*קוסמטיקה טבעית-
קוסמטיקה ירוקה
natural cosmetics

*צמחי מרפא הבושם:
medicinal plants

*לימודים,קורסים
וסדנאות.
כתובת:
קיבוץ כברי
ד.נ אושרת
25120
המייל שלנו:
mrphbosem@gmail.com‏

טל: 049952122
טלפקס:049952152
נייד: 0505211607

חדש באתר
 

חכמת שלמה

שיר השירים לשלמה

שיר השירים
א,א שִׁיר הַשִּׁירִים, אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה. א,ב יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, כִּי-טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן. א,ג לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים, שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ; עַל-כֵּן, עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ. א,ד מָשְׁכֵנִי, אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה; הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו, נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ--נַזְכִּירָה דֹדֶיךָ מִיַּיִן, מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ. {פ}

א,ה שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם; כְּאָהֳלֵי קֵדָר, כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה. א,ו אַל-תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת, שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ; בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ-בִי, שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת-הַכְּרָמִים--כַּרְמִי שֶׁלִּי, לֹא נָטָרְתִּי. א,ז הַגִּידָה לִּי, שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, אֵיכָה תִרְעֶה, אֵיכָה תַּרְבִּיץ בַּצָּהֳרָיִם; שַׁלָּמָה אֶהְיֶה כְּעֹטְיָה, עַל עֶדְרֵי חֲבֵרֶיךָ. א,ח אִם-לֹא תֵדְעִי לָךְ, הַיָּפָה בַּנָּשִׁים; צְאִי-לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן, וּרְעִי אֶת-גְּדִיֹּתַיִךְ, עַל, מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים. {פ}

א,ט לְסֻסָתִי בְּרִכְבֵי פַרְעֹה, דִּמִּיתִיךְ רַעְיָתִי. א,י נָאווּ לְחָיַיִךְ בַּתֹּרִים, צַוָּארֵךְ בַּחֲרוּזִים. א,יא תּוֹרֵי זָהָב נַעֲשֶׂה-לָּךְ, עִם נְקֻדּוֹת הַכָּסֶף. א,יב עַד-שֶׁהַמֶּלֶךְ, בִּמְסִבּוֹ, נִרְדִּי, נָתַן רֵיחוֹ. א,יג צְרוֹר הַמֹּר דּוֹדִי לִי, בֵּין שָׁדַי יָלִין. א,יד אֶשְׁכֹּל הַכֹּפֶר דּוֹדִי לִי, בְּכַרְמֵי עֵין גֶּדִי. {ס}

א,טו הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים. א,טז הִנְּךָ יָפֶה דוֹדִי אַף נָעִים, אַף-עַרְשֵׂנוּ רַעֲנָנָה. א,יז קֹרוֹת בָּתֵּינוּ אֲרָזִים, רחיטנו (רַהִיטֵנוּ) בְּרוֹתִים. ב,א אֲנִי חֲבַצֶּלֶת הַשָּׁרוֹן, שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים. ב,ב כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים, כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת. ב,ג כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר, כֵּן דּוֹדִי בֵּין הַבָּנִים; בְּצִלּוֹ חִמַּדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי, וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי. ב,ד הֱבִיאַנִי אֶל-בֵּית הַיָּיִן, וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה. ב,ה סַמְּכוּנִי, בָּאֲשִׁישׁוֹת--רַפְּדוּנִי, בַּתַּפּוּחִים: כִּי-חוֹלַת אַהֲבָה, אָנִי. ב,ו שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי, וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי. ב,ז הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם, בִּצְבָאוֹת, אוֹ, בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה: אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה, עַד שֶׁתֶּחְפָּץ. {ס}

ב,ח קוֹל דּוֹדִי, הִנֵּה-זֶה בָּא; מְדַלֵּג, עַל-הֶהָרִים--מְקַפֵּץ, עַל-הַגְּבָעוֹת. ב,ט דּוֹמֶה דוֹדִי לִצְבִי, אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים; הִנֵּה-זֶה עוֹמֵד, אַחַר כָּתְלֵנוּ--מַשְׁגִּיחַ מִן-הַחַלֹּנוֹת, מֵצִיץ מִן-הַחֲרַכִּים. ב,י עָנָה דוֹדִי, וְאָמַר לִי: קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי, וּלְכִי-לָךְ. ב,יא כִּי-הִנֵּה הַסְּתָו, עָבָר; הַגֶּשֶׁם, חָלַף הָלַךְ לוֹ. ב,יב הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ; וְקוֹל הַתּוֹר, נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ. ב,יג הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ, וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ; קוּמִי לכי (לָךְ) רַעְיָתִי יָפָתִי, וּלְכִי-לָךְ. {ס}

ב,יד יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע, בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה, הַרְאִינִי אֶת-מַרְאַיִךְ, הַשְׁמִיעִנִי אֶת-קוֹלֵךְ: כִּי-קוֹלֵךְ עָרֵב, וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה. {ס}

ב,טו אֶחֱזוּ-לָנוּ, שֻׁעָלִים--שֻׁעָלִים קְטַנִּים, מְחַבְּלִים כְּרָמִים; וּכְרָמֵינוּ, סְמָדַר. ב,טז דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ, הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים. ב,יז עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם, וְנָסוּ הַצְּלָלִים: סֹב דְּמֵה-לְךָ דוֹדִי לִצְבִי, אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים--עַל-הָרֵי בָתֶר. {ס}

ג,א עַל-מִשְׁכָּבִי, בַּלֵּילוֹת, בִּקַּשְׁתִּי, אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי; בִּקַּשְׁתִּיו, וְלֹא מְצָאתִיו. ג,ב אָקוּמָה נָּא וַאֲסוֹבְבָה בָעִיר, בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחֹבוֹת--אֲבַקְשָׁה, אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי; בִּקַּשְׁתִּיו, וְלֹא מְצָאתִיו. ג,ג מְצָאוּנִי, הַשֹּׁמְרִים, הַסֹּבְבִים, בָּעִיר: אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי, רְאִיתֶם. ג,ד כִּמְעַט, שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם, עַד שֶׁמָּצָאתִי, אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי; אֲחַזְתִּיו, וְלֹא אַרְפֶּנּוּ--עַד-שֶׁהֲבֵיאתִיו אֶל-בֵּית אִמִּי, וְאֶל-חֶדֶר הוֹרָתִי. ג,ה הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם, בִּצְבָאוֹת, אוֹ, בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה: אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה, עַד שֶׁתֶּחְפָּץ. {ס}

ג,ו מִי זֹאת, עֹלָה מִן-הַמִּדְבָּר, כְּתִימְרוֹת, עָשָׁן: מְקֻטֶּרֶת מֹר וּלְבוֹנָה, מִכֹּל אַבְקַת רוֹכֵל. ג,ז הִנֵּה, מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה--שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים, סָבִיב לָהּ: מִגִּבֹּרֵי, יִשְׂרָאֵל. ג,ח כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב, מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה; אִישׁ חַרְבּוֹ עַל-יְרֵכוֹ, מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת. {ס}

ג,ט אַפִּרְיוֹן, עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה--מֵעֲצֵי, הַלְּבָנוֹן. ג,י עַמּוּדָיו, עָשָׂה כֶסֶף, רְפִידָתוֹ זָהָב, מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן; תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה, מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם. ג,יא צְאֶנָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן, בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה--בָּעֲטָרָה, שֶׁעִטְּרָה-לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, וּבְיוֹם, שִׂמְחַת לִבּוֹ. {ס}

ד,א הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה--עֵינַיִךְ יוֹנִים, מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ; שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים, שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד. ד,ב שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת, שֶׁעָלוּ מִן-הָרַחְצָה: שֶׁכֻּלָּם, מַתְאִימוֹת, וְשַׁכֻּלָה, אֵין בָּהֶם. ד,ג כְּחוּט הַשָּׁנִי שִׂפְתוֹתַיִךְ, וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה; כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ, מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ. ד,ד כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ, בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת; אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו, כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבֹּרִים. ד,ה שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים, תְּאוֹמֵי צְבִיָּה, הָרוֹעִים, בַּשּׁוֹשַׁנִּים. ד,ו עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם, וְנָסוּ הַצְּלָלִים--אֵלֶךְ לִי אֶל-הַר הַמּוֹר, וְאֶל-גִּבְעַת הַלְּבוֹנָה. ד,ז כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, וּמוּם אֵין בָּךְ. {ס}

ד,ח אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה, אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי; תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה, מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן, מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת, מֵהַרְרֵי נְמֵרִים. ד,ט לִבַּבְתִּנִי, אֲחֹתִי כַלָּה; לִבַּבְתִּנִי באחד (בְּאַחַת) מֵעֵינַיִךְ, בְּאַחַד עֲנָק מִצַּוְּרֹנָיִךְ. ד,י מַה-יָּפוּ דֹדַיִךְ, אֲחֹתִי כַלָּה; מַה-טֹּבוּ דֹדַיִךְ מִיַּיִן, וְרֵיחַ שְׁמָנַיִךְ מִכָּל-בְּשָׂמִים. ד,יא נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ, כַּלָּה; דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ, וְרֵיחַ שַׂלְמֹתַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן. {ס}

ד,יב גַּן נָעוּל, אֲחֹתִי כַלָּה; גַּל נָעוּל, מַעְיָן חָתוּם. ד,יג שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים, עִם פְּרִי מְגָדִים: כְּפָרִים, עִם-נְרָדִים. ד,יד נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם, קָנֶה וְקִנָּמוֹן, עִם, כָּל-עֲצֵי לְבוֹנָה; מֹר, וַאֲהָלוֹת, עִם, כָּל-רָאשֵׁי בְשָׂמִים. ד,טו מַעְיַן גַּנִּים, בְּאֵר מַיִם חַיִּים; וְנֹזְלִים, מִן-לְבָנוֹן. ד,טז עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן, הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו; יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ, וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו. ה,א בָּאתִי לְגַנִּי, אֲחֹתִי כַלָּה--אָרִיתִי מוֹרִי עִם-בְּשָׂמִי, אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם-דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם-חֲלָבִי; אִכְלוּ רֵעִים, שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים. {ס}

ה,ב אֲנִי יְשֵׁנָה, וְלִבִּי עֵר; קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק, פִּתְחִי-לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי--שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא-טָל, קְוֻצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה. ה,ג פָּשַׁטְתִּי, אֶת-כֻּתָּנְתִּי--אֵיכָכָה, אֶלְבָּשֶׁנָּה; רָחַצְתִּי אֶת-רַגְלַי, אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם. ה,ד דּוֹדִי, שָׁלַח יָדוֹ מִן-הַחֹר, וּמֵעַי, הָמוּ עָלָיו. ה,ה קַמְתִּי אֲנִי, לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי; וְיָדַי נָטְפוּ-מוֹר, וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר, עַל, כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל. ה,ו פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי, וְדוֹדִי חָמַק עָבָר; נַפְשִׁי, יָצְאָה בְדַבְּרוֹ--בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ, קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי. ה,ז מְצָאֻנִי הַשֹּׁמְרִים הַסֹּבְבִים בָּעִיר, הִכּוּנִי פְצָעוּנִי; נָשְׂאוּ אֶת-רְדִידִי מֵעָלַי, שֹׁמְרֵי הַחֹמוֹת. ה,ח הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם: אִם-תִּמְצְאוּ, אֶת-דּוֹדִי--מַה-תַּגִּידוּ לוֹ, שֶׁחוֹלַת אַהֲבָה אָנִי. ה,ט מַה-דּוֹדֵךְ מִדּוֹד, הַיָּפָה בַּנָּשִׁים: מַה-דּוֹדֵךְ מִדּוֹד, שֶׁכָּכָה הִשְׁבַּעְתָּנוּ. ה,י דּוֹדִי צַח וְאָדוֹם, דָּגוּל מֵרְבָבָה. ה,יא רֹאשׁוֹ, כֶּתֶם פָּז; קְוֻצּוֹתָיו, תַּלְתַּלִּים, שְׁחֹרוֹת, כָּעוֹרֵב. ה,יב עֵינָיו, כְּיוֹנִים עַל-אֲפִיקֵי מָיִם; רֹחֲצוֹת, בֶּחָלָב--יֹשְׁבוֹת, עַל-מִלֵּאת. ה,יג לְחָיָו כַּעֲרוּגַת הַבֹּשֶׂם, מִגְדְּלוֹת מֶרְקָחִים; שִׂפְתוֹתָיו, שׁוֹשַׁנִּים--נֹטְפוֹת, מוֹר עֹבֵר. ה,יד יָדָיו גְּלִילֵי זָהָב, מְמֻלָּאִים בַּתַּרְשִׁישׁ; מֵעָיו עֶשֶׁת שֵׁן, מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים. ה,טו שׁוֹקָיו עַמּוּדֵי שֵׁשׁ, מְיֻסָּדִים עַל-אַדְנֵי-פָז; מַרְאֵהוּ, כַּלְּבָנוֹן--בָּחוּר, כָּאֲרָזִים. ה,טז חִכּוֹ, מַמְתַקִּים, וְכֻלּוֹ, מַחֲמַדִּים; זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם. ו,א אָנָה הָלַךְ דּוֹדֵךְ, הַיָּפָה בַּנָּשִׁים; אָנָה פָּנָה דוֹדֵךְ, וּנְבַקְשֶׁנּוּ עִמָּךְ. ו,ב דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ, לַעֲרֻגוֹת הַבֹּשֶׂם--לִרְעוֹת, בַּגַּנִּים, וְלִלְקֹט, שׁוֹשַׁנִּים. ו,ג אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי, הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים. {ס}

ו,ד יָפָה אַתְּ רַעְיָתִי כְּתִרְצָה, נָאוָה כִּירוּשָׁלִָם; אֲיֻמָּה, כַּנִּדְגָּלוֹת. ו,ה הָסֵבִּי עֵינַיִךְ מִנֶּגְדִּי, שֶׁהֵם הִרְהִיבֻנִי; שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים, שֶׁגָּלְשׁוּ מִן-הַגִּלְעָד. ו,ו שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הָרְחֵלִים, שֶׁעָלוּ מִן-הָרַחְצָה: שֶׁכֻּלָּם, מַתְאִימוֹת, וְשַׁכֻּלָה, אֵין בָּהֶם. ו,ז כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ, מִבַּעַד לְצַמָּתֵךְ. ו,ח שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת, וּשְׁמֹנִים פִּילַגְשִׁים; וַעֲלָמוֹת, אֵין מִסְפָּר. ו,ט אַחַת הִיא, יוֹנָתִי תַמָּתִי--אַחַת הִיא לְאִמָּהּ, בָּרָה הִיא לְיוֹלַדְתָּהּ; רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ, מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְלוּהָ. {ס}

ו,י מִי-זֹאת הַנִּשְׁקָפָה, כְּמוֹ-שָׁחַר: יָפָה כַלְּבָנָה, בָּרָה כַּחַמָּה--אֲיֻמָּה, כַּנִּדְגָּלוֹת. {ס}

ו,יא אֶל-גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי, לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל; לִרְאוֹת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן, הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים. ו,יב לֹא יָדַעְתִּי--נַפְשִׁי שָׂמַתְנִי, מַרְכְּבוֹת עַמִּי נָדִיב. ז,א שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית, שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה-בָּךְ; מַה-תֶּחֱזוּ, בַּשּׁוּלַמִּית, כִּמְחֹלַת, הַמַּחֲנָיִם. ז,ב מַה-יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים, בַּת-נָדִיב; חַמּוּקֵי יְרֵכַיִךְ--כְּמוֹ חֲלָאִים, מַעֲשֵׂה יְדֵי אָמָּן. ז,ג שָׁרְרֵךְ אַגַּן הַסַּהַר, אַל-יֶחְסַר הַמָּזֶג; בִּטְנֵךְ עֲרֵמַת חִטִּים, סוּגָה בַּשּׁוֹשַׁנִּים. ז,ד שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים, תָּאֳמֵי צְבִיָּה. ז,ה צַוָּארֵךְ, כְּמִגְדַּל הַשֵּׁן; עֵינַיִךְ בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן, עַל-שַׁעַר בַּת-רַבִּים--אַפֵּךְ כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן, צוֹפֶה פְּנֵי דַמָּשֶׂק. ז,ו רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל, וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ כָּאַרְגָּמָן: מֶלֶךְ, אָסוּר בָּרְהָטִים. ז,ז מַה-יָּפִית, וּמַה-נָּעַמְתְּ--אַהֲבָה, בַּתַּעֲנוּגִים. ז,ח זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר, וְשָׁדַיִךְ לְאַשְׁכֹּלוֹת. ז,ט אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר, אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו; וְיִהְיוּ-נָא שָׁדַיִךְ כְּאֶשְׁכְּלוֹת הַגֶּפֶן, וְרֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים. ז,י וְחִכֵּךְ, כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים; דּוֹבֵב, שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים. ז,יא אֲנִי לְדוֹדִי, וְעָלַי תְּשׁוּקָתוֹ. {ס}

ז,יב לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה, נָלִינָה בַּכְּפָרִים. ז,יג נַשְׁכִּימָה, לַכְּרָמִים--נִרְאֶה אִם-פָּרְחָה הַגֶּפֶן פִּתַּח הַסְּמָדַר, הֵנֵצוּ הָרִמּוֹנִים; שָׁם אֶתֵּן אֶת-דֹּדַי, לָךְ. ז,יד הַדּוּדָאִים נָתְנוּ-רֵיחַ, וְעַל-פְּתָחֵינוּ כָּל-מְגָדִים--חֲדָשִׁים, גַּם-יְשָׁנִים; דּוֹדִי, צָפַנְתִּי לָךְ. ח,א מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי, יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי; אֶמְצָאֲךָ בַחוּץ אֶשָּׁקְךָ, גַּם לֹא-יָבֻזוּ לִי. ח,ב אֶנְהָגְךָ, אֲבִיאֲךָ אֶל-בֵּית אִמִּי--תְּלַמְּדֵנִי; אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח, מֵעֲסִיס רִמֹּנִי. ח,ג שְׂמֹאלוֹ תַּחַת רֹאשִׁי, וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי. ח,ד הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם: מַה-תָּעִירוּ וּמַה-תְּעֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה, עַד שֶׁתֶּחְפָּץ. {ס}

ח,ה מִי זֹאת, עֹלָה מִן-הַמִּדְבָּר, מִתְרַפֶּקֶת, עַל-דּוֹדָהּ; תַּחַת הַתַּפּוּחַ, עוֹרַרְתִּיךָ--שָׁמָּה חִבְּלַתְךָ אִמֶּךָ, שָׁמָּה חִבְּלָה יְלָדַתְךָ. ח,ו שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל-לִבֶּךָ, כַּחוֹתָם עַל-זְרוֹעֶךָ--כִּי-עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה, קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה: רְשָׁפֶיהָ--רִשְׁפֵּי, אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה. ח,ז מַיִם רַבִּים, לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת-הָאַהֲבָה, וּנְהָרוֹת, לֹא יִשְׁטְפוּהָ; אִם-יִתֵּן אִישׁ אֶת-כָּל-הוֹן בֵּיתוֹ, בָּאַהֲבָה--בּוֹז, יָבוּזוּ לוֹ. {ס}

ח,ח אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה, וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ; מַה-נַּעֲשֶׂה לַאֲחֹתֵנוּ, בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר-בָּהּ. ח,ט אִם-חוֹמָה הִיא, נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף; וְאִם-דֶּלֶת הִיא, נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז. ח,י אֲנִי חוֹמָה, וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת; אָז הָיִיתִי בְעֵינָיו, כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם. {פ}

ח,יא כֶּרֶם הָיָה לִשְׁלֹמֹה בְּבַעַל הָמוֹן, נָתַן אֶת-הַכֶּרֶם לַנֹּטְרִים: אִישׁ יָבִא בְּפִרְיוֹ, אֶלֶף כָּסֶף. ח,יב כַּרְמִי שֶׁלִּי, לְפָנָי; הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה, וּמָאתַיִם לְנֹטְרִים אֶת-פִּרְיוֹ. ח,יג הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים, חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ--הַשְׁמִיעִנִי. ח,יד בְּרַח דּוֹדִי, וּדְמֵה-לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים--עַל, הָרֵי בְשָׂמִים. {ש}

חכמה שלמה המלך

חכמה שלמה המלך חלק ראשון


פרק א: [שמרו פיכם!]
(א) שופטי ארץ אהבו צדק, זכרו כי אך-טוב ה', ודרשו אותו בתום לבב. (ב) כי ימצא ללא-ניסוהו, ויירָאה לבוטחים בו. (ג) מחשבת אוון תרחק ממנו, ואווילים מנסים גבורתו עברו ונענשו. (ד) בלב עיקש לא-תשכון חכמה, ולא תנוח בנפש החוטאת. (ה) לב צדיק שונא זרות וירחק מתהפוכות, ומעיקש דרכיו ייוודע. (ו) החכמה תאהב בעליה, ואת-המחרף לא תנקה. (ז) כי ה' עד על מחשבותיו, יבחן לבו וישמע דבריו. (ח) רוח אלוהים מלא כל הארץ, וכל יכול יבין כל-דבר. (ט) לכן המנבל בשפתיו לא-ייסתר, וגמול חטאתו לא-ייפקד. (י) עצת-רשע למשפט יבוא, וקול שפתיו עד-האלוהים יבוא, וגמול רשעתו ישלם לו. (יא) כי אוזן קנא תשמע כל, ולזות שפה לא-ייסתר. (יב) לכן שימרו שפתותיכם מתלונת הבל, ולשונכם מרַגל. (יג) כי גם-הלחש לא-ייפול ארצה, ופי-כזב ימית נפש. (יד) על-מה תבקשו מוות בכסילכם, ושחת בפועל כפיכם. (טו) לא-בחר ה' במוות, ובשחֵת החיים לא-יחפוץ. (טז) כי ברא הכל למענהו, ויצורי תבל לברכה נבראו, וחמת מוות אין בהם. (יז) השאול לא על-עפר יקום, כי דרך צדקה אל-מות. (יח) אך בשפתם ובמעללם בקשוהו החטאים, וּכְרֵעַ כאח חשבוהו, ולו ייצמדו וייספו, לכן ניתן למורשה להם.


פרק ב: [המכחישים תורת הגמול]
(א) הבוערים יאמרו בליבם: ימי-מגורינו עלי-ארץ מעט ורעים. (ב) כי-יגווע האדם ייתום, וירד שאול לא-ישוב. (ג) במקרה נולדנו, ונחלוף כלא-היינו. (ד) רוח אפנו כעשן נידף, ודברי שפתותינו כניצוצות בלהב המה. (ה) כי יכבו יגווע הבשר, והרוח כשביב באפר ידעך ויחלוף. (ו) זכרנו אבד מני-ארץ, ומעללינו ישכחו. (ז) ימינו כעב וכענן יחלפו, כהימס ערפל מאור השמש ומחמתו יינדף. (ח) ימינו כצל עובר. ואם עברנו לא-נשוב, כי חתום השאול ותשובה אין, (ט) הבה נתענגה בעוד לאל ידנו, ונשביע נפשנו בנוער כוחה. (י) נמלא בטננו יין ורקח, ועת הניצנים לא-נעבור, נעטרה ראשנו שושנים בטרם יבלו. (יא) ממשובתנו לא ייעדר איש, ומשוש לבנו יוודע לכל, כי-זה יתרון חלקנו. (יב) דל צדיק נעשוק, על אלמנה לא-נחמול, ואל שערות שיבה לא-נשעה. (יג) כל-פועל ידינו יצדק, וכל-נרפה לאפס יחשב. (יד) לכה נצפנה לנקי, אך עצבת ייתן ולשטן הוא לנו. (טו) על-עזבנו התורה יוכיחנו, ודרכנו דרך חטאים יקרא. (טז) בדעת ה' יתפאר, ויאמר בן-עליון אנוכי, וכל-שאר-בלבבנו יוכיח. (יז) ראות פניו למשא לנו, כי לא כדרכי אדם דרכיו, ונפשו נבדלת מנפש זולתו. (יח) כסיגים נחשבנו בעיניו, וכמאוס בדומן ימאס במעשינו. (יט) אף פרי לצדיק יאמר, ובלבבו יתברך כי ה' אביהו. (כ) עתה נראה אם כנים דבריו, כי יבחן אחריתו. (כא) אם בן-אלוהים הוא יריב-לו, ומכף עושקיו יפלטהו. (כב) בלעג ובלחץ נחקרהו, לבעבור יוודע עצם תומו ותיגלה ענוותו. (כג) כמות נבל נרשיענו למות, ואז נכירהו במוצא שפתיו. (כד) ככה יתחכמו ויתעו, כי רעתם תכשילם, וסוד אלוה לא יבינו. (כה) לגמול צדיקים לא-יאמינו, ולתפארת ישרי-לב ילעיגו. (כו) כי לאחרית ברא ה' את-האדם, ויעשהו בדמותו כצלמו. (כז) אך בקינאת השטן המוות פרץ בארץ, ואשר בגורלו יתמכו-בו.


פרק ג: [המזלזלים בצדיק]
(א) נפשות הצדיקים ביד ה' הנה, ונגע לא יקרב אליהם. (ב) בעיני כסילים כמתים נחשבו, וצאת רוחם כפגע-רע נדמה להם. (ג) כליון חרוץ כלותם ישערו, אך שאננים ושלמים כולם. (ד) אם גם-לעיני אדם נלחצו, תקוות אל-מות תרימם. (ה) כרגע קטן נדכאו, אך תשבע בטוב נפשם, כי בחנם אלוהים וימצאם כי-יקרו-לו. (ו) כזהב בעליל בחנם, וירצם כקורבן עולה. (ז) עת יירא ה' עליהם יזהירו, ועוף יגביהו כבני-רשף עלי-קש. (ח) ישפטו גויים, ועל לאומים ימשולו, וה' ימלוך עלימו לעולם ועד. (ט) כי נאמן הוא לבוטחים בו, והנאמנים בחסדו בו-ידבקו, כי חסד ה' על-יראיו ועינו על-בחיריו. (י) והרשעים יווסרו כאשר פעלו, כי הצדיק הזילו, ודרכי אלוה עזבו. (יא) כל-בוזי-חכמה ומוסר יקלו, תוחלתם אבדה, מעשיהם תוהו וכל-מעללם אפס. (יב) נשיהם פתיות וזרעם מרעים, ארורים כל-צאצאי בטנם. (יג) אשרי העקרה לא-נגאלה, וניקתה מאשמת נאפופים. (יד) תהי לה משכורתה, עת תישפטנה הנפשות. (טו) גם העָקָר בר-כפים, ורע לא-יחרוש על ה', ישא ברכה מאתו, וזבד טוב ממעון קודשו. (טז) כי פעולת צדיק לחיים, ושורש החכמה בל-ייבש לנצח. (יז) זרע מנאפים לא יצליח, ופרי משכב טמא ייכרת. (יח) ולו שנים רבות יחיו, לאפס נחשבו, כי הדרת שיבתם תחסר. (יט) ואם מהרה יגוועון, איה אפוא תוחלתם ליום הפקודה, כי תרבות חטאים רק רע אחריתם.


פרק ד: [שלוות הצדיק וריק הרשעים]
(א) הולך ערירי ביראת-ה' נבחר מהם, כי חיי-נצח גורלה, ובעיני אלוהים ואדם תרצה. (ב) באשר תמָצא ללקח תבחר, ובאשר תחסר תבוקש, כל כליל תפארת היא לנצח, ותעוז ביושר אורחותיה. (ג) והמוני רשעים כי-ירבו, אין חפץ במו, כי נטעי זנונים לא יעמיקו שורש, ויסודם לא-יוצק. (ד) אם לרגעים ענפימו רעננים, במוט שורשם ינועו ברוח ובסופה ישרשו. (ה) סעיפיהם יישברו בטרם יגדלו, ופרים בוסר לא-יצלח ולא-יאכל. (ו) כי ילדי ניאופים עת יבחנו, על-פשעי אבותם יעידו. (ז) לא-כן הצדיק, כי אם-תמות בנוער נפשו, שלוות נצח גורלו. (ח) את-ישישים כבוד, אך לא ימצא ברוב הימים. (ט) חכמת אדם היא שיבתו, וחיי ישרים הדר זקנה. (י) על תומתו ה' אהבו, ומבין רשעים יישאהו שמימה. (יא) ייקחהו לבל-תסַכל הרִשעה שכלו, והמרמה לא תצוד נפשו. (יב) כי כישופי רשעה מאפילי צדקה המה, ויצר העונג יסלף לב צדיק. (יג) עד-מהרה מצא תכליתו, ומספר שניו השלים בצדקה. (יד) יקרה נפשו בעיני אלוהים, וימהר לקחתו ממעוני רשע. (טו) ועיני העם יראו ולא-יבינו, ולא-ישימו על-לב. (טז) כי-גבר חסד ה' על-יראיו, ועינו על-בחיריו. (יז) צדיק-מת ירשיע רשעים חיים, ונער נאסף יאשים בוגדים מאריכי ימים. (יח) אחרית צדיק יראו, ולא יבינו על-מה יעץ ה' ככה ולמה לקחו, יראו ועל-לב לא ישימו. (יט) אך אלוהים ישחק להם, כי יפלו למשואות, והיו לדראון עולם בקהל רפאים. (כ) בבוא כשואה מפלתם, שפתותם תאלמנה, עד שאול תחתית יורידם, עד יתגעשו ויימח כל-זכר להם. (כא) בזיכרון עוונם יימוגו, כי חטאתם לנגדם תמיד להאשימם.


פרק ה: [אכזבתם של הרשעים]
(א) אז יקום הצדיק ויעלוז, לעיני נוגשיו ובוזי מעלליו. (ב) עת יראהו, יחתו מגודל אשרו, אשר לו הוחילו. (ג) אז יינחמו על-עוונם, ובמר נפשם ישיחו, הלא זה האיש אשר התלנו-בו, ויהי לשחוק בפינו. (ד) ככסילים אמרנו לחייו מהולל, ולמותו קיקלון. (ה) ועתה בבני-עליון יתחשב, וחלקו בקדושים. (ו) הלא מדרך האמת תעינו, אור החיים לא האיר לנו, ושמש הצדקה לא זרחה עלינו. (ז) דרכי תהפוכות בחרנו לנו, ואורחות עקלקלות הלכנו, ודרכי ה' לא ידענו. (ח) ועתה איה גודל לבבנו, וגאה ועושר מה הועילו לנו. (ט) כצל חלפו ועברו, וכהגה נשאו הרוח. (י) כצי עובר בין גלי ים, לא נודעו עקבותיו, ושטפם השטף. (יא) כעוף יעופף תחת הרקיע, ונתיבותיו נעלמו. (יב) אך צלצל כנפיו ישמע, בהפרידו הרוח, ומעגלי אורחותיו אבדו. (יג) או כחץ יירה למטרה, אחרי היפרדו ישוב הרוח לאיתנו ודרך מרוצתו אין. (יד) כן אנחנו, אחרי נולדנו אבדנו, אותות צדקה לא השארנו, ובחטאותינו גווענו. (טו) כי תקוות רשע כאבק ידפנו הרוח, וכקצף על פני המים. (טז) כעשן רדפו הרוח, וכהשכח אורֵח יום אחד, (יז) וצדיק לעולם יחיה, כי בה' תגמולו, והוא מחסו ומגנו. (יח) ממלכת כבוד מידו ינחל, וצבי תפארת על ראשו. (יט) ימין ה' תסך עליו, וזרעו ילחם-לו. (כ) ילבש קנאה כשריון, ויצורי תבל יחלצון, לשלם חימה לצריו. (כא) יאחז צדק כצינה, ומשפט ככובע, והדרת קדשו ישא כסוחרה. (כב) ולטש כחרב אפו, ותבל מלאה אתו יקומו, להלחם במרעים, (כג) חצי ברקיו נחתו משחקים במו, ולמטרתם יעופו, כמקשת דרוכה. (כד) מזעמו ימטר אבני ברד עלימו, ושטף מים יחרה-בם, והנהרות בזעפם גבולם יעברו. (כה) רוח איתן ישוב במו, והסופה תפיצם. (כו) בעוול ובעווה תשחת הארץ, וכסאות אדירים בחמס יהפכו.


חלק שני


פרק ו: [בשבח החכמה]
(א) ועתה מלכים הקשיבו, האזינו שופטי כל קצווי ארץ, וקחו לקח. (ב) הטו אוזניכם הרודים בלאומים, ומתנשאים על-עמים. (ג) בדבר ה' מלכים ימלוכו, והמשל ופחד מידו נתנו, את-מעשיכם יחקור, ומועצותיכם יבקר. (ד) יען כי-פקידי מלכותו אתם, ושופטי אליל ומחוקקי אוון כולכם, ואת-חוקי אלוהים לא נצרתם. (ה) לכן כשואה יחיש עברתו עליכם, ולמשפט יתא עם ראשי עמים. (ו) את-השפלים ירחם, ובנישאים יעשה שפטים נוראים. (ז) כי לא-ישא פני-גבר, וגבורת אנוש לא-יירא, כי קטן וגדול מעשהו, ועינו על-כולם. (ח) לכן את-אדירי ארץ יבוא למשפט נורא.

(ט) ועל-זאת אליכם מלכים אדברה, למען תשכילו ולא תיכשלו. (י) הנוצר אמרי קודש, קדוש יאמר לו, ולומדיהם ימצאו מענה. (יא) לכן האזינו אמרתי, שחרו מוסרי וחכמו. (יב) החכמה תאיר באור לא-תחשך, נחמדה לעיני מאהביה, ותמצא לדורשיה. (יג) כי כל-מבקשיה תקדם ותראה להם. (יד) שוחריה לא ייגעו לריק, כי על פתחי ביתם היא שוקדת.
(טו) ראשית חכמה בקש חכמה, וכל-מבקשיה בלי-עמל ימצאוה. (טז) כי אל כל-רוח תיסוב לבקש מאהביה. (יז) בנתיבותיהם תראה להם, ותמיד עיניה לקראתם. (יח) ראשית חכמה אהבת מוסר, ותוצאות מוסר חסד. (יט) עושי חסד מצוותיה ינצרו, ונוצרי מצוותיה חיי-נצח ישיגו. (כ) באור ה' יהלכו, וכבוד מלכים ינחלו. (כא) לכן הקשיבו קציני עמים כולכם, אם לשבט מושל נכספתם, את-החכמה אהבו, ולעד תמשלו. (כב) ועתה דרכי החכמה אגידה לכם, ומאין מקורה. (כג) לא אעלים מכם סודה, ומראשית אדרוש מוצָאה. (כד) אודיענה אתכם במו-פי, והאמת לא-אכחד. (כה) כי חמת קנאה רחוקה ממני, ואין לה חלק בחכמה. (כו) ברבות חכמה תרבה תושייה, ומלך חכם ברכה עמו. (כז) לכן שמעו לקולי וייטב לכם.


פרק ז: [אוהב האלוהים מבקש חכמה]
(א) בן-תמותה אנוכי ככל החי, מתולדות אדם הראשון הנוצר מעפר. (ב) בבטן אמי רוקמתי לבשר, ואחד שם ירחים תשעה. שם נקפאתי מדם וזרע בחמדת המשכב. (ג) אחרי היוולדי שאפתי הרוח אשר לכולנו, גם נפלתי ארצה אשר ממנה לקחנו, וקולי הראשון קול-בכי, ככל ילוד אשה. (ד) גם בדאגה רבה הוחתלתי, כי כמלך כעם, ראשית אחת לכולנו, ומשפט אחד לכל, לבוא בארץ ולצאת ממנה. (ה) לכן למדע התפללתי ונעניתי, קראתי ותצלח עלי רוח חכמה. (ו) ותיקר בעיני משבט וכיסא, והון ועושר לאפס חשבתי, (ז) כי-לא תסולה באבני-יקר, וזהב כחול וכסף כדומן ידמו-לה. (ח) לא-יערכנה יופי ובריאַת בשר, ואבחרה לנר לא-יכבה אורו. (ט) ותבואני כל-טוב לרגלה, כי עושר רב בימינה. (י) בכל-מעללי הייתי שמח, כי החכמה מול-פני, ולא ידעתי כי זה חלקה. (יא) בכל-לבי דרשתיה, ובכל-לבי אלמדנה, ואת-עושרה לא אכסה. (יב) כי הון עתק היא לבעליה, והולכי-בה אהובי ה' המה, ויקרו-לו כי ליישר אורחותם. (יג) בלשון למודים חנני אלוהים, ובלב יהגה תבונות. (יד) כי הוא ינחה במעגלי חכמה, ויטה לב נבונים. (טו) נפשנו וארשת שפתנו בידו הנה, גם-התבונה גם חכמת-לב לכל-מלאכה. (טז) בדעת כל-דבר חנני אלוהים, להבין תכונת תבל ומצוקי יסודותיה. (יז) ראשית העת, מחציתו ואחריתו, כי-יגדל היום וכי-ימעט, וחליפות העתים ומועדים, (יח) גם-תקופת השנה ומשטר הכוכבים. (יט) משפט הבהמות ופראי יער, כוח הרוח והגיוני לב-אדם. (כ) גם צמחי האדמה למיניהם, וכוח שורשיהם. (כא) את-הנגלה ואת-הנסתר ידעתי, כי החכמה אומנת-כל הורתני. (כב) כי רוח השכל וקדוש בקרבה, אחד ורב-עניין, חרוץ מהיר וצח-לשון. (כג) סר מרע אוהב-טוב ועושה כחפצו. (כד) רוח-חן חזק ואמיץ ואיתן, רוחי-כל יכול, צופה ועובר בכל-רוחות משכילות וזכות. (כה) כי מהירה חכמה מכל, ובטוהרתה עוברת בכל. (כו) כי נשמת רוח אלוהים היא, ונוגה כבוד שדי, וכל-טומאה לא-תקרב לא תקרב אליה. (כז) זוהר אור עולם, וראי זוך תפארת אלוהים ודמות חסדו. (כח) לבדה היא וכל תוכל, בעיניה תעמוד, ותחדש כל-דבר, (כט) במשפחות האדמה תתהלך לבקש טהורות, ותעשם אהובי-אל ונביאים. (ל) כי לא יאהב ה' את-אשר לא-ישגה באהבתה תמיד. (לא) יקר אורה מאור השמש, וכל המאורות לא-ישוו-בה. (לב) כי אחרי אור יבוא חושך, אך הסכלות לא תחשיך החכמה לעולם.


פרק ח: [אוהב החכמה]
(א) מקצה הארץ ועד קצה תגיע, ומלכותה בכל משלה. (ב) אהבת עולם אהבתיה, ומנוער שחרתיה לשומה רעייתי, כי חשקה נפשי ביופייה. (ג) התייחשה במרומים, כי אצל ה' רוחה, ומחולל כל אהבה. (ד) בסוד אלוה תבוא נפשה, ותהי אומנת אצלו. (ה) החפץ לאיש בעושר - מי-יעשר מהחכמה תחולל כל; ואם בתבונה יחפוץ - מי-ישכיל ויערים ממנה. (ו) כי צדקה אהבת, הנה מישרים כל-מעשיה, כי תאלף שכל ומוסר, בינה וגבורה, דרושים לכל-חפצי האדם. (ז) ואם לדעת הרבה נכספת, הלא תדע מה-היה ומה-יהיה. (ח) לשון ערומים תבין ותמצא חידות, אותות ומופתים תגיש מראש, ותדע מה-ילד יום. (ט) על-זאת יעצתי לקושרה בנפשי, כי ידעתי אך-טוב תיעצני, ותהי נחמתי ביגוני ובעמלי. (י) בעבורה אשב ראש בקהל, וזקנים יהללוני, גם כי נער אנכי. (יא) חרוץ אמצא במשפט, ואבירים עלי יתמהו. (יב) כי-אחריש ידמו למועצתי, וכי-אדבר הקשב יקשיבו, ואם אוסיפה - יד לפה ישימו. (יג) בעבורה שמי לעולם יחיה, וזכרי יישאר לדור ודור. (יד) בעמים אמשול, ולאומים למשמעתי יסורו. (טו) עריצי ארץ ישמעוני וירגזו, אך בקהל-עם למיטיב אחשב, ולגיבור חיל במלחמה. (טז) בשבתי בביתי אתי תלין מנוחתי, כי אין עצב בחברתה, ואין תוגה בסביבתה, אך ששון ושמחה. (יז) ויען כזאת חשבתי, ולבי אמר לי, כי חיי נצח בעקבותיה. (יח) כי כל דודיה עונג ירויון, ותעשיר בעמל ידיה. (יט) כי תורת חסד על לשונה, ושומעי אמריה כבוד ינחלו. (כ) ארבתי אצל כל-פינה לבקשה ולאספה בקרבי. (כא) כי נער משכיל הייתי ורוח נכון בנפשי, ויען כי לטוב נבראתי, גם מבטן טהור נולדתי, לכן בראותי כי מתת אלוהים היא, ולבי אמר לי רק מחסדו תינתן, דרשתי את-ה' בכל לבב, ואתפלל ואומר.


פרק ט: [תפילת שלמה על חכמת השלטון]
(א) אנא ה' אלוהי אבותי, אל החסד והרחמים, אשר בדברך הכל כוננת. (ב) וגם את-האדם בחכמה בראת, למשול בכל-נפש חיה אשר יצרת. (ג) לשפוט תבל בצדק ובמישור, ולדין בלב השכל ודעת. (ד) מלא אותי רוח חכמה, הסובבת את-כסא כבודך, ואל-תשליכני מלפניך. (ה) כי עבדך אני בן-אמתך, איש חלד וקצר-ימים, קטן-דעת בחכמה ובמשפט. (ו) ולו ימצא תמים בארץ, אם צפנת מחכמה לבבו, מה-הוא. (ז) אתה בחרתני לעצור בעמך, ולשפוט בניך ובנותיך. (ח) ותצווני לבנות מקדש על הר-קודשך, ומזבח במקום שבתך, כתבנית משכן כבודך, אשר מלפנים הכינות. (ט) ואתה תלין חכמה, ידעת כל-מעשיך. (י) כי עמדה לימינך בהכינך ארץ ומלואה, ותדע יושר חוקיך ואת-הטוב בעיניך. (יא) שלח-נא אתה ממעון קודשך מן-השמים, ומכסא כבודך, למען תנחני בעמלי, ואדע את-הישר בעיניך. (יב) כי היא יודעת כל ותבין כל, באמיתה תנהלני בעבודתי, ובכבודה תנצרני. (יג) למען יישירו דרכי נגדך, ושפטתי עמך בצדק, ויקרתי לשבת על-כסא אבי. (יד) כי מי-יבין עצת שדי, וידע עשות חפצו. (טו) הלא מחשבות אנוש תוהו, ובמזימותיו יחבל. (טז) כי בשר האדם תרדה ברוחו, וגולמו החומר יתעמר ברעיונותיו. (יז) הן עניני ארץ נפלאו ממנו, ובלי-עמל חפצנו לא-נפיק, ואיך נחקור את אשר-בשמים ממעל. (יח) מי-יבין עצתך, אם לא חלקת לו חכמה, ורוח קודשך ממרום. (יט) אך בה יכונו אורחות כל-יושבי ארץ, וילמדו את-הטוב בעיניך, וכל תומכיה מאושרים.


פרק י: [תולדות העולם בראי החכמה: מאדם עד משה]
(א) בהיברא נוצר הראשון לאבי כל-הארץ, החכמה שמרתהו משחת, ותחזק ידו למשול בכל. (ב) אך בנטות איש-עול ממנה, וילך שובב, ויקם על אחיו להרגו. (ג) בהישחת הארץ במבול בגללו, ותעז החכמה, ותמלט הצדיק על עץ קל.

(ד) בפרוע פרעות בעמים, הבדילה את-הצדיק, ותרחם עליו כרחם אב על-בנו, ותעמידהו תמים לפני ה'. (ה) גם באובדן הרשעים מלטה את הצדיק, בנוסו מפני אש אלוהים, היורדת על-חמשת הערים. (ו) עוד עשן תעשן הארץ על חטאות יושביה, כי עציה לא-יבשילו פרים, ונציב מלח עוד ניצב לזכר נפש סוררת. (ז) כי זה חלקת כל-בוזי חכמה, את-הטוב לא-יכירו וזכר איוולתם לדורות ישאירו, למען לא ייסתר במה נכשלו. (ח) לא-כן החכמה, כי כל-דבקי-בה תחלץ מצרתם.

(ט) בברוח איש תם מפני משטמת אחיהו, הוליכתהו באורח האמת, ותראהו ממלכת שדי ודרכי הקדושים, ותושע-לו בעמל ידו ויגדל. (י) ממעשקות בצע הצלתהו בימינה ותעשירהו. (יא) ותצילהו ממבקשי רעתו ומארבים לנפשו, ותלבישהו עוז בהיאבקו, לדעת כי יראת ה' שגבה מכל.

(יב) בהימכר הצדיק לא עזבתהו, כי חשכה אותו מחטא, ותרד עמו הבורה. (יג) וגם בבור לא פנתה ממנו, ותשתהו לאדון בארץ, ולמושל במתקוממיו. (יד) ותיתן מלשיניו למפיחי כזב, ותנחילהו תפארת עולם.

(טו) מכף גוי-נוגש פדתה את-זרע הקודש, הוא עם ה'. (טז) ורוחה צלחה על עבד ה', להתייצב לפני מלכים אדירים באותות ובמופתים. (יז) גמול גמלה לקדושים בעמלם, ותנחם פלאים, יומם הייתה מחסה להם ולילה אור כאור כוכבים. (יח) ותעבירם בים סוף, ותנהלם במים עזים. (יט) קמיהם הטביעה, ואותם העלתה ממצולה, וצדיקים בזזו שלל רשעים. (כ) אז ישמרו לשמך עליון, ויהללו פה-אחד את-ידך החזקה. (כא) כי פי-אילמים תפתח החכמה, ולשון עוללים תרנין.


חלק שלישי


פרק יא: [הניסיונות במדבר]
(א) ביד איש נביא אלוהים, הצליחה כל פעליה.

(ב) במדבר אין-יושב נסעו, ובארץ לא-זרועה נטו אוהל. (ג) וילחמו באויבם, ולצריהם השיבו נקם. (ד) כי-ניחר מצמא גרונם, לא אלוהים העתירו, ונוזלים מסלע הוצאת להם, מצור חלמיש השברת צימאונם. (ה) בדבר צרימו הוכחו, היטבת לעמך בצר-להם. (ו) תחת בארות מים חיים, דם נבאש הכינות להם. (ז) וחלף פקודתם לרצוח ילדיהם במים, השקית עמך שפעת מים לא הוחילו להם. (ח) וברוות צימאון עמך, הודעת שילומת שונאיך. (ט) בנסותך את-עמך לייסרם בחסד, הודעתם חרון-אפך במרעים. (י) את-אלה ניסית וכאב יסרתם, ואלה כמלך בזעפו שפטת ותחרימם. (יא) גם-הרחוקים גם-הקרובים כאחת נשפטו. (יב) עוד כפלא את-שברם בהיאנחם על-זכר עוולתם. (יג) שמעו קללתם לברכת אויביהם נהפכה, ויכירו את-יד ה'. (יד) ראו צימאונם נבדל מצימאון הצדיקים, וישתוממו על-האיש אשר בעטו-בו מקדם, והיה לבוז בעיניהם.

(טו) חלף איוולתם ומשובתם, להשתחוות לזוחלי עפר ולחיות אין דעת בם. (טז) השחלת בם ערוב אין דעת בו, להינקם בם. (יז) לבעבור יבינו, כי בדבר אשר זדו בו-נשפטו. (יח) הן לא יפלא מידך החזקה אשר בראה הארץ מאין, לפגעם בהמון דובים ואריות גאים. (יט) או בחיות איומות מבריאה חדשה, אשר להבות בפיהם ועשן באפם ועיניהם כלפידים. (כ) אשר בפגעם ירטשום, ובחיתת מראיהם ישחיתום. (כא) הלא גם מבלעדי זאת ברוח אפך תכלם, וברוח נקמתם ועוזך תפיצם. (כב) אך במידה במספר ובמשקל הכל הכינות. (כג) כי הכוח בידך, ואין מי-יעמד לזרוע עוזך. (כד) הן כל-הארץ לפניך כשחק מאזנים, וכנטף טל-בקר הנופל ארצה. (כה) אך אתה תרחם על כל, וידך בכל משלה. (כו) לפשעי בני-אדם תישא, למען יינחמו וישובו. (כז) כי חסדך ה' על כל-מעשיך, ואת אשר-כוננו ידיך לא תמאס, ובל תעזוב את-אשר יצרת. (כח) איך יקום דבר לא-תרצה, ואיך יעמוד דבר לא-תחפוץ. (כט) עינך תחמול על כל-מעשיך, כי לך המה, אל אלוהי הרוחות לכל-בשר.


פרק יב: [עונשם של עוזבי האלוהים]
(א) רוחך רוח נצח תשכון בכל פועלך. (ב) על-כן בחסד תוכיח כל-נכשל, ואוזן חוטאים תגלה במוסר למען ישובו מפשעם ובך ה' יאמינו.
(ג) גם על-קדמוני ארץ הקדושה קצפת, יען כי-השחיתו והתעיבו בקסמם קסמים. (ד) בלב אכזרי ילדיהם שחטו, ויאכלו בשר אדם וישתו את-דמם. (ה) ויעצת לכלות ביד-אבותינו את האבות האלה, אשר המיתו בידיהם את-הנפשות העזובות. (ו) למען הנחיל את מבחר הארצות לעם סגולתך, להיות נחלת כבוד להם. (ז) אך חסת כעל בני-אדם עליהם, ותשלח את-הצרעה, כרצי צבא לפניך, ומעט מעט כליתם. (ח) לא מבלתי יכולת להכניע רשעים תחת צדיקים במלחמה, או לאבדם בחיות טורפות, או ברוח עזה מפיך. (ט) אך באורך-אפים שפטתם, לתת יד להם להתנחם. (י) כי ידעת את יצרם הרע, וכי נולדה רשעתם אתם, ולבבם לעד לא-יהפך, כי זרע מרעים היו מעודם. (יא) גם לא מיראה הארכת אפך להם לבלתי הכריתם, כי מי-יאמר לך מה-תעשה, או מי-יקום למשפט אתך. (יב) מי ירשיעך בהשמידך גויים אשר-יצרת, ומי יתייצב לפניך לנקום נקמת פועלי-און. (יג) אם אין אלוה מבלעדיך ועינך על כל מעשיך, איך תעשה עוול במשפט. (יד) אין מלך ואין מושל יקום לריב אתך, על-אותם אשר ייסרת. (טו) ויען כי צדיק אתה, תשפוט הכל בצדק, כי לא יאות לגודל גבורתך,להרשיע את-אשר איננו רשע. (טז) כי גבורתך ראשית צדקתך היא, ויען ממשלתך על כל, תרחם על כל. (יז) את-גודלך תודיע לאשר בו יכחשו, ולאשר יתאמרו בכוחם. (יח) ואתה ברוב עוזך, תמלוך בחסד ותשפוט ברחמים, כי את-אשר-תחפוץ תוכל. (יט) את עמל הורית בדרכיך אלה, לנהוג בחסד וברחמים, ולבניך נתת תקווה, לנשוא עוונם כי-ישובון. (כ) כי אם-תחמול על-שונאי בניך, אשר משפט מות להם, ותאריך אפך להם לשוב מעונם. (כא) מה-יגדל חסדך, כי תשפוט בניך, אשר הקימות ברית ושבועה לאבותיהם, והבטחת כל-טוב להם. (כב) אם שפטת אותנו, אלף פעמים ככה שפטת צרינו, למען נזכור גודל חסדך בהישפטנו, ולייחל לרחמים כי-נשפט.

(כג) את-האווילים המבלים בהבל ימיהם, ייסרת בפחדם אשר פחדו. (כד) כי שגו ברוב איוולתם, לעשות לאלוהיהם את החיות אשר מאסו-בם אויביהם, ויתהוללו כילדים בלא-תבונה. (כה) לכן גם-אתה התעללת במו כמתעלל בילדים אין הבין. (כו) ואשר לא-שבו מכיסלתם, אחרי ייסרתם, הכירו את ידך החזקה. (כז) כי בראותם כאשר נוגעו על אלוהיהם, ובהכירם את-אשר מקדם נכרו, ויודו בפיהם כי אתה האלוהים, ולמענך דבקתם הרעה לכלותם.


פרק יג: [תעשיית הפסילים]
(א) אכן כל בני-אדם הבל יהבלו, אם דעת אלוהים יחסרו. (ב) בכל-טוב הארץ את-המטיב לא יכירו, וברוב פעולותיו את-הפועֵל ינכֵרו. (ג) על-אש ורוח, על-סער ותקופת המאורות, על-מים אדירים וכוכבי הרקיע יאמרו הם המושלים בארץ. (ד) אם על-יפי מראיהם התענגו, וחשבו כי אלוהים המה, מדוע לא התבוננו על יוצרם, כי אבי כל-יופי עשאם. (ה) אם על כוחם וגבורתם תמהו, איככה על-כוח בוראם לא השכילו. (ו) הלא בגבורתם ובהדרת מראיהם, כבוד קונם יוודע. (ז) ופן-תאמרו מי ירשיעם, הן תועי-לב הם, את-אלוהים ביקשו ולהכירו נכספו. (ח) יום יום חזו מפעלותיו, ולפי ראות עיניהם שפטו, כי נחמדים כולם. (ט) אולם בכל-זאת לא תכופר אשמתם, כי אם-על-יצורי תבל השכילו, מדוע על יוצרם לא התבוננו. (י) אך חסרי-לב הם יחד, וכסלם בקהל רפאים ינוח. (יא) כי גם-מעשי ידי-אדם בשם אלוהים יכנו, הזהב והכסף וכל מעשה חושב. (יב) תבנית חיה ואבן דומם, אשר בימי-קדם פסלום.

(יג) חרש כי-ייכרות עץ, יקציעהו יפצלהו מסביב, ובחכמתו יעשהו כלי, לשרת-בו בבית. (יד) על-הנופל יבשל ארוחתו, למלאות נפשו כי-ירעב. (טו) וככלות הכלי, ייקח הנותר לא-יצלח לכל, כי מעוקש ומעוקל הוא, ויתארהו בתחבולתו לתבנית אדם או-חיה רעה. (טז) כל-מום יכסה, ובאדום ובכל-צבע ייפהו. (יז) גם משכן יעשה לכבודו, ויעמידהו אל-הקיר, ובמסמרים יחזקהו. (יח) כי דאוג ידאג לבל-ייפול, ביודעו כי בול-עץ הוא, ולא-יכון אם לא-יישען. (יט) וכי יתפלל בעד נכסיו, ובעד אשתו ובניו, לא-יבוש לדבר אל אשר רוח-חיים אין-בו. (כ) אל החלש יתחנן לאמור: רפאני; למת יאמר: החיני; ולתשועה ייעתר ללא-כוח. (כא) מנכה-רגלים יבקש להצליח דרכו, ולאין אונים ישווע בעד בצעו עבודתו וחפצו.


פרק יד
(א) זה יעבור אורחות ימים, ובסערת גליו ייעתַר לעץ רקוב מן-האנייה אשר יעבור בה. (ב) כי אהבת בצע המציאה, והחרש בחוכמה הכינה. (ג) אך אתה ה' בעין חוכמתך תוליכנה, כי תיתן בים דרך ובמים עזים נתיבה. (ד) להראות כוח ישועתך בכול, גם כי-ירד איש הימה, וחכמתו נעדרה. (ה) ולמען לא-יהיו פלאי חכמתך לריק, האדם יפקיד על-עץ קל נפשו, להינצל במים אדירים. (ו) כי עת נשמדו הנפילים בימי קדם, תקוות הארץ נמלטה בתיבה, וידך נחתה להשאיר שארית עלי-אדמה. (ז) כי עץ עשוי לפעולת צֶדֶק ברוך הוא. (ח) אך ארור הפסל מעשה ידי-אדם, וכמוהו עושהו, זה יען עשהו, וזה עקב בשם אלוה יכונה ואפס הוא. (ט) כי תועבת ה' גם שניהם, הרשע ופעולת רשעתו, על-כן יחדו יאבדו, גם הפועל וגם הפעול. (י) כעת כל גלולי הגויים ישפטו, כי ממעשה אלוה נעשו לתועבה, למוקש נפשות, ולרשת לרגלי כסילים. (יא) כי הקם אליל תזנות, והמשכיל לעשותו ישחית נפש. (יב) מראשית לא היו, ועד אחרית לא יעמודו. (יג) כי רק בגַבְרות בני-אדם נפוצו בארץ, ולכן מהרה כלה יכלו.


[כיצד התפתחו הפסילים]
(יד) אב מתאבל על בנו הנאסף בלא-עתו, עושה צלם תבניתו, וישתחווה לתבנית המת כמשתחווה לאלוהים, ויכין מזבח וזבח לאנשי ביתו. (טו) וברבות הימים נעשתה התועבה לחוק, ויצוו גם-המלכים להשתחוות לפסיליהם. (טז) והרחוקים אשר לא-יכלו להשתחוות למלך, הביאו תבנית ממרחק, לכבדו מרחוק כמקרוב. (יז) גם-רהב החרש חיזק את-לב האווילים בעבודה הזאת. (יח) כי לבעבור מצוא חן בעיני המלך, התאמץ לעשותו שלם בדמותו כצלמו. (יט) ועם הארץ נתעה מיופי המלאכה, לאלוה חשבו את אשר מקדם כבדו כאדם. (כ) כזאת פשתה המכשלה בעמים, כי למען הגות בתוגתם, או לעבודת מלכם, קראו לעץ ולאבן בשם לא-יאות-לו. (כא) ותקטן בעיניהם לשגות בדעת אלוהים, כי גם שגו בשיגעונם לקרוא טוב לרע. (כב) כי זובחים את בניהם, או מתעיבים בסתר, או זוללים וסובאים בהוללות זרות. (כג) אורחותם יעקשון, וערשותם יטמאון. (כד) איש את-רעהו בצדיה יהרוג, ואת-אשת עמית ינאף. (כה) כל-התועבות יחדו תמצאנה, דם ורצח, גזל ועושק, מרמה ומעל, מהומה ובגד, ולחץ כל-ישרי לב. (כו) גמול רעה תחת טובה, ושקוץ נפש, תבל תזנות ניאוף ותאוות נפש. (כז) כי עבודת אל-נכר ראשית ותכלית כל-רעה. (כח) בשמחתם משתגעים, ושקר מתנבאים, דרכיהם דרכי שחת, ולשקר נשבעים. (כט) על-בוטחם באלילם מתים, לא-ייראו מפניהם אם לשקר נשבעו. (ל) לכן על-שתים ישפטו, על פנותם אל אל-נכר ואת-ה' לא הכירו, ועל הישבעם לשווא, כי בזאת נתנו דופי בכל-קודש. (לא) אבל גמול חטאותם ישולם להם, לא ביד אלה אשר בם נשבעו, כי אם ביד-פשעם יפלו.


פרק טו
(א) ואתה ה' אל ארך אפים ורב-חסד ואמת, תמשול ברחמים על-כל-מעשיך. (ב) אם העווינו, לך אנחנו, כי ידענו גודל רחמיך, ויען כי-לך אנחנו, לא-נחטא. (ג) כי דעת אלוהים דעת צדקה ומשפט, ודעת צדקתך, שורש אל-מות. (ד) תעתועי חרשים והבלי הצובעים לא-יתעונו, כי פסל צבוע בצבעים שונים מה-הוא. (ה) הבט פסל אין בו רוח, תאוות כסילים הוא. (ו) לכן לכל אוהבי רשע יאתה תקוות רשע, לעושיהם למבקשיהם ולעובדיהם.


[יוצר האלילים]
(ז) וכן יוצר כלי-חרש, כי-ייקח חומר רך, בעמל ידיו ילושנו, לעשות כלי-בית לשרת-בם. (ח) לצורך טהור ולצורך טמא יכינם, וכטוב בעיניו יעשם. (ט) אחרי-כן ישחית יחבל, כי-יקרוץ אליל ריק מהחומר, אשר קרץ הוא ממנו ימים לא-כבירים, ואשר ישוב מהר לעפרו, כי יפקוד עליו אשמתו. (י) לא לעמלו ידאג, לא לקוצר ימיו, כי-אם לשוות לצורפי זהב וכסף, ולחרשי נחושת וברזל, ותהילתו במלאכת שווא ומדוחים יבקש. (יא) הן לבבו עפר, ותקוותו שפלה מעפר, וחיתו נבזה מגלל. (יב) כי את-יוצרו לא-יכיר, השם נפש פועלת בקרבו, וייפח נשמת רוח חיים באפו. (יג) חיי אדם להבל יחשב, ומהלכו בארץ למרכלת, רק בוצע בצע חלקנו יקרא, אם-טוב ואם-רע.

(יד) כל-יוצרי כלי-הבל, וכל-פסלי פסילים יודעים עוונם. (טו) וכל-שונאי ולוחצי עמך, נבערים מילדים המה. (טז) כי עצבי הגויים לאלוהים יחשבו, אם כי-עיניים להם ולא יראו, אף להם ולא יריחון, אוזנים להם ולא ישמעון, ידים להם ולא ימישון, רגלים להם ולא יהלכון. (יז) האדם יצרם, ואשר רוחו הופקד אתו מזולתו עשאם, ואיך יעשה אדם פסל כדמותו, ויאמר אלוהים הוא. (יח) בן תמותה הוא, ובכף מעוול יעשה פסל מת. (יט) הנה טוב הוא מאשר ישתחווה-לו, כי הוא חי ומפעלו מת. (כ) הלא גם חיות טורפות יעבדו, וכי ימשלו עימהן, רעים המה מאלה. (כא) כי נעדרי יופי הם, ואין חפץ בם, וברכה לא-יישאו מאת ה'.


פרק טז: [מכות מצרים]
(א) לכן בדבר אשר זדו בו נוגעו, ובערוב כבד ניגפו. (ב) ולעומת הנגע הזה היטבת לעמך, כי שלחת את-השלו להם, למאכל מעדן אשר שאלו. (ג) לבעבור אלה אשר רעבו, יקוצו בכל-אוכל על הנגע אשר פגעם, ואלה כמעט החלו לחסור, מטעמים חדשים יאכלו. (ד) בכיליון נפש פגע את-לוחצי-עמו, למען יראה את-שלומת שונאיו. (ה) גם על עמך חמת תנינים פקדת, ומנחשים השרפים נושכו. (ו) אך מהרה שב אפך, ולהיזהר מעט הוכחו. (ז) כי אות ישע נתת להם, להזכירם חוקי רצונך. (ח) כי כל-מביטי אליו חיו, לא על-הביטם, כי אם בידך אל המושיע, ולמען ידעו שונאינו, כי מכל צרה תציל. (ט) מנשך ארבה וצרעה ניגפו, ואין תרופה לנפשותם, כי גמולם השיבות להם. (י) ושיני תנינים לא-הרעו לעמך, כי ברחמיך הושעתם ותרפאם. (יא) כמעט נושכו וירפאו, למען יזכרו דבריך ולא ימושו מלבבם, וחסדך לא-תמוט מהם לעולם. (יב) כי גם-עשב גם-מזור לא ירפא, רק דברך ה' הרופא כל-בשר. (יג) החיים והמות בידך הם, אתה תוריד שאול ותעל. (יד) גם האדם ימית בחמתו, אך כי-יצא הרוח יכולת אין לעצרו או להשיבו, אבל מי-יוכל לברוח מפניך.


[ישראל במדבר]
(טו) בזרוע עוזך נפגעו הזדים לא-ידעוך, ממטר-סחף מברד וממבול, ויהיו למאכלת אש ואין מפלט להם. (טז) בהפלא ופלא גבר האש על מים מכבים, כי כל-הארץ תתקומם לישע ישרים. (יז) יש אשר רפתה הלהבה, לבל-תאכל הערוב שלחת במו, למען יראו וידעו כי יד-ה' הייתה-בם. (יח) ויש אשר בתוך המים התלקחה, לבער ילדי ארץ החנפה. (יט) ולעומתו בלחם אבירים כלכלת עמך, ותמטר דגן שמים להם, אשר לא-עמלו-בו. (כ) ויהי מעדנים לנפשם, וטעמו כחפץ כל-אוכליו. (כא) ברוב-טובך הודעת חסדך לבניך, כי טעם המן כרצון איש ואיש. (כב) השלג והקרח מן-האש לא נמסו, להראותם כי האש המתלקחת בתוך הברד, וברק תברוק במטר, תאכל יבול ארצם. (כג) אולם להשיב לך חסידיך, כוח האש נשתה. (כד) כי כל-יצור יצרת לשרתך, פעם יגדל כוחו לשבט רשעים, ופעם ימעט להטיב עם בוטחי-בך. (כה) לכן המחיה מכלכלת כל, למטעמים שונים נהפכה, ותמלא חפץ כל-שואל. (כו) למען ילמדו בניך אשר אהבת, כי לא על-הלחם לבדו יחיה האדם, כי אם מוצא פיך יחיה כל-המאמינים בך. (כז) כי את אשר האש לא-המסו, כמעט חם השמש ונמס. (כח) לדעת כי טוב להודות לך בטרם יאיר השמש, ולשחר פניך עם-אור הבוקר. (כט) כי תקוות חנף תאבד, כהימס הכפור בבוקר, ותתבלע כמים הנגרים ארצה.


פרק יז: [ה' מכה את אויבי ישראל]
(א) גדולים משפטי ה' ואין ספורות להם, על-כן יתעו האווילים. (ב) לשחת עם סגולתך יזמו, והרשעים בחושך נדמו, ויכלאו כאסירי לילה. (ג) כבורחים תחת גגם התחבאו, ולהסתתר בסתר מעונם חשבו, להשכיחם תחת מסך חשך. (ד) אך בעברתך פוזרו, ומחזיונות איומות נבעתו. (ה) והסתר אשר בקשו להם, לא-נצרם מפחד, כי קול-הומה מסביב הבהילם, ומחזות זרות להרעישם התקוממו. (ו) האש חדלה להאיר להם, ונוגה הכוכבים לא הגיה חשכם. (ז) להבות נוראות נראו להם ויתחלחלו, ואשר לא ראו, הפחידם מאת אשר ראו. (ח) תעתועי להטיהם חדלו, והבל חכמתם נהייתה לחרפה. (ט) המתפארים להסיר חיתת הנחלשים, גם-המה נחלשו, ותהי ללעג אימתם. (י) גם אם בלהות כאלה לא הרעישום, רגזו וחלו מפגוש בערוב, ובתנינים מתלחשים, וילאו לראות אור היום. (יא) כי הרשעה תמוגג לב בעליה, ותעיד-בו להאשימו, ולב נמוג לא-יחדל לפחד. (יב) כי האימה תיוולד בלב נואש, וכוח אין להציל את-נפשו. (יג) ותקווה כי-תמוש מלבב האדם, פחדו גדול משברו.

(יד) הישנים על-ערשותם בלילה הנורא ההוא, אשר מירכתי שאול פרץ להם, תחת בלהות מות התגלגלו, ולא האמינו עוד בחייהם, כי פלצות פתאום אחזתם. (טו) וכי נפל איש ארצה, ויכלא כאסור בסוהר וברזל אין. (טז) כחורש, כרועה, וכפועל בשדה - משפט אחד לכולם, ובעבות אופל יחד נלכדו. (יז) רוח-נושב, וקול-הזמיר בין העפאים, שאון-זרם, וצור נעתק ממקומו, דהרות חיות לא-ראו, נהֲמת הערוב והד הרים הבעיתם והחרידם. (יח) ליֶתֶר יושבי הארץ הייתה אורה, וכל-איש יצא לפועלו. (יט) ואופל כיסה פני-אֵלֶה, דמות האפלה נגד פניהם. (כ) נפשם הייתה למשא להם, ותכבד עליהם מאופל.


פרק יח: [ליל יציאת מצרים]
(א) ואור אלוהים האיר לחסידיו, קולם שמעו הצוררים ופניהם לא ראו. (ב) אישרו אותם, על-אשר נמלטו, גם ברכו אותם, על-אשר לא-נקמו-בם, ועל התעללם בם בקשו סליחתם. (ג) עמוד אש הכינות לעמך לנחותם דרך לא-ידעו, ושרב ושמש לא הכום במסעם. (ד) כמשפט נעדר המאור לאלה להיכלא בחשכת לילה. (ה) יען כי-כלאו בניך, אשר על-ידם תינתן התורה לאות עולם. (ו) תחת התנכלם לשחת עוללי קדושים, ואחד מהם נמלט להוותם, נגפת בניהם לרוב, ובמים עזים כיליתם. (ז) הלילה הזה הוגד לאבותינו טרם באו, לאמץ רוחם, ולהאמין בשבועה אשר נשבעת להם. (ח) בעיניהם ראו ישע ישרים, ושלמת רשעים. (ט) כי בהכותך שונאינו, הרימות קרננו. (י) זבחי צדק זבחו בניך לך במסתרים, וישבעו כולם פה-אחד, לקבל את-הטוב ואת הרע, ואבותינו שרו שיר תהילתך.


[מכת בכורות]
(יא) ונאקת שונאינו גדלה השמיימה, הלכים ובוכים על בניהם. (יב) כי יד ה' הייתה בכולם, באדון ובעבד במלך ובעם. (יג) במגפה אחת נפלו חללים אין-מספר, ולקבור המתים לא-הספיקו החיים, ומבחר תולדותם תם כרגע. (יד) בראשית לא-האמינו בכל-אלה, על-דבר החרטומים, אך בראותם בכוריהם כולם פגרים מתים, אז אמרו בנים אלה לה' אלוהיהם. (טו) כי בחצי הלילה, ואין קול דממה נשמע, וירד כגיבור דברך מכסא כבודך במרום, על הארץ הרשעה. (טז) כחרב חדה ירד דברך, וישחת ימין ושמאל, מצבו בארץ וראשו בשמים. (יז) פחד פתאום נפל עלימו, מחזיונות מבהילים אשר ראו בחלומם. (יח) זה מפה וזה מפה, הרע שכב כמתעלף, ויאמר על-מה ככה ימות. (יט) כי מחזות נוראות הגידו בחלומם להם, למען ידעו במותם על-מה נגפו.


[אהרון עצר את המגפה בקטורת]
(כ) הן גם חסידיך פגעת בחבלי מות, והנגף החל במדבר במו, אך מהרת להשיב אפך. (כא) כי איש תמים עמד בפרץ, ומהר בכלי קדש, בתפילה ובקטורת, לחנן ולכפר. (כב) ותשבות הרעה, והמגפה נעצרה, לדעת כי הוא עבדך. (כג) לא בכוח זרעו, ולא בכוח נשק גבר על המשחית, כי אם בשפתיו, בזכרו את-השבועה ואת-הברית אשר כרת ה' את אבותינו. (כד) כי בנפלם חללים חללים, עמד בין החיים ובין המתים, ויעצור את-הנגף מבוא עד החיים. (כה) כי פאר הקודש על כותנתו, והדר האבות מפותח על-ארבעה טורי אבן, והוד המצנפת על-ראשו. (כו) את-אלה ראה המשחית וירף, כי רק למסה יצא הקצף.


פרק יט: [מצרים רודף אחרי ישראל]
(א) וחרון-אף ה' שפוך על הרשעים בלי-חמלה עד-כלה, כי ידע את אשר יעשון. (ב) כי אחרי שלחם אתם בחיפזון, נהפך לבבם וירדפו אחריהם. (ג) עודם מתאבלים ונושאים נהי על-קברי מתיהם, השתגעו לרדוף כאחרי בורחים, אותם אשר בקשו ללכת בקשו. (ד) אולם מאת ה' הייתה זאת. (ה) את המוצאות אותם שכחו, למלאות סאת עוונם. (ו) ולמען יוודעו פלאי מסעות לעמך, ולאלה חבלי מוות עוד לא ידעו.

(ז) כל-יצורי ארץ למיניהם, הפכו את-דרכם לשרתך, למען ישמרו בניך מרע. (ח) הענן כסה את פני-המחנה, וממצולה יצאה יבשה. (ט) בים-סוף נמצא מסלול אין-מכשול, ועמקי תהום לנאות דשא נהפכו. (י) עמך ראה נפלאות פועליך ויעברו, כי ימינך ה' תמכתם. (יא) כסוס במרעה צהלו, וכאיילים דלגו, וישירו-לך כי-גאלתם. (יב) זכרו את אשר התעללת בארץ אשר גרו-בה. (יג) תחת בהמה הולידה צרעה, וחלף דגה שרץ היאור צפרדע. (יד) תאווה התאוו בניך, וציפורים חדשים ראו עיניהם, כי שלווים עלו מירכתי ים, למלאת תאוותם.

(טו) והנגעים לא-חלו על-ראש הרשעים, מבלי קול רעם מקֶדֶם, אשר הפחידם, על-רשעתם ומַעֲלם בגֵרים. (טז) כי את-אלה הרחיקו משבת בתוכם, בבואם ואין מנוס להם, ואותם אשר הקריבו, לעבודת פרך לחצו. (יז) ומלבד זאת רעה עינם באשר חסו עליהם, ואשר שמחו לקראתם, ויתנו את-אזרחי הארץ לעבדים, ויעבידו אותם בפרך. (יח) גם בעיוורון הוכו, כאנשים אשר נסבו לפנים על פתח בית-צדיק, אשר הוכו בסנוורים, וילאו למצוא הפתח.


[תהילות ה' וחסדו]
(יט) כל-יסודי תבל יחדו התבוללו, כמיתרי כינור מצלצלים יחד ונגן ייטיבו, אף כי-לכל-יתר טעמו ומשפטו, כנודע למתבונן באשר נעשה. (כ) יצורי היבשה במים נמצאו, ושוכני מים בחרבה נראו. (כא) האש גברה במים, והמים לכבות חדלו. (כב) האש לא-אכלה הבהמות עוברות תחתיה, ולחם השמים לא-נמס מחמתו, אף כי-בנקל ימס כקרח. (כג) ה' אלוהים, בכל-עת הגדלת חסדך על-עמך, כיבדתו ולא-בזיתו, ותמיד עמדת להם בעת צרתם.

 צימרים צימר צימרים לפי שעה צימר קידום אתרים   וילה  חדרים לפי שעות  וילה ©  All rights reserved -צימרים
 

צימרים לפי שעה בתל אביב

צימר לפי שעה

חדרים לפי שעה

צימרים לפי שעות

חדרים לפי שעה במרכז

וילות