידנית, ובל נשכח סיר לבישול ה'קפה'.

אופן ההכנה: ראשית, נאסוף את עפצי המרווה, ורצוי לאסוף את העפצים החומים. כאשר העפצים הם ירוקים הם טובים לבישול ולמאכל ובהיותם חומים ויבשים הם טובים ל'קפה'. משיח אחד של מרווה משולשת נקל לנו לאסוף כמות עפצים, להכניסם לרמץ המדורה- האפר החם (שרידי הגחלים של המדורה). נשאיר את העפצים ברמץ המדורה במשך 5-10 דקות, ואחר-כך נוציאם ונראה, כי צבעם הוא מעין חום-שחור. אך אל-חשש, העפצים לא נחרכו והתפחמו, אלא פשוט זהו הצבע, שקליפת העפצים החיצונית מקבלת בחום. בתוך העפצים עצמם מתקבל צבע חום הדומה לצבעם של פולי הקפה הקלויים.

את העפצים הקלויים נכתוש לאבקה, ואפשר לכתשם במכתש ובעלי, או לשחקם בין שתי אבנים, להכניסם למטחנת קפה ביתית ידנית, או חשמלית, ובשאר צורות כתישה וטחינה. המשותף לכולן הוא, שהתוצר הסופי צריך להיות ממש אבקה בעלת גרגרים דקים ביותר. הקלייה והכתישה ייעשו זמן קצר לפני הכנת ה'קפה', כדי שהארומה תהיה בשיאה. מאבקת ה'קפה' של עפצי המרווה נכין קפה, כדרך שאנו נוהגים להכין קפה שחור, וכמובן יש להוסיף סוכר. דרד נוספת לקליית העפצים היא לשימם על מחבת עשויה ברזל עבה, או פח, או חתיכת ברזל, שיהוו תחליף לקימורית. את המחבת נשים על האש, נלהיטה היטב-היטב ונקלה עליה את העפצים, תוך שאנו הופכים בהם ומגלגלים אותם מצד לצד, בעזרת מקל עץ ארוך (כדי שהם לא ייחרכו), עד שישחימו. לאחר שהשחימו העפצים יש לכתשם ולהכין מהם קפה, בדרך שהצענו קודם. לרוויה.



ך שאנו הופכים בהם ומגלגלים אותם מצד לצד, בעזרת מקל עץ ארוך (כדי שהם לא ייחרכו), עד שישחימו. לאחר שהשחימו העפצים יש לכתשם ולהכין מהם קפה, בדרך שהצענו קודם. לרוויה.



ורצוי לאסוף את העפצים החומים. כאשר העפצים הם ירוקים הם טובים לבישול ולמאכל ובהיותם חומים ויבשים הם טובים ל'קפה'. משיח אחד של מרווה משולשת נקל לנו לאסוף כמות עפצים להכניסם לרמץ המדורה והרמץ - האפר החם (שרידי הגחלים של המדורה). נשאיר את העפצים ברמץ המדורה במשך 5-10 דקות, דקות, ואחר-כך נוציאם ונראה, כי צבעם הוא מעין חום-שחור. אך אל-חשש, העפצים לא נחרכו והתפחמו, אלא פשוט זהו הצבע, שקליפת העפצים החיצונית מקבלת בחום. בתוך העפצים עצמם מתקבל צבע חום הדומה לצבעם של פולי הקפה הקלויים.

את העפצים הקלויים נכתוש לאבקה, ואפשר לכתשם במכתש ובעלי, או לשחקם בין שתי אבנים, להכניסם למטחנת קפה ביתית ידנית, או חשמלית, ובשאר צורות כתישה וטחינה. המשותף לכולן הוא, שהתוצר הסופי צריך להיות ממש אבקה בעלת גרגרים דקים ביותר. הקלייה והכתישה ייעשו זמן קצר לפני הכנת ה'קפה', כדי שהארומה תהיה בשיאה. מאבקת ה'קפה' של עפצי המרווה נכין קפה, כדרך שאנו נוהגים להכין קפה שחור, וכמובן יש להוסיף סוכר. דרד נוספת לקליית העפצים היא לשימם על מחבת עשויה ברזל עבה, או פח, או חתיכת ברזל, שיהוו תחליף לקימורית. את המחבת נשיםעל האש, נלהיטה היטב-היטב ונקלה עליה את העפצים, תוך שאנו הופכים בהם ומגלגלים אותם מצד לצד, בעזרת מקל עץ ארוך (כדי שהם לא ייחרכו), עד שישחימו. לאחר שהשחימו העפצים יש לכתשם ולהכין מהם קפה, בדרך שהצענו קודם. לרוויה.

 צימרים צימר צימרים לפי שעה צימר קידום אתרים   וילה  חדרים לפי שעות  וילה ©  All rights reserved -צימרים
 

צימרים לפי שעה בתל אביב

צימר לפי שעה

חדרים לפי שעה

צימרים לפי שעות

חדרים לפי שעה במרכז

וילות