*קוסמטיקה טבעית-
קוסמטיקה ירוקה
natural cosmetics

*צמחי מרפא הבושם:
medicinal plants

*לימודים,קורסים
וסדנאות.
כתובת:
קיבוץ כברי
ד.נ אושרת
25120
המייל שלנו:
mrphbosem@gmail.com‏

טל: 049952122
טלפקס:049952152
נייד: 0505211607

חדש באתר
 

שמן המשחה

משחת "צרי גלעד" לבעיות עור עכשיו במבצע!

משחת "צרי גלעד"
מתאימה לכל סוגי העור וכמעט לכל בעית עור.

שמן המשחה

שמן המשחה


שמן שמושחים בו כוהנים גדולים ומלכים בשעת הכתרתם..

שמן המשחה – שמן מיוחד שמושחים בו כהנים ומלכים כדי להכתירם לתפקידם

מצווה למשוח כוהנים גדולים ומלכים בשמן המשחה, שנאמר 'ועשית אותו שמן משחת קודש' (שמות ל' כ"נ- כ"ה).
אסור למשוח זר בשמן המשחה, שנאמר 'על בשר אדם לא ייסך', ואסור לעשות שמן כשמן המשחה, שנאמר 'ובמתכנתו לא תעשו כמוהו'.

שמות ל'-על שמן המשחה

ועשית מזבח מקטר קטרת עצי שטים תעשה אתו. 2 אמה ארכו ואמה רחבו רבוע יהיה ואמתים קמתו ממנו קרנתיו. 3 וצפית אתו זהב טהור את-גגו ואת-קירתיו סביב ואת-קרנתיו ועשית לו זר זהב סביב. 4 ושתי טבעת זהב תעשה-לו מתחת לזרו על שתי צלעתיו תעשה על-שני צדיו והיה לבתים לבדים לשאת אתו בהמה. 5 ועשית את-הבדים עצי שטים וצפית אתם זהב. 1 ציור מ: רפאל בר אשר חגבי 6 ונתתה אתו לפני הפרכת אשר על-ארן העדת לפני הכפרת אשר על-העדת אשר אועד לך שמה. 7 והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר בהיטיבו את-הנרת יקטירנה. 1 המצוה להקטיר קטורת 8 ובהעלת אהרן את-הנרת בין הערבים יקטירנה קטרת תמיד לפני יהוה לדרתיכם. 9 לא-תעלו עליו קטרת זרה ועלה ומנחה ונסך לא תסכו עליו. 1 המצוה לא להקטיר ולהקריב במזבח הזהב שבהיכל כי אם קטורת שבכל יום 10 וכפר אהרן על-קרנתיו אחת בשנה מדם חטאת הכפרים אחת בשנה יכפר עליו לדרתיכם קדש-קדשים הוא ליהוה.

פרשת כי תשא : 11 וידבר יהוה אל-משה לאמר. 12 כי תשא את-ראש בני-ישראל לפקדיהם ונתנו איש כפר נפשו ליהוה בפקד אתם ולא-יהיה בהם נגף בפקד אתם. 2 ה' התכוון לצוות על משה שיפקוד את בני ישראל (בספר במדבר), ולכן ציווה עליו כבר כאן שייקח כופר נפש התבוננות מעמיקה בפסוק ובפרשה 13 זה יתנו כל-העבר על-הפקדים מחצית השקל בשקל הקדש עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה ליהוה. 2 המצוה לתת מחצית השקל בשנה מפקד אוכלוסין - בין המשפט העברי למשפט המדינה 14 כל העבר על-הפקדים מבן עשרים שנה ומעלה יתן תרומת יהוה. 15 העשיר לא-ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לתת את-תרומת יהוה לכפר על-נפשתיכם. 16 ולקחת את-כסף הכפרים מאת בני ישראל ונתת אתו על-עבדת אהל מועד והיה לבני ישראל לזכרון לפני יהוה לכפר על-נפשתיכם. 1 בני ישראל בימי דוד לא קיימו מצוה זו

17 וידבר יהוה אל-משה לאמר. 18 ועשית כיור נחשת וכנו נחשת לרחצה ונתת אתו בין-אהל מועד ובין המזבח ונתת שמה מים. 19 ורחצו אהרן ובניו ממנו את-ידיהם ואת-רגליהם. 1 המצוה לקדש ידים ורגלים בשעת העבודה 20 בבאם אל-אהל מועד ירחצו-מים ולא ימתו או בגשתם אל-המזבח לשרת להקטיר אשה ליהוה. 21 ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימתו והיתה להם חק-עולם לו ולזרעו לדרתם.

22 וידבר יהוה אל-משה לאמר. 23 ואתה קח-לך בשמים ראש מר-דרור חמש מאות וקנמן-בשם מחציתו חמשים ומאתים וקנה-בשם חמשים ומאתים. 24 וקדה חמש מאות בשקל הקדש ושמן זית הין. 25 ועשית אתו שמן משחת-קדש רקח מרקחת מעשה רקח שמן משחת-קדש יהיה. 1 המצוה למשוח כהן גדול ומלכי בית דוד בשמן המשחה 26 ומשחת בו את-אהל מועד ואת ארון העדת. 27 ואת-השלחן ואת-כל-כליו ואת-המנרה ואת-כליה ואת מזבח הקטרת. 28 ואת-מזבח העלה ואת-כל-כליו ואת-הכיר ואת-כנו. 29 וקדשת אתם והיו קדש קדשים כל-הנגע בהם יקדש. 30 ואת-אהרן ואת-בניו תמשח וקדשת אתם לכהן לי. 31 ואל-בני ישראל תדבר לאמר שמן משחת-קדש יהיה זה לי לדרתיכם. 32 על-בשר אדם לא ייסך ובמתכנתו לא תעשו כמהו קדש הוא קדש יהיה לכם. 2 המצוה לא לעשות במתכונת שמן המשחה המצוה שלא יסוך זר בשמן המשחה שעשה משה אלא כהנים בלבד 33 איש אשר ירקח כמהו ואשר יתן ממנו על-זר ונכרת מעמיו.

34 ויאמר יהוה אל-משה קח-לך סמים נטף ושחלת וחלבנה סמים ולבנה זכה בד בבד יהיה. 35 ועשית אתה קטרת רקח מעשה רוקח ממלח טהור קדש. 36 ושחקת ממנה הדק ונתתה ממנה לפני העדת באהל מועד אשר אועד לך שמה קדש קדשים תהיה לכם. 37 והקטרת אשר תעשה במתכנתה לא תעשו לכם קדש תהיה לך ליהוה. 1 המצוה לא לעשות במתכונת הקטורת 38 איש אשר-יעשה כמוה להריח בה ונכרת מעמיו.

הלכות כלי המקדש -ושמן המשחה

הלכות כלי המקדש פרק א
א מצות עשה לעשות שמן המשחה, שיהיה מוכן לדברים שצריכין משיחה בו--שנאמר "ועשית אותו, שמן משחת קודש . . ." (שמות ל,כה). [ב] וככה עשהו משה רבנו במדבר--לקח מן המור והקינמון והקידה, מכל אחד משלושתן חמש מאות שקל בשקל הקודש; ומקנה הבושם חמישים ומאתיים: וזה שנאמר בתורה "וקינמון בשם מחציתו חמישים ומאתיים" (שמות ל,כג)--ששוקלים אותו בשני פעמים, חמישים ומאתיים בכל פעם.

ב ושחק כל אחד ואחד לבדו, ועירב הכול, ושרה אותן במים זכין ומתוקין, עד שיצא כל כוחן במים; ונתן על המים שמן זית הין--והוא שנים עשר לוג, כל לוג ארבע רביעייות; ובישל הכול על האש, עד שאבדו המים ונשאר השמן. והניחו בכלי לדורות.

ג המור--הוא הדם הצרור בחיה שבהודו, הידוע לכול שמתבשמין בו בני האדם בכל מקום. והקינמון--הוא העץ הבא מאיי הודו, שריחו טוב ומתגמרים בו בני האדם. והקידה, היא הקושט. וקנה בושם--הם הקנים הדקים כתבן האדומים הבאים מאיי הודו, וריחן טוב והם ממיני בשמים שנותנין אותם הרופאים בצורי.

ד העושה שמן המשחה כמעשה הזה וכמשקל הזה, ולא הוסיף ולא גרע--במזיד, חייב כרת; ובשוגג, מביא חטאת קבועה: שנאמר "אשר ירקח כמוהו" (שמות ל,לג). והוא, שיעשה אותו להימשח בו; אבל אם עשהו להתלמד, או ליתנו לאחרים--פטור.

ה הסך משמן המשחה כזית--במזיד, חייב כרת; ובשוגג, מביא חטאת קבועה: שנאמר "ואשר ייתן ממנו על זר--ונכרת, מעמיו" (שמות ל,לג). ואין חייבין אלא על סיכת שמן המשחה שעשה משה--שנאמר "ממנו", מזה שנאמר בו "שמן משחת קודש יהיה זה, לי" (שמות ל,לא); ומעולם לא נעשה שמן אחר, חוץ ממה שעשה משה.

ו אחד הסך את עצמו, ואחד הסך את אחרים--שנאמר "ואשר ייתן ממנו על זר" (שמות ל,לג). הסך כלים, ובהמה, וגויים שהם כבהמה, או שסך מתים בו--פטור, שנאמר "על בשר אדם, לא ייסך" (שמות ל,לב).

ז אין מושחין ממנו לדורות אלא כוהנים גדולים, ומשוח מלחמה, ומלכי בית דויד בלבד; אפילו כוהן בן כוהן--מושחין אותו, שנאמר "והכוהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה" (ויקרא כא,י). [ח] בבית שני, שלא היה שם שמן המשחה--היה כוהן גדול מתרבה בלבישת בגדים בלבד, שהיה לובש בגדי כהונה גדולה.

ח [ט] כיצד מושחין את הכוהן: צק את השמן על ראשו, וסך ממנו על גבי עיניו כמין כי יווני כזה C--שנאמר "וייצוק משמן המשחה, על ראש אהרון; וימשח אותו, לקדשו" (ויקרא ח,יב). ומלכי בית דויד, מושחין אותן כמין נזר על ראשו. ולא ימשח במקומות אחרות, ולא ירבה בשמן.

ט [י] הנותן משמן המשחה על גבי מלך או כוהן גדול שכבר נמשחו, פטור--שנאמר "ואשר ייתן ממנו על זר" (שמות ל,לג), ואין אלו זרים אצלו; אבל הסך ממנו אפילו למלך וכוהן גדול, חייב--שנאמר "על בשר אדם, לא ייסך" (שמות ל,לב), כל אדם במשמע. וכוהן גדול שנטל שמן המשחה מראשו, וסך במעיו--חייב כרת: והוא, שיסוך ממנו בכזית.

י [יא] אין מושחין את המלך, אלא על גבי מעיין; ואין מושחין מלך בן מלך--שהמלכות ירושה למלך לעולם, שנאמר "הוא ובניו, בקרב ישראל" (דברים יז,כ). ואם הייתה שם מחלוקת--מושחין אותו כדי לסלק המחלוקת, ולהודיע לכול שזה הוא המלך לבדו: כמו שמשחו שלמה מפני מחלוקת אדונייהו, ויואש מפני עתליה, ויהואחז מפני יהויקים אחיו. וזה שמשח אלישע ליהוא--לא בשמן המשחה משחו, אלא בשמן אפרסמון; ודבר זה, מסורת ביד חכמים.

יא [יב] כל כלי המקדש שעשה משה במדבר--לא נתקדשו אלא במשיחתן בשמן המשחה, שנאמר "וימשחם, ויקדש אותם" (במדבר ז,א); ודבר זה אינו נוהג לדורות. אלא הכלים כולן--כיון שנשתמשו בהן במקדש במלאכתן, נתקדשו: שנאמר "אשר ישרתו בם בקודש" (במדבר ד,יב), בשירות הם מתקדשין.

יב [יג] הכפות והקערות שמקבלין בהן המנחות, וכן המזרקות שמקבלין בהן הדם, ושאר כלי השרת כולן--של כסף ושל זהב היו; ומותר לעשותן של שאר מתכות, כמו שביארנו. וכולן מתקדשין במלאכתן; ואם נשברו--מתיך אותן ועושה אותן כלי אחר, ואין קדושתן מסתלקת מהן לעולם.

יג [יד] כלי הקודש שניקבו או שנסדקו--אין סותמין אותן, אלא מתיכין אותן ועושין אותן חדשים. [טו] סכין שנשמט מן הניצב, או שנפגם--אין מחזירין אותו, ולא משחיזין אותו; אלא גונזין אותו בצד ההיכל בין הקודש והאולם לדרום, ועושין אחרים: שאין ענייות, במקום עשירות.

יד [טז] שתי מידות של יבש היו במקדש--עישרון, וחצי עישרון: העישרון למנחות, וחצי העישרון לחלוק בו מנחת כוהן גדול שבכל יום.

טו [יז] ושבע מידות של לח היו שם--הין, וחצי ההין, ושלישית ההין, ורביעית ההין, ולוג, וחצי לוג, ורביעית. ולמה היו חצי ההין ורביעית ההין ושלישית ההין, למדידת הנסכים של זבחים; ולוג, למדידת שמן המנחות; וחצי לוג, למדידת שמן לכל נר מנרות המנורה; ורביעית, לחלק בה השמן לחביתין. [יח] ואין לנו דבר למדוד בו הין; ולמה היה שם--הואיל והיה במקדש בימי משה, שמדד בו שמן לשמן המשחה.

טז ובחצי לוג שהיה במקדש, היו מודדין מים למי סוטה ושמן לתודה; וברביעית שהייתה שם, היו מודדין שמן לחם נזיר ומים לטהרת מצורע. ולא מפני מעשים אלו נתקדשו, אלא מפני המלאכות של מקדש שאמרנו.

יז [יט] כל המידות האלו--קודש, ומכלי השרת; אלא שמידות הלח, נמשחו מבפנים ומבחוץ, וכלי היבש, לא נמשחו אלא מבפנים. לפיכך בירוצי מידות הלח, קודש; ובירוצי מידות היבש, חול.

שמן המשחה ושמן אפרסמון

שמן המשחה ושמן אפרסמון
בפרשתנו מתוארת משיחת אהרון וכלי-המשכן ע"י משה: "ויקח משה את
שמן המשחה וימשח את המשכן ואת כל אשר בו ויקדש אותם...ויצק
משמן המשחה על ראש אהרון וימשח אותו לקדשו" (ח, י-יב). אנו
קוראים כאן על שימוש בשמן לא לצורך רפואה ויופי אלא לצורך
קידוש הכהנים וכלי-המשכן. השימוש בשמן היה נוהג רווח בתרבויות
המזרח הקדמון, וישראל בכלל זה.
על שימוש בשמן לצורך ריפוי מדובר בישעיה (א, ו). יש לנו עדויות
כי במסופוטמיה [=ארץ בין נהרות: פרת וחידקל. זהו שטח בין
הנהרות פרת וחידקל הזורמים במרכזה של עירק כיום] משחו מתים
נכבדים בשמני סיכה לפני קבורתם.
משיחה סימלית הכרוכה בשינוי מעמד משפטי-קניין נכסים, או שינוי
מעמד אישי-ידועה לנו מתעודות של המזרח הקדמון: יציקת שמן על
הראש, הכרוכה בהעברת קניין על שדה, הוזכרה בתעודה מן הארכיון
של מקדש סין בחפאז'ה ממאה י"ח לפני הספירה. בתעודה אכדית
באוגרית על שחרור שפחה הוזכרה יציקת שמן על הראש של אמה
משתחררת. בטקס טהרת המצורע השימוש בשמן הוא כדי לקדש את המיטהר
מטומאתו, שלאחר טהרתו מותר לו להכנס לעזרת הכהנים, ולאכול
בקדשים, כמו כל בן ישראל טהור. השתמשו בשמן גם למשיחת מלכים
בישראל ובמזרח הקדמון.

ניסי שמן המשחה : שמן המשחה במתכונתו הנזכרת בפרשת כי
תשא, לא נעשה אלא פעם אחת ולא יותר, זה שעשה משה רבינו בידיו.
זה הספיק להרבה דברים אע"פ שהיתה כמותו 12 לוגים (כ-6.5 ליטר
במידותינו כיום) בלבד: נמשחו בו אהרון ובניו כל שבעת ימי
המילואים בכל יום ויום, וממנו נמשחו המשכן וכליו, וכל הכהנים
הגדולים שבכל דור ודור אחרי אהרון הכהן, עד שחרב בית המקדש
בראשונה. כל כהן גדול היו מושחים אותו שבעה ימים רצופים; וכן
נמשחו בשמן הזה כל המלכים (מבית דוד) שעתידים היו למלוך.
צלוחית השמן נשארה גנוזה במקום מחבוא עד שיבוא מלך המשיח.
כשיבוא מלך המשיח תחזור ותתגלה יחד עם שאר הדברים שנגנזו, ובה
יימשחו הכהנים הגדולים שבימי המשיח. מאז שנגנז שמן המשחה, משחו
את המלכים, מלכי ישראל, בשמן אפרסמון, עליו נדבר בהרחבה להלן.

בשעה שעמדו למשוח הכהן הגדול באו עוד כהנים וישבו על ידו ואח"כ
העמידו את צלוחית השמן, והיה השמן רץ מעצמו וניצוק בראשו של
הכהן הגדול בשיעור הנצרך למשיחה. וכן היה בזמן שנמשח דוד המלך
למלך, שאמר ה' לשמואל הנביא שילך וימשח למלך את אחד מבניו של
ישי ולא אמר לו איזה בן. וכשבא לישי בקש ממנו להביא לפניו את
כל בניו. והביא ישי את בנו הבכור אליאב, וכשראהו שמואל והנה
הוא בעל קומה ויפה תואר, אמר, ודאי אותו רוצה הקב"ה להיות
למלך. וכשבא למושחו ברח שמן המשחה ונרתע לאחוריו. וכשראה שמואל
דבר זה אמר, ודאי רוצה הקב"ה בבן אחר להיות מלך. אח"כ הביא ישי
את שאר בניו, ושמן המשחה עשה כך כפי שעשה בבן הבכור. וכשהביא
את דוד שהיה הקטן שבהם, רץ השמן וניצוק בעצמו על ראשו של דוד
(ע"פ "מעם לועז" שמות ח"ג עמ' תתרפ-תתרפג, לפרשת כי תשא פרק ל
פס' לא-לב).

שמן אפרסמון: כאמור, לפי מסורת חז"ל גנז יאשיהו את שמן
המשחה, ומאותה שעה משחו את המלכים בשמן אפרסמון. המדובר בשרף
ריחני הנוטף מן העץ ששמו המדעי COMMIPHORA OPOBALSAMUM (ולא
לפרי הקרוי בימינו אפרסמון).

מסקנתו של פרופ' יהודה פליקס בספרו "עצי בשמים יער ונוי",
ש'צרי' ו'נטף' הם שמות מקראיים של האפרסמון. אפשר שהכתובים
השתמשו במונח 'צרי' למרפא (ירמיהו ח, כב) ו'נטף' לקטורת (שמות
ל, לד-לו). גם ה'קטף' מזוהה עם האפרסמון; רבן שמעון בן גמליאל
מזהה: "הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף" (כריתות ו' ע"א).
ור' נתן בעל הערוך שפירש: "והקטף פי' בלעז בלסמ"ו הוא
אפרסמון". זו גם שיטת הרמב"ם, שזיהה 'קטף' עם "אילן אפרסמון
הנקרא בלסם" (בפירושו לשביעית פ"ז מ"ו).

צרי נמנה עם המוצרים מ'זמרת הארץ', ששלח יעקב ליוסף, מושלה של
מצרים: "מעט צרי ומעט דבש, נכאת ולט, בטנים ושקדים" (בראשית
מג, יא). "נכאת צרי ולט" היוו את הסחורה שהובילה אורחת
ישמעאלים על גמליהם, בעמק דותן, בדרכם מן הגלעד למצרים (שם לז,
כה). מקום הגידול של ה'צרי' היה ב'גלעד': הנביא תוהה "הצרי אין
בגלעד..." (ירמיהו ח, כב), והוא שולח לגלעד את מצרים החולה
לרפא את פצעיה "עלי גלעד וקחי צרי..." (שם מו, יא). הרי
שלכאורה צרי גדל בגלעד ואינו אפרסמון, שהוא גידול של בקעה
טרופית ?
השם 'גלעד', מקום גידול הצרי, מתייחס לבקעת הגלעד הנמשכת מזרחה
לירדן ולים המלח. אפשר שגידול צרי-אפרסמון נתפשט בתקופות
מסוימות דווקא באזור המזרחי ואח"כ נתבסס בבקעה המערבית. ראיה
לכך - שאכן גידלו את האפרסמון בבקעה זו - הוא ההסבר לכתוב
"ומדלות הארץ השאיר נבוזראדן רב-טבחים לכורמים וליוגבים"
(ירמיה נב, טז), על כך שנה רב יוסף: "כורמים - אלו מלקטי
אפרסמון מעין-גדי ועד רמתא" (שבת כו ע"א). רמתא היא 'בית רמתא'
שנמנתה עם יישובי העמק של עבר הירדן (ירושלמי שביעית פ"ט ה"ב).
הרי שגידלו צרי-קטף-אפרסמון בעמק שלרגלי הגלעד בבקעת ים המלח
והירדן המזרחית. ; אפשר גם שמקומות התקנת הצרי כבושם וכתרופה
ומכירתו, התרכזו בזמן המקרא ביישובי הגלעד.

ומעיד יהודה פליקס: "אני שתלתי בבית ספר שדה בעין גדי שני
שתילים של מור (השייך לסוג COMMIPHORA כמו האפרסמון). אחד מהם
התפתח תוך שנתיים לעץ ממש, ויותר ממנו הצליח היחור שנלקח ממנו
וניטע בקיבוץ בעין גדי. הוברר לי שניחוח השרף שונה מאד בכל אחד
מן השתילים". עובדה זו מוכיחה, כי בבקעת ים המלח שוררים תנאי
גידול אידאליים לצמחים מהסוג COMMIPHORA, לו שייכים האפרסמון
והמור. מסתבר שלאחר תקופת הזוהר של האפרסמון בימי המשנה
והתלמוד בבקעת ים המלח, אכן המשיכו לגדל את האפרסמון בימי
הביניים בארץ או במצרים. ברם, היה זה גידול בעל חשיבות שולית,
שפרסומו מלפנים נעלם.

בשנת 1988, צוותים של ד"ר ג'ונס ושל האוניברסיטה העברית, ביחד
עם הפרופסורים יוסף פטריץ ובני ארובס, מצאו במערה מס' 13
בקומראן צלוחית מחרס (מתקופת הורדוס) מלאה נוזל סמיך. יש
חוקרים שהעלו את האפשרות שהנוזל הוא שמן אפרסמון. אולם פרופ'
יהודה פליקס חולק על אפשרות זו (בספרו "עצי בשמים יער נוי" עמ'
58-59, להרחבה ולביאור "שורש המחלוקת" עיי"ש).

פרשת כי תשא -ושמן המשחה

פרשת כי תשא
"כי תשא את ראש בנ"י" (ל,יא) "זה יתנו... מחצית השקל" (שם,יג)
מחצית ולא שקל שלם. לומר לך, שרק האנשים נצטוו לתת, לתקן עוון העגל שבידם [כי הנשים לא רצו לתת נזמיהן אלא האנשים ולכן הן שלימות מעוון העגל] כיוון שהם לא שלמים. וזהו מחצית השקל, עשרה גרה, לרמוז שע"י חטא העגל פגמו בעשר ספירות. לכן כל אחד צריך לתת כפרה לה' ית', כי האדם נברא בדמות צורה העליונה. ועל-כן צוה הקב"ה לתת מחצית השקל להסיר הפגם מעל הצורה העליונה ויהיו שלמים. הה"ד: "זכר ונקבה ברא אותם ויקרא את שמם אדם", אדם שלם [דהיינו, שמחצית השקל מרמז על פלגא דגופא הצריך השלמה ורק ע"י התיקון של עשר הספירות של מחצית זו חזי לאיצטרופי להקרא אדם - העורך](עץ החיים - לרבי סעדיא ב"ר חיים אלנדאף זצ"ל)

"ואתה קח לך בשמים ראש וגו'" (ל,כג) "ועשית אותו שמן משחת קודש וגו'" (שם, כה)
"כיצד עשה משה רבינו שמן המשחה? לקח אלו הארבעה סממנין במשקלם ושחק כל אחד מהן לבדו ועירב הכל ושרה אותם במים זכין ומתוקין עד שיצא כל כוחן במים ונתן על המים שמן זית הין ובישל הכל על האש עד שאבדו המים ונשאר השמן לבדו והניחו בכלי לדורות שנאמר: שמן משחת קודש יהיה זה לי לדורותיכם. ולא נעשה שמן המשחה אלא זה בלבד".(אור האפלה - לרבנו נתנאל בן ישעיה זצ"ל) ואם תאמר למה לא עשו שמן המשחה בבית שני והרי כבר נגנז שמן המשחה שעשה משה רבינו? וכן הרי זוהי מצוות - עשה כמצוות הקטורת שבכל שנה ושנה? ונראה שקבלה בידם שכיון שהוא עדיין קיים אין לנו לעשות ואעפ"י שהיא מצווה לדורות. וסמך לזה ממ"ש בפ"ק דכריתות (ה): "כמה נסים נעשו בשמן המשחה וכו' וכולו קיים לעתיד לבוא דכתיב: שמן משחת קודש יהיה זה לי לדורותיכם". ולע"ל למאי חזי? אלא לכשירצה הקב"ה ויבנה ביהמ"ק יתגלה שמן המשחה שנגנז ונזכה לימשוח בו כה"ג ומלכים בב"א.(קיץ המזבח - לרבי חיים כסאר זצ"ל)

"ואיש לא יעלה עמך וגם איש אל ירא בכל ההר" (לד,ג)
אל ירא בכל ההר - ראשי תיבות איבה. ר"ל מי שיש בליבו איבה על הבריות, אינו זוכה לתורה שניתנה על הר סיני וגם לא יזכה להיות צדיק שעולה [עם הכולל] כמניין הר.(מעט צרי - לרבי דוד בן אברהם נג'אר זצ"ל)

"ויפסול שני לוחות אבנים כראשונים וגו'" (שם,ד)
אפשר לרמוז כי "שני לוחות אבנים כראשונים" ר"ת אכשל וס"ת תמים. על-דרך מאחז"ל - אין אדם עומד על ד"ת אא"כ נכשל בהם תחילה, לרמוז ע"ז.(מקום מקדש - לרבי חיים סנוואני זצ"ל

שמן המשחה – ביטוי השכל במציאות

שמן המשחה – ביטוי השכל במציאות
הזכרנו שהשכל שייך במהותו לעולם הבא, ולא במקרה נקרא העולם הבא "ימות המשיח". המשיח נקרא כך משום שהוא משוח בשמן המשחה, וזהו אותו השמן שמשחו בו את הכלים. הגמרא 24 אומרת ששמן המשחה שמשחו בו את הכלים אינו חסר לעולם, ומבאר המהר"ל שהטעם לכך הוא שממנו נמשחו כל הכלים 25 . כיצד יתכן שהיות השמן נותן לאחרים – הוא סיבה לכך שלא יהיה חסר??? זהו אותו עניין. הגמרא 26 אומרת "אמר רבי יצחק, הרוצה שיחכים ידרים ושיעשיר יצפין, וסימנך שולחן בצפון ומנורה בדרום". שמן המשחה הוא הביטוי של חוכמה, וחכם יודע – כשהוא נותן חוכמה לא רק שהוא לא חסר, הוא מוסיף וגודל. שמן המשחה לא חסר, כי מכוחו נמשחו כל הכלים כולם.

פך אחד חתום בחותמו של כהן גדול
אמרו חז"ל 27 "שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול". לאור הדברים שנתבארו, מקבלים דברי חז"ל אלו משמעות עמוקה. שמן הוא חוכמה, ו"לטמא את השמנים" פירושו לטמא את החכמה, להפוך אותה משועבדת לעולם הזה. מתי מתגלית הישועה? כשמוצאים פך אחד חתום בחותמו של כהן גדול. כהן גדול נקרא כהן משיח, שמשוח בשמן המשחה, כי זהו העניין של שמן המשחה. זהו ה'חפצא' במציאות שלנו שאפשר לדמות אותו לשכל. הוא לא נחסר, הוא נותן ומקדש ולא נחסר.
מעתה נשוב לראש דברינו: "ראשונים נתגלה עוונם ונתגלה קיצם, אחרונים לא נתגלה עוונם ולא נתגלה קיצם". אנשי בית שני לא נתגלה עוונם – כי העוון היה בנקודה פנימית, בשכל. מלכות יוון מצד אחד מעריצה את השכל, מעלה את החוכמה, ובכך היא משיקה לכלל ישראל, אך באמת - כל עניינה הוא כמו שנתבאר, רתימת השכל לעולם הזה, הפיכתו למשרת החומר, וזהו שיא המאבק עם עם ישראל שכל עניינם הוא רתימת כל המציאות והעלאתה כנר כלפי מעלה.

שמני המקדש

פרשת תצוה -שמני המקדש

ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלת נר תמיד (שמות כ"ז).
שאלות
נראה לשאול, מדוע נסמכה פרשת תצוה לפרשת תרומה? ועוד, מדוע נאמר ואתה תצוה, בתוספת "ו" החיבור, לכאורה היה צריך לומר, אתה תצוה, או אתה צוה ? א.
ועוד, מדוע נאמר, ואתה תצוה ? ויקחו , בלשון ציווי, לכאורה היה צריך לומר, ואתה תבקש. משום שהשמן למאור הוא תרומה מרצון ? ב.
ועוד, מדוע נאמר, ויקחו אליך. הלא שמן למאור הוא אחד מן התרומות למשכן, שלגביהם נאמר, ויקחו לי תרומה ? ג.
ועוד, מדוע נצטוו ישראל שנית לתרום שמן זית, הלא כבר נאמר, וזאת התרומה אשר תקחו מאיתם ? שמן למאור ? ד.
ועוד, מדוע נצטוו ישראל לתרום שמן זית בלבד, ולא שמנים אחרים הראויים לנר שבת? ה.
ועוד, מדוע נדרש שמן זית זך לצורך המאור, והלא לצורך מאור לוקחים בדרך כלל שמן זול יותר? ו.
ועוד, מדוע נוספה מילת כתית, הלא נאמר, שמן זית זך ? ז.
ועוד, מדוע נוספה מילת למאור, הלא נאמר, להעלות נר תמיד? ח.
ועוד, מדוע נאמר, נר תמיד, היה צריך לומר, אור תמיד? ט.
ועוד, מדוע נאמר, נר תמיד, הלא השמן נתרם עבור כל שבעת הנרות, ונאמר בהמשך הפרשה, מערב עד בקר לפני ה'. דהיינו, שרוב הנרות לא היו דולקים ביום, אם כן אין זה שמן לנר תמיד בלבד? י.
כיצד רמוזה בפסוק, הדרך הראויה ללימוד תורה ? יא
דוגמא לגודל ההשתדלות ללמוד תורה, ממעשה הלל הזקן. יב
תשובות
נראה להשיב, שהטעם שנסמכה פרשת תצוה לפרשת תרומה, משום שפרשת תצוה היא המשך ישיר לפרשת תרומה. על כן לא נזכר שמו של משה, אלא נאמר ואתה תצוה. כי בפרשת תרומה נתבקשו ישראל לתרום למלאכת המשכן, ואילו בפרשת תצוה התבאר חלקו של משה במלאכת המשכן. משום שבפרשת תרומה לא נצטוה משה לתרום. שנאמר, דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה. אך מאחר ומשה רצה גם כן לתרום, אמר לו ה': ואתה תצוה. דהיינו, את החומרים הגשמיים לבנית המשכן יתרמו ישראל. ואתה בתוספת "ו", כלומר, להבדיל מישראל, תתרום את הרוח למשכן. על ידי שתצוום כיצד לעשות את מלאכת המשכן, ותכוון שהעשיה תהיה לשם שמים. כלומר, שללא הציווי של משה, לא נעשה שום דבר במשכן. משום שעשית המשכן דורשת כוונות עליונות שהם עיקר העבודה הגשמית. שנאמר, ויכל משה את המלאכה (שמות מ'). לפיכך תחילת הצווי למשה נאמר דווקא בענין השמן למאור. לפי שהשמן והמאור משמחים את הלב. דהיינו, שבכך ה' רמז לישראל, שיעבדו את ה' מתוך שמחה תמידית. כפי שנאמר, שמן וקטרת ישמח לב (משלי כ"ז). א.
הטעם שנאמר, ואתה תצוה ? ויקחו, למרות שהתרומה למלאכת המשכן היתה מרצון, משום שרצה ה' לזכות את ישראל בתרומת שמן למקדש לדורות. כלומר, תרומת השמן למשכן האמורה בפרשת תרומה היתה בקשת ה' לתרומה מרצון באופן חד פעמית. שנאמר, ויקחו לי תרומה ? שמן למאור. ואילו בפרשת תצוה, נאמר למשה לצוות את ישראל לתרום שמן למקדש לדורות. לפי שגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה. לפיכך ייחס ה' את ציווי תרומת השמן לדורות למשה. שנאמר, ואתה תצוה. לפי שמשה זכה להביא לישראל תורה ומצוות, שהם כאור תמיד לישראל. שנאמר, כי נר מצוה ותורה אור (משלי ו'). לפיכך זיכהו ה' גם בציווי מצות נר התמיד. לפי שמגלגלים זכות על ידי זכאי. וכשם שהתורה נכפלה בשני לוחות, והופרדה לתורה שבכתב ולתורה שבעל פה. כך הציווי לשמן למאור נכפל ונפרד, שנאמר כאן, ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלת נר תמיד (שמות כ"ז). ונאמר, צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלת נר תמיד (ויקרא כ"ד). ב.
הטעם שנאמר, ויקחו אליך. למרות שהתרומה היא לה' ולא למשה. אלא, כדי שלא יאמרו לאורה הוא צריך (מנחות פו:). כי משה שימש במשכן בשמונת ימי המילואים, וכפי שמשה לא היה צריך לאור נרות המנורה, משום שהיו פניו מאירות. שנאמר, והנה קרן עור פניו ויראו מגשת אליו. כל שכן שה' אינו צריך לאורה של המנורה.
ודע, שדוקא במנורה התייחס ה' לדברי המלעיזים, האומרים לאורה הוא צריך. ללמדנו, שלמען קיום התורה שנמשלה לאור, לא יירתע מן המלעיזים. דהיינו, שאם המלעיזים אומרים, שה' נתן תורה לישראל, על מנת שישבחוהו ויקלסוהו בלבד, דהיינו, בבחינת לאורה הוא צריך. צריך להעמידם על טעותם, ולקחתם בדברים המסברים את האוזן. כדי שיבינו, שהתורה ניתנה לישראל על מנת לזכותם ולשמחם. שנאמר, אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה (תהילים צ"ז). כי לצורך תשבחות יש לה' מלאכים המוני מעלה. ג.
הטעם שנכפלה תרומת שמן זית. דהיינו, שנאמר לעיל, וזאת התרומה אשר תקחו מאתם ? שמן למאור. ונאמר כאן, ויקחו אלין שמן זית. ללמדנו, שלא יתיאש עבד ה' מן המלעיזים שאומרים, לאורה הוא צריך. אלא, ישוב להוכיחם. שנאמר, הוכח תוכיח את עמיתך, בדרכי נועם לא רק מספר פעמים, אלא, גם במספר שלבים, כדרך שנאמרה תרומת השמן. בתחילה נאמר, תקחו מאיתם שמן למאור, כלשהוא ומרצונם. דהיינו, עבודת ה' הפשוטה ואפילו מצוה אחת. ולאחר מכן נאמר, ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד. ופירשו חז"ל, עד שתהא שלהבת עולה מאליה (שבת כא:). דהיינו, שתזכנו לקיים את כל המצוות בדקדקנות ובטוהר, וכל זכויותיו יעמדו גם לך. כי קיבוץ אורות נשמה קטנים וזמניים, מביא לאור גדול ונצחי. שנאמר, והיה לך ה' לאור עולם ואלהיך לתפארתך (ישעיה ס'). ד.
הטעם שנצטוו ישראל לתרום שמן זית בלבד, ולא שמנים אחרים הראויים לנר שבת, משום שהזית מהווה סמל לסוף טוב, לתקוה ולשלום. כפי שה' רמז לנח שהמבול הסתיים, על ידי עלה הזית שהביאה היונה. שנאמר, והנה עלה זית טרף בפיה, וידע נח כי קלו המים מעל הארץ (בראשית ח'). כך רמז ה' לישראל בתרומת שמן זית בלבד, על תכליתם בעולם הזה. דהיינו, כשם שפרי עץ הזית, נמצא בראש העץ, ואחר כך מורידים אותו לארץ, אחר כך לוחצים אותו, ומוציאים מפריו המר שמן זית, מאיר ומתוק לעינים. כך לאדם מישראל ה' מוריד את נשמתו הטהורה מתחת כסא הכבוד לארץ, ומכניס בו את יצר הרע ומר. וכשהאדם לוחץ על היצר, ומסלק את קליפותיו, נשאר לו שמן זית זך, וכשר להדלקה במקדש. דהיינו, צדיק הראוי לגן עדן. ועל דרך זו כלל ישראל משולים לזיתים בעולם הזה, הלחוצים בגלות ובשביה. עד שבעתיד לבא יאירו לעולם. שנאמר, והלכו גוים לאורך ומלכים לנגה זרחך (ישעיה ס'). ה.
הטעם שנדרש שמן זית זך (אין זך, אלא, נקי. דהינו, מכתישה ראשונה, למעט שמן מכתישה שניה ושלישית) לצורך המאור, למרות שבדרך הטבע משתמשים בשמן הזית הזך והנקי לאכילה, ובשמן הגרוע משתמשים לתאורה. כי רצה ה' להזכיר לישראל בכל עת שידליקו, את הנס הגלוי של עמוד האש, שהאיר את דרכם בלילות בצאתם מארץ מצרים. שהיה אורו זך צלול ובהיר. שנאמר, לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם (שמות י"ג). ועל ידי זכירת עמוד האש, יגדל ביטחונם בה' ותתחזק תקוותם. שנאמר, ה' אורי וישעי ממי אירא (תהילים כ"ז). ונאמר, והיה לך ה' לאור עולם ואלהיך לתפארתך (ישעיה ס'). דהיינו, שעתיד ה' לשוב ולהאיר לישראל בעמוד האש, ולשרוף את אויביהם בו. ו.
הטעם שנוספה לכאורה מילת כתית (אין כתית, אלא, כתוש. דהינו, היוצא מכתישה ולא היוצא מאליו), ללמדנו, שעל מנת שיזכה האדם להאיר פנים בתורה, באור בהיר ונקי, צריך הוא לכתת את רגליו בקיום המצוות, ולהכתש ביסורים, ועל ידי זה יהיה ראוי להאיר את אור התורה. המשולה לאור. שנאמר, כי נר מצוה ותורה אור (משלי ו'). ז.
הטעם שנוספה מילת למאור, כדי למעט את השמן למנחות. כפי שאמר ר' אלעזר, חסה התורה על ממונם של ישראל (מנחות פו:). דהיינו, שה' ציוה להביא שמן זית זך כתית רק למנורת המאור. ואילו למנחות שבהם צריך הרבה שמן, ניתן להביא שמן שטוחנו בריחיים. ללמדנו, שבעבור רוחניות ולימוד התורה המשולה לאור, אין לחסוך בממון ובמאמץ, אלא, צריך להשיג את הטוב ביותר. אך בעבור הגשמיות והאכילה, אין צורך לטרוח ולהתאמץ, מעבר לנדרש עבור קיום הנשמה בגוף. ח.
הטעם שנאמר, נר תמיד, ולא נאמר אור תמיד. ללמדנו, שתמיד עדיף לקיים את המצוה, כי בזכות המצוה מתרוממת הנשמה המשולה לנר. שנאמר, כי נר מצוה ותורה אור (משלי ו'). ונאמר, כי נר ה' נשמת אדם (משלי כ'). כלומר, להעלות (למדרגה יותר גבוהה את) נר (הנשמה) תמיד. ודע, שגם הנשים שאינם מצוות ללמוד תורה, זוכות להתעלות נשמתן באור התורה, על ידי שמתמידות הן להביא את בניהם לתלמוד תורה, ומפנות את בעליהן לעסוק בתורה. משום כך זכו הנשים למצות נר שבת לתמיד. דהיינו, כי נר מצוה (בזכות מצות הדלקת נר שבת) ותורה (ובהשתדלותן בתלמוד התורה של בניהן ובעליהן) אור (זוכות לאור התורה). ט.
הטעם שנאמר, להעלות נר תמיד, למרות שרוב הנרות לא היו דולקים ביום. שנאמר, מערב עד בקר לפני ה'. אלא, שבא הכתוב ללמדנו, שההתמדה היא יסוד מצות לימוד התורה. כלומר, שחייב אדם לקבוע עיתים לתורה, ובמיוחד בשבת. ואף כשאינו לומד בפועל, אלא, מתעסק בפרנסתו, יכוון שמטרת עיסוקו הוא על מנת לקיים את צרכי גופו, למען יתאפשר לו ללמוד תורה. ועל ידי כך, נחשב לו העיסוק בפרנסה כאילו עסק בתורה. וכן אמרו חז"ל אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון את ליבו לה'. משום כך נאמר להעלות נר תמיד, ולא נאמר, להעלות נרות תמיד. לפי שכל יחיד נידון לפי יכולת התמדה שלו. דהיינו, לפי השגתו ומעלתו. לפי זה ניתן לתרץ את הסתירה כביכול בדברי חז"ל, שבמקום אחד אמרו: אין תחילת דינו של האדם נידון אלא על דברי תורה (סנהדרין ז.). ובמקום אחר אמרו: ששואלים לו לאדם, נשאת ונתת באמונה ואחר כך שואלים, קבעת עיתים לתורה (שבת לא.). כלומר, על פי האמור לעיל, אין סתירה. משום שאם האדם עוסק במשא ומתן באמונה. דהיינו, לצורך קיום הגוף, על מנת שיתאפשר לו לקבוע עיתים לתורה. הרי שעיסוקו במשא ומתן באמונה גם הם חלק מדברי התורה. ולפיכך, נחשב לו הדבר כחלק ממצות קביעת עיתים לתורה, ולצורך השלמת המצוה, שואלים אותו האם קבע עיתים לתורה. כלומר, אותה שאלה שואלים את האדם בתחילה. דהיינו, דברי חז"ל הראשונים הם השאלה הכללית, ודבריהם השניים הם פרטי אותה השאלה. ואבי אב"י זצ"ל תירץ ששואלים את האדם, האם כשם שהיקפדת להשכים לעבודתך בנאמנות על מנת שלא תפסיד ממון. כך היקפדת לקבוע עיתים לתורה. י.
נמצאנו למדים מן הפסוק, שזכה משה נותן התורה, לצוות את ישראל לדורותיהם את הדרך הראויה, ללימוד תורה. על ידי הרמוז בציווי הדלקת מנורת המשכן בשמן זית זך כנ"ל. וכן אמרו חז"ל, הרוצה להחכים, ירגיל עצמו בשמן זית. ועוד אמרו חז"ל, הרואה שמן זית בחלום, יצפה למאור תורה. שנאמר, ויקחו אליך שמן זית זך (ברכות נז.). משום שיש דמיון בין שמן הזית לתורה. דהיינו, כשם שצלילות האור היוצא מן השמן תלויה באיכות השמן. ואיכות השמן נובע מן המאמץ המושקע בהשגתו. כך תלמוד התורה תלוי בחכמת הלומד, ובמאמץ שמשקיע להשגתה. שנאמר, כי נר מצוה ותורה אור (משלי ו'). לפיכך המתמיד ללכת בדרך התורה זוכה להגביר את אורות נשמתו בעולם הבא. שנאמר, ואורח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום (משלי ד'). וכן מצאנו שנבואת הגאולה הקרובה תוארה בלשון אור. שנאמר, קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח, כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאמים ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה. והלכו גוים לאורך ומלכים לנגה זרחך. ? כי ה' יהיה לך לאור עולם ושלמו ימי אבלך (ישעיה ס'). יא
דוגמא לגודל ההשתדלות ללמוד תורה, ניתן ללמוד ממעשה המובא בתלמוד:
מעשה בהלל הזקן, שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר חצי דינר. חציו נתן לשומר בית המדרש, וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא להשתכר, ולא הניחו שומר בית המדרש להיכנס. עלה ונתלה וישב על פי הארובה, כדי שישמע דברי אלהים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו, אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת היתה. וירד עליו שלג מן השמים וכיסהו. כיון שעלה עמוד השחר, אמר שמעיה לאבטליון: אחי, בכל יום הבית מאיר והיום אפל, שמא יום מעונן הוא. הציצו עיניהם וראו דמות אדם בארובה. עלו ומצאו עליו רום שלש אמות (כמטר וחצי) שלג. פירקו את משא השלג מעליו, ורחצוהו, וסכוהו, והושיבוהו כנגד המדורה. אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת (יומא לה:). יב




אודות הכותב:
מחברם של הספרים: אשר על המשכן, ומצמרת הארז

 צימרים צימר צימרים לפי שעה צימר קידום אתרים   וילה  חדרים לפי שעות  וילה ©  All rights reserved -צימרים
 

צימרים לפי שעה בתל אביב

צימר לפי שעה

חדרים לפי שעה

צימרים לפי שעות

חדרים לפי שעה במרכז

וילות