תורת הכהנים

הכהנים והגנטיקה

במחקר גנטי שנמשך מספר שנים, נמצא גֶן משותף אצל כהנים ללא הבדלי מוצא; אשכנזים וספרדים, תימנים ותוניסאים.

Aug 23 200 הרב זמיר כהן

70%-80% מהם נושאים ב- D.N.A. שלהם גֶן משותף בשכיחות גבוהה, שאין כמוה בשום קבוצת אוכלוסיה אחרת. אצל יהודים שאינם כהנים, ואצל גויים, אפשר למצוא את הגֶן הזה בשכיחות של 5% בלבד. הגֶן הזה מעיד על היות הכהנים בני אותה משפחה, צאצאיו של איש אחד שהוא אבי המשפחה. כל הקורא בתורה יודע כי הכהונה מתחילה באהרון הכהן, וכל בניו אחריו, וכן בניהם ובני בניהם, הם כהנים.

אהרון וצאצאיו נבחרו ע''י הקב''ה להיות מורי התורה לעם ישראל ומשרתי ה' בבית המקדש בשם כל העם, ועד היום הם מברכים את המתפללים ב''ברכת כהנים''

המחקר נערך על ידי דר' גולדשטיין מאוניברסיטת אוקספורד, ודר' ח. בן עמי מבי''ח רמב''ם בחיפה. ראש הפרוייקט בארץ הוא פרופסור קרל סקורצקי, ראש המחלקה לנפרולוגיה מולקולרית בבית הספר לרפואה. פרטי המחקר שפורסמו בכתב העת המדעי NATURE מאשרים את הידוע לנו מהתורה על משפחת הכהונה, ועל ההשתייכות אליה העוברת מדור לדור רק מאב לבן וממנו לבנו וכן הלאה. בת כהן שבעלה אינו כהן, אין בניה כהנים.

ואכן, אצל בנים אלה לא ימצא הגֶן המשותף. הסיבה המדעית לכך פשוטה; הגֶן המשותף הזה נמצא רק בכרומוזום הגברי Y. את הכרומוזום הגברי מקבל הילד בתורשה מאביו בלבד, ואותו הוא יעביר רק לבניו. רק נכדים מצד אביהם נושאים את הגֶן המעיד על השתייכותם למשפחת הכהנים. הקביעה ההלכתית של התורה מוצאת את ביטויה ב- D.N.A. הנמצא בכל תא בגופו של כהן הנושא את חותם הגֶן.

כהנים הנפוצים בעולם בכל גלויות ישראל נושאים בגופם את חותם כהונתם. את זה גילתה לנו הגנטיקה רק לאחרונה.

אבל זה עדיין לא הכל. מדע הגנטיקה יודע לספר לנו כי הגֶן משתנה שינוי זעיר כאשר הוא עובר מדור אחד למשנהו. שינוי זה ניתן לצפיה, ועקב כך אפשר לקבוע לפי גודל השינוי כמה דורות עברו מאבי המשפחה בעל הגֶן המקורי. כל היודע תורה אינו זקוק כמובן לשום מחקר מדעי כדי לדעת כי אהרון הכהן, אחיו של משה רבנו, שהיה בן שמונים ושלש שנים בזמן יציאת מצרים, הוא אבי כל הכהנים.

סקרנים אנו לראות אם גם מומחי הגנטיקה יגיעו לאותה מסקנה. ובכן המחקר המדוקדק העלה כי בממוצע עברו מאה וששה דורות מאבי משפחת הכהנים עד היום. כדי להגיע אל אבי המשפחה, יש להכפיל מספר זה באורך שנותיו של דור אחד. זה כמובן אינו מספר אחיד, כי כהן אחד נולד לאביו בן העשרים, בעוד כהן אחר נולד לאביו בן הארבעים. נהוג לחשב שלושים שנה בממוצע כשנות דור. מכפלה של 30 ב- 106 דורות שווה 3,160 שנה, בעודיציאת מצרים היתה לפני 3300 שנה לערך. החישוב (הממוצע) של המחקר קלע כמעט בדיוק לימיו של אהרון כפי מסורת התורה.

מי שמסרב להאמין במסורת של עם ישראל, נאלץ לכוף ראשו בפני ההוכחות המדעיות לאמיתותה ואמינותה של מסורת התורה שהועברה בדקדקנות מדור לדור.

כח הדיבור ומעלת הכהנים

כח הדיבור ומעלת הכהנים
לפרשת אמור
הרב אברהם יצחק הלוי כלאב
נערך על ידי הרב

לרפואת:אשר ישעיהו בן רבקה

"אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם".

משונה פתיחת פרשה זו מכל פרשיות התורה. "אמור ואמרת" התורה מדגישה את מושג האמירה. ומדוע? כידוע, נחלקות המצות לפי מנין האברים שבאדם. וכשם שישנם אברים חשובים יותר, וחשובים פחות, כן הדבר במצות. בכוחה של הלשון לבנות את חייו של האדם, ובכוחה להורסם, כמו שנאמר במשלי (יח, כא), "מוות וחיים ביד לשון" כן במצות התלויות בלשון, האדם יכול להחיות את נפשו על ידי קיומן וחלילה להמיתו בזניחתן. נתייחד האדם משאר בעלי החיים שניתנה בו בינה יתרה, הבאה לידי ביטוי בכוח הדיבור שבו. וכך תרגם אונקלוס את הפסוק שנאמר בבראשית (ב, ז), "ויהי האדם לנפש חיה" - "לרוח ממללא". פירוש, לרוח מדברת. בריאה גשמית יש לכל בעלי החיים, האדם שנתחבב ונברא בצלם אלוקים זכה לאפשרות הדיבור. ללמדנו שכוח הדיבור נובע מכוחו הרוחני המיוחד שיש לאדם. ולכך אף על פי שהדיבור הינו הבל היוצא מהפה בלבד, חשיבותו לעולם מכרעת בכל המישורים.

לוי, אביהם של משפחת הכהנים. שמו מורה על מהותו, לוי, לויה להקדוש ברוך הוא. גם בגופו נולד משונה משאר אחיו, שנולד מהול, לומר, שיש לו קשר טבעי הדוק יותר עם הבורא. בשבטו כוח הדיבור רוחני יותר. ולכן הפרשה פותחת בהדגשת האמירה. זהו שאמר הפסוק בתהלים (יב, ח), "אמרות ה' אמרות טהורות" ובמדרש רבה מובא:

"אמרות בשר ודם אינן טהורות, אדם מבטיח לעשות דבר מה לחבירו, מחר מת. ואינו יכול לקיים דבריו. אבל הקדוש ברוך הוא, וַה' אלוקים אֱמֶת (ירמיהו, י, י), למה הוא אמת? א"ר אבין, שהוא אלוקים חיים ומלך עולם".

נראה שהמדרש מסביר מדוע שונה פתיחת פרשה זו מכל פרשיות אחרות הפותחות ב"וידבר ה'" וכד'. אלא שיש הבדל משמעותי בין דיבור לאמירה. המפרשים מבארים שדיבור הוא ציווי ואילו אמירה היא סתמית. נראה שדיבור הוא אמצעי הקשר בין אדם לחבירו. אין זה דיבור לשם עצם הדיבור אלא אפשרות להידבר עם הזולת. זו הכנה ולא המטרה עצמה. אמירה היא התבטאות האדם לאו דוקא לכתובת מסוימת. תפילה להקדוש ברוך הוא שייכת לדיבור כי בקשת צרכיו של המתפלל היא פניה לבורא לסיפוק צרכים גופניים ורוחניים. ועל כן היא נקראת חיי שעה (שבת, י, א). לעומתה לימוד תורה הוא דיבור שהאדם מבטא לא כפניה למישהו, האדם מגלה את עצמו בתורה, בה הוא רוצה להדבק באלוקים חי, זהו דיבור לשם הדיבור עצמו.

אמירה שהיא חיי עולם, עם כל קלישותה החומרית היא האמיתית שאינה מושפעת מדברים חומריים מוגבלים וחולפים. על כן אמר הפסוק, אמרות ה' אמרות טהורות, אמרות בשר ודם אינן יכולות להיות אמרות אמיתיות כי לאדם יש סיבה אנוכית למעשיו, כמבואר במדרש הנ"ל:

"בנוהג שבעולם מלך בשר ודם נכנס למדינה כל בני המדינה משבחים אותו, וערב לו קילוסן. אמר להם, למחר אני בונה לכם דימוסאות ומרחצאות ומכניס לכם אמת המים. ישן ולא עמד, היכן הוא והיכן אמרותיו?".

אין אמירות המלך סיבה מצד עצם התחייבות הדימוסאות ומרחצאות ואמת המים, אלא ההנאה שגרמו לו היא הגורמת להבטחתו. אולם מציאותו היא ארעית וממילא כל מעשיו וכוחו זמניים הם. לאחר שלא עמד משנתו שוב אין סיבה, מצד המלך, שבגללה צריכים בני המדינה להנות מהמלכות. זו דרגת הדיבור שהיא תועלתית. אולם הקדוש ברוך הוא מבצע דברים מפני שהם צריכים מצד עצמם ולא מפני התועלת שיש לו מהם. זוהי הנצחיות האמיתית שאינה תלויה בשום גורם. מעשים אלו הם אמירה.

בפניה אל הכהנים, השבט המיחד את עבודת ה' במקדש עבור כל ישראל, באה לידי ביטוי הנצחיות של התורה וישראל. לכן אף הפניה אליהם היא בלשון אמירה בלשון האמיתית הניצחית אלוקית.
עוד שם במדרש (כו, ב):

"ר' יוסי ממלחיא ור' יהושע מסיכנין בשם ר' לוי אמר, מצינו תינוקות בימי דוד עד שלא טעמו טעם חטא היו יודעין לדרוש את התורה מט פנים טהור ומט פנים טמא. והיה דוד מתפלל עליהם, "ה' תשמור התורה בלבם, תצרם מן הדור זה לעולם", אלו הדור ההוא שחייב כליה. אחרי כל השבח הזה הולכין במלחמה ונופלין. אלא על ידי שהיו בהם אומרי לשון הרע, היו נופלים. הוא שדוד אומר (תהלים, נז), נַפְשִׁי בְּתוֹךְ לְבָאִים אֶשְׁכְּבָה לֹהֲטִים בְּנֵי אָדָם שִׁנֵּיהֶם חֲנִית וְחִצִּים וּלְשׁוֹנָם חֶרֶב חַדָּה. נַפְשִׁי בְּתוֹךְ לְבָאִים - אלו אבנר ועמשא שהיו לבאים בתורה. אֶשְׁכְּבָה לֹהֲטִים - זה דואג ואחיתופל שהיו להוטים אחר לשון הרע. בְּנֵי אָדָם שִׁנֵּיהֶם חֲנִית וְחִצִּים - אלו אנשי קליעה. וּלְשׁוֹנָם חֶרֶב חַדָּה - אלו אנשי זיפים. (שניהם בקשו להסגיר את דוד לשאול) אמר דוד (שם), רוּמָה עַל הַשָּׁמַיִם אלוקים סלק שכינתך מביניהן".

כוח הדיבור באדם הוא גדול מאד. כאשר הוא פונה לאפיק הנכון, ללימוד התורה, הוא מחזק את הצד היותר רוחני שבו. ברם, בגלל המעלה המיוחדת של הדיבור, החטא בו, הוא חמור מאד, וכאשר הלשון משתבשת והדיבור הוא לשון הרע, האדם מאבד את יחודו בין בעלי החיים בעולם. ואז הם נופלין במלחמה, לפי שאדם שאינו ממלא את תפקידו בעולם כאדם אין לו זכות קיום והוא מת.

מעלתם המיוחדת של הכהנים גורמת להם למצות מיוחדות שאינן קיימות אצל ישראל. הצו הראשון הוא, לנפש לא יטמא טומאת מת היא חסרון במעלות הקדושה העליונה, ולכן כל ישראל אינם מוזהרים על טומאה זו, מלבד כאשר הם באים למקדש. אולם הכהנים שתמיד נמצאים במעלה יותר עליונה, שייכים למקדש גם כאשר הוא חרב, המקדש והקדושה היא חלק ממהותם. להם אסורה טומאת מת כל השנה.

כהן גדול שדרגתו הרוחנית עליונה יותר משאר אחיו הכהנים, לו, ציותה התורה להכנס לקדש הקדשים, דבר האסור על כל הכהנים. אותו, התורה מצווה לא להטמא אפילו לקרובים. כהן גדול מקריב אונן, אף על פי שמתו מוטל לפניו. אצלו העולם הרוחני כל כך ניכר שאין הוא צריך לראות במיתה דבר עצוב ורע. אדרבה בשכלו ובדבקותו הוא צריך להבין ולהרגיש כי הולך האדם אל בית עולמו הנפש חוזרת לאביה שבשמים, למקום מנוחתה האמיתי. ולכן אין כל מקום לצער. עליו לחוש שהמת דומה לאדם העוזב את אביו ואמו וחוזר אל ביתו. כל אדם אחר אינו יכול להנתק בקלות מהרגשת האבידה כאשר קרובו מת. אולם כהן גדול שדבקותו בעולם הרוחני צריכה להיות מוחלטת, ממנו דורשת התורה להתעלות ולראות שאין עזיבת עולם הזה דבר רע אלא דבר טוב.

סמכה תורה פרשת אמור לסיום פרשת קדושים, "ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני...". ואמרו על כך במדרש (ז):

"אִישׁ ר' יהושע מסיכנין בשם ר' לוי אמר, זה שאול, וְאִשָּׁה בעלת אוב. ר' לוי בשם ר' חמא בר חנינא, מוטב היה לו לשאול באורים ותומים של מעלה, ולא באוב וידעוני של מטן".

ישנו כוח הדיבור של הכהנים הנובע מקדושתם, שאול המלך היה יכול להשתמש בו במקום לפנות לכוח הדיבור הבא בטומאה, אוב וידעוני. אלא שאול שהרג את נוב עיר הכהנים ופגע בקדושתם, מצא את עצמו נזקק לשאול במתים. ולא פנה לאורים ותומים אשר על ידם יודע הכהן את התשובה הנכונה לאשר נשאל.

כדי לשמור על יחודם אין הכהנים יכולים לשאת אשה באשר בחרו. רק הכשרה והמיוחסת ראויה להם. ולא יחללו את זרעם. כמו כן אינם יכולים לעבוד בבית המקדש כאשר הם טמאים או בעלי מום. לא מום גשמי ולא מום רוחני. יתר המום הרוחני, מום הטומאה, שאסור לכהן הלוקה בו לבוא אל המקדש והוא מנוע מאכילת קדשים, שני דברים המותרים לבעלי מום גופני. כאשר התורה מצוה על המקריבים היא גם מצוה על הנקרבים. בעל מום בבקר ובצאן לא ירצה. אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד.

"ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדשכם המוציא אתכם מארץ מצרים". אף על פי שהכהנים יותר רוחניים, גם ישראל חייבים למסור נפשם על קדושת ה', כי הקדוש ברוך הוא הוציאנו ממצרים ואנו עבדיו. במהותם ישראל בטלים להקדוש ברוך הוא והם יכולים למסור את נפשם על קידוש שמו, לעומתם אומות העולם אינם חייבים בכך, "ונקדשתי בתוך בני ישראל".

אמרו במדרש רבה (פרשה כז, א):

"אלכסנדר מוקדון הלך למדינת אפריקי, יצאו לקראתו בפירות מזהב. אמר להם, וכי זהב נאכל בארצכם. אמרו לו, וכי אין אוכל בארצך שבאת לכאן. אמר להם, באתי לראות דינכם. בנתיים נכנסו שני אנשים לדין לפני המלך. אמר התובע, קניתי חורבה מהנתבע וכשחפרתי אותה מצאתי תחתיה מרגלית. ואמרתי קח המרגלית. כי חורבה קניתי ולא מרגלית. והנתבע השיב, כשם שאתה חושש מגזל כן אני חושש, וכשמכרתי החורבה מכרתי כל אשר בתוכה כולל המרגלית. קרא המלך לאחד מהם ושאלו אם יש לך בן, והשיב, כן. ואת השני שאל אם יש לו בת, והשיב, בחיוב. אמר להם, ינשאו הבן והבת והם יקבלו את המרגלית. התחיל אלכסנדר תמה. שאלו המלך האם לא דנתי כראוי. השיבו שדן כראוי. שאלו המלך וכיצד דנים דין כזה בארצכם. השיב אלכסנדר, מורידים את ראשו של זה ושל זה והאוצר הולך לבית המלך. אמר לו המלך, השמש שזורחת בארצכם והגשם שיורד שם בזכות בהמה דקה שיש בארצכם, שבזכותם אתם ניצולין. זה שאמר הכתוב (תהלים, לו, ז), אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה' אדם בזכות בהמה תושיע ה'".

ויש לשאול מדוע תלה ההצלה בבהמה דקה דוקא. הן הפסוק מדבר בבהמה סתם שזה כולל גם בהמה גסה. ואפילו חיות כמבואר במסכת בבא קמא (יז, ב). ועוד יש לעיין, הרי העולם נברא בשביל האדם וכאשר האדם חוטא ומתחייב מיתה אין זכות קיום לבהמה שבאה לשמש את האדם. ואילו כאן האדם חי בזכות הבהמה.

והנה על הנאמר בפרשתנו (כב, כז), "שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'", אומר יונתן בן עוזיאל, ש"שלשת מינים אלו נבחרו להיות ראויים לקרבן מפני, ששור מזכיר את זכות אברהם אבינו שהקריב לשמו של ה' שוורים (שכיבד את שלשת האורחים שבאו לביתו בבן בקר רך וטוב, כמבואר בפרשת וירא). כבשים נבחרו כי הם מזכירים זכות יצחק שנעקד על גבי המזבח ותמורו הוקרב איל. ועז נבחר כי הוא מזכיר זכות יעקב שעשה תבשילין מעזים והביא לאביו וזכה לקבל את הברכות". כאשר מתבוננים בדרכם של החיות רואים שבהמה גסה אינה גרורה אחת אחרי השניה, אלא, כל אחת הולכת בנפרד. לעומת בהמה דקה שהן נגררות אחת אחרי השניה מבלי שים לב לעצמה, כמבואר במסכת בבא קמא (נב, א), שכאשר ראשי הצאן נופלים בבור כל הצאן נופלות אחריהם. נמצא שבהמה גסה מציינת עצמאות ואי תלות באחרים לעומת בהמה דקה שהן מהוות חטיבה אחת. וזהו אכן ההבדל בין אברהם אבינו שהוא קדושת הגוף, ובגוף נבדלים בני האדם אחד ממשנהו. וכן השור שהשתמש בו אברהם היה לצורך סיפוק צרכים גופניים של אורחיו. לעומת יצחק אבינו שבמקומו הוקרב איל. וכן יעקב אבינו שהשתמש בגדיים לקרבן פסח וחגיגה כמבואר במדרש שם (דאין לומר שלצורך מאכל אביו היו, דבודאי לא היו שני גדיי עזים מאכלו בפעם אחת). הצד הרוחני שבישראל (ובאדם בכלל) הוא מאוחד בין הבריות, ואינו נפרד כשם שהגופות נפרדות. ולכן גם הקרבנות כשב ועז מציינות בעצם טבעם את הקישור שיש ביניהם. (ויש הבדל בין מעשהו של יצחק שכולו לה' ואין לאדם הנאה בו. לבין מעשהו של יעקב שאמנם היו גדייו קרבן אך הוא נאכל על ידי אדם. שוני זה נובע מנפשיותם של האבות כפי שביארנו בעזרת השם בפרשיות חומש בראשית. ע"ש).

לפי זה אפשר להסביר את השוני בין אלכסנדר מוקדון למלך אפריקי. שמלכתחילה רמז לאלכסנדר שאם הוא בא לשלול שלל דומה הדבר לאוכל העשוי מזהב שעִם כל חשיבות החומר אינו ראוי לאכילה, והכוונה שאפשרויות האדם להנאה הינן מוגבלות ולפיכך אינו צריך לחמוד את של אחרים. וזו אכן תגובתו כאשר בעלי הדין מתווכחים ביניהם שאינם רוצים ליטול אלא לתת לזולת, והפתרון לדעתו של המלך שינשאו זה לזו. כלומר, החבור שבצוותא הוא האמצעי להשקטת הטענות. מה שאין כן לגישתו של אלכסנדר יש להסיר ראש הטרדנים והאוצר ילך לבית המלך. נתינה אינה קיימת לדידו, אלא לקיחה. ואפילו שהדבר גורם לסילוקם של נתיניו תושבי ממלכתו. על כך אמר לו המלך, אדם יכול להושע רק כאשר הוא מאמץ לעצמו הנהגת בהמה דקה שהיא מציינת צוותא והתעלות רוחנית החורגת ממסגרת הגוף. זריחת השמש המאפשרת פיתוח החיים היוצרים בעולם נעשית בזכות אימוץ שיטת בהמה דקה על ידי האדם.

ברכת הכהנים

מהי ברכת כוהנים?
ברכת הכוהנים נערכת במהלך התפילה. הכוהנים, צאצאי הכהנים משרתי המקדש, עומדים כשפניהם אל המתפללים ופניהם מכוסות בטלית, ומברכים את הציבור. הברכה כוללת שלושה פסוקים: "יְבָרֶכְךָ א-דני, וְיִשְׁמְרֶךָ: יָאֵר א-דני פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ: יִשָּׂא א-דני פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם: (במדבר, פרק ו')". החזן מקריא את שלושת הפסוקים של הברכה מילה במילה והכוהנים חוזרים אחריו. מכאן בא גם כינוייה של הברכה - "ברכה משולשת". הברכה נקראת גם "נשיאת כפיים", מפני שהכהנים נושאים בה את ידיהם לפנים, כשאצבעותיהם פסוקות באופן מיוחד.

כוחה של ברכה
הכוהנים הראשונים שבירכו את העם בברכה זו היו אהרון ובניו, על פי ציוויו של הקב"ה: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר - דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר: כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם" (שם). חז"ל הקבילו את שלושת הפסוקים לשלושת האבות, וכן לשלוש הספִירות העליונות בתורת הסוד - חסד, גבורה ותפארת. עדות לעתיקותה של הברכה ולחשיבותה בעיני העם ניתן למצוא בשתי לוחיות כסף מגולגלות שנתגלו בירושלים במערת קבורה יהודית בת 2500 שנה; על הלוחיות נחרטו מילות ברכת הכוהנים, ונראה שהנקבר ענד אותן כקמע ואף לקח אותן איתו אל הקבר (הלוחיות מוצגות כיום במוזיאון ישראל).
כמו חזקיהו המלך.

ברכת כהנים

התורה מצווה לאהרון הכהן ולצאצאיו לברך את בני ישראל בנוסח: "יברכך ה' וישמרך. יאר ה' פניו אליך ויחנך. ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום" (במדבר ו, כב–כו).

בספרות התנאית נקראת ברכה זו "ברכת כהנים" (משנה סוטה ז,ב) או "נשיאת כפים" (ספרי במדבר, נשא, קמ), כי בזמן הברכה הכהנים נשאו כפיהם, כפי שהיה מקובל לעשות בתפילה (שמות ט כט,לג; ויקרא ט כב; מלכים א ח כב,לח; עזרא ט ה; מקבים ג ב א). בספרות התלמודית נקראת הברכה גם בשם "פריסת ידיים".

בימי בית שני ברכת כהנים נהגה במקדש ומחוצה לו. לאחר החורבן - מקומה המרכזי של ברכת כהנים היה בבית-הכנסת, והיא שולבה בתפילת העמידה של תפילת שחרית בימות החול, בתפילות שחרית ומוסף בשבתות ובחגים, ובתפילות שחרית ומנחה בימי תעניות ציבור.

בימינו הכהנים עומדים ליד ארון הקודש על ה"דוכן", עטופים בטלית ופניהם אל העם, כשהציבור עומד מולם. הכהנים פותחים בברכה: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה", (הערת עורך: ניתן לשקול לציין את כל הברכה) והחזן מקריא להם את ברכת כהנים מילה במילה, והם חוזרים אחריו בקול רם. הכהנים נושאים כפיהם כנגד כתפיהם ומברכים בפשיקת אצבעות, ועל-ידי כך הם יוצרים חמישה חללים בין האצבעות – כעין חמישה חלונות, שדרכם כביכול הקב"ה מציץ ועומד מאחוריהם, ככתוב "מציץ מן החרכים" (שיר השירים ב,ט). אין מביטים בכוהנים בזמן הברכה משום שהדבר יגרום למסתכלים היסח-דעת מהברכה. במקדש נמנעו מכך גם מפני שהשכינה הייתה שורה על ידיהם (בבלי חגיגה טו ע"א), ואסור להביט בשכינה.

החל מהמאה ה-13 נהגו הכהנים באשכנז לשאת כפיהם רק בחגים, ורבי משה איסרליש (הרמ"א), מגדולי הפוסקים האשכנזים במאה ה-16, נימק זאת בטרדת עול הפרנסה שבימות החול הכהנים אינם שרויים בשמחה כמו ביום-טוב (דרכי משה לטור אורח חיים סימן קכח). לעומתם יהודי המזרח וארץ ישראל נוהגים בנשיאת כפים בכל יום.

עם שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים, הנהיגו ברחבת הכותל המערבי נשיאת כפיים ברוב עם, בימי חול-המועד של חג הפסח וחג הסוכות, כדי לברך את עולי הרגל לירושלים.

ד"ר דב הרמן
הפקולטה ליהדות, אוניברסיטת בר אילן

תיאור מעטפת היום הראשון

במעטפה נראה תצלום של קמע כסף (39*11 מ"מ), (להחליף בסימן כפול) כתף-הינום, ירושלים, המאה השביעית לפני הספירה. זהו אחד משני קמעות שהתגלו בחפירות (1980-1979) שניהל הארכיאולוג ד"ר גבריאל ברקאי. בשניהם נחרתה, בכתב עברי קדום, ברכת כהנים המקראית, בנוסח כמעט זהה למקרא. זהו הטקסט המקראי הקדום ביותר שנתגלה עד כה, והוא מעצם ימי בית ראשון, מהימים שלפני גיבוש נוסח המקרא.

ברכת הכהנים

ברכת כהנים
מאת הרב משה צוריאל

אשרנו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו שבארץ ישראל מקיימים מצות ברכת כהנים בכל יום ויום. והרי בחוץ לארץ מקיימים המצוה רק בימי חג וימים נוראים בלבד. מה טעם הדבר?

ברכת כהנים בכל יום בא"י ואינו כן בחוץ לארץ

לפרשת נשא

אשרנו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו שבארץ ישראל מקיימים מצות ברכת כהנים בכל יום ויום. והרי בחוץ לארץ מקיימים המצוה רק בימי חג וימים נוראים בלבד. מה טעם הדבר?

מעלה גדולה יש לנו שאנו מתברכים מפי הכהנים, כי כתוב בפרשתנו "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם" (במדבר ו', כ"ז). "אמר רבי עקיבא למדנו מפי כהנים, מפי הגבורה לא למדנו? כשהוא אומר 'ואני אברכם', הוי אומר הכהנים מברכים לישראל, והקב"ה מסכים על ידם" (חולין מ"ט ע"א). זאת אומרת, ה' מברך אותנו בכל יום ויום! ולא די בזה, אלא בסגנון מליצי חריף ביותר התבטאו על כך חכמים: "מניין שהקב"ה מתאוה לברכת כהנים? תלמוד לומר 'ושמו את שמי על בני ישראל, ואני אברכם'" (סוטה ל"ח ע"א). וכיון שזה כה נחוץ לנו, וכה משובח הענין שכביכול אנו עושים להקב"ה נחת רוח בזה, מדוע לא ננהג כך בחו"ל?

מנהג מניעת ברכת כהנים בימי חול בחו"ל הוזכר ע"י רמ"א (שולחן ערוך אורח חיים סימן קכ"ח סעיף מ"ד) ומנמק כך: "שטרודים הם בהרהורים על מחייתם ועל ביטול מלאכתם. ואפילו ביו"ט אין נושאין כפים אלא בתפילת המוסף שיוצאים אז מבית הכנסת וישמחו בשמחת יו"ט".

ברוב המקומות בגליל שבארץ ישראל המשיכו במנהג חו"ל, אלא שינו שהכהנים נושאים כפיהם גם במוסף של שבתות ויו"ט (מפני שתלמידי הבעש"ט שעלו ארצה והתיישבו בגליל, המשיכו כאן מנהגם מחו"ל, בשינוי מסויים. מה שאין כן תלמידי הגר"א אשר עלו לשבת בירושלים, הנהיגו לברך בכל יום. והספרדים נהגו בכל א"י לברך בכל יום, כמובא ב"בית יוסף"). הרב שאר ישוב כהן שליט"א, מרא דאתרא של חיפה והאזור, ניסה להחזיר עטרה ליושנה, עיין מאמרו המקיף ב"תחומין" (כרך ב', עמ' 345-359). שם, בסעיף ד', הרב אסף ממקומות שונים חמישה טעמים אפשריים שניתנו מפני מה ביטלו מצוה דאורייתא זו בחו"ל, וכולם הם טעמים חלושים.

נוסיף כאן טעם שיוסיף לנו אור חוזר על מעלת העם היושב בציון. רמ"א (שולחן ערוך אורח חיים, סימן קכ"ח סעיף מ"ד) הביא מנהג שכהנים רווקים אינם נושאים כפיהם כי הם שרויים בלי שמחה (כך קבעו חז"ל ביבמות ס"ב ע"ב על כל מי שאיננו נשוי). בשו"ת מהר"ם בן ברוך הוסיף פרפרת, כי הרי יצחק אבינו בקש מבנו עשו להביא לו מטעמים בטרם יברך אותו. למה? כיון שיצחק אבינו היה עיור וכלוא בביתו, וכל העולם חשך בעדו, היה קשה לו לעורר נפשו לברך בשמחה. ואם אין שמחה, כיצד תחול הברכה? ולכן ניסה לעורר בעצמו חדוה. הוא הדין הכהנים אשר עליהם מוטל לברך את ישראל לא ב"מס שפתיים" בלבד, אלא בלב רגש, אם אין שמחה אין תועלת רבה בברכתם. ולכן רווק אינו מברך.

בעקבות רמ"א, העיר תלמידו הגדול בעל ה"לבוש" (קכ"ח, סעיף מ"ד) מדוע אפילו בשבת אין בני חו"ל נושאים כפיהם: "אע"ג שמן הדין היה ראוי לישא כפים בכל יום וכו' אין נוהגים לישא אלא בימים טובים שהם ימי שמחה וטובי לב. 'וטוב לב הוא יברך', מה שאין כן בשאר ימים. אפילו בשבתות השנה [אין נושאים כפיהם] שטרודים הם בהרהורים על מחיתם ועל ביטול מלאכתם" עכ"ל לעניננו.

בשו"ת בית אפרים (או"ח סימן ו') דן מפני מה בני א"י נושאים כפיהם בכל יום, ובין היתר מציין שהם לא נשאו בעול הגליות כמו אחיהם שבתפוצות, שם טולטלו בכל דור ודור מעיר לעיר וממדינה למדינה, ודעתם לא היתה צלולה להם. (וזה קרוב לטעמו של ה"לבוש")

על ההבדל בין אוירה של עבודת ה' בחו"ל לזו של א"י מצאנו שכתבו כמה גדולי עולם. "שם משמואל" (וישלח, דף מ"ב) כותב: "ההפרש בין א"י לחו"ל, שבא"י העבודה באהבה ודבקות, כענין [אוירת] שבת. ובחו"ל העבודה בסור מרע, רוג?ז על עצמו, וביטוש [ארמית של הלקאה] כחות נפשו להכניעם לקדושה על כרחם, שלא בטובתם" עכ"ל.

וכן כתב מרן הראי"ה: "בארץ ישראל אפשר להמשיך שמחה דקדושה גם ממקום השמחה עצמה. אבל בחו"ל אי אפשר להמשיך שמחה, מפני הקטגוריא והחרון של כחות הדין שבחו"ל" ("אורות הקודש", ח"ג עמ' קפז. ונלע"ד מקורו הוא בזוהר, ח"ג דף קיח ע"א עיי"ש).

ומצאנו ש"שפת אמת" (דברים, פ' ראה, תרס"א) סבור "בחו"ל העיקר היראה. ומכח היראה זוכין לשמחה. ובא"י העיקר השמחה, ומתוך השמחה זוכין ליראה... בא"י ובמקדש זכו להארת הנשמה, כמו שכתוב 'נותן נשמה לעם עליה'. עבודת השמחה מצד הנשמה, ומצד הגוף היראה" עכ"ל.

הרב שאר ישוב כהן שליט"א דן בדעת הגר"א שניסה לחדש מצוה זו בכל יום גם בחו"ל ומה יצא ממאמציו ("תחומין", חלק ב' עמ' 352). והוא מביא שם עדות בשם תלמיד הגר"א ר' ישראל משקלוב, ששמע כמה פעמים מפיו של הגר"א שאילו רק יתאפשר לו הדבר, הגר"א יתבטל מתורה ותפילה וינדוד מעיר לעיר כדי לתקן לטובת הכלל נשיאת כפים בכל יום ויום.

העידו כי גם מרן הראי"ה רצה לחדש את מצוות נשיאת כפי הכהנים בכל יום ויום בחו"ל, וגם כתב על כך קונטרס מיוחד כדי להביא אותו בידו ולשכנע בכך את הרבנים של "הכנסיה הגדולה", לשם נסע בשנת תרע"ג, לחדש את המצוה בתפוצות ("שבחי הראי"ה", דף קט"ו. מובא ב"אוצרות הראי"ה", ח"א עמ' 84). ואף על מנהג חיפה, שם לא מקיימים מצוה זו בכל יום ויום, היה מרן הרב מיצר. כאשר היה בחיפה, בירך בברכה זו את הנוכחים לאחר התפילה ("ליקוטי הראי"ה" להרב נריה, חלק ב' עמ' 238, מובא ב"אוצרות הראי"ה", ח"א עמ' 29).

על פי הגר"א, כלולות בברכת כהנים שבעה ענינים נפלאים המוזכרים ב"ספר יצירה" (פ"ד מ"ג), שהם בסיסי כל הברכות. "חכמה" (במלת "יברכך"), "עושר" (במלת "וישמרך"), "אריכות ימים" (במלים "יאר ה' פניו אליך"), מציאת "חן" בעיני הזולת, ו"ממשלה" שיעשו כרצונו ("ויחונך"). "זרע" וצאצאים ("ישא ה' פניו אליך"), ו"שלום" עם כל הבריות ("וישם לך שלום").

כמה אור גדול יש במצוה זו, שהקב"ה פונה אלינו ומאיר לנו כלל כל הברכות. נרכז דעתנו בעת קיומה. וכמה טוב לנו, כי אנו בני ארץ הקודש! וזכינו לקיים מצוה זו ביתר שאת מבני חו"ל.

ברכת הכוהנים - א'ב

ברכת הכוהנים – א

פרופ ' עמוס פריש

מיד לאחר "תורת הנזיר" (במ' ו:א-כא) באה בספר במדבר ברכת הכוהנים (שם:כב- כז). בשורות הבאות ננסה לעמוד בקצרה על צורתה ועל תוכנה של ברכה זו ולהתחקות אחר השתלבותה בהקשרה.

אחד הדברים הבולטים בברכת הכוהנים הוא המבנה המדורג שלה. היא נחלקת לשלושה היגדים, שלוש ברכות המִתְארכות והולכות. המבנה הבסיסי המשותף לכל שלוש הברכות – שני פעלים בעתיד בלשון נסתר, כשביניהם מופיע שם ה' (והוא המילה השנייה בכל אחת משלוש הברכות) – עוד מבליט את ההתארכות:

יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ.

יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ.

יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.

בברכה הראשונה שלוש מילים, בשנייה – חמש, ובשלישית – שבע. נתון זה מציינים מפרשים וחוקרים רבים, ויש המצביעים על הדרגה כזו גם במישור האותיות (15, 20, 25 בהתאמה). [1] האם התופעה הצורנית הזו עומדת בפני עצמה, או שמא היא משקפת הדרגתיות גם בתוכן הברכה?

כמה וכמה מפרשים אכן מוצאים הדרגה גם בתוכן. [2] נביא לדוגמה את פירושו של ר' עובדיה ספורנו:

'יברכך'. בעושר ונכסים, שאם 'אין קמח אין תורה'. 'וישמרך'. מן הגזלנים. 'יאר'. יגלה עיניך באור פניו להביט נפלאות מתורתו וממעשיו, אחר שתשיג צרכיך בברכתו. 'ישא ה' פניו אליך'. לחיי עולם... 'וישם לך שלום'. מנוחת שלום שהוא הנצחיות בלי תערובת עונש, הראוי לכל שלם לחיי עולם.

הרב זאב גוטליב, מהדיר הפירוש במהדורת "מוסד הרב קוק", מבחין יפה בין שלושה תחומים בברכה: "לפי ביאורו הברכות סובבות על שלשה דברים: חומריות העולם הזה (כהכנה לחיי הרוח), חיי הרוח של תורה ומעשים טובים בעולם הזה, חיי עולם הבא לעתיד לבוא". [3] מאמרו של התנא ר' אלעזר בן עזריה, "אם אין קמח, אין תורה" (אבות ג', יז), מובא בדברי ר"ע ספורנו כדי להבהיר את מהות ההצלחה החומרית: אין היא בחינת הגמול המצופה, אלא אך אמצעי לאַפשר התעלות רוחנית. כיוצא בזה אנו מוצאים בדברי רש"ר הירש: "הברכה הראשונה מברכת את ישראל בהצלחת נכסיהם הגופניים והחמריים ובהגנה מפני כל השפעה מזיקה"; הברכה השנייה היא, לדבריו, ברכה רוחנית: "להבין את דבריו בתורה ובנבואה; הוא יכשיר אותך ללמוד מהן את הנהגתו בהיסטוריה ואת תפקידיך בחיים". ואם ננצל את הברכות הקודמות כהלכה – הנהגת ה' בעולם תתמקד בנו, אך לא תרחיק אותנו מהאנשים, אלא אדרבה, "כל בעלי הרגש והמחשבה שמסביבך יראו בך השלמה לעצמם; אליך ישאפו, ובך יראו את היסוד להווייתם". [4]

ביאורים מגוונים ניתנו לפרטי הברכות, וכבר ציין ר' שלמה אפרים מלונטשיץ בפירושו "כלי יקר" על אתר: "בביאור נוסח הברכות רבו הדעות, איש לפי שכלו יפרשם". [5] נוסף על הביאורים שהזכרנו לעיל בדַבּרֵנו בתופעת ההדרגה, נציין עוד את הסברו של קאסוטו. [6] לדבריו, הפסוק הראשון מורכב מ"איחול חיובי ואיחול שלילי": יברכך – הענקה מכל הטוב שבעולם, וישמרך – הגנה מכל דבר רע. לפי זה, נזכרות בפסוק שתי פעולות עצמאיות, שיש ביניהן יחס של השלמה – הסרת הרע והענקת הטוב. ואילו בפסוק השני רואה קאסוטו פעולה ותוצאתה – התבוננות ה' אליך תהיה בפנים מאירות, פנים של רצון, ומתוך כך יחון אותך, ייטיב לך. יחס כזה הוא מוצא גם בפסוק השלישי – פניו המאירות תהיינה תמיד נשואות אליך, ומתוך כך יביא אותך לטובה ולשלמות. [7]

הכתוב לא הסתפק בעצם קביעת הברכה, אלא הוא מביא את נוסחה המדויק ומקדים: "כה תברכו". הרי זו קביעה מדוקדקת של נוסח הברכה, והיא מעוררת את המפרשים לדייק בפרטיה. הכוהנים אינם מורשים אפוא לברך איש איש בסגנונו. בכך יש כדי להבליט את המקור האלוקי של הברכה, ולהמחיש את התפיסה שהכוהנים אינם אלא כלי להעברת השפע האלוקי. דברי ה' החותמים את הנושא יכולים לשמש כהכרזה מפורשת על מקור ההתברכות: "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם". בהביננו את כינוי המושא החבור כמוסב על העם, [8] נראה בכך הארה תאולוגית: אמנם מפי הכוהנים מושמעת הברכה, אך המברך האמִתי הוא הא-ל (כינוי הגוף "אני" מטעים את מקור ההתברכות: אני ולא השליח).

השורשים ב'ר'כ' וש'מ'ר' מופיעים בברכה זה לצד זה באותו פסוק, וזו פעם יחידה בתנ"ך. מחוץ לברכת כוהנים ישנם כמה מקומות במקרא שהם מופיעים בקִרבה טקסטואלית (מעבר לגבולות הפסוק הבודד), [9] אך דומני שבכל ההופעות הללו, פרט לשתיים, ש'מ'ר' הוא פעולת האדם, המגלה נאמנות לדבר ה', וב'ר'כ' הוא תגובת ה' לנאמן אליו. היוצאים מן הכלל הם: האחד – דברי ה' ליעקב בהתגלותו אליו בבית-אל: " ונברכו בך כל משפחֹת האדמה ובזרעך. והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך" וגו' (בר' כח:יד-טו); האחר – הבטחת ה' לשומרי מצוותיו: "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אֹתם ושמר ה' א-להיך לך את הברית ואת החסד... ואהבך וברכך והרבך" וגו' (דב' ז: יב-יג). בכתובים אלה, כמו בברכת כוהנים, השמירה היא עצמה ברכת שמים. בפסוקים מספר דברים השמירה כברכת שמים ("ושמר") מופיעה לאחר השמירה שהיא מעשה אדם ("ושמרתם"). ניסוח זה מבליט את ה"מידה כנגד מידה": כיוון שתשמור את משפטי ה', יגמול הוא לך בשמירת ברית האבות. לעומת זאת הניסוח בבר' כ"ח מבליט את העדר ההתניה: הברכה ליעקב אינה מותנית בשמירת המצוות או בעשייה כלשהי מצד יעקב, אלא היא ניתנת לו מעתה בלא כל דרישה מוקדמת. הוא הדין בברכת כוהנים; עם ישראל נחשב ראוי לברכה מעצם מעמדו כעם ה' ואין כאן דרישה שהיא תנאי להתברכות זו.

מה מקומה של ברכת כוהנים בהקשרה, כיצד היא משתלבת בסביבתה הטקסטואלית? נציג בקצרה שלוש גישות:

א) קישור ענייני למה שקדם לברכה- אברבנאל מבהיר:

כי אחרי שצוה השם במצות הסוטה ובמצוות הנזיר... צוה בברכת הכהנים. מפני שבהיות המחנה כלו על הסדר הא-להי היה המחנה קדוש יפה אף נעים. ולכך צוה יתברך למשה שיצוה לאהרן ולבניו סגנון הברכה אשר יברכו בזאת את בני ישראל כלם.

לאחר הכנת המחנה המתוקן, הגיע הזמן לברכה. [10]

ב) קישור אסוציאטיבי- קאסוטו מוצא את ההקשר סָדור בדרך אסוציאטיבית, אם של רעיונות ואם של לשונות. [11] אשר להתחברות ברכת כוהנים למה שלפניה, אין הוא מצביע על קישור לפרשת הנזיר שלפניה אלא מציע קישור (רופף למדיי, לטעמי) לפרשת הסוטה הקודמת לפרשת הנזיר, כמעין הבהרה, שאף על פי ששָם "חייבים הכהנים לקלל, על הרוב תפקידם העיקרי הוא לברך".

ג) קישור ענייני למה שיבוא אחריה- בפסוק הבא מסופר על האירוע החגיגי של חנוכת המשכן, וזה הרקע להשמעת הברכה. כך, למשל, מאמרו של האמורא הארץ-ישראלי ר' יהושע בן לוי, המתייחס לכתוב "מזבח אדמה תעשה לי... בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" (שמ' כ: כא), ולפיכך "כשעשו המשכן נתן להם הקב"ה את הברכות" (פסיקתא רבתי ה, יא). בדרך אחרת אפשר לומר, שברכת הכוהנים קשורה בעבודתם של הכוהנים במשכן, וחנוכתו היא זמן נאות להציגה. כתקדים ניתן להצביע על הברכה שמשמיע אהרון ביום השמיני, בתום שבעת ימי המילואים: "וישא אהרן את ידו אל העם ויברכם" (ויק' ט:כב), ואולי אף לראותה כהשמעה הראשונה של ברכת הכוהנים הכתובה בפרשתנו (ועיינו בדברי רמב"ן שם).

ושמא מותר לחבר את כל היסודות הללו למסכת רעיונית אחת. בביאורו לפסוק התוכף לברכת הכוהנים, "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן" (במ' ז:א), מביא רש"י דרש זה: "'כלת' כתיב, יום הקמת המשכן היו ישראל ככלה הנכנסת לחופה". דרש זה הוא ביטוי ציורי למעמדו של עם ישראל בחנוכת המשכן. אז הוצב נדבך משמעותי בהידוק יחסי הברית שבין הקב"ה לעמו. לקראת ההיוועדות הכללית עם הא-ל, היוועדות בְּמָקום שבו כל בני העם יגיעו, מעניק החתן את מתנתו – את הברכה הגדולה לבני העם. לפני כן הוזכרו חריגים מתוך הכלל – טמאים וחוטאים מזה, והנזיר המתקדש מזה. פרטי ענייניהם של אלה נדונו במקום אחר, ושמא יש בהזכרתם בהקשר זה כדי להציב את הניגוד שבין היוצאים מן הכלל הללו לבין העם כולו, שצריך מעתה להתקדש למפגש עם האלוקים. במפגש זה באים שליחי הקבע שהא-ל קידש אותם ובחר בהם, הכוהנים בני אהרן, ומברכים את העם כולו, ברכה בלא תנאי, ברכה שה' מעניק לעמו מתוקף מעמדו לפניו.

ברכת הכוהנים - ב

פרופ ' שאול רגב
בין כל הנושאים שבפרשה, ברכת כוהנים היא פרשה לעצמה. פרשה זו נאמרה למשה ביום כלות הקמת המשכן, לאחר ארגון מחנה ישראל איש על דגלו ושבטו, כשבאמצעו מוצב המשכן ומחנות הכהונה והלוייה סביבו. מיקומה של ברכת כוהנים הביא את המפרשים לחקור את עניינה של הברכה מעבר לפירושה המילולי. שני המדרשים שלהלן מציינים שני צירים שונים של פרשנות שיש להם מכנה משותף. המדרש האחד, המצוי בשיר השירים רבה, מלמד אותנו שבברכה זו ישנו סוד מיסטי הקשור בצורה זו או אחרת למילות הברכה ולמשמעותן (שיר השירים רבה ג, ו):

'הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה', ר' ביבי בשם רבי אלעזר בר' יוסי פתר קרייה בברכת כהנים, 'הנה מטתו', הנה מטותיו ושבטיו הוא מה דאת אומר (חבקוק ג:ט) שבֻעות מטות. 'שלשלמה', של מלך שהשלום שלו. 'ששים גבורים סביב לה', אלו ששים אותיות שבברכת כהנים. ' מגבורי ישראל', שהם מגברין את ישראל. 'כֻּלם אחוזי חרב', אמר ר' עזריה דברים מבורכין בגבורה, יברכך ה', יאר ה', ישא ה'. 'מלומדי מלחמה', שהם נלחמים בכל מיני פורעניות שיש בעולם. 'איש חרבו על ירכו מפחד בלילות', שאפילו אדם רואה בחלומו חרב מחתכת בירכו מה יעשה ילך לבית הכנסת ויקרא קריאת שמע ויתפלל תפלתו וישמע ברכת כהנים ויענה אחריהם אמן ואין דבר רע מזיקו. לפיכך מזהיר את בני אהרן ואומר להם 'כה תברכו את בני ישראל'.

על פי המדרש הזה כתיבה מדויקת של הברכה ללא תוספת ומגרעת יש בה כדי להציל את האדם מכל מיני פורעניות, ואף אם רואה אדם בחלום שפורענות מתרגשת ובאה עליו, כאשר ייכנס למחרת לבית הכנסת וישמע ברכת כוהנים ויענה אחריה אמן - הוא מוגן ואין דבר שיכול להזיק לו. המדרש בהמשך לומד זאת ממילות הסיום של הכתוב: "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם", בדגש על המילה "ושמו".

בכיוון זה מפרש הרלב"ג את משמעותה של ברכת כוהנים. גם הוא נשאר בתחום הסוד המיסטי של האותיות והמילים, ומציין כי אונקלוס לא תרגם בברכה דבר. למעשה אונקלוס תרגם את הברכה לארמית אך לא הוסיף עליה ביאור, ואילו בתרגום יונתן אין תרגום לברכה, ורק אחרי שהיא מובאת בעברית מוסיף עליה המתרגם הסברים. הרלב"ג (במ' ו: כג) מדגיש את חשיבות אמירת הברכה דווקא בלשון הקודש ולא בשפה אחרת, כיוון שבתרגום עלולים להפסיד את הסוד המיוחד הטמון במילות הברכה ככתבן וכלשונן:

למדנו שזאת המצוה היא לאהרן ולבניו לבד והוא לברך את ישראל בכל יום בזה האופן הנזכר בזה המקום. והנה לעומק זאת ההערה (= הכונה) לא תרגם בה אונקלוס דבר. 'כה תברכו את בני ישראל' רוצה לומר בזה הלשון שהוא לשון הקודש והיה זה כן כי אם יעתיקו זה המאמר ללשון אחר אולי תפסד הכוונה ותבלבל. ובשם המפורש - שנאמר 'ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם'.

עיקרה של הברכה טמון בהבנת השם המפורש, דהיינו ידיעת סוד שמו של הא-ל שבעזרתו ירד השפע האלוקי וישרה על בני ישראל. השפע האלוקי הזה הוא בעצם ההשגחה האלוקית המיוחדת בעם ישראל כאשר העם דבק בא-ל. כלומר, תפקידם של הכוהנים הוא ללמד את העם את השם המפורש שבהבנתו יכול להגיע כל אחד מישראל למעלת הדבקות בא-ל ובכך הוא יהיה מושגח באופן אישי: "'ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם', ר"ל שהכוהנים יסדרו סוד שמי על בני ישראל באופן שידעוהו כלם ואז אברכם מצד דבקות השגחתי בהם" (רלב"ג, שם).

היו עוד חכמים במאה השש עשרה שהסבירו את ברכת הכוהנים כפעולה הבאה ללמד את העם את סוד השם המפורש, כדי שבעזרתו יוכל השפע האלוקי לחול עליהם. כך למשל ר' שלמה לבית הלוי בספרו "דברי שלמה" מסביר כי הכוהנים, בעזרת השם המפורש המצוי בברכה, משמשים מעין צינור להורדת השפע האלוקי. כיוון שהכוהנים מושגחים יותר מהמון עם ישראל, בהיותם קרובים יותר לא-ל ולעבודתו, הם יכולים להאציל מן השפע הזה על שאר העם על ידי אמירת הנוסח המיוחד של הברכה. בשמירה על נוסח הברכה כפי שהוא, ישנה גם אמירה של הכוהנים לעם שאין זו ברכתם שלהם, אלא ברכת הא-ל שהם המעבירים אותה אל העם. תפקידם של הכוהנים בברכה זו הוא תפקיד חינוכי בעיקרו- לכוון את ישראל אל המשפיע האמתי שהוא ה' (דף קלט ע"א):

ולכן נצטוה אהרן ובניו להיותם מושגחים משרתי ה' דבקים עמו שהם יהיו המברכים לישראל ואומרו כה ר"ל בזה הלשון על ידי שם המפורש להורות שאין ברכותיהם באות במקרה רק בהשגחה מאת ה' ושפעו... ולפי שלא יחשוב החושב שהשי"ת צריך אמצעיים כדי להטיב ולברך לזה אמר שאין הכוונה אלא שישימו את שמו על בני ישראל כלומר יכונו ויאמרו לישראל שה' יתברך בעצמו ובכבודו משגיח בפרטות על האומה הנבחרת והוא ית' המברך אותם כי הם אינם רק מודיעים אל העם ששמו ית' הוא עליהם.

בהמשך רומז ר' שלמה לבית הלוי גם לדעה האחרת המובאת להלן שהברכה היא מעין סגולה שתפקידה לשמור את עם ישראל מן המזיקים, בין אם מזיקים אלה הם גרמי שמים או מזיקים אנושיים המקיפים את עם ישראל ורוצים להזיק לו באופן תמידי.

ציר הפרשנות השני מצוי במדרש אחר ועל פיו יש בברכה סגולה מיוחדת אלא שהיא סגולה מונעת (מדרש אגדה ( בובר) במדבר פרק ז ד"ה ויהי ביום):

'ויהי ביום כלות משה'. ולמה כתוב תחלה ברכת כהנים ואחר כך הקמת המשכן, משל למלך שהשיא את בתו ושלטה בה עין רע ומתה, כשבא להשיא בת אחרת עשה לה קמיע כדי שלא יגע בה עין רע. כך כשנתן הקב"ה התורה לישראל ניתנה בפומבי, ושלט בה עין הרע ונשתברו הלוחות כמו שכתוב וישבר אותם תחת ההר, כשבא להשרות ביניהם המשכן מה עשה, כתב תחלה ברכת כהנים במקום קמיע כדי שלא תשלוט בה עין רע.

על דרך זו מסביר גם אברבנאל את משמעות הברכה, בהתחשב במיקומה בפרשה ובספר במדבר בכלל. לציווי על הברכה קדם סידור המחנות והחניה. כל עוד לא היה המחנה מסודר לא בלט ייחודו של עם ישראל ולא ניתן היה לאמוד את כוחו. אולם לאחר שמשה סידר את השבטים בסדר מסוים איש על דגלו, אפשר היה כבר להשקיף מלמעלה ולאמוד את המספר, לראות את כוחו, מבנה המחנה וכו', בדיוק כפי שעשה בלעם מאוחר יותר. מראה כזה מביא להבנה שלא די בכוח פיזי כדי לנצח את העם אלא צריך כוח אחר, אולי כח מאגי, כדי להביא עליו קללה ולהחליש את העוצמה המיוחדת שלו. לא מן הנמנע שהסדר המסוים הזה של השבטים מסביב, כשבאמצע מחנה כהונה ולוויה ובתוכו המשכן, היה בו כדי למשוך שפע. בל נשכח כי כל מעשה המשכן על כל מרכיביו וממדיו היה בו, לפי כמה מן המפרשים (למשל, אבן עזרא) כוח ויכולת להורדת השפע הקוסמי. לכן, הברכה המיוחדת של אהרן הכוהן נועדה לנטרל כל אפשרות של השפעה שלילית על העם, מה שמכונה בלשון העם 'עין הרע'.

גם ר' מרדכי הכהן בספר דרשותיו "מר דרור" ממשיך קו מחשבה זה ואומר כי הברכות הללו הם קמיע שה' שם על בני ישראל באמצעות הכוהנים כדי שלא תשלוט בהם עין הרע (דף עו ע"א):

על ידי ברכות אלו הוא ממש קמיע שנתלה בך וזה שכתוב 'ושמו את שמי על בני ישראל' שבזה תולים ממש קמיע שמי על בני ישראל, 'ואני אברכם' שלא תשלוט בהם עין הרעה. והגיד הכתוב שזה הענין נתקיים תכף שהוא אמר 'ויהי ביום כלות משה' שבירכם קודם ה' יתברך שלא תשלוט בהם עין רעה ביום כלות משה.

עין רעה זאת תגרום לכך שהשפע האלוקי לא יוכל לעבור ולהגיע לעם ישראל, לא במאורע המיוחד של הקמת המשכן וחנוכתו ולא בעתיד. ההגנה מפני עין הרע קודמת להחלת השפע על ישראל, וברכת כוהנים משמשת מעין קמיע תמידי בעם ישראל, כדי שברכת ה' תוכל לדבוק בהם: "אפילו הטובה הבאה מאתו ית' והארת פניו אלינו צריך שתקדים ברכתו אליה כדי שלא תשלוט בה עין רעה" (דף עה ע"א).

ר' משה אלבילדה בספרו "עולת תמיד" מסביר כי הברכה הזו באה לציין את מעמדו המיוחד של עם ישראל, שהוא נתון להשגחה ישירה של הא-ל ולא על ידי גורמים אמצעיים כמו שאר אומות העולם. השגחה מיוחדת זו היא יוצאת דופן, או כלשונו: "דבר ימאנהו השכל", והיא נרמזת בברכה שאינה ברכת הכוהן אלא ברכת ה' המושמת בפי הכוהן, ויוצרת את הקשר המיוחד הזה בין ה' ובין ישראל (דף קפט ע"ב):

שהאומות כל דבריהם היתה הנהגתם ע"י הסבות האמצעיות הן עליות הן תחתיות. אמנם ישראל הם מונהגים בלי אמצעיים כלל והוא דבר ימאנהו השכל, וזה רמז הברכת כהנים.

המשותף לגישות שהבאנו הוא בהעלאתה של ברכת כוהנים לרמה של ברכה מיסטית, אם בשל הסוד שבאותיות ואם בשל היותה כקמיע נגד עין הרע. גם גישתו של אלבידה רומזת לרעיון הראשון של הסוד, אם כי הוא מבטא זאת כמשהו שאינו נתפס בשכל, דהיינו שאינו בתחום ההיגיון.

ראה קישור נשיאת כפיים:

הלכות ברכת כהנים

הלכות ברכת כהנים

הרב אליעזר מלמד
לעלוי נשמת
אריה יעקב בן משה יוסף ז"ל
מצוות ברכת כהנים
מצוות ברכת כהנים היא אחת מרמ"ח מצוות העשה שבתורה. ועניינה הוא, שציווה ה' את הכהנים לברך בכל יום את ישראל, שנאמר (במדבר ו, כב-כו): "וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל אהרן ואל בניו לאמר, כה תברכו את בני ישראל אמור להם: יברכך ה' וישמרך. יאר ה' פניו אליך ויחנך. ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום". בברכת כהנים אנו למדים לשים לב לעובדה היסודית, שמקור כל החיים והברכה שבעולם נובע מה' אלקי ישראל, וההתייצבות שלנו לברכת כהנים בכל יום, משרישה בקרבנו את האמונה הזו (מו"נ ח"ג פרק מ"ד; העקדה שער ע"ד). וככל שנהיה מודעים יותר לעובדה שהקב"ה הוא המברך את עמו ישראל באהבה, כך נהיה פתוחים ומוכנים יותר לקבל את הברכה (עיין בחינוך שע"ח). הבחירה החופשית היא יסוד העולם, ולכן לא שייך שהקב"ה יברך אותנו ללא השתדלות מצידנו. או כפי שהדבר מתבטא בלשון הקבלה: "באתערותא דלתתא תליא אתערותא דלעילא", כלומר על-ידי התעוררות הרצון שלנו לקבל את ברכתו, מתעורר הרצון העליון להשפיע ברכה לישראל. לכן ציווה הבורא את הכהנים לברך בכל יום את ישראל, ועל-ידי כך תחול הברכה.

כל כהן שקראו לו לעלות לדוכן לברך את ישראל וסרב, אף שמצד הדין הוא מבטל מצווה אחת בלבד, נחשב לו הדבר כאילו ביטל שלוש מצוות מן התורה. משום שמלשון הפסוקים משמע שהקב"ה מתאווה לברך את ישראל, ולכן שלוש פעמים נזכר לשון של ציווי וזירוז לכהנים לברך את ישראל, שנאמר: "כה תברכו", "אמור להם", "ושמו את שמי". ולפיכך סירובו של הכהן לקיים את רצון הבורא ולברך את ישראל, נחשב כביטול שלוש מצוות מן התורה (סוטה לח, ב; רמב"ם הלכות תפילה טו, יב).

חשיבות הכוונה בברכת כהנים
בסעיף הקודם הוסבר שהיסוד המרכזי שאנו לומדים ממצוות ברכת כהנים, שהקב"ה הוא מקור כל הברכה בעולם. ההתייצבות שלנו יום-יום לברכת כהנים, מטביעה בתוכנו את הידיעה הזו, ועל-ידי כך אנו נעשים פתוחים ומוכנים יותר לקבל את הברכה. וכפי הכלל הידוע, שאין דבר טוב יורד מן השמיים ללא השתדלות מסוימת מצידנו בעולם הזה. על פי זה ברור שיש לכוון היטב ולהתרכז בשעת ברכת כהנים. כמה הלכות יש בזה. ראשית, הכהנים שמברכים את העם אסור להם להביט בדבר שעלול להסיח את דעתם מן הברכה, ולכן נהגו הכהנים לכסות את ראשם ופניהם בטלית (שו"ע או"ח קכח, כג).

עוד תקנו חכמים, שכהן שיש בגופו משהו משונה, שעלול לגרום לאנשים להתבונן בו ולהסיח את דעתם מן הברכה, לא יעלה לישא את כפיו. לכן, לפני שנהגו הכהנים לכסות את פניהם וידיהם בטלית, כל כהן שהיה לו מום בפניו או בידיו, כגון שהיו בפניו בהרות מיוחדות, או שאצבעותיו עקומות, לא היה עולה לדוכן. אבל היום, שהכהנים נוהגים לכסות את פניהם וידיהם בטלית, מום שבפנים או בידיים אינו מונע את הכהן מלברך. אך גם היום אם יש לכהן מום שניכר ברגלו, לא יעלה לישא את כפיו, שמא הדבר יסיח את דעת השומעים. ואם הוא תושב קבוע באותו מקום, כך שהמום שלו כבר לא מסקרן את האנשים, יכול הכהן בעל המום לעלות לדוכן, משום שמן הסתם הדבר לא יסיח את דעת השומעים (שו"ע קכח, ל, לא). וכן מי שיש לו מבטא משונה, כגון מי שמבלבל את הגיית האות 'אלף' בהגיית 'עיין', לא ישא כפיו, משום שהדבר יסיח את דעת השומעים מן הברכה. וזה דווקא כאשר הוא ממש מבלבל את ההגייה, אבל אם הכהן מדבר במבטא האשכנזי המקובל, שאינו מדגיש מספיק את ה'עיין', אין הדבר מסיח את דעת השומעים, מאחר שהכל רגילים לשמוע את המבטא הזה. ורק מי שממש מבלבל או משבש את ההגיות מעבר למקובל, או שקולו משונה, לא ישא את כפיו (שו"ע קכח, לג).

היכן צריכים המתברכים לעמוד
בשעה שהכהנים מברכים, צריכים המתברכים להמצא מולם, שנאמר (במדבר ו, כג): "כה תברכו את בני ישראל אמור להם", ודרשו חז"ל שברכת כהנים צריכה להיות כפי שאנשים מדברים עם חבריהם, שעומדים פנים כנגד פנים, ומדברים בקול רם שכל המתברכים יוכלו לשומעו. ומי שעומד אחרי הכהנים אינו נכלל בברכה. ולכן אלו שיושבים בשורות הראשונות בבית-הכנסת, צריכים לעבור למקום אחר בעת ברכת כהנים, מפני שאם ישארו במקומם, ימצאו עומדים אחרי הכהנים, והברכה לא תחול עליהם. ואין צורך לעמוד ממש מול הכהנים, אלא גם מי שעומד בצידיהם נכלל בברכה, בתנאי שלא יעבור את הקו שמצידי הכהנים ואחורה. וכן מי שעומד לפני הכהנים אבל מפנה להם את גבו - אינו נכלל בברכה (שו"ע קכח, כד). עוד צריך להוסיף, שכמובן כל מי שעומד בבית-הכנסת בצד שמול הכהנים נכלל בברכה. ואפילו אם עומדים לפניו אנשים גבוהים שחוצצים בינו לבין הכהנים, ואפילו אם לפני מקומו יש עמוד שחוצץ בינו לבינם, הואיל והוא נמצא בצד שמול פניהם, הרי הוא בכלל הברכה. גם מי שמחמת אונס לא בא לבית-הכנסת נכלל בברכה, כמו למשל מי שהיה צריך לצאת לעבודתו, או נשים וילדים שאינם באים לבית-הכנסת, כל אלה נכללים בברכה שמופנית כלפי כל ישראל. ורק אלו שיכולים לבוא ולעמוד לפני הכהנים ומתרשלים בכך - אינם נכללים בברכה.

כאן המקום להוסיף חידוש מעניין שמובא בספר חרדים (יב, יח), שלא רק הכהנים מקיימים מצווה מן התורה בשעה שהם מברכים את ישראל, אלא אף הישראלים העומדים מול הכהנים בשתיקה ובכוונה, ועונים אמן לאחר הברכה, שותפים בקיום מצוות התורה של ברכת כהנים.

בלשון הקודש
בין מצוות התורה יש מצוות רבות שמתבצעות על-ידי דיבור, כמו למשל, קריאת שמע שאנו קוראים בבוקר ובערב, תפילה, ברכת המזון, וכן ברכת כהנים. אחת השאלות המרכזיות בכל המצוות הללו היא, האם צריך לומר אותן דווקא בלשון הקודש, כלומר בעברית, או שניתן לומר אותן גם בשפות אחרות. המשנה במסכת סוטה (פרק ז' משנה א') מבארת שאכן קריאת שמע ותפילה וברכת המזון אפשר לומר גם בשפות אחרות, ובלבד שהתרגום יהיה מדויק. אבל את ברכת הכהנים צריכים לומר דווקא בלשון הקודש, שנאמר: "כה תברכו", כלומר בלשון הזו שכתובה בתורה.

יתכן שההסבר לכך הוא, שקריאת שמע - עניינה לבטא את האמונה שלנו בפה, ולכן לא חשוב כל כך באיזה שפה היא תאמר. וכן לגבי תפילה, העיקר שנבטא את תפילתנו בצורה מובנת. אבל ברכת כהנים היא ברכה שבאה אלינו מה', והשפה שבה הקב"ה מגלה את רצונו בעולם היא לשון הקודש, ולכן הכהנים מצווים לומר את הברכה האלוקית בדיוק כפי שנכתבה בתורה. ברור גם, שככל שהברכה נאמרת בצורה מעולה יותר, כך היא יכולה להשפיע יותר, וכדי שהברכה תחול בצורה השלימה, צריכים לאומרה בלשון הקודש. למעשה חשוב לציין, שכיום גם את קריאת שמע אומרים רק בעברית, והסיבה לכך, שאין שום תרגום שיהיה מספיק מדויק. ומאחר שקריאת שמע צריכה להאמר בדייקנות, לא ניתן כיום לאומרה בתרגום. אבל תפילה וברכת המזון, שאין חיוב לומר נוסח מסוים בדייקנות מירבית, גם כיום ניתן לומר בתרגום לשפה זרה.

ארבע הלכות בברכת כהנים
ארבע הלכות יסודיות מן התורה ישנן בברכת כהנים, וכשלא ניתן לקיים את אחת ההלכות הללו, אין לשאת כפיים, וכך נפסק בשולחן ערוך (או"ח קכח, יד): "אין מברכין אלא בלשון הקודש ובעמידה ובנשיאת כפיים ובקול רם".

א. על כך שנשיאת כפיים צריכה להאמר דווקא בלשון הקודש למדנו בסעיף הקודם, ואף הסברנו שהואיל והמגמה היא להתברך בשלימות ממקור הברכות, לכן הברכה צריכה להאמר דווקא בלשון המושלמת שבה העולם נברא ובה ניתנה התורה.

ב. צריכים לומר את ברכת כהנים בעמידה. אם הכהן חלש או נכה הנאלץ לשבת בכסא גלגלים, ואינו יכול לעמוד על רגליו אפילו בעת ברכת כהנים, אסור לו לשאת כפיים. כי דין נשיאת כפיים הוא כדין העבודה במקדש, שנאמר (דברי הימים א' כג, יג): "לשרתו ולברך בשמו", מה העבודה במקדש נעשית בעמידה, אף הברכה חייבת להאמר בעמידה. ההופעה השלמה של האדם היא בעמידה, כך הוא נראה מראשו ועד רגליו, מה שמבטא את מכלול כוחותיו, הרוחניים והמעשיים. וכדי שעבודת כהנים וברכת כהנים יהיו בשלמות, הן צריכות להתבצע דווקא בעמידה. כך לגבי הכהנים, אבל הישראלים המתברכים מצד הדין יכולים לשבת, אלא שכבר נהגו הכל לעמוד בשעת ברכת כהנים. אבל אדם חולה או חלש שקשה לו לעמוד, יכול לשבת בעת הברכה (מ"ב קכח, נא; ציץ אליעזר יד, יח).

ג. הכהנים צריכים לשאת את כפיהם בעת הברכה, כלומר לפשוט את ידיהם כלפי המתברכים. וכהן שידיו חלושות ורועדות, ואין בכוחו להחזיקן נשואות בעת הברכה - אינו רשאי לעלות לדוכן ולברך. ואף אם יתקין לו איזו רצועה או מוט שיסייעו לו להרים את ידיו - הדבר לא יועיל, משום שעל הכהן לשאת את כפיו בכוחות עצמו, ללא שום סיוע (מ"ב קכח, נב). אזכיר שני טעמים בעניין נשיאת הכפיים. רבי נחמן מברסלב אמר, שנשיאת הידיים מבטאת את עוצמת רצונו של הלב לברך את ישראל באהבה. יש קשר ושייכות בין הידיים ללב, והראיה לכך - הידיים סמוכות ללב. לכן תנועות הידיים הן כלי הביטוי של הלב, כמו שנאמר (איכה ג, מא): "נשא לבבינו אל כפיים אל אל בשמיים". וכשהכהנים פורשים את ידיהם לברך את ישראל, הם מבטאים בכך את אהבת הלב כלפי ישראל בעוצמה חזקה (ליקוטי הלכות נשיאת כפיים ה, ג).

הוסיף הרב קוק, שנשיאת הכפיים קדימה מבטאת את העתיד, שהרי הידיים מתקדמות אל מעבר למקום שאליו הגיע הגוף. ועל-כן הכהנים נושאים את כפיהם, לבטא את הכמיהה והתפילה המובעות בברכת כהנים, אל עולם שלם ומתוקן (עולת ראיה ח"א רפד).

ד. הכהנים יברכו בקול רם, כדי שכל המתפללים בבית-הכנסת יוכלו לשומעם. שנאמר: "אמור להם", כדרך שאדם אומר לחברו (סוטה לח, א). אם בית-הכנסת קטן, מספיק שהכהן יברך בקול בינוני, שכך מדבר אדם במקום קטן. ואם בית-הכנסת גדול, צריך לברך בקול רם, כך שגם אם היה מברך לבד, היו כולם שומעים אותו. וכהן שקולו חלוש, עד שאי אפשר כמעט לשומעו, לא יעלה לישא את כפיו (מ"ב קכח, נג). אבל אם יש כהנים אחרים שקולם נשמע היטב, מותר לכהן שקולו חלש לעלות יחד עמם לדוכן ולברך (עיין ציץ אליעזר טו, כא).

סוד ברכת הכהנים:לעילוי נשמת מור אבי ר' שלמה שמלה ולנשמת מור סבי ר' שמעון הכהן.

רבי אברהם אבולעפיא
וזאת ליהודה:
סוד ברכת הכהנים:
לעילוי נשמת מור אבי ר' שלמה שמלה
ולנשמת מור סבי ר' שמעון הכהן.

אגרת וזאת ליהודה

אגרת ששלח ר' אברהם אבולעפיא לר' יהודה המכונה שלמון:

אהבת צדק ותשנא רשע, ע"כ משחך אלקי' שמן ששון מחבריך, צדיק לעולם בל ימוט ורשעים לא ישכנו ארץ, צדיק ורע לו רשע וטוב לו, רשע ורע לו צדיק וטוב לו, עיני נגרה ולא תדמה מאין הפוגות עד ישקיף וירא ה' משמים, עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי, צוד צדוני כצפור אויבי חנם, צמתו בבור חיי ויד"ו אב"ן ב"י, צפו מים על ראשי, אמרת נגזרתי, קראתי שמך מבור תחתיות, קולי שמעת, אל תעלם אזנך לרוחתי לשועתי, קרבת ביום אקראך אמרת אל תירא, רבת ה' ריבי נפשי גאלת חיי, ראית ה' עיתותי, שפטה משפטי, ראית כל נקמתם כל מחשבותם לי:

כל הנביאים כולם, וכל הקדמונים מחכמי אומות העולם, בקשו לדעת מעלת הסולם, מקטנם ועד גדולם, ויתנו קולם, כפי כוחם וחילם, לדבר ולחבר לכבוד בעל גמולם, ולא עברו לגבולם, ומהם ראו מרחוק ומהם מקרוב ומהם שהסולם, מעין לבם נעלם, ומהם באו אל היכל אולם, וזולתם מהמון העם מעליהם סר צלם, ולעבוד את הנבראים נבראו ונערכו, לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, אף על הקדמונים נסמכו, ואחרי דעתם נמשכו, ואם כן יאשים שמם חנם לאיש מן האנשים, אשר דעתו כדעת הנשים, ושוכני הקצות כקצת התוגרמים והכושים, אשר דיעותיהם נמשכות אחרי האישים המתחלפים, מעידים על סוד הצירופים הנבדלים והמשתתפים, והם במדרגה הסולם הנזכר אשר לחכמים ניכר למעלה ממדרגת הקופים, ולמטה ממדרגת בני אדם אשר בעד החלון משקיפים, ואם הם הנחשים השרפים, עם אנשי החסד נאספים, וחכמי הכדורים, הם מורים, הדרכים הישרים, לגמלים ולחמרים, ואיה יתגלה ענין הטבור, אשר הוא יסוד לכל הצבור, להבדיל לכם הדיבור, בין עם הארץ ובין הבור, ויובן למשכיל סוד אמתת העבור, שבין הפרידה והחבור, וישיגו השלמים אם הנפשות הנפרדות רבות או אחת, ואם הנפרדת תנצל או תרד לבאר שחת, או אם תשאר באחת, הבורות, לדורי הדורות, או תשוב להיות לפני התחיה הכללית, או תתגלגל פעמים שלש כדמות לילית, ואמנם בעלי הקבלה, היודעים סוד היבום מענין יהודה ותמר כלתו עם ער ואונן ושילה, ומענין אלימלך ונעמי ומחלון וכליון ובועז ורות וסוד יולד בן לנעמי והדומה לו, כענין ויתעבר במשה בסוד הבל הם היודעים סוד הסולם, יותר מכולם, וכולם עם דעתם סתרי השמות והחותמת עם הספירות, וידוע כי המורגשות והמושכלות הן ידועות ומהן מביאין החכמים הקדמות, להוליד המופת בצורות קיום לאמת כל ראיה והיקש, והמושכל כולל בתחלת הוויות עשר ספירות החשבון מפני שהם ראשית כל המושכלות הנולדות מהמחשבה השכלית, והמורגש כולל בתחלת הוויתו חמשה מיני השגה חושית, ויהי' אחד המורגש והמושכל שני ענינים שהם ראוי' להאמין לפי מינם והם המקובל והמפורסם, אבל מפני חלשתם אין בהם כח להיות הקדמות ההיקש, ולפיכך לא תוליד מהם הקדמה מופתית, ואמנם הם בעצמם אינם צריכין לאמתם בראייה, והמפורסם ידוע לכל לפי התחלפות אנשי הפרסום וע"כ לא אאריך בשלשת הנזכרים והם המורגש והמושכל והמפורסם, אבל אזכר מעט במקובל לבד וזה מפני שהמקובל נחלק לחלקים רבים, ומפני שעיקר אמונתנו נשרש בקבלה ובשמועה אזכרם ואדבר בם אחרי דברי במהות כל קבלה בכלל ואומר כי שם דבר הנקרא קבלה בכלל דומה לשם דבר הנקרא שמועה ולשם דבר הנקרא הבנה ר"ל כי כמו שהשמועה וההבנה צריכה אל נושאים כן הקבלה צריכה אל נושא אחד או רבים, וכמו שהנושאים השמועה וההבנה הם גופים כן נושאי הקבלה הם גופים, וכמו שהגופים מתחלפים בעניניהם מצד מהותם ומצד מקריהם כן המקבלים קבלות מתחלפות במהותם ובמקריהם, אמנם אין לי צורך להאריך פה בענין הדברים המקבלים כל קבול כי אם בקבול אנשי תורה שקבלוה המקובלים מאומתינו בלבד שמצד אותו הקבול נקראים בעלי הקבלה, ואומר כי הקבלה הזאת הנעלמת מהמון הרבנים המתעסקים בחכמת התלמוד נחלקת תחלה לשני חלקים בכלל, והם חלקי דעות השם על דרך עשר ספירות הנקראות נטיעות אשר המפריד ביניהם מקצץ בנטיעות והם המגלים סוד הייחוד וחלק ידיעות השם על דרך כ"ב אותיות אשר מהם ומנקודותיהם ומטעמיהם הורכבו השמות והחותמת והם המדברים עם הנביאים בחלומות ובאורים ותומים וברוח הקודש ובנבואות, ושני החלקים האלה אינם מורגשים ולא מושכלים ראשונים ולא מפורסמים וע"כ הם נעלמים מרוב החכמים, ואמנם ידיעות השם מצד פעולותיו אינה מענין הקבלה והיא צריכה אל חכמת המחקר אשר אין דברי פה לפי דרכיהם של החכמים ההם הנקראים פלוסופים חכמי המחקר, והקבלה הזאת כולה נכללת בספר יצירה, ואני קבלתי פירושיו משנים עשר מפרשים לפי ספריהם, והם וקצתם מורים בקצתם הקבלה וקצתם בכולה, והשלם שבהם אשר הורה בכולם ידוע, והקרוב לו המורה במקצתה, והחסר שבם פירשו לפי דעת החוקרים, וידוע שכל הנמשך אחר דעת החוקרים ירצה להפך כוונתו זאת ויקרא את השלם אצלו חסר מכולם ואת החסר שלם מכולם ויהיה האמצע בינוני לשני הדעות, והמקובל ירצה לאמת ולקיים דעתו כמו שזכרתיה, ואין ספק כי החלק הראשון קודם במציאת זמן הלימוד בקבלה לחלק השני והשני קודם במעלה מן הראשון, כי היא תכלית בבריאת אישים מן האדם, והמגיע אליו הוא אשר יצא שכלו לפועל לבדו והוא אשר נגלה עליו אדון הכל וגלה לו סודו, אבל הראשונים כולם מן המקובלים הנזכרים נקראים נביאים לעצמם וישתתפו עמם יודעי השם מצד פעולותם קצת שיתוף בזה השם, והנקראים נביאים מזה הצד הם המדברים בלבם במחשבותיהם הרבות המתחלפות ונושאים ונותנים בינם לבין עצמם בלבד ואור השם מאיר להם על קצת מחשבותיהם בקצת עתות המחשבה אור קטן והם מכירים בעצמם שזה האור הוא מזולתם אך אין דבור בא להם שיכירוה (הוא) שהוא דבור כי אם אור, אבל השנים הם כולם נביאים שמתחילין לאור באור החיים ומשם מתעלים מאור לאור מתוך משא ומתן של מחשבותיהם המורכבות והמתוקות מן השיתוף והמתקרבות מתוך ריבוי הזכות אל הייחוס עד שוב דבורם הפנימי דבוק אל דבור שהוא מעין כל הדבור ומתעלים עוד מדבור אל דבור עד שהדבור האנושי הפנימי כח בעצמו ומכין עצמו לקבל דבור אלוק' בין מצד ציורו של הדבור בין מצד הדבור בעצמו ואלה הם הנביאים באמת במשפט ובצדקה, א"כ קבלת עשר ספירות וענינו קודמת לקבלת עוד ידיעות השמות ולא יתהפך זה, אלא אם יאמר אומר כי הספירות בעלי השמות שבהם נבדלות זו מזו, כי זה אינו כוונת בעלי השמות ואדוני החכמות, וזה כי בעלי הספירות יקרא להם שמות ויאמר כי הספירה הראשונה שמה מחשבה ויוסיף לה שם לבאר ענינה ויקראוה כתר עליון מצד היות הכתר דבר מונח בראשי המלכים שהראש דומה בכלל הגוף למגדל הגבוה בכל העיר אשר בתוכו היכל המלך והוא מקום שכינתו והכתר אינו ממין הראש אבל הוא מקף כולה מלמעלה ועצם הראש מתעלם בתוכו ככה מחשבה מורה מעלת העצם האלקי והכנתו והעצם מסתתר בתוכה על דרך משל שאין שם תוך ולא חוץ ולא פנים, ויוסיף לה שם ביאור ויקראנה עוד אויר קדמון וענינו מבואר יותר מענין כתר, ככה יעשה לכל ספירה וספירה מעשר ספירות בלימה, ובעל השמות כוונתו כוונה אחרת מעולה מזאת מאד מאד ואינה, ועמקת דרך זו של שמות היא עמקה שאין בכל עמקי מחשבות האדם עמוקה ומעולה ממנה והיא לבדה משתתפת המחשבה האנושית עם האלוקית לפי יכולת האנושית ולפי מה שהאדם מוטבע עליו, וידוע שמחשבת האדם היא סבת חכמתו וחכמתו היא סבת בינתו ובינתו סבת חסדו וחסדו סבת יראת קונו ופחדו סבת תפארתו ותפארתו סבת נצחונו ונצחונו סבת הודו והודו סבת עצמו ועצמו סבת מלכותו הנקרא בלתו ב"שכ"מל"ו, ומאוד עמקו מחשבות השם אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו:

ואם באת לפרש אלו הענינים המפוזרים בין ספרי וחבורי מהם מפורשים מהם הרמוזים הייתי צריך להאריך ולסדר ולהעריך סדר קבוע מועתק מהם, כי לא קדמני אדם מקובל לחבר בקבלה ספרים מבוארים יותר ממני לפי מיני שני חלקיה הנזכרים בספירות ובשמות, וכל ראיותי ומופתי הם בנוים על סתרי תורה שבכתב ותורה שבע"פ, ואולם כוונתי בזאת האגרת השלוחה דרך מנחה לכבוד החכם הנכבד החבר הנאמן ר' יהודה המכונה שלמון היא להודיע לו ולכל רואיה שאני כבר קבלתי חלק הידיעה הראשונה הספירות הנזכרות לפני קבל החלק השני כי לא ימצא השני אלא אחר המצא הראשון עם היות בין שניהם שתוף גדול כשתוף נפ"ש החיה עם המדברת, ושתוף ידיעת השני פעולת בריותיו על דרך המחקר עם אלו החלקים שהם שני חלקי הקבלה הוא כשתוף הנפש הצומחת לחיה ומדברת, ושלשתם על דרך משל בשותפם כדמות כהן ולוי וישראל, ואם יחשוב בעל הספירות לדעת בתורה שבכתב או בתורה שבע"פ לפי נסתריהן יותר ממני יודע לו אחר זה שהוא תועה ומתעה, ואמנם כתבתי ג"כ זאת האגרת השנית להודיע לכם אחי כי מה שחשב הרב ר' שלמה ב"ר אברהם ז"ל בן אדרת על עניני או מה ששמע היה הכל הבל ורעות רוח, והראייה על זה שאני ש"ל כבר סדרתי למודי ולמדתי המקרא ודקדוקי הפעולה די ספקי עד שחברתי בדקדוק עוד ספרים מספיקים ללומדיהם עד שיקראו בעלי דקדוק בדורינו זה כל יודעם כפי הצורך, ולמדתי תלמוד גמר(א) ופסק משני מורים עד שהספיק לי ממנו לדעת קצת המצות, ולמדתי דרשות ואגדות וברייתות למוד בינוני, ולמדתי הגיון וחכמת הטבע וקצת הלמודים בלי עמקה, ולמדתי חכמת האלוהות על דרך המחקר, ולמדתי מקצת חכמת הרפואות מפני ידיעת עניני הגופים והתחלפותם בעבור שיש לה מבוא גדול בחכמת הטבע וכן חולין, ולמדתי המורה הנקרא מורה הנבוכים מורה באמת בעומקה מופלאה עם סתריו ועמו המלמד וספר האמונות לר' סעדיה וספר חובת הלבבות לרבינו בחיי, וכל אלה עם ספרי אברהם בן עזרא בחכמתו הניעוני והביאוני לבקש סוד הספירות והשמות ודרכי החותמת (החכמות):

וכל הנזכר לפני דעתי לא הביאני אל תפארת הנבואה אבל הביאני אל התהללות החכמה וכבר נאמר אל יתהלל חכם בחכמתו, אבל בהגיעי אל השמות ובהתירי קשרי החותמת נגלה אלי אדון הכל וגלה לי את סודו והודיעני עד קץ הגלות וזמן התחלת הגאולה על גואל הדם, ואז הכריחני להתבאר בנבואה והביאני לדבר ולחבר בחכמות גם בתושבחות מופלאות מחודשות ושירות נעימות, ואחרי הודיעי אותך אהובי חבירי הנכבד אתה ר' יהודה את כל זאת אשוב להודיעך שאני שמעתי מפי אנשים נכבדים נאמנים עליך שמיום הפרדי ממך התעסק(ת) בחכמות וקבעת עתים לתורה אבל לא ידעו לומר אם שום קבלה משני מיני הקבלה אשר זכרתי קבלת או לא קבלת דבר מהם, ע"כ לא יכולתי לדבר עמך בה אפילו ברמז קטן עצמיי כי אם במקרה, ועתה הכריחני לדבר עמך בזה המעט הכתב ששלח הרב לבני פלירמו לר' אחיטוב שהיה מלא נאצות ולא היה שום דבר חכמה כי אם חרופים וגדופים כמנהג הנערים הקטנים שאינם בעלי דעת עד שרבים מרואיו הכחישו חתימת ידו וקראוה מזויף ואמנם אני שהכרתי מדבריו ענינים ידועים לענות לו על דבריו להודיע לך והדומים לך שהדברים שחשב או ששמע היו להפך, ולפיכך אודיעך שבעלי הקבלה הספירות חשבו לייחד השם ולברוח מאמונת השלוש ועשרוהו וכמו שהגוים אומרים הוא שלשה והשלשה אחד כן מקצת בעלי הקבלה מאמינים ואומרים כי האלוהות עשר ספירות והעשרה הם אחד, והנה הם רבוהו תכלית הריבוי והרכיבוהו תכלית המרכבה ואין ריבוי אחר העשרה, ואלה יודעים שלא עלה למעלה מעשרה ולא ירדה השכינה למטה מעשרה ולא הבדילו בין הצבור שהם תשעה ובן שליח הצבור שהוא עשירי, והיודעים לחלק הספירות ולכוללן יודעים שהספירות הם תשע נטיעות רמז לתשע מראות שראה יחזקאל הנכללות בפסוק אחד והעשירי שורש האילן אם האחד פרי האילן או האחד שורש האילן והעשירי יהיה קודש לה' והוא הפרי, אבל הסבה הראשונה שבראה אין סוף לפי דרכנו אינה ספירה אבל סופר הספירות והוא אשר נטע האילן משרשו ועד פריו, והגן עד לא כי הוא מקום הנטיעות כולו הנטועים בעדן:

ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים, שתי אזנים שומעות הקבלות ושתי עינים רואות פני המלך ודע מה מלמעלה ממך עין רואה ואזן שומעת וכתיב עין רואה ואזן שומעת ה' עשה גם שניהם, ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים ארבעה ראשים עדים נאמנים ארבע פרשיות בתפילין שהם שמע והיה קדש והיה בארבעה בתים שהם קשרים במקום שמוח של תינוק רופס, מוחו של תינוק סופר עשר הספירות שהם נכללין בארבע לפי צורות האצילות בדרך זו א"ב ג"ד אשר האצילות נאצלות משם כזו (כאלו נכתבו יוד אלפי' זה אחר זה), ומזה תדע כי המורכב אחרון שהוא האדם הכולל כל הספירות אשר שכלו הוא השכל הפועל כשתתיר קשריו תמצא עמו הייחוד המיוחד ואפילו האצילות הראשונה שהיא המחשבה המייחדת עם סוד החותם וביד כל אדם יחתום, וצורות תפילין של יד לעד ברורה אשר ביד כהה כנגד הלב שהוא מקור חיים כולם ושם ארבע פרשיות בבית אחד וזה סוד כולל מלת אחד על דרך זו א"ח"ד, כי הבתים הם כולם ה' שנחלקים בסוד הציצית אל ה' קשרים ואל ח' חוטין והתפילין נחלקין כך אל א' ד' בית אחד סימנו א' ארבע בתים סימנם ד', ועוד הפרשיות כולם הם ח' והם תוך הבתים על כן באה אות ח' בתוך א' ד':

והנה סוד אחר נגלה מסוד הרכבת הפרשיות עם הבתים, וידוע כי הכחות הפנימיות והרוחות הנעלמות האנושיות הם תוך הגופים נחלקים ובעצם אמיתת כל כח וכח וכל רוח ורוח כשיותרו מקשריהם ירוצו אל מקורם הראשון שהוא אחד בלתי שום שניות וכולל רבוי עד א"ס וההתרה מגעת עד למעלה שמזכיר שם את השם מתעלה ויושב בראש הכתר העליון והמחשבה שואבת משם ברכה משולשת שהוא מלוי החסרון כמו שנאמר ואמלא אותו רוח אלקי' בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה כי גם המלאכה מקבלת שפע אצילות וברכה מכח הממלכה, נמצאת אומר שהמזכרת השם שואבה מזכיר הברכה מלמעלה ומורידה מלמטה ונמצאת למד כי ברכת הכהנים בשמות הקבלה הנזכרתם בשמות הקודש משו"לשה בסוד ברכה משולשת כלומר מספר מלת ברכה שלש פעמים היא נכרת מדרך מספר אותיותיה, תחלה שהם ששים כנגד שהיו ששים רבוא ותדע זה מסוד פסוק אחר והוא אמרו אשרי העם יודעי תרוע"ה ה' באור פניך יהלכון והוא סוד אמרו עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר, כי סוד ברכה זכר וע"כ זכרון תרועה נאמר ביום הדין לסלק מידת הדין, תבין זה מן השלש שלש ב"ר של ברכה ותמצאו תרועה ועוד שלש כ"ה הנשאר ממלת ברכה ותמצא ע"ה חבר תר"ו עם ע"ה ותמצא תרועה, והמחבר זה החיבור בידיעה לא במקרה הוא אשר יחבר אר"ץ עם שמי"ם כלומר הכח התחתון הארציי הנקרא ארץ ושמו יבשה שנאמר ויקרא אלקים ליבשה ארץ עם הכח העליון האלקי הנקרא שמים ושמו רקיע שנאמר ויקרא אלקים לרקיע שמים, וכן רקיע עם יבשה עולים במספרם כמספר השמים והארץ ולפיכך נאמר אשרי העם יודעי תרועה ולא אמר תקעו ולא שמעו אבל ידעו, ולא עוד אלא שהשלים הענין של הברכה באמרו ה' באור פניך יהלכון בסוד הברכה באור האמצעית יאר ה' פניו אליך, ורמז העם הוא המיוחד שבכל העמים והוא העם הידוע והוא בסוד התרועה ולא זולתו, ועל שאר עמים נאמר ועתה לא ראו אור בהיר הוא בשחקים, ועל ישראל בהיותם בגלות מפני שהסתיר פניו מהם וסלק שכינתו מביניהם נאמר העם ההולכים בחשך ראו אור גדול, והשלים וכפל ואמר יושבי בארץ צלמות אור נגה עליהם כי אי אפשר לומר זה על האומות, והנה תדע כי הפסוק הראשון תיבותיו הם ג' רמז לכלל הברכה שהיא משולשת והשני ג"ב תיבות לו רמז אל תוספות שני הברכות על השלישי והשלישי ה"ב תיבות לו רמז אל תוספות ב' ברכות, עוד כי כל הברכות הנכללות תחת הברכה הכללית האחת המשולשת הן שש ועם הכללית הן שבע ברכות, וכשתשים הכל שבע כנגד שבע ספירות תחבר אותם אחת שהיא המשולשת המיוחדת בעצמותה תמצא הכל עשר כנגד עשר ספירות, ולפיכך הכהנים נושאים את כפיהם ומחלקין אצבעותיהם בחלקיו ידועים בקבלה ליחידים כדי לקבל כח האצילות מכל הספירות יחד בייחוד אחד לשאוב הברכה הכללית מן הברכה העליונה המשקה הכל השורש עם הענפים והעלים והפירות ואוכליהם:

וידוע כי צורת היד והכף צורה כללית מורכבת מיוחדת והיא שורש לאצבעות והאצבעות הם ענפים ליד נחלקים בצורות מתחלפות בגדול ובעובי ובכח ובפועל ובאורך וברוח ובמערכת מקומות ונבדלו זו מזה בענין ובסגולה ונשתתפו בשם מלת אצבע ובקצת ענינים האחרים, כי האברים באברים יש מהם מתדמין מאד ויש מהם רחוקים מהתדמות ויש מהם נוטים נטייה גדולה אל הצד האחד מן הקרוב והרחוק בדמות ויש מהם נטייה קטנה וכמה אמצעיים יש בין הנטייות וכך דרך המראים והצבעים שבין הקצוות כלבן ושחור וכן במטעמים כמר והמתוק וכן הקולות קול הרעש וקול הלוחש וכן הריחות ריח מושך עם הפכו הידוע בלי מקום וכן הממוששים כענין הקור והחום והלח והיבש וכן בכח הכחות, לפיכך כל יקריב המקריב הכחות צריך שיקריב הזך אל הזך כדי שיתאחדו בזכות וע"כ קדמו המדות לשכל כדי לזכות בהם הרוחות הנפשות והנשמות, והנה תדע עוד שיש בברכת כהנים נוספות בכל פסוק לפי סדר אותיותיה כי הראשון יש בו י"ה אותיות ונוסף עליו השני ה' והשלישי נוסף על הראשון ועל השני נוסף ה' והנה התוספות בשם השם והרמז בי"ה שמו כלומר בשם יה"ו כי תוספות התיבות ב' ב' ב' ותוספות האותיות ה' ה' ה' וכללם יה"ו והנה תוכם עוד ר"כ ר"כ ר"כ לפי סוד ברכה ברכה ברכה ו"ג פעמים ר"כ סודם כתר ורמזם בכלל יחד סוף תוך וראש וסוד תוספותם אל ידוד אלוקים:

ראה גם ראה היאך צריך להזהיר מן המדות המתחייבות מן הספירות היש שם מציל מהם ואת השם האומר ואין מידי מציל, והידים ידי עשו חוזרות להתברך ולברך במעשה עם היותם בעלי הריב שופכי דמים בידי עמלק וידי משה כבדים ויהי ידיו אמונה עד בא השמש והסוד תלוי על אמרו כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק, וא"כ בזכרנו קול קול יעקב בהזכרת השם ככתבו במקדש עם הידים ידי עשו בעליונים ונשים ברית יחיד מכריע בינותים והיא ברית הלשון וכן נעלה בתחתונים עם ברית מילה ונשתף הדיבור המוליד תלמידים עם המעשים והכח המוליד בנים עם התנועה אשר יד ורגל רמז לשני הענינים בהם בכח כ"ב אותיות המגלות סוד הספירות באמת לא במקרה מיד נקח קבוץ הכחות יחד ונרים דג"ל ירושלי"ם בשם השם ונקבץ הגלויות ונדחי ישראל יכנס השם למען שמו שכן כתיב לא למענכם אני עולה כי אם למען שמי, והנה סוד שלם רמז אל חסרון השכינה מעירנו ומתוכינו ומציאותה הכוללת י' ספירות יחד:

אל שובה לשכון בתוכנו ובארצנו ובבתינו ובבית מקדשינו. ודע כשתכלל שפע עשר ספירות בחשבון המרובע מן אחד עד עשרה יעלו שכינה כאלה א ב ג ד ה ו ז ח ט י, ודע שאלו האותיות הקדושות העשר מורות ענין כל הספירות ומי שחושב לדעת הספירות בלתי הוראתם טועה ומותעה ומתעה אבל צריך להתבונן באמיתתינו אחר קבל החכם מדעתו ראשי פרקים שקבל מרבו ורבו מרבו עד משה מפי הגבורה וצריך לדעת שתופם והבדלם וסגולתם ושמותם וצורות חותמיהם איך תשתתף החתימה עם הכתיבה והכתיבה עם החתימה כדמות מה שאנו עושים היום במלת א"ל א"ל כי מכלל החתימות הוא וצריך לכלול הספירות העליונות עם האמצעות והתחתונות לפי שלשים צורות אלו א ב ג ד ה ו ז ח ט י י כ ל מ נ ס ע פ צ ק ק ר ש ת ך ם ן ף ץ א:

הידועים לכל ורמז לחכם די:

והשתכל בעצמך השתכלות שלם ועיין בם עיון תמים ותמצא בצורות א' כלומר תמצא שיש למחשבותיך ראשית ע"כ תורה הענין ראש א' על זה, ועוד המחשבות נמשכות ויורדות מן הראש אל הזרועות השתים שסופיהם ה' ה' ספירות האצבעות דרך הצואר עד תוך הלב אשר משם מתפלשים הזרועות, ועוד המחשבה מתפשטת מצד שמאל ויורדת עד הכליות אשר אחד מהן ימנית ואחד שמאלית והנה ה"א בעלות שלש צורות כלליות כולל שלשה עולמות מעלה ומטה ואמצע וסימן שלשתם זכר זרוע כוליא ראש, והנה סימן ברכ"ה מחשב לב מבין כליות יועצות על כן עצת חכמה שהיא עצתה היא תקום, ולפיכך צורת ב' מקבלת מכח צורת א' ברכה מן הכליות והיא פושטת ידה לקבל מהן למטה ואין פני החכמה אל המחשבה כי אינה יכולה לקבל ממנה פנים אל פנים על כן יש פנים בלתי הברכות השניות ואין פנים בראשונה, וגם ראוי לצייר ב כזו ב' שיש לה לחכמה אשר ב' של בראשית מעידה עליה עם ב' של ברכה קבול קטנה של מעלה וגבולה מלמטה, ומפני א' של ארור המן אשר סודו בשר וענינו ב' ש"ר כלומר ב' המורה על החכמה הוא שר העולם כלומר של כל בשר לפיכך היה ב' של ברוך מרדכי סימן המשקה והשתייה ויובן זה מסוד נבי"א שהם אותיות כוללות ראשי שני הענינים וסופיהם ורמז להם אבנ"י שיש טהור:

וצורת ג' צורת בינה כזו ג' כי יש לה ראש וזנב, הנה לב מבין וסוף שם מו"ח רמז אל ראש שם חכמ"ה סוף שם ל"ב רומז על ראש שם בינ"ה וסוד שם כב"ד רומז לראש שם דע"ת, ואלה השלשתם בהם שלש רוחות צומח שוכן בכבד חי שוכן בלב מדבר שוכן במוח וסימנך כולם כאחד קדושה לך ישלשו, והנה הם שלשת מקורות הגוף ושם העיר מיום השמה רמז אל עיר קטנה ואנשים בה מעט שהוא משל נשוא על גוף בן אדם ועל התחלף כחותיו כמו שנרמז במורה ובשתוף עמהם המקור הרביעי שהם שני הביצים שסימנם לפי ראשם ב' ותחברנה עם כל"ם הנזכר יהיה סוד ארבעת מקורות הגוף בכ"לם וע"כ הם משמשים בלשון הקודש המקור אותיות בכ"לם בראשי התיבות והשמות, כך קבלנו מספרו של הרב ר' יהודה הנגיד אשכנזי ז"ל מרוטנבורגו והענין הראשון קבלנו מספרו של הרב ר' אליעזר אשכנזי ז"ל מוורמשא אשר לא היו בזמנינו ונשארו זכרוניהם בספריהם ואלו ראינום שאלנום על יותר עמוק מזה, ואמנם היות צורת גימל מורה על צורת בינה הוא מצד היותה נשרשת בלב וחוט השדרה שהוא בעל ראש וזנב ברדת דרך ישרה ממוח הראש מוציא ממנו קול בדרך ממנו הלב וממה שנזכרת בין מה שלא נזכר, ותדע שכמו שנמצא צורת אברי גוף מתחלפות צורות האותיות ותוכן הספירות מתחלפות ומשתתפות וכאשר תחשוב לומר על ספירה אחת זו אינה זו האחרת תמצאינה שאינה היא מצד והוא הוא מצד וכשתתיר כל קשרי הספירות תייחדם בעל כרחך וכשתייחדם תכלית הייחוד לא תמצא בם כי אם הייחוד וכשתהיה מייחד מן המיוחד לא תמצא שם שום ספירה כי אם הסבה הראשונה בלבד, רמז אל זה כשתתן כל העצים המתחלפים עם שרשיהם וענפיהם ועליהם ופירותיהם אל כבשן האש ישובו כולם ראש תחלה וכשיותרו מן האש ישובו אל העפר שהוא הדשן הנקרא עפר ותדע זה מעפר שריפת הפרה, וזה רמז הכל היה מן העפר והכל שב אל עפר, והמספר המושכל לעד הנאמן כי בהתיכך הרכבותיו ישוב הכל אל ראשיתו שהוא אחד:

וזה הדרך אינה נבואה אבל היא מביאה אליה, על כן המתלוצצים עליה לא הכירו שרשה ולא ענפיה ועליה ועליהם נאמר כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה, והשם יודע כי זה המעש' שכתבתי לך עם מה שתראהו באגרת הרב שאני שולח לידך כדי שתגיענה לידו לא הייתי כותבו בשום פנים לולא ההכרח העתיד להיות המכריחני להודיעכם מה שראוי להמשך אחריו והיא ידיעת השם בשם על דרך סתרי תורה ספר יצירה ושאר ספרי קבלה הדומים לו בענינים אלה שהם עקרי השגת האדם, וייחדתי לך זה הקונטרס הכפול לרמוז שתכפה אהבתך בקבלה אחר אהבתך החכמה ותרוץ ממעלות הדעת הקשורה במוחך ומשם תרוץ בכח המחשבה השכליות להוציא הכל מן הכח אל הפועל אולי יתעשת אלקים לנו ונגביר האמת על השקר ונגביה החיים על המתים ונחייב בנו מציאת הברכה והעדר הקללה ונכריח את הטוב שינצח את הרע ונגרש הרע מפני הטוב ונקרא את הצדיק צדיק ואת הרשע רשע ולא נהיה חנפים מהפכים כוונת ממציאנו י"ת לפי מחשבות ההבל:

ועתה אני מחלה פניך מאד שתעיין בדברי עיון יפה כראוי לאיש כמוך ואל תדינם בתחלת מחשבה לא לזכות ולא לחובה אבל דינם אחרי ברור שלם, וראה והבן מהם מה כוונתי בהם כפי יכלתך, ואחרי שירדת בם לסוף דעתי לפי מחשבותיך תודיע לרב ר' שלמה דעתך בדינך ובמשפטם, ואמנם דע כי מה שהתרתי בזאת האגרת בחלוקה ההכרחית בארבעת הדברים הראשונים שבה היתה כוונתי לרמוז לך דעת המקובלים בענין סוד העבור שהיא אצלם שהנפשות מתגלגלות להשלמת הדין כמו שנרמז בספר הבהיר במשל הפת המעופש ושהחסיד הגומל חסד לקונו הוא הלומד תורה והוא סבת חיים הנצחיים, והראייה כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם שהיא תורה שהיא יצאה מפי השם ועליה יחיה האדם כשממית עצמו עליה מרמז אדם כי ימות באהל אל תקרא באהל אלא כי ימות בה ושם נאמר על ענין יראת ה' היא אוצרו משל תמרים, וסוד הנשמות נרמז שם לפי זה עם ענין אמרם אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף הוי אומר כל הנשמות שבגוף האדם ויזכו הנשמות לצאת ואז בן דוד זוכה להולד כי נשמתו תצא חדשה בכלל האחרים:

וכן הרב הקדוש מזכיר ענין סוד העבור בפירוש איוב בטענות אליהו ליישב דעת החכם בענין צדיק וטוב לו הוא אשר גמור ומשפט צדק ניכר לכל בתחילת המחשבה וכן רשע ורע לו ואין מחשבת הקושיא אלא בהיפוך הסדר כי על כן צריך לחדש מציאות מן ההפוך פעמים שלש כמו שרמז הרב ג"כ בספר תורת האדם בשער הגמול שלו וכלל אומר לך על כל זה בסוף דברי והוא זה, דע כי התורה עם הדבור כולו הוא כחומר למחשבה ומה שהמחשבה חפצה לתת צורה בחומר הנזכר על דרך משל החומר מקבל צורה ההיא כי החומר כמראה שמקבלת כל הצורות ומראה אחריה מה שקבלה ולולא זה לא היו האומות מתחלפות ולא הדיעות והאמונות וכדומה לו וא"כ המחשבה היא דבר שבה מצטיירות החכמות ולולי זה לא היה הכתוב אומר חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו והנה החכמה בעלת ב' פנים שנאמר מחשב להרע לו בעל מזימות יקרא וכן בא בדברי רז"ל מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ומחשבה אינה כי כן אני זוכר בתלמוד מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה, והנה שם המחשבה הרהור ואמרו אסור להרהר אחר מידותיו ואמרו רז"ל הרהורי עבירה קשין מעבירה, וכבר ידעת פירוש הרב בפרק ג' מהמורה והוא פירוש מעולה ולפי זה כולו נאמר כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי ועל מה שהיה אומרים במחשבתם הרעה נאמר להם אתם אומרים לא יתכן דרך ה' הלא דרכיכם לא יתכנו, וידוע שנפש המשכלת היא בעלת המחשבה והיא אחת ומחשבותיה שתים והמחשבה לה כתר עליון והיא המביאה לידי הפעולות הטובות והרעות ואמנם הנפעלות בחכמה כולן טובות, ובסכלות כולן רעות, והמתבונן במפעלים ובמה שיתחייב מעצמן ומכחם ידע זו אותם כפי הבנתו וכפי המשכתו אחרי הדעות הנאמנות אצלו ואין בחינת ההבנה כי אם בדיעה ואין דעת בלי בינה ואין בינה כי אם בחינה בין החכמה והסכלות ואין חכמה בלתי השתכלות ועיון ורוב משא ומתן במחשבת הנפש המשכלת וא"כ המקובלים כשלא יחשבו בחכמתם מחשבת נשמתם ולא יתחכמו עד שיבדילו כי כוונתם בין הדיעות עד שיאמינו מה שיאמינו בחכמה ובתבונה ובדעת מעט הבדל בין קבלתם ובין קבלת מקובלי שאר אומות קבלתם. זהו אשר רציתי לגלות לך מצורת ענין שם קבלה ודרכיה:
ניתן לזמן חברותה בנושא בכל יום ה' בשבת קודש.
למעונינים ללמוד איגרת הנ''ל נא לתאם מראש!(0505211607-שמעון)
רצוי כהנים!!!
בברכת התורה
הצב''י שמעון.