משה רבינו

משה רבינו ע''הש

משה רבנו

Moshe ben Amram

משה, מן הדמויות המרכזיות בתולדות עם ישראל. אדון הנביאים , והמחוקק שהוציא את בני ישראל ממצרים באותות ובמופתים; הוא הנהיגם במדבר ארבעים שנה, והוליכם עד לערבות מואב - על גבול הארץ המובטחת. לפי המסורת כתב מפי ה' את חמשת חומשי התורה .

כל ידיעותינו על משה הן מהמסורות שבמקרא - בעיקר מספרי התורה (אין עליו שום ידיעות מחוץ למקרא). דמותו, משעה שנולד לעמרם ויוכבד ועד מותו בן 120 שנה - "ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה" - אפופה אגדות. המסורת מציינת את יום הולדתו ואת יום פטירתו בתאריך ז' אדר. לפי מחקרים שונים יש גרעין היסטורי במסופר על אודותיו כמנהיגו של עם, אם כי יש מחלוקת בשאלת אופי מנהיגותו ואופיו של העם אותו הנהיג. השם 'משה' הוא שם מצרי (שפירושו "בן"). במסורת היהודית יוחסו לו שמות נוספים, אך 'משה' נותר בחיבורים היהודים השונים לאורך הדורות השם בעל המשמעות העיקרית.

נאמר שמשה היה כבד פה. התורה מייחסת לו את מסירת דבר ה' לישראל ואת ייסוד מערכת המשפט. הוא מתואר כגדול הנביאים, היחיד שה' דיבר אתו פנים אל פנים. למרות מעלתו העליונה מתואר משה כ"עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". הוא מתווך בין העם לאלוהיו ומתפלל עבורו בעת צרה. בשל טעותו ב"מי מריבה" (על כך בהמשך) נגזר עליו שלא ייכנס לארץ ישראל. מחוץ לתורה הוא נזכר אך מעט בספרי התנ"ך; רק ספר יהושע שב ומזכירו - כרבו של יהושע.

במשנה נזכר משה בעיקר כ"משה רבנו", וחז"ל קשרו לו כתרים רבים. אגדות רבות נקשרו בדמותו, בראש ובראשונה כגואל ישראל תחת ה'. למשה נודע מקום מיוחד במינו בשל התפקיד הרב-ממדי שמילא. משה היה המנהיג הלאומי הגדול, שהפך עם של עבדים לאומה. משה היה גם המנהיג הדתי הגדול, שקיבל את התורה מה' והעבירה לעם ישראל.

הסיפור המקראי

על פי הסיפור המקראי, משה נולד בתקופה בה היו בני ישראל משועבדים למצרים , וסבלו מגזירות קשות. האחרונה והקשה בהן - פקודתו של פרעה להשליך ליאור את כל הבנים הזכרים שייוולדו לבני ישראל. כאשר אמו, יוכבד , ילדה אותו, היא ניסתה להציל אותו ושמה אותו בתיבה בין קני הסוף על שפת היאור . בת פרעה מצאה אותו שם, לקחה אותי אליה וקראה לו משה, יען כי משתה אותו מן המים (על פי מדרש ילקוט שמעוני שמות קס"ו: אביו קרא לו חבר, ואימו קראה לו יקותיאל).

בת פרעה מגלה את משה בתיבה. איור משנת 1754 (מתוך מאגר גטי אימג' בנק ישראל)

רק לאחר שגדל הפך משה מודע למוצאו. הוא נאלץ לברוח ממצרים למדבר סיני לאחר שהרג מצרי שהיכה עבד עברי. משה התקבל אצל יתרו כהן מדיין ונשא את בתו ציפורה לאשה. הפיכתו למנהיג העם התרחשה לאחר שה' התגלה אליו בסנה הבוער וציווה עליו להוציא את בני ישראל ממצרים. תחילה נרתע משה מגודל המשימה וטען שאינו ראוי לשליחות זו, אך ה' ביטל את התנגדותו ונתן לו מספר אותות שישכנעו את העם בשליחותו.

משה חזר מסיני למצרים וביקש מפרעה להתיר לבני ישראל לעזוב את מצרים. פרעה סירב ואף הכביד את העול עליהם. רק לאחר שה' הטיל את עשר המכות על המצרים, הסכים המלך לשלח את בני ישראל.

על פי המקרא היה משה בן 80 כאשר החל להנהיג את העם. הוא הוביל אותם במסעם ההיסטורי מעבדות לחירות, מסע שהיה רצוף מכשולים. כאשר מרכבות פרעה רדפו אחרי בני ישראל, הורה ה' למשה להטות את ידו על הים. המים נבקעו לשנים וכך יכלו בני ישראל לחצות את ים סוף. כאשר ניסו המצרים לחצות, הטה משה שוב את ידו, והמים חזרו למצבם הראשוני והמצרים טבעו.

הים נבקע לשניים. חציית ים סוף. איור משנת 1857 (מתוך מאגר גטי אימג' בנק ישראל)

מעמד מתן תורה התרחש שבעה שבועות לאחר היציאה ממצרים, כאשר הגיעו בני ישראל אל הר סיני . על ההר בישר ה' למשה על הברית שתיכרת בינו לבין עם ישראל. משה נעשה מעין מתווך, בין ה' ובין העם. 40 יום ו-40 לילה הוא שהה על ההר. בני ישראל, שהתקשו לחכות עוד, שכנעו את אהרון להקים להם עגל זהב - אלוהים בעל צורה מוחשית. משה, שראה את הדבר כאשר ירד מההר - ניתץ את עגל הזהב ואת לוחות הברית הראשונים, ובהם עשרת הדברות . לאחר שעלה שוב להר, וקיבל לוחות ברית חדשים, הורה לו ה' לבנות משכן , שיהיה מעין מקדש לה'.

משה נותן את התורה לעם ישראל במעמד הר סיני. איור משנת 1754 (מתוך מאגר גטי אימג' בנק ישראל)

משה נתקל בקשיים רבים בהנהגת עם העבדים היוצא לחופשי. כבר בים סוף החל העם להתלונן נגד משה בגלל הפחד מפני חילות פרעה המתקרבים. במדבר הוחרפו הקשיים עקב המחסור במים ובמזון, עד שה' הוריד להם את המן מדי יום וביומו. כן הורה ה' למשה להוציא מים מן הסלע, על מנת להשקות את העם. במהלך השנים התמודד משה גם עם מרד במנהיגותו - מרד קורח ועדתו. אלה שילמו בחייהם ונבלעו באדמה.

סיפור הוצאת המים מן הסלע הוא מכריע בתולדות חייו ופעילותו של משה. ראשיתו של הסיפור בפנייה הזועמת של בני ישראל למשה, בעקבות המחסור במים. הפונים אף טענו בפני מנהיגם כי עדיפה העבדות ממנה סבלו במצרים, על פני השהות במדבר ללא מים. בעקבות זאת הורה ה' למשה להקהיל את עדת ישראל, ואל מול המתקהלים לפנות אל הסלע בדיבור, כשהמטה בידו, ולבקש כי יצאו ממנו מים. משה אכן הקהיל את העדה ונשא את מטהו אל הסלע, אך מעתה והלאה סטה מהוראותיו המדויקות של האל: הוא פנה בזעם אל הקהל, ולאחר מכן הכה בסלע במקום לדבר אליו: "וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים ויצאו מים רבים, ותשת העדה ובעירם" (במדבר, כ', י"א).

המים אכן יצאו ושימשו את הקהל, אך האל זעם על מעשהו של משה. כעסו של האל, על פי המקרא, התבסס לא רק על עצם הסטייה מהוראתו המפורשת, אלא מן הפגיעה בהזדמנות לרומם את קדושתו בפני הקהל. חז"ל מסבירים, כי פגיעה זו הבטאה בהכאת הסלע במקום הדיבור אליו, אך לא פחות מכך, בדברים שהקדים משה למעשה. בדברים אלה חטא משה כשהדגיש את כוחו שלו ולא את כוחו של האל. כך אמר משה: "שמעו נא המׂרים, המן הסלע הזה נוציא (ולא 'האל יוציא') לכם מים?" (כ', י'). חז"ל מוסיפים כי גם עצם הכעס של משה המובע באמירה "שמעו נא המׂרים (= המורדים)...", משקף את כשלונו של משה כמנהיג - שאינו אמור להביע שאט נפש כלפי צאן מרעיתו.

עונשו של משה (ושל אהרון אחיו, שהתלווה אליו במהלך הפעולה) היה חמור - אי כניסה לארץ ישראל: "ויאמר ה' אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם". לפי חז"ל, האל דיקדק במיוחד עם משה דווקא לנוכח צדקתו הרבה, ומכאן העונש החמור. המקום עצמו, לנוכח סיבת הטרגדיה הגדולה, נקרא 'מי מריבה': "המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה'" (כ', י"ג).

מאוחר יותר, לאחר שכבשו בני ישראל את עבר הירדן המזרחי, התבשר משה על מותו הקרוב. לפני שנפרד מהעם, העביר משה את סמכותו ליהושע. בנאום הפרידה שלו הזכיר משה לעם את כל נפלאות ה' במדבר ובראשית כיבוש הארץ, והפציר בו לשמור על בריתו עם ה'.

משה מת בן 120 שנה, אחרי שזכה לראות את הארץ מפסגת הר נבו
יום פטירתו ולידתו הינו ז' באדר