*קוסמטיקה טבעית-
קוסמטיקה ירוקה
natural cosmetics

*צמחי מרפא הבושם:
medicinal plants

*לימודים,קורסים
וסדנאות.
כתובת:
קיבוץ כברי
ד.נ אושרת
25120
המייל שלנו:
mrphbosem@gmail.com‏

טל: 049952122
טלפקס:049952152
נייד: 0505211607

חדש באתר
 

יהדות טוניס

זכרונות מטוניסיה

זכרונות מטוניסיה
כתב וצילם: נסים קריספיל

במסגרת מחקריו האנתרופולוגיים במדינות העולם הגיע נסים קריספיל גם לטוניסיה. בטוניס הבירה הוא גילה קהילה יהודית קטנה המתרפקת על עברה המפואר, את שוקי ה"מדינה" ששמרו על אופיים המזרחי וגם שרידים מימי הזוהר של קרתגו הפניקית


במעברה, וזה היה מזמן, לשכנה שגרה מימין לצריף שלי קראו קולט ולשכן משמאל מזוז. שניהם עלו מטוניסיה. מזוז היה המורה שלי בבית הספר היסודי. בכל כף יד צמחו לו שבע אצבעות ובאותם ימים זו הייתה אטרקציה. היה לו גם מקל צבוע לכה, מן הסתם שריד של כסא שנשבר, שבו היה מכה בנו (ולזה קראו פעם מחנך). חביבים עליו ביותר היו תנוכי האוזניים של תלמידיו, אותם היה מסובב בידו בעלת שבע האצבעות, כשחמש מהן נוטלות חלק בסיבוב התנוך ושתיים מידלדלות. בשל כך מגיעים היום תנוכי אוזניי עד לכתפיים. מכל מקום, כששאלתי אותו פעם בשעה של בדיחות הדעת מהיכן באו לו שתי אצבעות יתרות בכל יד, ענה לי שבסָסה עיר הולדתו יש עץ משאלות וכל מה שמבקשים ממנו הוא מקיים. אמו, שהייתה עקרה, קשרה סרט בד לעץ וביקשה משאלה. לימים כשהרתה אותו הייתה בטנה תפוחה כל כך עד כי שכנתה, שביקשה לבטא את תדהמתה, אמרה לה "שבעה עליק" - בשבע עלייך, במקום "ח'משה עליק".

קולט שמן העבר השני של הצריף הייתה לבושה תדיר בחלוק לבן ומוכתם, קטן ממידותיה, כששני דדיה הגדולים חישבו לפרוץ מתוכו. כשהייתה מתמלאת ערגה לימיה הטובים בטוניס הבירה היא הייתה משחררת לחלל אנחה צפצפנית, מניחה את יד ימין שלה על דד שמאל ואומרת בערבית טוניסאית "אחסרה לה גולט" - ובתרגום לעברית "הו, אין כמו הימים הטובים של לה גולט". ואני, בעליבות חיי, כל אימת שנתאוויתי למשהו שידי אינה משגת, היו עולים בחלומי עץ המשאלות של מזוז וחוף לה גולט של קולט.

לימים, עוד בטרם חיזרו משלחות השלום שלנו אחרי הראיס ערפאת המנוח שמושבו היה בטוניס, אני כבר השתרעתי על חוף לה גולט של קולט, ולא הפסקתי לנוד ולזוז עד שאיתרתי את עץ המשאלות של מזוז.



קולוניאליות דחוסה וסממנים צרפתיים

בשדה התעופה של טוניס הבירה, השער למדינה, נגנב תיק הצילום שלי. לכל הדעות, קבלת פנים "מלבבת". בחנות צילום קטנה רכשתי מצלמת פוקט פשוטה ויצאתי לשוטט בשאנז אליזה של טוניס, שדרת חביב בורגיבה (Habib Bourguiba). השדרה קרויה על שמו של מי שהיה נשיאה הראשון של טוניסיה והנשיא הראשון בעולם שנתמנה לתפקיד זה למשך כל ימי חייו, ומתאפיינת בבנייה קולוניאלית דחוסה, במרפסות מחוטבות, בסורגים ובמעקות מסוגננים. בתי קפה, מעדניות, מסעדות ודוכני אוכל זרועים לאורכה וכך גם קתדרלת סן פול, מסממני הפרוטקטורט הצרפתי. שמותיהם של רוב הרחובות המתנקזים לשדרה הגדולה הם של ארצות ערביות והרבעים הנשענים עליה נבנו במאה ה׀19 ובראשית המאה ה׀20 בסגנון אירופי.

ריחות התבשילים שפעפעו לרחוב הובילו אותי לעבר מסעדת פועלים פשוטה. לא היה בה תפריט ולשולחן הוגשו שלושה מיני סלטים משובחים: הראשון "מישוויה", תערובת של עגבניות, פלפלים ירוקים ופלפלים חריפים, בצל ושום צלויים על גריל. קולפים, מועכים ומתבלים בכמון, צלפים, טונה ופרוסות ביצים. השני "טונסיה", פלפלים חריפים ועגבניות מרוסקות מתובלים בשמן, חומץ, טונה וסרדינים. והשלישי "חורייה", מחית גזר עם הריסה, כמון, שום, צלפים, זיתים, שמן וחומץ. המנה השנייה שלי רחשה לה במחבת. עלה דק של בצק שעטף חלמון וחלבון של ביצה כשהם מתובלים בצלפים, טונה, תפוחי אדמה ופטרוזיליה. למאכל המלבב הזה קרא המלצר בשם "בריג". הקינוח "בוזה" הוא מעדן של אגוזים, שקדים ושומשום מעורבים בשמנת.

"רבי חי טייב לא מת"



מקהילת יהודי טוניס המפוארת, שמנתה בימי זוהרה כ׀45 אלף יהודים, נותרה היום קהילה קטנה ומזדקנת. קהילת יהודי טוניס הייתה הראשונה שהשתלבה בתהליכי המודרניזציה בטוניסיה, במיוחד עם כיבושה בידי צרפת, ובשנת 1881 נוסד בעיר בית הספר הראשון של חברת "כל ישראל חברים" שבו למד הסופר, הפילוסוף והסוציולוג אלבר ממי.

כיום מונה קהילת יהודי טוניס כ׀800 נפש ומרוכזת ברובה סביב בית הכנסת הגדול. בית כנסת זה נוסד בשנת 1937 על קרקע שהעניק ה׀ביי של טוניס ובסיוע הקרן של הפילנתרופ היהודי הצרפתי דניאל אוזיריס. הנאצים, שכבשו את טוניס בנובמבר 1942, השתלטו על בית הכנסת ואסרו על היהודים להתפלל בו. התפילה חודשה לאחר שחרור העיר על ידי כוחות הברית במאי 1943. בחמישה ביוני 1967, עם פרוץ מלחמת ששת הימים, הוצת בית הכנסת על ידי המון ערבי ושוקם מאוחר יותר על ידי השלטונות.



כדי לחלוק כבוד ליהודי טוניס שמתו או נרצחו בפעולות איבה החל משנת 1882, נטיתי לעבר בית הקברות היהודי הסמוך לשכונה היהודית בורג'יל (Bourg'el). שדרת ברושים מרשימה מובילה את המבקר פנימה ולעיניו נגלות מצבות רבות ששקעו ונהרסו בפגעי הזמן. בלב בית הקברות הענק ניצבת יד ליהודי טוניס שנספו בכיבוש הגרמני. בזמן המלחמה הקימו הנאצים יודנראט מקומי, לקחו בני ערובה, החרימו רכוש והטילו עונשים כספיים כבדים על הקהילה. 4,000 יהודים נשלחו למחנות עבודה סמוך לקו החזית, מעטים למחנות המוות באירופה ואחרים נהרגו בערי טוניסיה. סמוך לאנדרטה ניצב קברו של הקדוש הנערץ ביותר על יהודי טוניס, "רבי חי טייב לא מת".

מן הסתם, תמוה משהו, בידוע הוא שמי שנקבר ידוע כמת, ובכל זאת למה טרחו לכתוב על מצבתו את המילים "לא מת"? מזקנה שהשתטחה על הקבר שמעתי שהרב הקדוש נפטר בשנת 1863, ומכיוון שצדיקים גם במיתתם נקראים חיים, שכח האומן שחרת אותיות על מצבתו לציין את המשפט "נתבקש לישיבה של מעלה" וכתב במקומו "מת בשנת התקצ"ו". הצדיק הפגוע הופיע בחלומו של האומן, נזף בו וביקש שיוסיף בין השורות את המילה "לא". וכך התגלגלה לה המילה לפני ה"מת" והקורא את המצבה מבין שהוא, רבי חי טייב, לא מת.



ימי הזוהר של לה גולט

בתום מלחמת העולם השנייה גדלה טוניס בקצב מסחרר ופרבריה הגיעו עד לחופי הים התיכון. אחד מהיפים שבהם הוא רובע לה גולט (La Goulette). יהודים רבים בני המעמד הבינוני והגבוה זוכרים בערגה רבה את לה גולט של שנות ה40 וה50 ואת חוף הים הקסום, המסעדות, בתי הקפה ומועדוני לילה, את לילות הקיץ הארוכים בצוותא עם השכנים הערבים כשקולה של אום כולתום מתנגן לו מכל עבר. אבל דווקא היום, כשמספר תושביה של העיר עבר זה מכבר את המיליון, לה גולט היפה מנומנמת ורדומה. בתיה הלבנים מהוהים משהו ובינות לסדקים שנפערו בהם אפשר לשמוע את האנחה הצפצפנית של קולט שלי.

החוף הקסום של לה גולט עדיין אטרקטיבי ומושך אליו את תושבי טוניס שבורחים מחמת חום הקיץ. אלה שמצבם שפר עליהם שוכרים יחידות נופש ליד החוף ואלה שלא, נוטים אוהלים ליד הים. חוף לה גולט ידוע גם כנמל הדיג החשוב ביותר במדינה, ומכאן אתה למד שמסעדות הדגים ופירות הים המשובחות ביותר בטוניסיה מרוכזות כאן.

בעיר העתיקה, ה"מדינה", ליבה של טוניס הבירה, נשתמר האופי המזרחי. משרידי החומה שהקיפה אותה נותרו שני שערים. היא בנויה בצפיפות רבה ובה סמטאות צרות ומפותלות, שווקים ומסגדים. טבעם של המסגדים בצפון אפריקה שהמינרט שלהם מרובע, וכאן מזדקרים להם מינרטים מרובעים ומתומנים. העתיק והגדול שבהם הוא מסגד זיתונה (Zitouna) שנוסד במאה השביעית בימי השושלת החאפצידית, ונשען על מאות עמודים שנבזזו מקרתגו העתיקה. מסגד זיתונה שימש אוניברסיטה ומדרסה ובו למדו כמה מגדולי המדענים של העולם המוסלמי הקדום.

מן המסגד מסתעפות להן סמטאות וכל אחת ואחת משרתת גילדה של בעלי מלאכה מסורתיים: צורפים, כובענים, סוחרי משי ובגדים, בשמים ותבלינים, ספרים, רצענים, מעבדי עורות גולמיים, קולעי סלים ומחצלות, רוקעים בנחושת ועוד.



אלמנט "מערבי" במדינה מוסלמית

מערבה לשווקים מתנשא לו מסגד יוסיף (Youssef) שהוקם בשנת 1616, ראשון המסגדים העות'מניים שנבנו בטוניס. סמוך לו ממוקם שוק אל בירכה (Souk el Berka), שבו סחרו בעבדים שהובלו מליבה של אפריקה.

בין רחוב סידי בן ארוש (Rue Sidi ben Arous) לשוק אל ביי (Souk el Bey) נמצא היפה שבשווקים, שוק השאשיות (Souk des Chechiat). כאן מעבדים ומכינים את השאשייה, הכובע המסורתי שצבעו אדום והוא מעודן וקטן יותר מהתרבוש. לאחרונה, כדי לצוד את עיני התיירים, מתקינים הכובענים גם שאשיות בשלל גוונים. גלריית השאשיות התלויה לאורכו של הרחוב מוסיפה לו נופך וגוון.

על אף שהייתה חלק מהאימפריה העות'מנית החל משנת 1574, נשלטה טוניסיה בפועל על ידי ביי מקומי. גם כשנכבשה על ידי צרפת בשנת 1881 נשאר הביי השליט להלכה, בעוד צרפת נוטלת אחריות לענייני הצבא, הפיננסים ומדיניות החוץ. ביתם של ה"ביים" לבית חוסיין, ששלטו בטוניסיה בין השנים 1705׀1957, עומד במלוא הדרו ויופיו במקום המתקרא דאר אל ביי (Dar el Bey) השוכן בפיאה המערבית של המדינה, וממנו נשקפת תצפית מרהיבה על כל הרובע העתיק של טוניס.

רובע זונות גם הוא ממאפייני ה"מדינה", אבל לא במדינה מוסלמית כטוניסיה. משום כך לא תמצא מידע על אודותיו במדריכים, ומורי דרך מקומיים ידירו רגליהם ממנו. הוא מאכלס את בתי הרובע היהודי בשכונת דרינה (Drina) למן היום שנטשו אותה תושביה היהודים ועד עצם היום הזה, מעין "קודש קודשים". המקומיים מהלכים בסמטאותיו בחרדת קודש, מציצים דרך הפתחים כדי לבדוק את ה"סחורה". ה"מאמא" ישובה בפתח החצר, בוחנת את הנכנסים, והזונות, שחלקן מעורטלות, ישובות בחצר או על גרם מדרגות, מרעיפות מבטים החוצה ומזמינות את המציצנים פנימה.



תושייתה של הנסיכה הפניקית

ק"מ אחדים מצפון מערב לטוניס הבירה שוכנת קרתגו העתיקה. הכרוניקה מספרת על נסיכה פניקית מצור בשם אליסה מדידו, שברחה מאחיה פיגמליון וביקשה לה חלק ונחלה במושבות הפניקיות שקמו חדשות לבקרים על חופי הים התיכון. לאחר שהגיעה לטוניסיה ועגנה לחופו של כפר ברברי קטן, שלימים הפך לעיר טוניס, דרשה הנסיכה מהברברים חלק ונחלה בכפר אך הם חמדו לצון ואמרו לה שתוכל לזכות בשטח בגודל עור אחוריה של פרה. הנסיכה אליסה הסכימה, נטלה את העור וחתכה אותו לרצועות דקיקות שבהן הקיפה את השטח שעליו הוקמה לימים קרתגו.

תושביה של קרתגו היו פונים או פניקים, בני בניהם של הצורים והצידונים. הם הגיעו למקום בשנת 814 לפני הספירה ונמשכו אליו בשל יתרונותיו, חצי אי דמוי משולש שלשון יבשה צרה חיברה אותו ליבשת, ובשל חופיו המוגנים. על גבעה הקרויה היום סן לואי (Saint Louis) נבנתה מצודת העיר המשקיפה על המפרץ ועל הים הקסום. זו הייתה החדירה הגדולה הראשונה של תרבות ממזרח הים התיכון אל מערבו. כיורדי ים מנוסים סחרו הפניקים בזהב, בעבדים, בבדים ובמוצרי מזון, ובמאה החמישית הפכו את עירם למעצמה ימית שהקיפה את כל חופי צפון אפריקה ושהגיעה גם לחופי האוקיינוס האטלנטי, עד לעיר מוגאדור (כיום במרוקו).

בקרתגו ביטלו את מוסד המלוכה העובר בירושה והנהיגו שלטון של פקידים׀שופטים. צבאם הגדול של שליטים אלה היה צבא שכירים בפיקוד קצינים פונים, והם היו עשירים דיים כדי להחזיק 220 אוניות מלחמה. היוונים ניסו לדחוק את הפניקים ממערב אפריקה ללא הצלחה. בשלושת המלחמות הפוניות הביסו הרומאים את הפניקים ובאחרונה, שהתחוללה בשנת 146 לספירה, אף הרסו את קרתגו וחרשו אותה, וקללת עולם קולל כל מי שיעז לבנותה מחדש. לתייר המזדמן היום לאתר אין מה לראות אחרי החריש הגדול, אפילו אם דמיונו פורה במיוחד.

על שרידי קרתגו שנחרשה הקים יוליוס קיסר קולוניה שהפכה עד מהרה לבירת הפרובינציה אפריקה, ובמאה השנייה נודעה כעיר השנייה בגודלה אחרי רומא. מן הקולוניה שרדו היום תיאטרון רומי, מרחצאות, עמודים רבים, וילות וסרקופגים. התגלית המרעישה ביותר שנחשפה בקרתגו הייתה מתחמים קדושים ומגודרים שהארכיאולוגים מכנים אותם בשם "תופת", ובהם נתגלו מצבות המעידות על העלאת קורבנות אדם לאל בעל המון ולאלה תנית.

שעה של התרגעות מצאתי ב"בארדו", הארמון העתיק של שושלת ה"ביים" ששינה את ייעודו ההיסטורי והפך למוזיאון ובו האוסף העשיר והיפה ביותר בעולם של פסיפסים מן התקופה הרומית.

בערבו של יום, עוד בטרם שקיעה, נסעתי לעבר הכפר הקטן סידי בו סעיד (Sidi Bou Said). מראהו זורק אותך באחת לעבר איי יוון הקסומים. בתיו מסוידים לבן ופתחיהם כחולים כעין השמיים. אי פה אי שם, מרפסות וסורגים קסומים מעוטרים בשיחי גרניום ובזרועות ארוכות של בוגנוויליה.

סידי בו סעיד שעל שמו נקרא הכפר היה סגפן שהתנזר והתבודד על מצוקי הים, הרחק מן ההמון. הוא נקבר כאן בשנת 1231 והפך לקדוש מקומי, המושך אליו עולי רגל רבים.

עולי הרגל אינם יכולים להתחרות היום באלפי התיירים הפוקדים את הכפר בכל עונות השנה. בשעה זו של בן ערביים, רחוק מהמולת השווקים של ה"מדינה" הסואנת והעיר החמה, אין טוב מלשבת על מרפסת של בית קפה הצופה לים, ללגום כוס תה עם צנובר, לעשן נרגילה בטעם פירות ולהבין סוף סוף שהים התיכון הוא אמבטיה גדולה, וכשמישהו מנופף לשלום בחוף הים של טוניס כמעט שאפשר לראותו בחוף הים של יפו.



נסים קריספיל - סופר, חוקר ואנתרופולוג. עונה בדוא"ל: nkrisspil@bezeqint.net

קישור למאמר

http://www.sbc.co.il/FullArti.asp?MagId=15&MagNum=45&ArtiId=5155

תודה לניסים קריספיל על ההרשאה לפרסם את המאמר.

אתם מוזמנים להגיב למאמר וכן להכנס לכתובת הירחון מסע עולמי

יהדות טוניס

יהדות תוניסיה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יהדות תוניסיה היא קהילה יהודית עתיקת יומין באזור תוניסיה שבצפון אפריקה, שהוקמה עוד לפני ימי האימפריה הרומית, לפני כ-2,300 שנים.


[עריכה] עד המאה ה-19
במהלך המאה ה-7 נכבשה תוניסיה על ידי המוסלמים והיהודים זכו למעמד ה"דימי" (בן חסות) המציין את מעמדם הנחות ביחס לשכניהם המוסלמים. למרות זאת, היה מצבם של יהודי תוניסיה טוב יחסית למעמדם של יהודי מרוקו או יהודי אלג'יריה.

השליטים התחלפו כל כמה שנים וכאשר "זכו" היהודים לשליט סובלני, הורשו חלקם לעסוק במסחר נרחב יחסית, ולכן מצבם הכלכלי השתפר במידת מה. עם זאת היהודים חיו בשכונות קטנות וצפופות ובעוני קשה, ביחס לשכניהם המוסלמים שחיו ברמת חיים טובה בהרבה.

במהלך המאה ה-13 החליט שליט תוניסיה על מדיניות תקיפה כנגד היהודים ולכן גורשו באותה העת יהודי קירואן, הקרובה לעיר תוניס, מעיר זו.

בין המאות ה-15 וה-17 היגרו לתוניס יהודים רבים, בעיקר מספרד ומאיטליה. במהלך המאה ה-16 התחולל מפנה קיצוני אנטישמי אשר היהודים סבלו ממנו קשות.


[עריכה] מהמאה ה-19 ועד ימינו
בשנת 1855 עלה לשלטון בתוניסיה מוחמד ביי שניסה לערוך רפורמה ליברלית למען המיעוטים, וביניהם היהודים, ובמהלך זה הוריד מעליהם את עול תואר ה"דימי" ואת תשלום מס הגולגולת שחויבו לשלם.

כתוצאה מרפורמה זו בשנת 1864 התחיל מרד קשה על דרכו הליברלית של ביי והוא נאלץ להחזיר את המצב כפי שהיה קודם לכן. כחלק מהמרד הגדול שהתרחש נפגעו יהודים רבים, נפגע רכוש בהיקף נרחב ובתי כנסת רבים נפגעו. המאורעות נמשכו עוד מספר שנים ובשנת 1869 הם אף חדרו לעיר הבירה תוניס.

בשנת 1881 נעשה שינוי לטובה במצב היהודים בתוניסיה עם כניסת הכוחות הצרפתים לתוניסיה. בשנת 1910 הורשו יהודי תוניסיה אף להחזיק באזרחות צרפתית. הפדרציה הציונית נוסדה בתוניסיה בשנת 1920. היא ייצגה 8 אגודות ציוניות. הפדרציה הציונית ערכה התרמות כספיות בקרב יהודי תוניסיה להסתדרות הציונית העולמית. במסגרת הפעילות הציונית בתוניסיה התקיימו בחירות לצירים שייצגו את יהדות תוניסיה בקונגרסים הציוניים.

למרות השיפור במצב היהודים עדיין לא יכלו הצרפתים לעצור כל התפרעות המונית של אנשי תוניסיה, וכך היה בשנת 1934 כאשר המון זועם ביצע פרעות קשים ביהודי תוניסיה ובמאורעות אלו נהרגו 25 יהודים, ביניהם נשים וילדים.

במלחמת העולם השנייה נפגעו יהודי תוניסיה עקב שיתוף הפעולה בין משטר וישי וגרמניה כאשר המצב הגיע עד כדי כך שבית הכנסת הגדול של תוניס שימש כאורווה לסוסי הצבא הנאצי.

בשנת 1948 נמנו בתוניסיה כ-105,000 יהודים.

בשנת 1956 עזבה צרפת את שטחי תוניסיה והיא קיבלה את עצמאותה. מאותו העת נפגעו היהודים מאוד ורבים הבינו כי אין סיכוי רב כי יוכלו להתקיים עוד זמן רב במצב שכזה. כתוצאה מכך, משנת 1956 ועד שנת 1967 עזבו את תוניסיה כ-80,000 יהודים, כ-40,000 מתוכם עלו לישראל וכ-40,000 היגרו לצרפת.

בשנת 1967, עם העזיבה ההמונית של היהודים, ערכו המוסלמים פרעות קשים ביהודים הנותרים, וברכוש ובתי הכנסת שנותרו בתוניסיה. בשנת 1960 חולל בית הכנסת הגדול של תוניס.

כיום מתגוררים בתוניסיה כ-1,800 יהודים, רובם מרוכזים בתוניס ובאי ג'רבה.

ג'רבה אי הכהנים

ג'רבה אי הכהנים ג'רבה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש



ג'רבה
מדינה תוניסיה
מחוז
שטח 510 קמ"ר
אוכלוסייה
- עירונית
130,000 תושבים

כללי
ג'רבה היא אי בחוף הים של מדינת תוניסיה שבאפריקה. באי 130,000 תושבים (אומדן 2006). האי ממוקם בדרום המדינה. מידותיו: 26 ק"מ ממזרח למערב ו-27 ק"מ מצפון לדרום. שטחו 510 קמ"ר.

מזג האויר באי נוח. הטמפרטורה הממוצעת בקיץ היא 25 מעלות, ובחורף: 15 מעלות. האי שטוח ומעובד עיבוד חקלאי ברובו. הגידולים העיקריים הם חיטים, שעורים, גפנים, תאנים, רימונים, זיתים, ותמרים. האי מהווה אתר נופש פופולרי לתיירות מכל העולם, ובו נמצא מרכז האיסלאם העיבדי בתוניסיה, הידוע בהחמרותיו הדתיות. פרט למוסלמים, ישנה (בצפון האי) קהילה יהודית עתיקת-יומין (ראו להלן).

העיר הגדולה באי היא חֹמֶת שׂוֹק (=מחוז השוק) אשר במִפְקָד של 2004 מנתה 44,555 תושבים (ועם הפרברים שבשטח השיפוט שלה - המספר הגיע לכדי ל-65,000). היא נמצאת בצד הצפון מערבי של האי, שם גם נמצא שדה התעופה של האי. העיר השנייה בגודלה היא אל-מאי עם יותר מ-15,000 תושבים. אג'ים בצד הדרומי של האי מהווה את הנמל המרכזי של האי. שאר הישובים החשובים הם: מידון, קֶלְלַאלַה, סדגיאן, סדְוּיכּש, מחבּובּין, מַלְלִיטַה, אל-קנְטְרה, טריפה (על הרבעים היהודיים - ראו להלן). באי עוד עשרות כפרים, יותר מ-300 מסגדים, עשרות בתי כנסת (ראו להלן), רשת ענפה של בתי מלון ו"פונדקים", וגם ארבעה בתי-ספר תיכון: תיכון ג'רבה, התיכון הטכני, תיכון השביעי לנובמבר, ותיכון ריאד.

האי הנו אחד המקומות האחרונים בתוניסיה (יחד עם כמה כפרים ספורים מבודדים בדרום המדינה) בהם עדיין מדברים ברברית. הניב הברברי של ג'רבה - מכונה בתוניסיה: "ג'רבי" (או: "קֶלְלִילִי"), ובפי דובריו: "שֶלְחַה" (כפי שמכונה הניב הברברי של שאר דרום-תוניסיה בפי דובריו), ויותר משהוא דומה לניב הברברי של שאר דרום-תוניסיה - הוא בעיקר דומה לניב הברברי: "נאפוסי" המדובר בעיר זוארה אשר בלוב, כשכל הניבים הללו יחדיו מהוים את התת-ענף המזרחי של הענף ה"זנאתי" של הברברית (ענף שאליו משתייכים גם: ה"שַאוִּיַה" של מזרח אלג'יריה, וה"תאריפית" של צפון מרוקו). כיום (2006) דוברי הברברית הג'רבית נותרו מרוכזים בעיקר בדרום האי, במיוחד בכפר קֶלְלַאלַה, הנודע בתעשיית הקדרוּת שלו, והמחזיק את המוזיאון של ג'רבה ואת בית הספר היחיד בכל תוניסיה אשר שפת ההוראה שלו היא ברברית. שאר תושבי ג'רבה (כולל היהודים) דוברים ערבית מוגרבּית, בניב התוניסאי - עם מאפיינים לשוניים יחודיים לג'רבה. הצרפתית הולכת וחודרת לאי - כשפה זרה ראשונה, ומשתלטת בעיקר על המינוח הלשוני הטכנולוגי.

היסטוריה
ג'רבה מוזכרת על ידי הומרוס במאה ה-9 לפסה"נ כארץ הלוטוס. במאה ה-8 לפסה"נ הוקמה במקום על ידי הפיניקים תחנת מסחר שהפכה מאוחר יותר לתחנת מסחר רומית שעסקה בעיקר בייצוא בדים צבועים שני. בשנת 655 לספירה נכבשה ג'רבה על ידי הערבים והפכה להיות חלק מתוניסיה. במאה ה- 16 שימש האי בסיס ימי זמני לרב החובל חיר א-דין המכונה ברברוסה ("אדום הזקן").

ג'ורג' לוקס צילם חלק מהנופים המרהיבים בסרטיו באי ג'רבה.

בשנת 2002 פוצץ בית הכנסת העתיק בג'רבה (ראו להלן), על ידי מחבלים שהיו קשורים לארגון אל קעידה. 16 מטיילים גרמניים נהרגו.

יהודים
על פי המסורת המקומית, קבוצת כהנים מבית המקדש בירושלים, יסדו יישוב יהודי בג'רבה מיד לאחר חורבן הבית הראשון (586 לפנה"ס), והקימו שם בית כנסת, שיסודותיו מצויים שם עד היום. על פי המסורת הביאו עמם הפליטים מירושלים: דלת, ואבן ממזבח המקדש החרב. עד היום מציגים בפני המבקרים בבית כנסת "אל-גריבה" אבן ששולבה בתוך קשת בית הכנסת, אשר (על פי המסורת) היא האבן המקורית מירושלים. היישוב שיסדו הכוהנים נקרא בתחילה "דיגת" (מלעיל עם ג רפויה): מילה בעלת מובן בברברית (שפתו המקורית של כל אזור צפון אפריקה לפני הכיבוש הערבי), וגם בעלת אינטרפרטציה מסורתית כשיבוש של המילה העברית "דלת" - רמז לשורשיה העתיקים של הקהילה (ראו לעיל). כמה מאות שנים אחרי הקמת היישוב היהודי המקורי, הוקם כמה קילומטרים מצפונית לו ישוב גדול יותר של יהודים לא-כהנים דוברי ערבית, אשר קיבל בהתאם את הכינוי: חארה כבירה (הרובע הגדול), ומאז - היישוב היהודי הקטן והמקורי יותר זכה גם לכינוי הנוסף: חארה צגירה (הרובע הקטן). ההבדל ההיסטורי הזה בשורשי שתי הקהילות נתן את אותותיו בהבדלים תרבותיים ניכרים בין שתיהן.

על עתיקותה של הקהילה היהודית בג'רבה מעידים - לא רק המסורת העוברת בעל-פה - אלא גם הממצאים ההיסטוריים. למשל: בגניזה הקהירית נמצא מכתב (השמור עד היום והכתוב בכתב רש"י בשפה ערבית יהודית) מאת יהודי מג'רבה החותם שם על תאריך עברי מדוייק מראשית המאה השתים-עשרה. באחד מבתי הקברות היהודיים שם (הקרוי "בית הקברות הנשכח") ישנה מצבה שעליה חרוט תאריך עברי מדוייק מסוף המאה השלישית. באחד מן הספרים שהודפסו באי מופיעה עדות המתעדת מגילת יוחסין מג'רבה בת כאלפיים שנים, אשר השמות הכלולים בה לאורך אלף השנים האחרונות (עד ימינו) - מתועדים עד היום, ואשר מגיעה בסופה עד רבי ישמעאל כהן גדול (המיוחס לעזרא הסופר מתקופת התנ"ך). בנוסח התפילה של יהודי ג'רבה ישנם מאפיינים יחודיים, המעידים אף הם על קדמותה של הקהילה.

יהודי ג'רבה נחשבים שמרנים ואדוקים מאוד בדתם, בדומה לאדיקותם של שכניהם המוסלמים בני כת העיבדי. למשל: לאורך כל אלפי השנים, נמנעו לויים מלהתישב בג'רבה - וזאת בשל מסורת עתיקה שזמנה מתקופת עזרא הסופר. כאשר נציג תנועת אליאנס (תנועת החינוך החילוני הצרפתי) ביקר אצל יהודי ג'רבה בראשית המאה העשרים, הם התנגדו נחרצות לניסיונו להקים שם בית ספר יהודי שיכלול גם לימודי חול (במיוחד לימודי צרפתית). אדיקותם הדתית של יהודי ג'רבה הביאה (בין השאר) לידי כך שבמאות השנים האחרונות הפך האי לאחד מן המוקדים היהודיים הרוחניים הידועים בכל צפון אפריקה; כך למשל, בית הכנסת העתיק שם - נעשה למרכז עלייה לרגל עבור כל יהודי היבשת, והאי גם נעשה לאחד ממרכזי הדפוס העברי, מן החשובים ביותר של אפריקה: בו נדפסו במרוצת מאתיים השנים האחרונות רבבות ספרי קודש - גם לשירותם של שאר יהודי צפון-אפריקה. תושבי ג'רבה גם נודעו ברבניהם שהפיצו אור לכל העולם ובקוד ההתנהגות המיוחד להם. בין הרבנים הידועים מן הדור הקודם היו: הרב משה כלפון הכהן, הרב משה עידאן, הרב חי חויתה הכהן, והרב מצליח מאזוז. קוד ההתנהגות של יהודי ג'רבה כלל את המאפיינים היסודיים הבאים: ענווה עד גבול הבושה, איפוק בהבעת רגשות עוינים, אמונה עמוקה מאוד בעין הרע, ונאיביות כדרך חיים.

כיום (2006) יש בג'רבה כעשרים בתי כנסת, ושתי ישיבות: ישיבת "אור תורה", וישיבת "רבי אברהם" - המיועדת למצטיינים. כמו כן פועל באי בית ספר יהודי-פרטי: "תורה וחינוך" - הפועל בימי החול למשך שעה יומית אחת (בזמן מנוחת הצהרים שבשתי הישיבות) והמעניק (ע"י מורים דתיים) בעיקר: לימודי עברית והיסטוריה יהודית. אמנם, רוב התלמידים היהודים לומדים כיום (על פי בחירתם) בבית ספר ממשלתי, אך בזמן שבו התלמידים הלא-יהודים פונים למנוחת-הביניים היומית (אשר נמשכת כשעתיים-וָחצי עד הצהריים) והשבועית (לאורך יום ראשון כולו), רוב התלמידים היהודים פונים ללמוד בישיבת "אור תורה" (בעוד שהישיבה השניה אינה מכניסה תלמידים הרשומים בבית הספר הממשלתי). אחרי גמר הלימודים בבית הספר הממשלתי - שוב פונים התלמידים היהודים לישיבה, ושוהים שם למִן אחרי הצהרים ועד תפילת ערבית. בשבת מעניק בית הספר הממשלתי פְטוֹר-נוכחות לתלמידיו היהודים, בעוד שאז מתקיימים בישיבה לימודי קודש - כשעה בצהרים. הלימודים בשתי הישיבות כוללים - פרט ללימודי-הקודש הקלאסיים של חומש תלמוד והלכה - גם לימוד יחודי של תרגום יהודי עתיק של החומש לערבית-יהודית, בנוסח יחודי ליהודי ג'רבה, אשר קרוב לנוסחים (ששרדו רק בכתובים) של שאר יהודי צפון אפריקה, ואשר תועד בדור האחרון (בכתב יד).

עד קום מדינת ישראל מנתה הקהילה היהודית של ג'רבה - כ־4,500 איש, אך בעשורים האחרונים הידלדלה קהילה זו, כשרבים מחבריה עזבו לישראל, לצרפת, לקנדה ולארצות אחרות. התושבים היהודים שנותרו סבלו לעתים מהתנהגות עוינת מצד המוסלמים. בשנת 2003, כשנה לאחר פיצוץ חבלני בבית הכנסת העתיק אל-גריבה, מנתה הקהילה כ-900 יהודים בלבד (80 מהם ברובע הקטן). כל אחד משני הרובעים היהודיים מונה כיום רוב מוסלמי (של כמה אלפים), ובעקבות השינוי הדמוגרפי - השתנו רשמית גם השמות של שני הרבעים היהודיים - בפי השלטון התוניסאי (אם כי עדין לא בפי תושביו). הרובע הגדול נקרא כעת רשמית: שְוַּאנִי, והקטן: רִיַאד.

היהודים שנותרו בג'רבה - אמידים ביחס לשכניהם המוסלמים. רובם עוסקים בצורפות.

רבים מתושבי ג'רבה שהגיעו לישראל התיישבו במושבי הדרום, כגון: תלמים, איתן, שרשרת, בית הגדי, ברכיה, ובעיר נתיבות.


מקור: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%92%27%D7%A8%D7%91%D7%94

ממנהגי יהדות תוניסיה

ממנהגי יהדות תוניסיה
מרדכי סיטבון ואברהם הטל
ילקוט מנהגים - א', בעריכת א. בן יעקב
בהוצאת המדפיס הממשלתי, ירושלים תשכ"ז

פרק ג - חגים ומועדים


תוכן הפרק:
ז. ראש-חודש וימי התקופה
ח. חודש אלול
ט. ראש-השנה
י. עשרת ימי תשובה
יא. יום הכיפורים
יב. חג הסוכות והושענא-רבא
יג. שמחת-תורה
יד. חנוכה
טו. חג יתרו או סעודת יתרו
טז. פורים
יז. ראש-חודש ניסן
יח. חג הפסח
יט. ספירת העומר וימי העומר
כ. חג השבועות (עצרת)
כא. בין המיצרים ותשעה-באב



ז. ראש-חודש וימי התקופה
1. בערב ראש-חודש נוהגים לבקר בבתי-הקברות. בליל ראש-חודש, בשעת תפילת מעריב, מדליקה בעלת הבית את ה"קאנדיל", ולמחרת היא מכינה סעודה חגיגית הכוללת בשר. 2. בכל ערב ראש-חודש נוהגים לעשות התרה שנקראת "התרה קטנה", בניגוד "להתרה גדולה" של הימים הנוראים. 3. כשמסיימים את ברכת הלבנה, אומר הרב "מי שבירך" לכבוד הקהל. לפני שנפרדים, מביטים המברכים בירח וקוראים שלוש פעמים: "יצחק", שכן הירח הוא סמלו של יצחק אבינו, כשם שהשמש מסמלת את אברהם, והכוכבים - את יעקב. 4. בשבת שלפני כל אחת מתקופות השנה (ניסן, תמוז - הנחשבת לחשובה מכולן, תשרי וטבת) מכריזים עליה בבית הכנסת ומודיעים לקהל על תאריכה המדויק (יום, שעה ודקה), וזאת אף ע"פ ש'וארקת אלעסל" (הגיליון של דבש), המופיע בתחילת השנה, כולל את תאריכי התקופות על פרטיהם. ומספרים שבדורות האחרונים היה הרב הראשי נוהג להודיע ל"באי" של תוניס (מושל המדינה) על מועדי התקופות, כדי שלא יקרהו אסון בהן. 5. נוהגים שלא לשתות מים שנשאבו בתקופה. לכן מכינה עקרת הבית מי שתייה מראש והיא נותנת בהם מסמר מלובן.


ח. חודש אלול
ימי אלול נקראים בשם "איימת הסליחות" (ימי הסליחות). כמנהג יהודי כל עדות המזרח נוהגים גם יהודי תוניס לקום לילה לילה, החל בראש-חודש אלול, להגיד סליחות לפני תפילת שחרית. רבים הם שמטילים על עצמם חובה להגיש כיבוד (בדרך כלל קפה חם) לנוכחים. ברובע היהודי בתוניס היו הילדים משתתפים באופן פעיל בהשכמת המתפללים; הם היו מלווים את השמש, כשהם מחזיקים בידיהם פנס מיוחד במינו - קליפתו השלמה של אבטיח ובה נר דלוק, המאיר דרך חלונות קטנים שחתכום בה.


ט. ראש-השנה
1. בערב ראש-השנה משכימים לסליחות ולהתרת נדרים. המתפללים מופיעים בפני שלושה תלמידי חכמים או בפני שלושה נכבדי הקהל ופותחים באמירת "נחמתי מעיקרא", והרב עונה להם: "מותרים לכם" וכו' וקורא בפניהם את כל ההתרה, ושוב חוזר חלילה ג' פעמים. בכמה קהילות היו תלמידי חכמים דופקים על שערם של אלה שלא יכלו להשתתף בהתרת הנדרים, כגון חולים ונשים והיו קוראים: "אתרא, אתרא". ביום זה רבים נוהגים לצום ולהרבות בצדקה. המונים נוהרים לבית-הקברות, כדי להשתטח על קברות צדיקים וקרובים. שם מרבים בצדקה, באמירת קדיש ובהשכבות.

2. נוסח תפילת ליל ראש השנה הוא כמו אצל יתר בני עדות המזרח, לרבות הפיוט "אחות קטנה". אחרי התפילה נפרדים באיחולים "תזכו לשנים רבות". התשובה - "תזכה ותחיה ותאריך ימים".

3. לקראת השנה החדשה מדפיסים עד היום בתוניס עלון "וארקת אלעסל" (גיליון של דבש), כתוב בעברית ובערבית, שכולל את הקידוש לליל ראש-השנה, הברכות שבסעודה, תאריכי ביקור בבית הקברות (בערבי ראש-חודש) ותאריכי ארבע התקופות.

4. בשני הלילות נוהגים לערוך על השולחן פירות חדשים, כגון רימונים, פרי הנקרא "זערור", פרי בר הנקרא "עונב"; וכן ירקות: עלי סלק (תרד) ופרוסות דלעת מטוגנים וטבולים בדבש. כל מה שאוכלים בשני הלילות משמש סימן טוב לכל ימות השנה. האכילה נעשית לפי הסדר הבא: תאנים מיובשות, רימון, תפוח, שומשום, דלעת, סלק, פול, שום, דבש, ראש כבש ודג. לפירות חדשים מוסיפים ברכת "שהחיינו". הברכות הותאמו לשם הפרי בניב המקומי, כגון: לפני אכילת פולים מבושלים אומרים "יהי רצון שיפלו שונאינו לפנינו", לפני אכילת שום, שנקרא "תום" בערבית המדוברת, אומרים "יהי רצון... שיתמו אויבינו ושונאינו" וכו'. בייחוד מקפידים על אכילת ראש כבש: "שנהיה לראש ולא לזנב". נזהרים מלאכול כל דבר מלוח או חמוץ, ואת הממלחה שעל השולחן המיועדת לברכת "המוציא" ממלאים סוכר.

5. תפילת שחרית נערכת בשעות המוקדמות. סליחות נאמרות אחר העמידה, לפני קריאת התורה, לפי מחזור לימים נוראים נוסח תוניס. אחרי קריאת ההפטרה שר הקהל את "העקידה הגדולה" (הפיוט "עת שערי רצון"). תפילת מנחה מתחילה בעקידת יצחק: "ויהי אחר הדברים האלה". ביום א' דראש-השנה לאחר תפילת מנחה מתאספים במקום ממנו אפשר לראות את הים, ולוא ממרחק רב, לאמירת תשליך. הפסוקים והתפילות שאומרים בהזדמנות זו הודפסו בתוניס בקונטרסים מיוחדים.

6. יהודי תוניס נזהרים שלא לישון בשני ימי ראש-השנה. הם יושבים ומשקעים עצמם באמירת תהילים.


י. עשרת ימי תשובה
1. צום גדליה נקרא "סיאם הוכו כפור" (צום אח כפור), ורואים בו הכשרה לקראת הצום הגדול. כשצום גדליה נדחה ליום ראשון, מפטירים בשבת תשובה הפטרת "דרשו" (ישעיה נה, ו) ובצום גדליה הפטרת "שובה" (הושע יד, ב). בשנים אחרות מפטירים בצום גדליה "דרשו", ובשבת תשובה - "שובה". הנימוק הניתן לשינוי המנהג הוא, שסדר ההפטרות לא יהיה שובה דרשו, ראשי תיבות "שד".

2. במשך עשרת ימי תשובה מקפידים לקיים אף את המצוות הקלות ביותר. נוהגים להשלים בין אדם לרעהו ולהרבות במעשים טובים.

3. לכבוד החגים המתקרבים אופה עקרת הבית עוגה מיוחדת למוצאי יום הכיפורים (ר' סעיף 11) ומכינה ריבת חבושים.



יא. יום הכיפורים
1. ימים מספר לפני יום הכיפורים דואג בעל-הבית לקניית תרנגולים ותרנגולות, כמספר בני המשפחה. בערב יום הכיפורים עושה בעל-הבית את הכפרה. הוא מסובב שלוש פעמים, או שבע פעמים, בהתאם למנהגי הקהילות השונות, על ראש כל אחד מבני המשפחה - תרנגול לזכר ותרנגולת לנקבה. הכפרות ניתנות לעניים.

2. רבים מיהודי תוניס נוהגים לטבול בערב יום הכיפורים במקווה טהרה. בליל כפור מבקרים כולם בבית-הכנסת, כמעט בלי יוצא מן הכלל. בבית-הכנסת בוערים כל ה"קאנדילים" אף אלה שהוזנחו בשאר ימות השנה. בכמה קהילות נמצאו אנשים שהקפידו לעמוד כל זמן התפילה על גרגירי חומוס יבשים, כדי לענות את הגוף בעינוי נוסף.

3. בתפילת מעריב שרים בצוותא את "לך א-לי תשוקתי" ו"שמע קולי אשר נשמע בקולות". אחר כך מפסיקים כדי למכור את "המצוות", ובייחוד את מצות "כל נדרי", הנמכרת במחיר גבוה ביותר. מאחר שכל הקהל נמצא בבית-הכנסת, נוהגים בכמה מקומות למכור בשעה זו אף את העליות לתורה שבתפילת שחרית, וכן ברכות מיוחדות, כגון "הברכה לשנה כולה". ברכה זו, הנמכרת בסכום גבוה, נאמרת במשך כל השנה, שבתות ובמועדים, לפני פתיחת ההיכל, ובה מברך הרב את הזוכה לקנותה ואת בני משפחתו - אפילו בהעדרו - כגמול לתרומתו הגדולה לבית-הכנסת.

לאחר המכירה מוציאים את כל ספרי התורה הנמצאים בהיכל (לעתים קרובות אפילו שבעה או שמונה), מניחים אותם על התיבה, ואומרים "כל נדרי" - פעם על-ידי הקונה, ופעמיים על-ידי הרב. אח"כ מברך הרב את מושל המדינה בברכת "הנותן תשועה למלכים" ועורך השכבה כללית לכל הרבנים, החכמים והדיינים על פי נוסח מודפס, הכולל רשימה של דיינים ורבנים שתרמו תרומה חשובה לתרבות יהדות תוניסיה. רשימה זו, שאינה נושאת אופי כרונולוגי מדויק, כוללת היום כמאה ועשרים שמות של גדולי הדורות האחרונים. היא פותחת ברבי צמח צרפתי, שזכה לעלות לירושלים בשנת תט"ז, ומסיימת בשמו של הרב הראשי הנפטר האחרון בתוניסיה. בהזכרת כל שם ושם, כל מתפלל מנשק כנף אחת מטליתו, בה הוא מחזיק כל זמן ההשכבה. על-פי בקשת המשפחות נאמרת השכבה נוספת לנשמות כל אלה, אשר ה"קאנדילים" שלהם נמצאים באותו בית-כנסת. לפני שמחזירים את ספרי-התורה להיכל מוזמנים כמה מנכבדי הקהל אל התיבה לאמירת "מי הוא זה מלך" וכו', המושר בשירה חגיגית.

4. כל הפרקים של קריאת-שמע נקראים בקול רם על ידי כל הציבור. לסליחה האחרונה מוסיפים את הפיוט "שם אל קמתי לברך" וכו', והואיל ופיוט זה מסתיים במלה רחמנא, הוא משמש פתיחה לתפילת "רחמנא". פיוט זה, שהוא מיוחד ליהודי תוניס, ואינו מודפס בשום מחזור רגיל, נמצא בעלון הדבש של ראש-השנה, שנזכר לעיל. רבים גזרו אותו והדביקוהו על כריכת מחזור יום הכיפורים שלהם. סימנו של הפיוט: שלמה, ולפי השערת ביאליק ורבניצקי מחברו הוא ר' שלמה אבן גבירול. כל הקהל שר אותו במקהלה. לאחר סיום תפילת ערבית נשאר חלק מהקהל בבית-הכנסת, לשם קריאת "כתר מלכות" לרשב"ג.

5. אחרי החזרה של העמידה של שחרית, שכוללת גם סליחות, מוכרים את "המצוות" כמו בשבת, ומיד אחרי עליית "שלישי" מעלים לתורה בזה אחר זה את כל הנוכחים בבית-הכנסת. בעל הקורא חוזר כל הזמן על אותו קטע של "שלישי", דבר שמטריד את המתפללים הקבועים. מטרת מנהג זה היא לתת לאלה המבקרים בבית-הכנסת ביום כפור את האפשרות לעלות לתורה לפחות פעם אחת בשנה. אף כל הכוהנים מקבלים עלייה וחוזרים למענם על תחילת הפרשה.

6. כמה מהמתפללים, לרוב ילדים, מחזיקים בידיהם חבוש שנתבשם ימים אחדים באבקת קרנופול וקבל על ידי כך צבע חום. ריחו החזק של פרי זה מקל על הצום. ילדים רבים מקשטים את הפרי בסיכות בעלות ראש צבעוני. המבוגרים מעבירים מיד ליד קופסאות טבק ריחני, שהוסיפו לו טיפות בושם.

7. לא נהוג אצל יהודי תוניס לכרוע באמירת "העבודה", והם מסתפקים בהשתחוויה קצרה. נראה שיסוד מנהג זה הוא החשש, שמא ייראה הדבר כחיקוי המוסלמים, אשר כורעים חמש פעמים ביום.

8. אחר סיום תפילת מוסף נשארים המתפללים בבית-הכנסת וקוראים פרקי תהילים, לפחות שלושת הפרקים הראשונים. הם אוסרים על עצמם כל הפסקה בין מוסף למנחה.

9. כל המתפללים מכירים בחשיבותה הרבה של שעת הנעילה ושל ברכת הכוהנים שבה. בשעת הברכה מתאספים כל בני המשפחה מסביב לסבא או לאב, שמכנס תחת טליתו את בניו, לרבות התינוקות בני שנה. המחזה הוא מרהיב עין: אין רואים בבית-הכנסת כי אם טליתות פרושות. גם הנשים והבנות עוזבות בשעה זו את עזרת הנשים וניגשות תחת הטלית הפרושה של הסבא או של ראש המשפחה.

10. תקיעת שופר נחשבת על-ידי רבים אות לסיום הצום. המתפללים ממשיכים בתפילת ערבית ואחריה ברכת הלבנה. המנהג להבדיל בבית-הכנסת במוצאי יום הכיפורים אינו ידוע בתוניס הבירה.
לאחר ברכת הלבנה נפרדים באמירת "מרא עאם הכ'ור".

11. במוצאי יום הכיפורים אוכלים עוגה מיוחדת העשויה סולת, ביצים וצימוקים, והיא נקראת "בולו". אחרי הסעודה מבקרים איש את רעהו ומברכים זה את זה בברכה הנ"ל. הם מאמינים, כי לברכה זו תכונה מיוחדת - להבטיח מחילה על כל מה שעבר בשנה בין איש לרעהו. ביקור זה נקרא "ג'ופרה", כלומר פיוס, השלמה. נוהגים לבקר במיוחד אצל זוגות צעירים. הארוסה מגישה בערב זה מתנה לארוס שלה. ביקור ה"ג'ופרה" נעשה לפי הגיל, הצעיר מבקר את המבוגר ממנו, שניהם ניגשים אל המבוגר יותר... עד שלבסוף נפגשים כולם אצל הבכור או הקשיש.


יב. חג הסוכות והושענא-רבא
1. במוצאי יום הכיפורים, מיד אחרי הסעודה, מתחילים לעסוק במצות סוכה. פני הסוכה עשויים על פי רוב ענפי דקל, ואם לא השיג בעל הבית את מספר הענפים הדרוש לו, הוא מעמיד בכל פינה לפחות ענף דקל אחד. רוב הקישוטים וה"קאנדילים" תלויים בפנים, מתחת הסכך. שער הסוכה, העשוי ענפי הדס, בצורת קשת, חייב להיות נמוך מגובהו של אדם בינוני, כדי שהנכנס יתכופף וישתחווה. מול השער מקומה של פינה מקודשת: על כסא או שרפרף מונחים ספרי קודש המכוסים במטפחת משי צבעוני.

2. תפילת מעריב מתחילה במזמור המיוחד לסוכות (תהלים מב).

3. מברכים על הלולב לפני אמירת ההלל. מעטים מיהודי תוניס קונים את ארבעת המינים, ולפעמים רק הרב והשליח-ציבור בלבד מחזיקים בידיהם לולב בזמן התפילה. לכן כל בית-כנסת רוכש ד' מינים ומעמיד אותם לרשות הקהל, והמתפללים ניגשים לפני אמירת ההלל לפי התור, כדי לברך עליהם.

4. בסעודת הבוקר אוכלים פולים מבושלים (מאכל אופייני לאווירת שמחה) ו"מחמר" (חצילים ממולאים).

5. לרוב נוהגים לערוך את תיקון ליל הושענא-רבא בבתים פרטיים, וזאת היא ה"מביתה", השניה אחרי זו של ליל השבועות. לילה ויום הושענא-רבא נחשבים קדושים כיום הכיפורים, ורבה היא ההשתתפות בבית-הכנסת. בשעת אמירת "קול מבשר" ו"הושענא" מנענע הקהל את הערבה, והקרובים אל ספרי-התורה אף חובטים בהם בערבה. בסיום התפילה ניגשים כל המתפללים אל חצר בית-הכנסת, והרב חובט פעמים מספר בערבה בערמה של אפר-מימין, משמאל ובאמצע. בחוזרו הביתה חובט בעל-הבית שלוש פעמים בערבה בכתף של כל אחד מבני המשפחה ואומר בניב תוניסאי "מארה עאם אכור כיר מן אדה" ("שתהיה השנה הבאה טובה יותר ומבורכת יותר") ו"תזכו לשנים רבות".


יג. שמחת-תורה
1. בליל שמחת-תורה מוציאים את כל ספרי התורה שבבית-הכנסת ומניחים אותם ליד ההיכל, על ספסלים מיוחדים. החזרתם להיכל נעשית בטכס שנקרא "קימאן הספרים", והוא נערך בסביבת ראש-חודש מרחשוון, באווירה חגיגית ובהשתתפות חזנים ותוך הגשת כיבוד למתפללים. על מועד טכס זה מודיעים במודעות מיוחדות.

2. ההקפות מתחילות מיד אחרי תפילת מעריב. סדר ההקפות והפיוטים המיוחדים לחג זה נדפסו בתוניס בחוברת מיוחדת. להקפה הראשונה מוזמן המתפלל ששמו אברהם; להקפה השניה - יצחק; וכן הלאה: יעקב, משה, אהרן, דוד ושלמה. את המוזמנים מכבדים באמירת "מי הוא זה מלך" "ה' מלך" וכו', "ימלוך ה' לעולם" וכו', לפי הלחן המוצא חן בעיניהם. המוצא את הלחן המקורי ביותר זוכה לתשואות. בשעה ששרים "שמחו ושמחו, שמחת תורה" (מעין פזמון לפיוט), מרימים על הכתפיים אנשים נכבדים מהקהל.

3. מוכרים את שלוש עליות החתנים: חתן תורה, חתן בראשית וחתן מעונה. את שתי הראשונות קונים אנשים שהתחתנו תוך השנה החולפת. אחרי התפילה מזמינים החתנים את כל המתפללים לביתם ומגישים להם כיבוד.


יד. חנוכה
1. את החנוכיה תולים על הקיר בגובה של שבעה טפחים, מול המזוזה, במרחק של ארבע אצבעות מהדלת. היא נשארת תלויה על הקיר עד פורים, מדליקים אותה בשמן. הכנת הפתילות שעשויות פשתן היא עיסוק הסבתא או בעלת-הבית.

2. ליד החנוכיה מדביק בעל-הבית עלון מיוחד, הכולל-מלבד הברכות והקטע "הנרות הללו" - את "מזמור שיר חנכת הבית" (תהלים ל), הנאמר בכל ערב בשעת ההדלקה. העלון שנדפס לפני דור אחד כלל את מגילת אנטיוכוס. הפזמון "מעוז צור ישועתי" אינו ידוע.
בעלת-הבית אינה עוסקת במלאכה במשך כל הערב.

3. ראש-חודש טבת נקרא "ראש-חודש לבנות". יום זה נחשב לחג, ובעלת הבית אופה עוגות דבש. נוהגים במשלוח מנות ובמתן מתנות לבנות. הארוס מגיש ביום זה מתנה לארוסתו. בכל בית עורכים סעודה חגיגית לזכר מעשה הגבורה של יהודית.


טו. חג יתרו או סעודת יתרו
ביום חמישי לפרשת יתרו עורכים בבית סעודה, שכל הילדים מצפים לה בקוצר רוח. בסעודה זו משתמשים בכלים זעירים כגון צלחות, כוסות, סכו"ם וכו', שמותאמים לילדים. המנה העיקרית בסעודה היא - בשר יונה. שוחטים יונים כמספר הבנים שבמשפחה. בסוף הסעודה מגישים לילדים ממתקים וכמה מיני עוגות זעירות הנאכלות בפורים. רבני תוניס מחו כמה פעמים נגד מנהג זה, אך לא הצליחו לעקרו. אפשר לראות את מקורו של מנהג זה בכבוד הניתן לילדים שב"כותאב" (חדר), שהגיעו לשלב "הפרשה", הוא השלב השלישי בלימודיהם, וידעו לקרוא בפעם הראשונה את עשרת הדברות. במרוצת הזמן הפכה החגיגה לחגם של כל הבנים, ללא הבדל. סעודת יתרו מזכירה גם מגפת אסכרה, שהסתיימה בשבוע פרשת יתרו.


טז. פורים
1. בשבת זכור לפני קריאת התורה שרים המתפללים את הפיוט "מי כמוך ואין כמוך" לר' יהודה הלוי. את הבית המתחיל ב"אדון חסדך בל יחדל" שרים גם בפורים אחרי חזרת העמידה.

2. כבר בשבת זכור היו הילדים נושאים בתהלוכה את דמות המן (דמות עשויה מבגדים ממולאים הנישאת על גבי אלונקה) ברחובות הרובע היהודי; בהגיעם למקומות המרכזיים שבו היה אחד הילדים נושא דרשה על המן ("השכבת המן" - התפרסמה בדפוס). ואילו בערב פורים היו ילדי ה"כותאב" (החדר) נוהגים לשרוף את דמותו של המן (דמות עשויה קרטון או נייר) תוך אווירה של שמחה.

3. ביום צום אסתר נהגו הנערות לגזור תלתל משערותיהן הארוכות ולהשליכו בבאר, בבקשן מאסתר המלכה ליתן להן קצת מיופייה. אחרי מלחמת העולם הראשונה, כאשר הפסיקו הבנות לגדל את שערותיהן, נתבטל מנהג זה.

4. את המגילה קוראים בערב גם בבית, למען הנשים שאינן נוהגות לבקר בבית-הכנסת, וגם למחרת היום קורא אותה בעל-הבית פעם נוספת לפני תחילת הסעודה החגיגית של הצהרים. בהגיעו ל"המן" הוא דופק באגרוף על השולחן, ואילו בבית-הכנסת מכים ברגל על הרצפה. המלה "פורים" שבסוף המגילה נאמרת על ידי כל הקהל בקול רם.

5. מנהג אפיית אוזני המן בצורת משולש אינו ידוע אצל יהודי תוניס. עקרת הבית אופה לקראת פורים עוגות מטוגנות וטבולות בדבש: ה"מאקרוד" - עוגת סולת ממולאת תמרים; ה"דבלה" - רצועות של פת מגולגלות על עצמן ודומות לאוזן. גם שומרים מן העוגות שנאפו לחנוכה ואוכלים אותן בפורים, כדי לקשור נס עם נס.

6. הילדים מקבלים מתנות פורים מהוריהם. הארוס שולח לארוסתו מתנה יקרה ומגש מלא עוגות שונות, שנקרא "צינייה". באי בתי-הכנסת ממלאים את כיסיהם במטבעות כסף קטנים כדי לחלקם לעניים. כל מתפלל עובר בין הקהל ואוסף נדבות בכנף טליתו, לנדבות בסתר. בעל הבית מכין מטבעות המיועדים לכל הבא לבקש את "פורימו" (מתנת פורים שלו).


יז. ראש-חודש ניסן
1. בין פורים לפסח נוהגים להתאסף בבית-הכנסת ולשיר בין מנחה למעריב פיוטים מיוחדים, על ידי חזנים ובעלי קול ערב.

2. בערב ראש-חודש ניסן מכינה בעלת הבית עוגות דבש - כדי שהשנה תהיה מתוקה. אחרי תפילת מעריב ניגשים כל בני המשפחה בתור אל כוס ה"קאנדיל", הנדלק בבית בכל ערב ראש-חודש, וטובלים בו תכשיט או מטבע כסף או זהב, ובפיהם ברכות לשנה החדשה.

3. בכמה קהילות שבדרום תוניסיה מתאספים כל בני המשפחה מסביב לקערה של "בסיסה" (חטים ושעורים עם כוסבור וכמון, הכל טחון ומנופה היטב, שעליהם מוסיפים קצת סוכר, שקדים ותמרים). ראש המשפחה לוקח בימינו ומוזג בשמאלו שמן לתוך התערובת הזאת, בוחש במפתח ואומר דברי תפילה קצרים, המתחילים "אתה ה' הפותח את הכל, פתח לי..." וכו', טועם ונותן לכל בני המשפחה לטעום.

4. כדי לשמור על הקשר בין נס אחד למשנהו אוכלים בערב זה כמה עוגות דבש שנשמרו מפורים. בראש-חודש ניסן רוכש בעל הבית שה, שאותו שוחטים בי"ג לחודש.


יח. חג הפסח
1. בהגיע חבילת המצות לבית, לוקחת בעלת-הבית את המצה הראשונה ומפרישה אותה הצידה. מצה זו שורפים בערב פסח הבא עם החמץ או אחרי סוכות, עם שרידי שער הסוכה.

2. בשלושה עשר לחודש, אחרי שחיטת השה שנעשית בחצר הבית, טובל אחד מבני המשפחה את כף ידו בדם ומסמן בטביעת ידו את הקיר החיצוני.

3. לפני בדיקת חמץ מחביאה עקרת הבית כמה חתיכות לחם קטנות (עפ"י רוב - עשר) במקומות שונים בבית, לאחר שעטפתן בנייר. בעל הבית עורך את חיפושיו לאור הנר, כשהוא מחטט בחורים ובסדקים. החתיכות שהוחבאו נשמרות בתוך כלי עד למחרת היום ונשרפות יחד עם הכלי בשעת ביעור חמץ.

4. אור לארבעה עשר בניסן, אחרי בדיקת חמץ, צולים חלק מבשר השה. אלה שאין ידם משגת לקנות שה, מקבלים בשר זה מקרוביהם. אין אוכלים את הבשר הצלוי על יד שולחן ערוך, אלא יושבים על הרצפה ואוכלים אותו בחיפזון.

5. בבתי-הכנסת מסיימים מסכת ועורכים סעודת סיום, בה משתפים את הבכורים, כדי שהללו לא יצומו. המלה "סיום" עברה גלגולים רבים, והיום קוראים בשם זה לכל הפירות היבשים המוגשים בשעת חגיגה זו. בעל הבית דואג להביא מן ה"סיום" לאשתו (אם היא בכורה) ולבתו הבכורה שלא ביקרו בבית-הכנסת.

6. בסעודת הצהרים של ערב פסח אוכלים אורז מבושל, שכן האורז מותר לאכילה אצל יהודי תוניס בכל ימות החג. עם זאת מקפידה עקרת הבית לברור היטב את כל האורז המיועד לפסח עובר לחג ומסירה ממנו כל גרגירי התבואה שהתערבבו בו, ואמנם אין קונים אורז בחג. לעומת זאת אסורה בפסח אכילת החומוס אצל כמה משפחות (אולי משום דמיון שמו למלה חמץ, אותה מבטאים - "חמס").
גם את היין מסננים עובר לחג, מפני חשש חמץ.

7. כאשר חל יום טוב ראשון של פסח ביום הראשון לשבוע, קוראים לשבת שלפניו "כול וכימאל" (אכול וחסל).

8. בתפילת מעריב, לאחר מזמור החג, פותח שליח-הציבור בפיוט זה:
"פעולות אל מה נוראות ועוצמת ידו מה רבה
רם על שבח והודאות ונעלה על כל מרכבה
גאה גאה על נבראות יום שת הים לחרבה
יתגדל עושה נפלאות ויתקדש שמיה רבא".
פיוט זה, שסימנו "פרג'י" (כנראה על שם מחברו פרג'י שוואט), היה מיועד בתחילה לחג הפסח בלבד, אבל לאט לאט הונהג לשיר אותו בכל ערבי החגים, פרט לימים הנוראים.

9. הקערה של ליל הסדר מכילה: שלוש מצות, זרוע כבש (הנקרא "דרע"), חרוסת, כרפס, ביצה, חסה (היא מרור) והיא מכוסה במפית נאה המיוחדת לצורך זה. אחרי הקידוש מסובב אחד מבני המשפחה את הקערה שלוש פעמים מעל ראשם של כל המסובים, כשהם שרים יחד "אתמול היינו עבדים...".

10. בהגיע בעל הבית לקטע "דם ואש ותימרון עשן", הוא שופך מעט יין מכוסו בתוך הקערה שבה נטל ידיו, וזאת בשעת הזכרת כל אחת ממלות אלה, וכן יעשה בשעת הזכרת עשר המכות. ובשעה שהוא שופך מהיין, שופך המחזיק בקערה בה מעט מים, ואילו המסובים אומרים: "ה' יצילנו" אחרי אמירת שם כל מכה ומכה. בשעת הזכרת המכה האחרונה - מכת בכורות - מרוקן בעל הבית את כוס היין בקערה. אסור להם למסובים להסתכל בשפיכת היין והמים ואף אסור להם לדבר, עד אשר תשפוך בעלת הבית את היין והמים שבקערה במקום טמא.

11. המנהג להניח לילדים לשאול את הקושיות אינו ידוע, ובכמה קהילות אף אין יודעים על גניבת האפיקומן על ידיהם.

כשמגיעים לקטע "מצה זו" שבמשנת רבן גמליאל, מגלה בעל הבית את הקערה ומצביע על המצה. בקהילות רבות אף נהגו להעביר את המצה מיד ליד ולומר שלוש פעמים: "מצה זו". אותו מנהג קיים לגבי הקטע "מרור זה". ונראה שנהגו גם לקחת ביד את הזרוע, אך לא בשעת אמירת הקטע "פסח שהיו אבותינו אוכלים" וכו', כי אם עוד קודם לכן, בהגיעם לדרשה "ובזרע נטויה - זו החרב", כי בכמה הגדות מקומיות מודגש, שלגבי הזרוע יש להסתפק בהצבעה עליה בלבד.

12. המאכל העיקרי בליל הסדר הוא ה"מסוקי", שמובנו - "מוגש", מין תבשיל המכיל ירקות מכל המינים, בשר של כבש ומצות מבושלים. למחרת מכינה בעלת הבית מין סופגניות מקמח מצות וכן מצות טבולות בדבש.

13. בסיום הסעודה מחלק בעל-הבית לכל אחד מהמסובים שתי פרוסות מהאפיקומן, אחת על חברתה. על המסובים לאכול את הפרוסה העליונה בלבד ולשמור על השניה במשך כל ימות השנה - לסגולה טובה (בין היתר היא מרגיעה ים סוער).

14. הסדר מסתיים בשירת כל שיר השירים, בפיוט "כי לו נאה", בחד-גדיא (בתרגומו בערבית) ובכמה שירים בניב המיוחד של יהודי תוניס, כגון השיר הידוע "כיליני נסכר יא יהודי" ( = הנח לי להשתכר יהודי). בסיום הסדר שמה עקרת הבית מעט חרוסת בצד, על מנת להדביק אותה מיד אחרי החג על משקוף הבית, ליד המזוזה.

15. בשביעי של פסח היו מתפללים שחרית ומוסף בשפת הים וחוזרים לבית-הכנסת בתהלוכה עממית: אחד מתחפש לאהרן ואחד למשה רבנו. במשך כל הדרך שרים את שירת הים ופזמונים שונים, כשהצופים שופכים על משתתפי התהלוכה בושם וזורקים עליהם פרחים. בבית-הכנסת קוראים בתורה ושומעים דרשה מיוחדת מהרב.

16. ביום השמיני של פסח עומדים שלושה אנשים ליד המפטיר. המפטיר קורא פסוק אחד של ההפטרה ("עוד היום" - ישעיה י, לב) בעברית; אחריו קורא השני אותו הפסוק בתרגומו הארמי, השלישי - בערבית של יהודי תוניס, ואחריו הרביעי - בצרפתית, וחזור חלילה, פסוק פסוק, עד סוף ההפטרה. קונטרסים מיוחדים שהודפסו בתוניס כוללים את טקסט ההפטרה עם שלושת התרגומים הנ"ל.

17. במוצאי החג, אחרי ההבדלה, מפזר בעל-הבית עלי חסה על רהיטי ביתו ואומר: "כאדדר נה ואלעאם אכדרי" (שמנו ירק שתהיה השנה כולה ירוקה).


יט. ספירת העומר וימי העומר
1. בליל שני של פסח, לפני תפילת מעריב, מחלק שמש בית-הכנסת גבישי מלח קטנים בין קהל המתפללים. את המלח הזה מחזיקים בידיהם בעת שמברכים על ספירת העומר ושומרים אותו כל ימי הספירה, לסגולה טובה.

2. הנשים אוסרות על עצמן כל מלאכת תפירה וכדו' בימי הספירה, ובייחוד בערב.

3. אין נוהגים לערוך חגיגת בר-מצוה בימי הספירה, אלא מקדימים או דוחים אותה.

4. בפסח שני אוכלים מצות במקום לחם, לפחות בארוחה אחת.

5. המאורע העיקרי ביום זה הוא ההילולה דרבי מאיר בעל הנס. כל מי שניצל ממחלה או מסכנה נודר, או שקרוביו נודרים לו, לערוך אצלו סעודה לכבוד רבי מאיר או לכבוד רבי שמעון בר-יוחאי (לפעמים עורכים את שתי הסעודות). רבנים, בני המשפחה, קרובים ושכנים מוזמנים לסעודה זו1, וחובה להשתתף בסעודות רבות ככל האפשר. את הבית מקשטים בשרשרות נייר צבעוני ובפרחים, ומדליקים פמוטים הנושאים נרות לרוב. מגישים כיבוד עשיר וקוראים פרקי משנה, בעיקר ליקוטים מדברי רבי מאיר ורשב"י, שנדפסו בספרים מיוחדים. הסעודה חייבת לכלול את שירת בר-יוחאי, המושרת במנגינה חגיגית מיוחדת ובסילסולים רבים, והיא מסתיימת בקדיש דרבנן. סעודות אלה נערכות בדרך כלל ביום, כי בערב נוהרים היהודים בהמוניהם לבית-הכנסת בנושאם נרות דולקים.

המנהג לגזוז את שער הילדים בל"ג בעומר אינו ידוע.


כ. חג השבועות (עצרת)
1. ליל שבועות הוא ליל שמורים. בבתי-הכנסת לומדים כל הלילה. רבים נודרים לערוך את הלימוד בבתיהם, לימוד שנמשך כל הלילה, בהשתתפות רבנים ותלמידי-חכמים. לילה זה נקרא בפי יהודי תוניס בשם "מביתה" (ליל שמורים), ובו לומדים פרקי משנה, גמרא, זוהר, שרים פזמונים שונים, ובייחוד את השיר "בר-יוחאי". המזמינים עורכים סעודת מצוה לכבוד המשתתפים. בסיום הלימוד מתפללים תפילת שחרית ואח"כ ניגשים כל המשתתפים לבית-הכנסת, לקריאת התורה.

2. בארוחת בוקר נוהגים לאכול מאכלי חלב (הכנת מאכלי גבינה וחמאה היא דבר נדיר מאד אצל יהודי תוניס). בכמה קהילות אוכלים מצה אחת הנשמרת מימי הפסח. אחרי ארוחת הצהרים מתאספים בני המשפחה לקריאת מגילת רות והאזהרות של רבי יצחק בן ראובן על תרי"ג מצוות. אח"כ נערכת בבית-הכנסת הקריאה לאלה שלא קראו בבית. בדרך כלל נושאת תפילת מנחה אופי חגיגי, והיא מלווה דרשה בענייני היום.


כא. בין המיצרים ותשעה-באב
1. הימים שבין י"ז בתמוז ותשעה-באב נקראים אצל יהודי תוניס בשם "היאמת תקאל" (הימים הכבדים). כל יום בשעה הצהרים קוראים בהם תיקון חצות. בשלוש השבתות שלפני תשעה-באב קוראים את ההפטרה בלחן עצוב מיוחד, ורק את הפסוק האחרון קוראים בלחן הרגיל.

2. אין אוכלין בשר מראש-חודש אב עד יום י' בו, אך נוהגים לאכול בשר מלוח או נקניק. בתי המטבחיים שבתוניס היו סגורים במשך תשעה ימים אלה.

3. יום תשעה-באב נקרא אצל יהודי תוניס בשם "נהאר הגין", ונוהגים לבקר בו בבית-הקברות.

4. בערב תשעה-באב, בסיום הסעודה המפסקת, חייב כל אחד מבני המשפחה לאכול ביצה קשה שלמה.

5. יש מיהודי תוניס שמושחים בליל תשעה-באב את פתח ביתם ואף ידיהם ורגליהם בשום, כדי להרחיק את העקרבים (יסוד המנהג הוא באמונה, כי העקרבים יוצאים מחוריהם בליל זה).

6. בשעת התפילה יושבים על הרצפה. על הקינות הרגילות בתפילות תשעה-באב מוסיפים קינות על מאורעות עצובים שאירעו בשנה החולפת, כגון: קינה על הריגתו של רב מקומי, על פרעות ביהודים, על מות אישיות יהודית חשובה וכדומה. קינות אלה שנתחברו בערבית יהודית על-ידי סופרים מקומיים, נשתמרו, והן מהוות ספרות עשירה.

7. בתפילת שחרית מניחים את התפילין, אך חולצים אותן לאחר העמידה. ההפטרה נקראת גם בתרגומה הערבי. אין מניחים את ספר-תורה על התיבה אלא על שרפרף ומכסים אותו בבד שחור. שמש בית-הכנסת עובר בין הקהל כשצלחת מלאה אפר בידו, וכל אחד מהמתפללים שם קצת אפר על מצחו.

8. בשעות המוקדמות של אחה"צ מסתיים האבל. בעלת הבית יכולה לסדר את הבית, כי עד שעה זו היה אסור לה לגעת אפילו בכלי ניקוי או להציע את המיטות. בשעה זו היו השוחטים מוציאים את הסכינים, אותן שמו במקום סתר עוד בראש-חודש אב. יש שנהגו לגזור באותה שעה בד לבגדים חדשים או לקנות כלים חדשים3. אחדים היו מסיידים את בתיהם. בנוהג זה מביעים את האמונה, כי יום האבל ייהפך בעתיד לבוא ליום של שמחה.

ממנהגי יהדות תוניסיה

ממנהגי יהדות תוניסיה
מרדכי סיטבון ואברהם הטל
ילקוט מנהגים - א', בעריכת א. בן יעקב
בהוצאת המדפיס הממשלתי, ירושלים תשכ"ז

פרק א - התפילה ובית-הכנסת


תוכן הפרק:
א. נוסח התפילה
ב. ארגון התפילה וסדרי בית-הכנסת


א. נוסח התפילה
יהודי תוניסיה מתפללים בנוסח ספרד, כפי שהוא מובא בסידורים שמשתמשים בהם רוב בני עדות המזרח, עם שינויים קלים.


ב. ארגון התפילה וסדרי בית-הכנסת
1. הבימה, שעל ידה מתפלל הש"ץ ואשר נקראת אצל יהודי תוניס בשם "תיבה", נמצאת על פי רוב באמצע בית-הכנסת.

2. הספסלים מכוסים לרוב מחצלות, והכיסאות מסודרים בדרך כלל בצורת "ח" או בצורת רבוע, כך שכל מקומות הישיבה יפנו אל ההיכל.

3. על קירות בתי-הכנסת התוניסאיים תלויות מנורות הנקראות "קאנדילים". ה"קאנדיל" הוא כעין כוס גדולה, שממלאים מחציתה מים ועליהם נותנים שכבה דקה של שמן, אותו מבעירים באמצעות פתילה עשויה צמר גפן. מדליקים אותו בערבי שבתות ובערבי מועדים, לזכר נשמות נפטרים. לוח עץ קטן וטבעת עץ, הכרוכה בו, נושאים את הכוס ומאפשרים לתלותה על הקיר. לוח זה מצופה לרוב כסף. הוא מקושט יפה, והצורף חורת בו את שם הנפטר ואת תאריך פטירתו. ה"קאנדילים" עשויים באומנות מיוחדת ועשיית ה"קאנדילים" הפכה לענף בקרב הצורפים.

ליד ה"קאנדילים" הפרטיים ישנם בבתי-הכנסת "קאנדילים" לזכרם של הצדיקים: ר' מאיר בעל הנס, ר' שמעון בר-יוחאי, וכן של רבנים מקומיים כר' חי טייב, שנרם דולק תמיד - תרומתם של אלה שנדרו נדר להדליקם.

4. כל מתפלל מרגיש עצמו חייב להעיר לשכנו על פרטים השייכים להתנהגותו בשעת התפילה, כגון על ציציות שבמקרה נוגעות ברצפה, על ישיבה בשילוב רגלים וכדומה, דברים הנראים כ"עבירות". עומד המתפלל, עליו לחכות בעמידה עד סוף אמירת הקדיש (או עד "תתקבל") וכן בשעת החזרה על העמידה, כלומר לא יתיישב בשעת אמירת תפילות אלה.

5. תפילת שחרית שבציבור מתחילה ב"ברוך שאמר", ואילו את כל החלק שלפניו, שנקרא בשם "פתיחה", קורא המתפלל ביחידות. כאשר מגיעים למלים "ואתה מושל בכל" שב"ויברך דוד", תורמים צדקה בקופות המרובות הנמצאות בבית-הכנסת. לפי מנהג אחר תורמים שלושה מטבעות באמירת המלים "והעושר והכבוד מלפניך", כדי לציין שהעושר והכבוד תלויים בה' ולא באדם. בקריאת-שמע, כשמגיעים למלים "ה' א-להיכם אמת", מונה המתפלל את שלש-עשרה המידות על ידי נגיעה בקשרי אצבעותיו. בשעת ברכת-כוהנים מכסה האב את ראשי ילדיו בטליתו ומברך אותם. כל אדם יכול להכניס את ראשו מתחת לטליתו של רבו או של איש מכובד בשעת ברכת כוהנים.

6. בחזרה של העמידה, כשאומר השליח-ציבור "מוריד הטל" או "משיב הרוח...", עונה הקהל: "לברכה"; וכן כשהוא אומר "וכל החיים יודוך סלה", עונים: "חי העולמים". בשעת אמירת הקדיש, אחרי המלה "תתקבל", אומר הקהל: "קבל ברחמים וברצון אח תפילתנו".

כב. ציצית
1. מיום הבר-מצוה מתחיל הנער ללבוש "ציצית קטן" ולהתפלל בטלית גדול.

2. נהגו לקשט את ארבע הכנפות של טלית הבר-מצוה או החתן. קישוט זה נעשה ע"י האם או קרובה שיודעת את המלאכה. הדוגמא הייתה שונה מטלית לטלית.


כג. תפילין
1. הבתים של התפילין קטנים בדרך כלל מבתי התפילין של יהודי אירופה.

2. החסידים שבעם מניחים שני זוגות תפילין, של רש"י ושל רבנו תם, שק התפילין משמש קופה קטנה ובה מכניס המתפלל מידי יום ביומו סכום קטן, אותו תורם לקרן מיוחדת: ישיבה, ת"ת, הכנסת כלה וכדומה.

כד. חתונה
1. שמונה ימים לפני החתונה שולח הארוס לארוסתו טנא מרופד בבד סטין ובו מתנת הנישואין: בשמים, זוגות נעלים, דברים יקרים שונים, שקיות קטנות מלאות פירות יבשים, כגון אגוזים ושקדים, שקיות אבקת תנאה ועלים יבשים מאותו צמח, בצרוף שני נרות גדולים שיודלקו תחת החופה. לערב החנאה מזמינים אורחים רבים ומגישים כיבוד עשיר.

2. בשבת שלפני יום הנישואין מוזמנים הארוס וחבריו לביתה של הארוסה למשחק חטיפת התרנגולת (כ'תפאן חד'אג'ה). על הארוס לחפש בכל הבית תרנגולת (ממולאה ומוכנה לאכילה) שהוסתרה באיזה מקום. המגלה את התרנגולת זוכה בתשואות. המשחק מסתיים בארוחה.

3. ברכת הנישואין נאמרת על-ידי הרב בבית-הכנסת או בביתו של אחד מבני הזוג. המנהג לקרוא את הכתובה לפני אמירת הברכות אינו ידוע בתוניס. הכיבוד המוגש לאורחים הוא קל בדרך כלל: שקיות קטנות של סוכריות (עפי"ר סוכריות מיוחדות ממולאות שקדים).

4. ביום ה' שלאחר הנישואין נערך משחק בביתו החדש של הזוג, בנוכחות כמה אורחים, עפי"ר חוג מצומצם של קרובים וידידים. הבעל ואשתו מנסים את כוחם בחיתוך דג. עושים כל מיני תחבולות כדי להפריע את הבעל, ע"י שמגישים לו סכין קהה, או שמכניסים חתיכת עץ בתוך הדג, ומכל מקום דואגים שהניצחון יהיה לצד האישה.

5. בשבת שלאחר החתונה הולך החתן לבית-הכנסת בלווי זמרים. שם מוציאים לכבודו ספר-תורה נוסף. הוא עולה "ששי", אבל במקום הקטע של פרשת השבוע קוראים את הקטע "ואברהם זקן" עם תרגום (פסוק מהתורה, פסוק בתרגום ארמי ופסוק בתרגום לשפה הערבית של יהודי תוניס). הקהל מוזמן לביתו של הזוג, שם מוגש כיבוד, והרב של בית-הכנסת מברך את שבע הברכות בלי ברכות הקידושין.


כה. הולדת בנים
1. לידתו של בן זכר מתקבלת ביתר שמחה מאשר לידתה של בת. כשמתקרב יום הלידה, מבקש האב בבית-הכנסת את מצוות פתיחת ההיכל והוצאת ספר-תורה. לפני הוצאת הספר הוא אומר "ותוהב לי בנין דכרין דעבדין רעותך".

2. רוב הלידות היו נעשות בבית בעזרת מילדות. בהתקרב עת הלידה ובזמן צירי הלידה קורא הבעל בספר יונה, כשהוא עומד ליד המזוזה.

3. בהיוולד בן זכר נוהגים להדביק על דלת חדר האם והתינוק עלון "שמירה לילד וליולדת", הכולל ברכה למען היולדת, ברכות המילה, "שיר המעלות אשא עיני" (תהלים קכא) ולחש נגד עין-הרע.

4. "שבת סימן טוב" היא השבת שבין לידתו של הבן לבין יום המילה. בבית-הכנסת עולה האב "ששי" והוא מזמין את הקהל לביתו. זמרי הת"ת והקהל שרים שם פיוטים מיוחדים ומרבים ב"מי שברך" לכבוד "אבי הבן".

5. ערב יום הברית נקרא "בילאדא" (ליל שמורים). לפנות ערב באים לבית היולדת קרובים וידידים רבים לברך את ההורים. לאורחים מוגשת סעודה הכוללת "בריק" (עלי בצק מקופלים בצורת משולש, מטוגנים בשמן וממולאים ברסק תפוחי-אדמה, תבלין וחתיכות ביצים קשות), פולים מבושלים, ערק תאנים הנקרא "עראקי" ועוגות בדבש. האורחים מביאים לרוב בערב זה את מתנותיהם. כנראה שמקור מנהג זה הוא במעשה שקרה לרב ר' צמח צרפתי. מספרים עליו שפעם היה חולה זמן רב ונאמר לו שיבריא, בתנאי שילך ללמוד תורה בביתו של ילד בלילה שלפני ברית המילה שלו. ומכיוון שאמנם החלים הרב, נתקבל הדבר ונתפשט כמנהג ללמוד תורה בלילה שלפני הברית בביתו של הילד. במרוצת הימים הפך הדבר לערב לימודים ושמחות, שאליו מוזמנים תלמידי-חכמים שלומדים "זוהר" כל לילה. כעבור זמן תפס עניין השמחות מקום חשוב ונכבד יותר מן הלימוד.

6. פינה אחת בבית מוקדשת לאליהו הנביא: על כסא או ספסל מונחים כמה ספרי קודש - בעיקר ספרי זוהר - מכוסים בד יפה (סטין או משי).

7. ביום הברית שרים פיוטי שמחה מיוחדים לפני ואחרי המילה. הכיבוד הוא קל וכולל צמוקים, פירות יבשים (אגוזים, שקדים) וכוסיות "ערק". בין קהל הנוכחים מחלקים ענפי "ריחאן" קטנים לברכת הבשמים. מאמינים, כי אישה עקרה שתשב בשעת המילה תחת הכסא הגבוה שעליו יושב הסנדק, תזכה בפרי בטן.

8. ביום הברית אין סעודות מיוחדות, אך על ההורים להתכונן לחגיגת "תלת-לילה" (הלילה השלישי). למחרת יום המילה, בערב, באים קרובים וידידים. תלמידי-חכמים באים לשם לימוד זוהר, לימוד הנמשך עד לשעה מאוחרת בלילה. ערב זה מוקדש לאליהו הנביא, ולפיכך אין להזמין את האורחים ואף את הרבנים במפורש כי אסור למוזמנים להתעלם מההזמנה. האפשרות לבוא ללא הזמנה נוצלה על-ידי עניים רבים שבאו לסעוד בחינם, ומכאן הביטוי ההיתולי "אורח תלת-לילה" או "רב תלת-לילה". הכיבוד הוא עשיר מאד וכולל ארוחה שלמה. מרבים בפיוטים ובשירים.


כו. בר-מצווה
1. חגיגת הבר-מצוה נערכת בימים ב' או ה' בלבד. בערב החגיגה נוהגים לעשות את "התספורת" בביתו של הנער. הנער מזמין לביתו את חבריו, שיסתפרו יחד אתו. נהוג, שהספר משמש גם מלצר בשעת החגיגה. באותו ערב מקבלת משפחת הנער אורחים ומגישה להם את הכיבוד המאפיין את כל סעודות השמחה, בריק, פולים מבושלים, כוסיות ערק וכדומה, וגם ניתנת ארוחה הכוללת מאכלי בשר.

2. בבוקר, לאחר שהנער מברך שהחיינו על הציצית-קטן, מלבישים אותו קרוביו את הבגדים העליונים. זמרי הת"ת, חבריו וקרוביו מלווים אותו בשירים ובזמירות עד שמגיעים לבית-הכנסת. שם מלביש אותו האב את הטלית, והנער מניח את התפילין לראשונה. הטכס המרכזי הוא עלית הנער לתורה, בלווי שירים ופיוטים מיוחדים. המשפחה מחלקת מי קולון או מי בושם לכל הנוכחים. מרבים במתנות כסף בשעת העלייה וכן באמירת "מי שבירך". בחזרם מבית-הכנסת מקבלים המשתתפים ארוחה קלה וקרה, ובשעות הצהרים מוגשת להם ארוחה עשירה - עפי"ר קוסקוס עם בשר.

3. מועד חגיגת הבר-מצוה אינו נקבע על פי יום הולדת הנער והיא יכולה להיערך במשך כל השנה השלוש עשרה של הנער. לכן אין חוגגים בר-מצוה בימי העומר או בין ר"ח אב לט"ו בו וכדו', כי תמיד קיימת האפשרות להקדים או לדחות את מועד החגיגה בתוך השנה השלוש עשרה.


כז. אבלות
1. מיד אחר הפטירה מניחים את הגופה על הרצפה, מכסים אותה בסדין ומניחים עליה ככר או פרושת לחם ומסמר. עקרת הבית מכסה בסדינים או בשמיכות את כל המראות שבבית, והיא ושכנותיה שופכות את כל המים שנמצאו בכלים השונים שבבית בשעת הפטירה.

2. משעה שנמסר ל"חברה" על הפטירה, מעמידים ליד הגופה שני נרות גדולים, אחד ליד הראש ואחד לרגלי הנפטר.

3. קרובי המשפחה דואגים להדפסת מודעות-אבל ולהדבקתן ברחובות העיר, ובייחוד ליד פתח בית הנפטר. מודעות אלה הן קטנות (ברוחב עשרים ס"מ בערך) ותמיד הן מנוסחות בשתי שפות, טקסט מול טקסט. (בתוניס העיר היה קיים בית-דפוס מיוחד, שעסק בהדפסת מודעות-אבל בלבד). על שער בית הנפטר תולים וילונות שחורים גדולים. ליד פתח הבית מעמידים שולחן מכוסה שחורים ועליו פנקס, שבו רושם כל אחד מן המנחמים את שמו, כתובתו וכמה מלי תנחומים. לפני הלוויה תולשים את דפי הפנקס ומוסרים אותם לידי משפחת הנפטר.

4. בני המשפחה הקרובים של הנפטר מתלבשים בשחורים, והגברים אינם מסתפרים ואינם מסירים הזקן במשך שלושים עד ארבעים יום. בני הנפטר אין עושים כן במשך מאה יום. אולם, אם חל חג בתקופה זו, לוקח תלמיד-חכם או ידיד את המתאבל אל הספר.

5. הלוויה נקראת "מטאה". כאשר מלווים איש, אומרים את הפיוט "קול ברמה נשמע" וממשיכים ב"עת שערי רצון", ואילו בלווית אישה אומרים "אשת חיל", בניגון-אבל.

6. אם מת אדם בשיבה טובה, מוסיפים פיוטי שמחה, כגון בר-יוחאי. נושאים את הארון על הכתפיים עד מקום הקבורה, עושים הקפות מסביב לארון, ומחלקים צימוקים ופירות יבשים לשם ברכה. בהלוויה של רב נוהגים לשאת את הארון על הכתפיים או על קצה האצבעות. כשנרצח יהודי, מלווים אותו בצעקה: "א-ל נקמות ה', א-ל נקמות הופיע" ונושאים את ארונו כארונו של רב.

7. בחזרה מבית הקברות מתחיל האבל באכילה סמלית של לחם וזיתים, המוגשים על-ידי הרב.

8. ביום השלישי אחרי הפטירה מבקרים קרובי הנפטר בבית-הקברות, ובייחוד הנשים שביניהם, כי הן אינן משתתפות בהלוויה. ביקור זה הוא חטוף, בניגוד לביקורים האחרים, שנערכים בכל יום ששי בשבוע, בכל ערב ר"ח, ובערבי המועדים של השנה הראשונה.

אין נוהגים לכבד את המנחמים באוכל, לא בבית ולא בבית-הקברות.

9. השבת הראשונה שלאחר הפטירה נקראת "שבת הדרש". קרובים וידידים באים לנחם את המשפחה. נוהגים להזמין את הרב לשאת דרשה ולומדים משניות. אין מגישים כיבוד.

10. השבת הרביעית שלאחר הפטירה נקראת "שבת דרש החודש". גם בו נערך הטכס הנ"ל.

11. בשבת השלישית שבחודש האחד-עשר אחרי הפטירה עורכים את דרש השנה. בכל ה"דרשות" הנ"ל דואגת המשפחה להדפסת מודעות מיוחדות, כדוגמת מודעות האבל.

12. היום שבו מסתיימת שנה מלאה מיום הפטירה נקרא "פטירה". ביום זה מעבירים אל בית-הכנסת את "הקאנדיל" לזכר הנפטר, שהודלק בבית משעת הקבורה. מדליקים אותו בערבי שבתות, בראשי-חודשים ובמועדים.

ממנהגי יהדות תוניסיה -שבת

ממנהגי יהדות תוניסיה
מרדכי סיטבון ואברהם הטל
ילקוט מנהגים - א', בעריכת א. בן יעקב
בהוצאת המדפיס הממשלתי, ירושלים תשכ"ז

פרק ב - שבת


תוכן הפרק:
ג. ההכנות לשבת
ד. סדרי ליל שבת ומאכליו
ה. תפילות שבת
ו. מוצאי-שבת והבדלה


ג. ההכנות לשבת
1. רוב ההכנות לשבת מוטלות על האישה. תפקיד בעל הבית מסתכם בהבאת ממתקים ומעדנים לשבת, לרבות זר ההדס והיסמין לברכת הבשמים שמברכים לפני הקידוש. רבים מיוצאי תוניסיה שהתיישבו במושבים ובאזורי פיתוח שתלו בגינתם הדס ויסמין, כדי להמשיך במנהג זה.

2. משתמשים בנר שבת אחד, הוא "קאנדיל שבת", המונח על אצטבא מיוחדת ולא על השולחן.

3. את השולחן הערוך מכסים במפה לבנה, ללא כל קישוט, מלבד הדס או פרחי יסמין המונחים עליה.


ד. סדרי ליל שבת ומאכליו
1. בבתים אחדים נהגו להתפלל בערב שבת בבית, אך רבים התפללו בבית-הכנסת.

2. לאחר תפילת ערבית, כשחוזר בעל הבית לביתו, אומר ג' פעמים "שבת שלום ומבורך". אחר-כך הוא שר "אשת חיל" וארבעה פסוקי "שיר השירים" שסימנם "יעקב": "ישקני מנשיקות" וגו'; "עורי צפון" וגו'; "קול דודי הנה זה בא" וגו'; "באתי לגני" וגו'.

3. לאחר שכל בני המשפחה ברכו על הפרחים או על הירק הריחני "בורא עשבי בשמים" או "בורא עצי בשמים", מוזג בעל הבית מעט מים בכוס הקידוש ומקדש בעמידה. כשאומר "סברי מרנן", כולם עונים: "חיים". מעבירים את כוס הקידוש לפי הגיל בין כל בני המשפחה. אחרי הקידוש נוהגים לנשק את ידו של זקן המשפחה, המשיב "יברכך ה'..." כשהוא מניח את ידו על ראש אלה שחלקו לו כבוד. בכמה בתים מתנשקים כל בני המשפחה ומאחלים זה לזה "מבורך!", קיצור של "שבת שלום ומבורך".

4. אחרי ברכת "המוציא" מוגשת ארוחת שבת. יש לציין, כי בעל-הבית אינו מוסר לידי המסובים את פרוסת "המוציא", כדי לא להזכיר את סעודת האבל, והוא מסתפק בהנחת הפרוסה על השולחן. מטעם זה גם אין אוכלים זיתים בארוחת ליל שבת.

5. המאכל של ליל שבת הוא ה"קוסקוסו" (כך שמו המקורי, "קושוקשו" או "קסוקסו" בלשון יהודי תוניסיה), שעשוי מפתיתי סולת שנתבשלו באדים (ושממלא במידה מסוימת את מקומו של הלחם). מאכל זה חייב לכלול תוספת של מרק וקציצות בשר וירקות מבושלות. בערב זה אין נוהגים לאכול דגים, אפילו כמנה שניה, כי הם נחשבים לאוכל דל. כנגד זה מופיע הדג בסעודה השלישית, לשם מצווה.


ה. תפילות שבת
1. בליל שבת, בין מנחה למעריב, שרים המתפללים "בר-יוחאי", "אשת חיל" ו"שיר השירים" (במלואו). שאר התפילה כמו אצל עדות המזרח, אף כי בלחן שונה. את "לכה דודי" שרים בעמידה וחוזרים על הבית הראשון אך ורק לפני "בואי בשלום". בקהילות רבות פונים המתפללים אחורה בשעה שאומרים "בואי בשלום". את התפילה מסיימים בפיוט "יגדל א-להים חי". בשעת היציאה עומד אחד המתפללים ליד שער בית-הכנסת ומגיש לקהל הדס, לשם ברכת בשמים.

2. השכם בבוקר מעירים את המתפללים בביתם לשם אמירת ה"בקשות" המיוחדות לשבת. פעולה זו נקראת בשם "דקא", שמובנו "דפיקה על הדלת לפני הכניסה".

3. בתפילת שחרית של שבת שר הקהל ביחד מ"ברוך שאמר" עד "נשמת" (לשירת הים יש לחן מיוחד); תוך כדי שירת "נשמת" ניגש השליח ציבור אל התיבה וממשיך בתפילה.

אחרי העמידה מתחיל השמש במכירת המצוות (הסכומים המוצעים הם בדרך כלל עשרים ושש או כפל של עשרים ושש): פותח היכל, רימונים, הגבהה, שלישי, רביעי, חמישי, ששי (סמוך), שביעי, משלים ומפטיר. מכירות אלה אינן באות רק להכניס כסף לקופת בית-הכנסת אלא, וזהו העיקר, כדי למנוע מחלוקת מהמתפללים הרבים, הרוצים לעלות לתורה עליות מסוימות. כמה קטעים בתורה מבוקשים יותר מקטעים אחרים, משום שהאמינו, כי העולה בהם יזכה בברכה הכלולה בקטע. בין הקטעים המבוקשים ביותר נזכיר את "כי ברך אברכך" בעליית שביעי של פרשת וירא: "בן פורת יוסף" בעליית חמישי של פרשת ויחי וכיו"ב. גם העלייה ל"משלים" מבוקשת יותר, כי מצורפת לה אמירת הקדיש על-ידי העולה לתורה.

4. בפרשת "בחוקותי", כשבעל קורא מגיע לתוכחה, קורא הקהל את הפסוקים הבאים מספר משלי:
"מוסר ה' בני אל-תמאס ואל-תקץ בתוכחתו", (ג, יא);
"כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה" (ג, יב);
"ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת-טוב" (כד, כה).
בקהילות אחדות קוראים את הפסוקים הנ"ל בסוף התוכחה.

5. בשנים מעוברות, שסימנן העו"ף (ה' - ראש השנה חל ביום החמישי לשבוע; ע' - שנה מעוברת; ו' - את פרשת "ואלה המשפטים"; פ' - פלג לשניים), אין קוראים בתוניס את פרשת "משפטים" בשבת אחת, אלא חוצים אותה לשני חלקים. בשבת הראשונה קוראים בתורה עד "ושמעתי כי חנון אני", ובשבת שלאחריה קוראים מ"אם כסף תלווה" עד הסוף. בשבת הראשונה מפטירים את הפטרת "משפטים" הרגילה, ואילו בשבת "אם כסף" שונים המנהגים באשר להפטרה. בפרשת "בא" מפטירים "משא מצרים" (ישעיה, יט). פרשיות "מטות" ו"מסעי" תמיד מחוברות.

6. העולה קורא לבדו את ההפטרה במלואה בניגון הטעמים, והקהל חוזר אחריו על הפסוק האחרון ועל הפסוק "גואלנו", אותו אומרים לפני הברכות האחרונות. על פי רוב נותנים את קריאת ההפטרה לילדים שלא הגיעו לגיל הבר-מצוה.

7. ספר התורה נמצא בתיק עץ בלי כיפה, מכוסה בקטיפה רקומה. הואיל ואין לו כיפה, מלבישים את הרימונים על המוטות שמחזיקים את היריעה, ולא על התיק. בכל בית-כנסת תוניסאי נמצא ספר תורה קטן, המיועד ל"ספר שני".

8. העולה לתורה אומר לפני הברכה הראשונה: "ה' עמכם", והקהל עונה: "יברכך ה'". כשהוא מסיים את הברכה הראשונה, יורד מהתיבה מי שעלה לפניו. בשעת הקריאה, בעל הקורא עומד כרגיל בצד שמאל והעולה בצד ימין, אך כשזוכה בעל הקורא עצמו בעליה לתורה, עליו לעבור לצד ימין. לפני הברכה האחרונה אומר העולה: "אמת תורתנו הקדושה", כשהוא חוזר למקומו, מברך אותו הקהל באמירת: "חזק וברוך", והוא עונה: "חזקו ואמצו". כשהאב עולה לתורה, הבנים עומדים, וכשהוא יורד, הם מנשקים את ידו, והוא מברך אותם תוך כדי סמיכת ידו על ראשיהם.

9. הגבהת ספר תורה נעשית לפני הקריאה בתורה, כשהקהל שר "וזאת התורה" וגו'. מי שפותח את ההיכל אינו חייב להחזיר את ספר התורה למקומו. מצוה זו ניתנת לכל מבקש.

10. בכמה בתי-כנסת נוהגים לקדש אחרי תפילת מוסף, ללא כל קשר עם מאורע איזה שהוא.

11. לפני הזמן הקבוע למנחה של שבת מתאסף הקהל בבית-הכנסת וקורא תהילים. חזנים או בעלי קול ערב קוראים בתור. כל אחד - פרק, בנעימה מיוחדת. אצל יהודי תוניס יש לתהילים כוח משיכה גדול בשל נעימה מיוחדת זו. תפילת מנחה פותחת בפסוקים "גואלנו ה' צבאות שמו קדוש ישראל", ו"ישראל נושע בה'" וגו', אותם שר כל הקהל. לפני "ובא לציון" נמכרת העלייה "שלישי", ומי שקונה אותה זוכה גם בפתיחת ההיכל. לפני "עלינו לשבח" שרים המתפללים את המזמור קא שבתהילים: "הללויה אודה ה' בכל לבב". בבתי-כנסת רבים עורכים סעודה קטנה אחרי תפילת מנחה, וכשקובעים אותה בשעה לא סמוכה למעריב, הרי הר באו אורח נכבד נושא דרשה בין שתי התפילות. במוצאי החגים ובמוצאי שבתות מיוחדות נושאת סעודה זו אופי חגיגי ומשתתפים בה גם פייטנים.


ו. מוצאי-שבת והבדלה
1. לפני תפילת מעריב של מוצאי-שבת שרים את המזמורים:
"לדוד ברוך ה' צורי" (תהילים קמד),
"הללויה הללו א-ל בקדשו" (שם, קנ)
ו"למנצח בנגינות מזמור שיר" (שם, סז),
בהגיע הקהל אל "ואתה קדוש" מדליק השמש את האורות.

2. ההבדלה נאמרת בנעימה עליזה, כשכל הקהל יושבים. מחלקים בין המתפללים ענפים קטנים של הדס, שנשמרו במקום לח מערב שבת. לפני ההבדלה אומר המבדיל, בנוסח שונה מהנהוג בשאר עדות המזרח, את הפסוקים הבאים:
"ראשון לציון הנה הנם ולירושלים מבשר אתן, כאמור, ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר, כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא, אנא ה' הושיעה נא (פעמיים), אנא ה' הצליחה נא (פעמיים), הצליחנו, הצליח דרכנו, הצליח מזלנו, הצליח לימודינו, ושלח ברכה רווחה והצלחה בכל מעשה ידינו, כדכתיב ישא ברכה מאת ה' וצדקה מא-להי ישעו, וכתיב ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה', כן יברך אותנו, וכתיב ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו, כן יהיה תמיד עמנו, ויתן לך הא-להים מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירוש, סברי מרבן" וכו'.
3. לפני ברכת הגפן מוזג הרב מים בכוס ההבדלה, ואם נשפכים, מגיב הקהל בתשואות: "מעומה! " (בערבית: "שפע"). בשעה שהוא מברך "בורא פרי הגפן", מנסה המבדיל לראות את ארשת פניו ביין ומחייך, כדי שהשבוע יהיה שמח. אחרי ההבדלה מוזגים מעט יין בכף היד השמאלית וטובלים בו אחת האצבעות של היד הימנית. אותה אצבע רטובה מעביר המבדיל על הגרגרת ועל החוליה הראשונה של עמוד השדרה ואומר: "הרי אנחנו מאמינים בתחיית המתים". אחר כך מעבירה על שתי עיניו ומוסיף: "מצוות ה' ברה מאירת עינים". אף יש שמוסיפים עוד תנועה: מכניסים את היד בכיס (סגולה לפרנסה) ואומרים: "ברכת ה' היא תעשיר".

4. את נר ההבדלה מכבים בשתי אצבעות או בעזרת חפץ. (האבוקה, נר בעל פתילים רבים, אינה ידועה).

5. המתפלל, ששמע את ההבדלה בבית-הכנסת, מבדיל גם בביתו, על כל הפרטים הנזכרים לעיל.

6. במוצאי שבת נוהגת עקרת הבית בקהילות רבות שלא להוריד כלים מהשולחן, ובכלל אסורה עליה כל מלאכה - לשם הרגשת הארכת השבת.

מוקדש לזכר הורי שלמה ואידה שמלה ז''ל

יש מקום

יהורם גאון

מילים: עמוס אטינגר
לחן: דובי זלצר


יש מקום רחוק אחרי הים
שם החול לבן, הבית חם
שם השמש מאירה מעל
את השוק, הרחוב והנמל
הבית שם, אחרי הים
אני זוכר בליל שבת הנר דולק
ואבי מביט, מביט בי ושותק

זה מקום רחוק, מקום נפלא
שם מכל חלון שומעים תפילה
בחצר הבית אם ובת
בתנור אופות חלות שבת
הבית שם ,אחרי הים
את העיניים של אבי שם לא אשכח
איך מביט, מביט אל המזרח

זה מקום אשר נשאר רחוק
בלי שירי שבת, תפילה וצחוק
סמטאות צרות מול ים גדול
ובתים ריקים בוכים בלי קול
הלב עוד שם, אחרי הים
אני שומע קול תפילה מבית ריק
יש מקום אשר נשאר, נשאר הרחק

לכל מקום אשר אליו אברח
ישנו מקום שלא, שלא אשכח
אותו תמיד אשא עמי בלב
יש מקום אותו אני אוהב



הערות:
את המילים רשמתי מתוך הסרט "קזבלן", כאמירת תודה לכל מי שהגה, טרח ויצר סרט נפלא זה קישור לוידאו השיר:

 צימרים צימר צימרים לפי שעה צימר קידום אתרים   וילה  חדרים לפי שעות  וילה ©  All rights reserved -צימרים
 

צימרים לפי שעה בתל אביב

צימר לפי שעה

חדרים לפי שעה

צימרים לפי שעות

חדרים לפי שעה במרכז

וילות