*קוסמטיקה טבעית-
קוסמטיקה ירוקה
natural cosmetics

*צמחי מרפא הבושם:
medicinal plants

*לימודים,קורסים
וסדנאות.
כתובת:
קיבוץ כברי
ד.נ אושרת
25120
המייל שלנו:
mrphbosem@gmail.com‏

טל: 049952122
טלפקס:049952152
נייד: 0505211607

חדש באתר
 

סוד-האיסיים

איך מגיעים אילנו?

מזרחית לנהרייה , נסיעה בכביש נהרייה מעלות עד צומת כברי , נכנסים לקיבוץ כברי ובנסיעה לאורך גדר המערכת עד שמגיעים לכיכר הראשונה מרפא הבושם.

האיסיים

עולמם הסודי של אנשי קומראן וחכמים
מחבר: מאיר בר אילן
מבוא

אחת הסיבות המקשות על הכרת האיסיים, אנשי קומראן, נובעת לא רק ממחסור אמיתי בעדויות על אנשים אלו ועל פעילותם, כי אם גם מכך שהם שמרו על פעילותם בסוד. אלמלא מקרה מוצלח אחד שכתביהם נתגלו אחר שהיו גנוזים קרוב לאלפיים שנה באדמה, ומקרה מוצלח אחר, שנער אשר התחנך בין האיסיים פרש והיה בסופו להיסטוריון אשר תיאר בספריו את הקורה בקירבם – ספק אם הידיעות עליהם היו חורגות מגדר ניחוש. ואולם, סביר להניח כי גם אלו שחיו בזמנם של האיסיים לא הכירו אותם ואת מחשבותיהם, והטעם לכך הוא פשוט: הם שמרו על כל ענייניהם בסוד.1 מה פשרם של סודות אלו? כיצד נשמרו והועברו? מה היתה המשמעות החברתית של התופעה? – לכך מוקדש המחקר להלן.


[א] 'סוד היחד' – פירוש המונח

בסרך היחד vi,י19, מהדורת ליכט, עמ' 150 כתוב: 'ואם יצא לו הגורל לקרוב לסוד היחד על פי הכוהנים ורוב אנשי בריתם, יקרבו גם את הונו ואת מלאכתו אל יד האיש המבקר על מלאכת הרבים'.

בפירוש המלים 'סוד היחד' נתחבטו המפרשים והציעו כמה פירושים לצירוף לשוני זה. ח' ילון ביאר את המונח 'סוד' כגזור משורש 'יסוד', לשון יצירה.2 י' ליכט במהדורתו 'תרגם' את הצירוף במלים 'חבורת היחד', היינו ש'סוד' כאן הינו שווה ערך ל'חבורה', תוך שהוא מוסיף: 'אין ל"סוד" משמעות מיוחדת של חוג מצומצם יותר'.3 ואכן, פירושים שונים ונוספים ניתנו למונח שלפנינו, אשר ניתן לראות את הקשיים בהבנתו גזורים מהמונח 'סוד' שבמקרא,4 אך נראה כי יש מקום לבחון את הנושא מחדש. השאלה היא: מדוע צריך לפרש את 'סוד' פירוש רחוק, בשעה שהעניין ניתן לביאור פשוט. כלומר: אין 'סוד' אלא דבר נסתר כפשוטו של לשון. הווי אומר, כוונת המחוקק הכיתתי היתה, שלחניך החדש המצטרף לחבורה על פי מנהגי הכת הכוהנים, יתאפשר לקרוב אל 'סוד היחד', היינו יתאפשר לו ללמוד את סודות החבורה הכיתתית הקרויה כמה פעמים במונח 'יחד'.5 דומה כי פירוש זה ל'סוד' יכול למצוא תימוכין בפעמים הרבות בהן מופיעות המלים 'סודות' ו'רזים' בספרות קומראן. כך, לדוגמה, מודה בעל ההודיות לאלהיו בהתפללו (שם, XI,י16, מהדורת ליכט, עמ' 165), 'כי הודעתני סוד אמת וברזי פלאכה השכלתני'. כלומר, האמת, היינו: התורה, אותה ידע איש הכת, היתה סודית. כיוצא בזאת מתפלל בעל ההודיות שם XI,י9 'כי הודעתם בסוד אמתכה וברזי פלאכה השכלתם'. הרי שוב, תורת ה' האמיתית, זו הידועה לאנשי הכת, היתה סודית.6

האופי הסודי של הכת מתגלה שוב בתיאורו של בעל ההודיות XIV,י17, עמ' 190: 'ובשבועה הקמותי על נפשי לבלתי חטוא לך ]ול[בלתי עשות מכול הרע בעיניך וכן הוגשתי ביחד כול אנשי סודי'. כלומר, כל אנשי הכת הם בעלי סוד משותף, לאחר ש'הוגשו', לאמור, קרבו אל הכת, והצטרפו אליה בשבועה. כיוצא בזאת מלמד אותנו בעל הפשרים (פשר חבקוק VII,י4) 'פשרו על מורה הצדק אשר הודיעו אל את כל רזי דברי עבדיו הנביאים', כלומר, לאחד מראשוני מנהיגי הכת נגלו סודות אותם הודיע לו האל.7 נמצא, אפוא, שתורת הכת הינה אמיתית וסודית, ולסודות אלו שותפים אנשי הכת בלבד, בניגוד לעולם החיצוני אשר לאנשים בו לא נודעו סודות אלו. ממילא משבח בעל הודיות VI,י5 ואומר: 'ותצילני] מעדת [שו]א ומסוד חמס', כלומר, המתנגדים לכת מציגים את ידיעותיהם כסודות, אך למעשה אין בידיעותיהם אמת. אנשי הכת רואים את עצמם כ'אנשי משמרת לרזיכה', היינו, הם השומרים על סודותיו של האל,8 ומזכירים הם את ענייני ה'סוד' ו'רז' פעמים רבות נוספות.9 ידיעות אלו עולות בקנה אחד עם חיבור קטן שהתגלה בקומראן, אשר נכתב בצורה סודית.10 הסופר הצפין את הטקסט, כך לפחות חשב, בשנותו את כיוון הכתיבה משמאל לימין, וכתיבת האותיות בכתב העתיק, כתב 'דעץ'. כלומר, אנשי הכת היו ערים לשמירת סודותיהם, ונקטו באמצעי זהירות לבל ידלפו סודותיהם מחוץ לכת.11 הרי כאן מספר ציטוטים ותופעות מכתבי קומראן המשקפים את האופי הסודי של הכת, ואת אמונותיה על סודותיה, כפי שנתגלו בכמה אופנים.

כללו של דבר, את המונח 'סוד היחד' יש לפרש כפשוטם של דברים – רזיהם של אנשי הכת אליהם תהיה גישה לחבר החדש רק לאחר שיצטרף אל הכת ויישבע לשמור את תורתו – תורתם בסוד. מעתה יש לבחון נושא זה של סודיות הכת כפי שהוא מוכר ממקורות נוספים.


[ב] כת קומראן ככת סודית

אישוש לרעיון זה, שהחברה בקומראן היתה סודית, ניתן לראות בפירוש בדברי יוספוס המתאר את האיסיים במלחמות ב, ח, ז, בין היתר, במלים אלו:

וכי ירצה איש להספח אל חבורתם, לא יוכל להכנס מיד... ואחרי אשר עמד האיש בנסיון כל העת... ורק כאשר הוכיח כי הוא ראוי לדבר הזה, הוא מקבל רשות לבוא בסודם. וטרם יגע בלחם החבורה הוא מוסר לפניהם שבועה נוראה: ראשונה, כי יעבוד את האלהים בצדקה, והשנית, כי ישמור משפט... ולא יסתיר דבר מאחיו בני חבורתו, ולא יגלה את סודותיהם לזרים, ואף אם יעונה עד מוות. ומלבד זאת נשבע האיש כי במסרו את דברי תורתם לא ישנה מן הלשון אשר קבל בעצמו, וימנע מן השוד (או: הסרוס), וישמור מאד על ספרי חבורתם ועל שמות המלאכים. בדברי השבועה האלה האיסיים מזהירים את כל הנלוים אל חבורתם.12


לעניין הנדון עתה אין זה חשוב מה היה תוכן תורתם של האיסיים כי אם הטכניקה בה נשמרה תורתם והועברה לממשיכי דרכם. אם כן, ניתן לסכם כי דרכם של האיסיים היתה סודית, כאשר הסודות נשמרו הן על ידי שבועה בעל-פה, והן באמצעות ספרים סודיים אשר אסור היה עליהם להראות לאיש. עדות זו מיוספוס תואמת לחלוטין את הידוע מכתבי הכת עצמה, ומוסיפה עליה אי אלו פרטים אותם אין לדעת (עדיין?) מכתבי קומראן. מכל מקום, נמצא שהמבדיל בין עולמם הרוחני של אנשי הכת לבין העולם החיצון, היה מותחם באמצעות שמירת סוד, שבועה וספרות סודית. והנה, תפיסה זו של תורה סודית מצויה גם בכתבים נוספים של הכת בקומראן – בספר חנוך, ודומה כי יש בדברים הכתובים שם בבחינת השלמה לדברי יוספוס ויתר המקורות מקומראן.


[ג] ספר חנוך והסודות בו

במהדורות השונות של ספרי חנוך נשתמרו מספר עדויות ביחס לסודות הכתתיים, וכך כתוב בחנוך ב יא פב ואילך:

ועתה חנוך, את אשר אמרתי לך ואת אשר הבינות ואת אשר ראית בשמים ואת אשר ראית בארץ ואת אשר כתבת בספרים... ולקחת את הספרים אשר כתבת אתה... ונתת להם את הספרים הכתובים בידך וקראו והכירו אותי... ומסרו את הספרים הכתובים בידך בנים לבנים ודור לדור ומשפחה למשפחה... ובאחרית הדור ההוא אראה להם את הספרים הכתובים בידך ובידי אבותיך, ושומרי הארץ יראום לאנשי אמונים עושי רצוני אשר לא יקראו בשמי לשוא.13


התוכן של הספרים מתואר בהמשך (יג יג ואילך), והוא כולל דברים המכוסים מרוב האנשים (עד ימינו) כקוסמוגרפיה, קוסמוגניה, אסטרונומיה, תקופות השנה, שמות צמחים, שמות מלאכים, ועוד.14 ברם, לנדון כאן חשוב לציין כי חנוך כתב ספרים ובהם נרשמו עניינים שונים. אין הספרים נמסרים לכל אדם, אלא לבני המשפחה בלבד, וברור שאין לפנינו אלא סודות. רק 'אנשי אמונים' זכאים יהיו לקרוא בספרי חנוך, ומסתבר שלפנינו תיאור הקרוב ביותר למה שנדון לעיל. ואכן, אין זה מקרה שספר חנוך התגלה בקומראן, שהרי הזהות בינו לבין קומראן מצויה הן בלוח השנה שבו, והן בשוויון התוכני שבספרים הסודיים הידועים מקומראן.

אמנם, אין המלה סוד מופיעה כאן, אך מופיעה היא בדברי ה' אל חנוך, שם יא ד: 'ואני בראשונה אודיעך את כל אשר בראתי... כי גם למלאכי לא הודעתי רזי...'. כלומר, לחנוך נודעו סודות אשר אפילו למלאכים לא נתגלו, וסודות אלו כותב חנוך בספרים כדי להעבירם לבניו, לבני בניו, ולכל ההולכים בדרכו. ואכן, בטקסטים הקרובים לנדון כאן, ומצויים בחנוך א סח א כתוב: 'ואחרי כן נתן לי חנוך אבי הזקן את תורת כל הנסתרות בספר ובמשלים אשר ניתנו לו, ויאספם יחד למעני בדברי ספר המשלים'. מעין זה כתוב שם קד יב: 'אז ידעתי סוד אחרי כי ספרים ינתנו לצדיקים ולחכמים להיות לשמחה וליושר ולחכמה רבה. ולהם ינתנו הספרים והם יאמינו בהם וישמחו עליהם'.

תודעת הכתיבה והספרים בספרות החנוכית מצריכה דיון בפני עצמו, אך לעניין הנדון כאן מתגלה בספרי חנוך אותה תופעה שנבחנה לעיל על פי מקורות אחרים: סודות שונים שהיו לבני כת האיסיים, הכת אשר שמרה על ספרי חנוך (ואשר אולי אף נוצרו בה), ספרים סודיים אשר לא לכל אדם היתה גישה אליהם. והנה, רעיונות מעין אלו מוכרים אף מספרות חכמים. ואולם, יש לתת את הדעת לכך שגם אם המקורות הם מ'חז"ל', אין פירוש הדבר כי שורש אחד לכול. אדרבא, מדברי חכמים ניתן להראות כי קיימת היתה הבחנה בין הידיעות השונות. אם כן, תחילה ייבחנו סודות הכוהנים במקדש.


[ד] סודות הכוהנים במקדש

על מנהגי הכוהנים לשמור על עיסוקיהם בסוד ידועות כמה עדויות.15 בתוספתא, כפורים פ"ב מובאים סיפורים על כוהני המקדש, אשר היו ידועים להם סודות טכנולוגיים שונים הקשורים בתהליכי ייצור ייחודיים למקדש. חכמים ביקשו מהם שיגלו להם את סודותיהם, אך הכוהנים סירבו. דומה כי את בקשת חכמים ללמוד את הסודות המקדשיים-כוהניים יש לראות כנסיון לשלוט במקדש, תופעה הידועה היטב מהלכות אחרות שהיו הכוהנים נוהגים על פי חכמים ונשלטים על ידם.16 ואולם, למעשה לא עלה בידי חכמים לגלות את סודות הכוהנים אשר היו שמורים במעין מונופול תעשייתי, ונסיונם של חכמים להיעזר בידע טכנולוגי דומה מאלכסנדריה לא עלה יפה.17 ובכן, ארבעה דברים לא רצו (אנשי המקדש: כוהנים ולוויים) ללמד: מעשה לחם הפנים,18 פיטום הקטורת, פרק בשיר וכתב.19 והנה, נושא אחד מתואר שם באופן מפורט, וראוי העניין שיתעכבו עליו. אם כן, בתוספתא, כפורים ב ו-ז (מהדורת ליברמן), עמ' 232-234 מסופר:

של בית אבטינס היו פקיעין בפיטום הקטרת במעלה עשן – ולא רצו ללמד. שלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים שהיו מפטמין כיוצא בהן,20 אלא שאין פקיעין במעלה עשן. של בית אבטינס היתה מתמדת ועולה עד הקורות, ואחר כך פוסא [=פוסעת], ויורדת למטה,21 של אלכסנדריין היתה פוסה ויורדת מיד... אמ' ר' עקיבא: סח לי שמעון בן לוגא: אני ותינוק אחד מבני בניהם היינו מלקטין עשבים בשדה. ראיתיו ששחק ובכה.
אמרתי לו: על מה בכית? – אמר לי: על כבוד בית אבא שגלה.
אמרתי לו: על מה שחקתה? – אמר: לסוף לעתיד לבא עתיד הקב"ה לשמח את בניו.
אמרתי לו: מה ראית? – אמר: למעלה עשן כנגדי.
אמרתי לו: הראהו לי! – אמר לי: שבועה היא בידינו שאין מראין אותו לשום אדם.


הרי, אפוא, סוד עליו שמרו הכוהנים בשבועה, סוד אותו לא גילו לחכמים לא בפני הבית, ולא לאחר שחרב, ושמא אין זה מקרה שהסוד היה בתחום הצמחים בדומה למה שהובחן לעיל בסודות האיסיים אצל יוספוס ובספר חנוך.22 ואולם, לא פחות חשוב לעניין הנדון עתה הוא המשך הקטע שם בתוספתא:

אמר ר' יוחנן בן נורי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך. מצאני זקן אחד ואמר לי: משל בית אבטינס אני. כתחלה כשהיו בית אבא צנועין – היו מוסרין מגילותיהן זה לזה. עכשיו, הולך והזהר בה שהיא מגלת סמנים, וכו'.



הרי שהיו סודות הכהונה עוברים במגילות סודיות בתוך המשפחה, בדומה לכתוב בספר חנוך. את התמונה המתוארת בזאת יש לראות על רקע השבועה שנשבע הילד בהיותו קטן,23 המגילה אותה היו מוסרים לצנועי המשפחה (הכוהנית) המבוגרים יותר, לבד מן העדויות הדומות לכך מקומראן. עד כמה שונה היתה השקפת חכמים בעניין זה יש ללמוד מן הברייתא בבבלי, כריתות ו ע"א: 'תנו רבנן: פיטום הקטורת: הצרי, והציפורן והחלבנה, והלבונה', וכו'. כלומר, הסוד עליו שמרו הכוהנים מכל משמר היה אצל חכמים עניין גלוי ומפורסם. מכל מקום, מסתבר מעדות זו שהחכמים ידעו על סודות שהיו בין הכוהנים, אך לא ידעו בוודאות מה היו כיוון שלא גילו להם.24 כללו של דבר, האופי הסודי של החברה בקומראן נמצא מבורר על פי ידיעות על ענייני הסוד מבין כתבי קומראן, מעדויות יוספוס, ומסיפורי חכמים על הכוהנים.


[ה] סודות של חכמים

ככלל ניתן לומר, כי תורת ישראל לא נחשבה לתורה סודית בתקופת המשנה והתלמוד, אף כי נעשו נסיונות שונים למצוא 'קטעים' ממנה או 'שלבים' סודיים בהשתלשלותה.25 במיוחד התעסקו החוקרים בבעיה זו כדי להבין את הרקע לחלק מספרות ראשוני הנוצרים, אך כאן הבעיה אינה הרקע, אלא הנתונים בפני עצמם.26 הקושי הטמון בסודיות התורה נובע, לא רק מהקושי בהגדרת מהותה של סודיות זו, כי אם בכך שקשה לקבוע עד כמה משמעותיות עדויות שונות העוסקות בענייני סוד. האומנם ניתן ללמוד ממקורות אקראיים אלו דבר של ממש, או שלא ניתן ללמוד מהם עניין מסודר, וצירוף הנתונים יחדיו יהיה מלאכותי גרידא. לכך יש להוסיף כי קשה היא ההבחנה ביחס לזמנם של המקורות, ושמא מקור המופיע בלבוש אמוראי הינו תנאי למעשה, ותואם לזמן הנדון כאן. מכל מקום, ראוי לבחון מעט את הסודות הידועים לחכמים מתוך מגמה לראות את הקשר בינם לבין העדויות שנבחנו לעיל.
במשנה, אבות ו א הובאה דעתו של רבי מאיר:

'כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כלו כדי הוא לו... ונותנת לו מלכות וממשלה וחקור הדין, ומגלין לו רזי תורה'.



טיבם וטבעם של דברים הדנים בסודות ורזים שאין הם מסגירים את תוכן הסוד, אלא אך מגלים את דבר קיומו, ובשל כך קשה לדעת למה התכוון ר' מאיר באומרו 'רזי תורה'. הדעת נותנת שמונח זה שווה-ערך לעמקות ההבנה בתורה, עמקות אשר אינה מושגת אלא ביגיעה רבה, ולעומדים מבחוץ נראית בלתי מובנת, וממילא נחשבת לסוד. לאמור, אפשר שאין 'רזי תורה' אלא שלב מתקדם בפירוש התורה, ותו לא. מעין זה אפשר לומר באבות דר' נתן נו"א פ"ח (מהדורת שכטר), עמ' 36:

'וקנה לך חבר' – כיצד? מלמד שיקנה אדם חבר לעצמו: שיאכל עמו וישתה עמו, ויקרא עמו וישנה עמו, ויישן עמו, ויגלה לו סתריו: סתרי תורה וסתרי דרך ארץ'.



דומה כי היקש זה שבין 'סתרי תורה' הסתומים, לבין 'סתרי דרך ארץ', העוסקים ככל הנראה, בהתנהגותו החיצונית ואף האינטימית של האדם,27 בא ללמד שאין מדובר כאן אלא בשלב מעמיק יותר בהנהגה היום-יומית ובהבנת התורה באופן נאות, ואין סיבה נראית לעין להעמיס על 'סתרי תורה' מעבר לכך.


עניין אחר אשר אף לו חשיבות לעולמם הסודי של חכמים שנוי במשנה, חגיגה ב-א:

'אין דורשין בעריות בשלשה, ולא במעשה בראשית בשנים ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו'.


אמנם, המלה 'סוד' או 'רז' אינה מופיעה במשנה, אך מסתבר שאין לבחון את העניין מן הצד הסמנטי אלא מהצד התוכני. הרי ברור שחומר לימודים המוגדר מלכתחילה כחומר המוגבל מבחינת אופן העברתו – סודי הוא, לפחות ביחס ל'מרכבה', שהרי אין רוב הציבור מצוי בתחום של 'חכם ומבין מדעתו'. כשמעיינים במקבילות של משנה זו ובחומר האמוראי המוסף עליה בתלמודים, מתקבל הרושם שאותם סודות הקרויים 'מעשה בראשית' ו'מרכבה' היו עניינים השונים מיתר תורתם של התנאים, ועסקו בעניינים שמימיים ושירת מלאכים כדרך חוויות דומות של התנאים המוזכרים בספרות ההיכלות. ואולם, נחלקו על כך החוקרים אם אכן זו היתה כוונת המשנה, בין היתר, בשל הטענות נגד ייחוס ספרות ההיכלות לתנאים עצמם.28 מכל מקום, אין כאן לא שבועה ולא ספר סודי כדרך שנמצאו בין בכיתות ובין אצל כוהני המקדש.
דומה כי הסוד היותר מפורסם בין חכמים היה 'סוד העיבור', אך ספק הוא אם מקור הסוד היה בין התנאים. בבבלי, ראש השנה כ ע"ב מובא סיפור זה:

אמר ליה אבא אבוא דרבי שמלאי לשמואל: ידע מר האי מילתא דתניא בסוד העיבור 'נולד קודם חצות או נולד לאחר חצות'? – אמר ליה: לא'.


הרי שידעו האמוראים ברייתא הקרויה 'סוד העיבור' ואף ציטטו ממנה. מן הציטוט הקצר ניתן ללמוד כי ברייתא זו עסקה במולדי הלבנה, כלומר, כללים שונים לחישובי הלוח העברי. ברייתא זו, והסודות הקשורים בה, מוזכרת בפי האמוראים, כבר נתפרסמה רבות ודנו בה.29 ברם, כשמעיין אדם בהלכות חכמים שנאמרו בעיבור השנה ובקידוש החודש, מסתבר כי הם לא שמרו כל סודות בעניין זה.30 מסתבר אפוא, שברייתת 'סוד העיבור' הינה יצירה אמוראית, ולא נוסף 'סוד' להלכות העיבור אלא כאשר החל הלוח העברי להתגבש, ונוצרו מדי פעם סטיות קלות בין הלוח המחושב לבין הראייה, סתירה גלויה שתורצה באמצעות ה'סוד' – תשובה שאין לענות אחריה.31

מן האמוראים ידועים עניינים נוספים שנחשבו לסודיים, כגון: 'סוד השם המפורש', המשנה, המלה והתרגום המיוחס ליונתן. ואולם, לא רק שקשה לראות במסורות אלו דעות תנאיות, היינו קדומות יחסי בזמן, אלא שאין לראות בעניינים אלו סודות המהותיים לחכמים, עניינים המשקפים את עולמם הסודי, כביכול, של התנאים.

כללו של דבר, יהו אשר יהו סודותיהם של חכמים. בין כה וכה היו הם שונים באופיים מאלו של קומראן לא רק מבחינת צורת העברתם שבעל-פה, כי אם בכך שחבורות החכמים לא היו בנויות במסגרת חברתית-תרבותית האמונה לשמור סוד. בעוד שהסוד היה הגבול העובר בין האיסיים לבין העולם החיצון, והחברה היתה בנויה, כביכול, מסביב לסודות, הרי שאצל חכמים תופעה זו לא היתה ניכרת כלל. סודות – כן, חברה הבנויה ואמונה על שמירת סודות – לא.


[ו] האופי הסודי של החברה הקומראנית ומקבילותיה

נסיונות שונים נעשו עד כה כדי לבאר את האופי החברתי-המסגרתי של אנשי קומראן בהשוואה לעולם הסובב אותם. אף כי הכירו, כמובן, החוקרים את האופי הסודי של כת (או שמא מוטב: כתות) קומראן, הרי שלא עקבו אחר תופעה זו במיוחד, ואת עיקר הדגש שמו על תקנות היחד, תקנון חוקי חברי הכת.

מחקר מאלף כתב מ' ויינפלד על הקירבה המרובה המצויה בין הדפוסים הארגוניים ותקנות אנשי קומראן לבין חבורות דתיות שונות אשר פעלו ברחבי העולם ההלניסטי.32 ויינפלד הצביע על מקבילות שונות בין תקנון החברה בקומראן לבין תקנונים דומים שהיו רווחים באותה תקופה בין חבורות הלניסטיות. דמיון זה הראה ויינפלד בתחומים הבאים:

(א) בסדרי קבלת חבר חדש; (ב) כינויי הכת; (ג) מועצת הכת ; (ד) הכוהן, המבקר; (ה) תקנון העונשים הפנימיים (הפרת משמעת, מוסר, צניעות, פגיעה בחברים, רכילות, גירוש); (ו) תקופת מבחן למועמד; (ז) חידוש התקנות; (ח) מייסד האגודה, ועוד. ויינפלד הדגים היטב את הדמיון הרב שבין האגודות החברתיות השונות, ואף כי הבחין בהבדלים שבין התקנות הפאגניות לאלו שמקורן יהודי (וקשריהן לנצרות הקדומה), קצת מפתיע לקרוא בסיום דבריו את המסקנה הבאה:

ההקבלות האלו מלמדות אותנו כי אין לדבר על השפעות הכת על הנצרות או להיפך... לפנינו נוהג מקובל של כינון אגודות בימים ההם. אין גם מקום לטענה שנוהג זה יסודו ביוון וחדר לארץ ישראל בתקופה ההלניסטית, כיוון שבמצרים מצאנו אגודות דומות עוד מהתקופה הפרסית.


לכאורה, אם נתעלם מן הטענה האחרונה ביחס לאגודות המצריות הקדומות יחסית, חובה לשאול מדוע אחר כל ההקבלות שהביא, אין ויינפלד משוכנע כי הצליח להראות על המעבר התרבותי מחברה אחת לאחרת? מדוע לא נראה את כת קומראן על רקע אגודות דומות בנות התקופה, וממילא נייחס להן קשרי גומלין סמויים אשר יסבירו לצופים בה ממרחק-הזמן את הדמיון החברתי הרב שבין התופעות הנדונות? ואולם, דומני שבכל זאת הצדק עם ויינפלד, אך קודם שתתברר הסיבה לכך, היינו: מדוע אין להתרשם על נקלה משפע המקבילות התרבותיות, יש לבחון מחקר נוסף העוסק בסוגיה שלפנינו.

נסיון אחר נעשה בידי ד' מנדלס, אשר ערך השוואה בין אנשי הכת לבין אוטופיה הלניסטית המתארת את החברה הרצויה.33 מנדלס הקביל את שתי התופעות החברתיות, זו מקומראן וזו ההלניסטית, בממדים הבאים: (א) היבדלות; (ב) אחווה; (ג) הנהגה (גיל וכהונה); (ד) שיתוף כספי; (ה) הסתפקות במועט (אוכל ולבוש); (ו) סדרן עבודה; (ז) חקלאות; (ח) טבילה; (ט) איסור כניסת בעלי מום לחברה; (י) איסור נישואין; (יא) מבחן קבלה; (יב) היעדר מקדש; (יג) השקפה דואליסטית; (יד) הפנייה אל השמש; (טו) התעניינות באסטרולוגיה; (טז) פיסיוגנומיה; (יז) כתב סתרים; (יח) סגולות מרפא מצמחים.

אף כי ניתן לערער על חלק מההשוואות ודרכי ההקבלה, הרי שביחס לדיון כאן אין לכך חשיבות.34 עיקר השאלה המעניינת כעת היא עד כמה תקפות ההקבלות השונות. ובלשון אחרת: האמנם הושפעו אנשי הכת בקומראן מדרכי החשיבה של בני העולם ההלניסטי בתקופתם?

לצורך הדיון תיעשה תחילה הקבלה עם תופעה חברתית מקבילה בת זמננו, ולאחר מכן תידון הבעיה מן ההיבט האנתרופולוגי. ניקח לדוגמה את הצבא הישראלי המוכר לכול, ונעיין בו מן הבחינה החברתית. בהתאמה להקבלות שלעיל נמצא את התופעות הבאות: (א) היבדלות – אנשי הצבא מסתגרים במחנות משלהם; (ב) אחווה – ידועות התופעות של 'אחוות לוחמים' ו'גאוות יחידה' הקרובה לכך; (ג) הנהגה – לגיל משמעות חשובה בהנהגה (בעיקר בראשית התקופה); (ד) שיתוף כספי – לחייל אין ציוד פרטי משלו (לבד מה שהביא מביתו), אלא הכול מקבל הוא ממרכז אספקה; (ה) הסתפקות במועט ה'אוכל הצבאי' הוא שם דבר לאוכל ירוד בטיבו, ואף הלבוש הצבאי האחיד והמשותף רחוק מלייצג עושר; (ו) סדרן עבודה – המפקד קובע לחייליו מה לעשות ומתי; (ז) חקלאות – החיילים כיום אינם עובדים לפרנסתם, אך בימים עברו (בתקופה העתיקה, או לחילופין: בפלמ"ח), עבדו החיילים בחקלאות; (ח) איסור כניסת בעלי מום לחברה – אכן, אין בעלי מום ביחידות צבאיות (קרביות); (ט) איסור נישואין – הצבא אינו אוסר נישואין (ויש הידועים כ'נשואים לצבא'), אך אין נשים ביחידות שדה קרביות; (י) מבחן קבלה – החייל החדש עובר 'גיבוש' וטירונות המשמשים מבחן קבלה למסגרות הצבאיות בהמשך הדרך, ומלמדים על ההתאמה של הטירון למסגרת החברתית החדשה; (יא) התעניינות באסטרולוגיה – לוח זריחת ירח ושמש מצוי בצבא, כמו גם התעניינות בכוכבים לצרכי ניווט ומבצעים; (יב) פיסיוגנומיה – דומה שהחשיבות למראה החיצוני אינה אלא המשך ופיתוח הרעיון שבא לידי ביטוי לעיל ביחס לבעלי מום; (יג) כתב סתרים – אף בצבא מקובל להצפין חומר צבאי. ראוי להוסיף עוד שתי מקבילות בין הצבא המודרני לבין קומראן: (א) שתי החברות מתכננות לצאת למלחמה נגד אויביהם בבוא השעה; (ב) הקורה בשתי החברות שמור בסוד, ואין כתב הסתרים אלא סעיף קטן מן התופעות המהותיות לחברות השונות.35

מדוע נעשתה השוואה זו החורגת, כביכול, מן העיסוק ההיסטורי? דומה כי התשובה לכך הינה מתודולוגית. בעוד ההיסטוריון בעל ההשקפות ההיסטוריוגרפיות המקובלות מחפש את המקבילות לתופעה הקלאסית ברחבי תקופתו, מנסה ההיסטוריון המעוניין במדעי החברה לראות את כלל המסגרות החברתיות ולבוחנן יחדיו. כלומר, ההשוואה נעשית לא רק בממד 'הרוחב' של אותה תקופה ממש, כי אם גם בממד ה'אורך' מתקופות שונות, ואם כן, הרי שאין הפנייה אל הצבא המודרני מיותרת, אלא אף הכרחית. דוגמה חברתית זו מלמדת בעליל שדמיון חברתי כלשהו אין בו כדי להוכיח על השפעה תרבותית סביבתית. חוסר כל קשר בין התופעות השונות, בין הצבא בהווה לבין ה'צבא' של קומראן בעבר, מלמד כי אפשר לראות את המקבילות החברתיות כפרי התפתחות בלתי תלויה, ונסיון של שתי חברות, או יותר, לפתור בעיה חברתית דומה באמצעות מבנה חברתי קרוב.36 מכאן שאין די בהקבלת התופעות השונות, שכן השוואה זו עשויה להיות אשליה של הוכחה מדומה, למרות הבקיאות המרובה הקיימת בה. הכרח לראות תחילה את האופי המיוחד של המבנה החברתי שאינו חוזר על עצמו אלא בשתי תופעות נצפות, להוכיח שאין התופעה קיימת במקרים נוספים, ורק אחר כך לטעון לקרבה שבין התופעות, וממילא להשפעות הדדיות שונות. ברם, לא כן המצב אצלנו. עם כל המיוחד שבקומראן, הרי שניתן להראות כי תופעות דומות קיימות ברחבי העולם, ועניין זה יידון להלן.

דומה כי שיטת המחקר המתאימה לנדון כאן היא השיטה האנתרופולוגית המשווה, המנסה לראות את המקבילות החברתיות על כל היקפן.37לבחינת העניין, חובה לעיין תחילה בממצאים שאסף חוקר אמריקני לפני למעלה משמונים שנה ביחס לחברות שונות ברחבי העולם. בשקדנות וביסודיות אסף יוטון וובסטר עדויות על חברות סודיות ברחבי העולם.38 אלפי פיסות מידע ממאות (!) עמים שובצו על ידי וובסטר למערכת אחת, כלל-עולמית, בה הוא מראה כי כמעט בכל מקום עליו תונח עיין בוחנת ברחבי העולם ה'פרימיטיבי', יהיה זה על שבט זה או אחר באמריקה, אסיה, אפריקה או אוסטרליה, תתגלה, אותה תופעה לערך: חבורת-סוד, היינו מסגרת חברתית סודית בעלת מכנה משותף, כביכול, עם אותה תופעה בכל רחבי תבל. ואולם, דווקא מפני שוובסטר מצביע על התופעה בכל העולם, ובתרבויות שונות אשר ברור לכול כי לא היה קשר פנימי ביניהן, מתבקשת המסקנה כי אין מדובר כאן בשאילה תרבותית-חברתית, היינו השפעת תרבות אחת על אחרת, כי אם במבנה חברתי קבוע, פחות או יותר, העומד מאחורי כל החברה האנושית כולה. העולה מספרו המאלף של וובסטר לענייננו, ואי אפשר להיכנס לכל הפרטים שהביא, הוא שבכל העולם קיימות חברות סודיות, ולחברות אלו קיימים מאפיינים דומים ביותר. אמנם, אין כל המאפיינים מצויים בכל התרבויות. אך בסך הכול ניתן להגיע למעין מבנה חברתי אחיד המשותף לכל עמי תבל ה'פרימיטיביים'.

ובכן, אם יסוכמו הדברים, הרי שבכל העמים ה'פרימיטיביים' קיימת תופעה זו של חברה סודית אליה יכול להצטרף חבר חדש רק בתנאים מסוימים. תנאים אלו משקפים את קווי הדמיון האנושי חברתי, ומצויים בתחומים הבאים: (א) גיל הצטרפות מוגבל – משלוש-עשרה לערך ועד שמונה-עשרה; (ב) זכרים בלבד; (ג) במעבר החניך לחברת המבוגרים צריך הוא לעבור תקופת בידוד באורך משתנה, החל בכמה חודשים וכלה בבידוד בן חמש שנים; (ד) בתקופת הבידוד עומד החניך לביקורת; (ה) עליו לעמוד בנסיון (ordeal), כלשהו: לצוד, להילחם, וכדומה; (ו) בשלב הבידוד לומד החניך את סודות החברה הכוללים: פולחן, חפצי-קודש, מנהגים, שפה חדשה, גנאולוגיה שבטית, קוסמוגניה, מיתוסים, ועוד; (ז) המצטרף טובל גופו במים; (ח) החבר החדש בחברה משנה את זהותו באמצעות שינוי שמו, מצבו החברתי משתנה, והוא נחשב עתה ללוחם מן השורה; (ט) בטקס הצטרפותו לחברת הבוגרים נחקק בבשרו של החניך אות המציין את מעמדו החדש – כריתת אבר (ערלה, אצבע, שן) או כתובת קעקע;39 (י) נערכת 'הצגה' טקסית המדגימה את מותו, כביכול, של בעל השם הישן, ו'לידתו מחדש' של המצטרף;40 (יא) בסיום הבידוד מצטרף החניך לכלל השבט, ומעתה מותר לו לישון ב'מלון' השבטי, מותר לו לאכול עם הבוגרים, רשאי הוא לשאת אישה, ועוד; (יב) בחברה יודעת-כתוב נרשם המצטרף בספר החברה (מעין מרשם אוכלוסין);41 (יג) נאסר עליו באיסור חמור לספר פרט כלשהו מכל שלמד או שמע בתקופת חניכותו.

יותר ממה שצוין כאן מפורט אצל וובסטר, ובכלל זאת נסיונו להציג תהליכי התפתחות חברתית בה משתנים מנהגי חניכה אלו. לאמור, מה קורה לטקסים השונים בתהליכי מודרניזציה העוברים על החברה עם המעבר ממשפחה ושבט לשלטון מדיני, כיצד משתנה מעמד הזקנים, השתלבות הנשים בטקסי חניכה, ועוד. ספרו מרחיב הדעת של וובסטר מאפשר לחוקר לראות את החברה האנושית במבט כלל-עולמי, אשר יש בכוחו לבאר תופעות שונות. ואולם, וובסטר לא דן כלל בממצאים ה'אנתרופולוגיים' המגיעים מן העולם הקלאסי, ואך רמז אליהם בסוף ספרו. מעתה צריך לבוא הקלאסיקן ולשלב את ידיעותיו ונתוניו ההיסטוריים והפילולוגיים עם המשמעות החדשה שמקבלת החברה לאור בחינת עמים שונים.42 ואכן, העוסקים בחקר המקרא יכולים ללמוד רבות מוובסטר בפרט, והשיטה האנתרופולוגית בכלל, אך דומה כי לא כאן המקום המתאים לדון בכך. בין אם נכונה הטענה כי בתשתיתן של כל עמי התרבות עמדו בעבר חברות-סוד, ובין אם לאו, הרי שאין לטענה זו שייכות לדיון שלפנינו. מכל מקום, חובה להודות כי לפי שעה לא קנתה לה שיטת מחקר זו שביתה בלבות ההיסטוריונים, שיטה העשויה להפרות מאוד את הבנת ההיסטוריה המקראית, ואך מעטים נזקקים לה. בין כך ובין כך, וובסטר לא ידע מאומה על קומראן, מן הטעם הפשוט שהוא חי שנים רבות קודם לגילויה של קומראן, ובשל כך קשה, לכאורה, לראות את הקשר בין העולם הסודי של ה'ילידים' ברחבי העולם לבין העולם המתורבת והמתוחכם יחסית המגלה בקומראן.

והנה, נדבך חדש על המחקר הישן הוסיף חוקר הדת המשווה – מירקה אליאדה.43 במחקריו המאלפים הרחיב חוקר זה את תחום ההתעניינות המחקרית הן בשל נקודת מבט שונה: חקר הדת, והן מפני שהקדיש מחשבה לעולם הקלאסי ולעולם ה'פרימיטיווי' גם יחד. אליאדה עשה שימוש מרובה בשפע הנתונים שאספו וובסטר וחוקרים אחרים, אך בעוד שהאתנולוג היה מעוניין בהיבט החברתי של ממצאיו: הדמיון במבנה החברה ברחבי העולם, דמיון המלמד כאילו המין האנושי 'תוכנת' מראש, הרי שההיסטוריון וחוקר הדת המודרני היה מעוניין במשמעות הדתית של המסגרות הדתיות, חברות-סוד הבנויות על תשתית מנהגי החניכה. כיוצא בזאת עשה אליאדה לגישור הפער שבין החברה הקמאית וה'פרימיטיווית' לבין העולם הקלאסי, ההלניסטי והנוצרי, ואף הגדיל לעשות בהראותו את שרידי מנהגי החניכה בעולם ה'תרבותי' ממש עד לעת האחרונה. והנה, לקומראן הגיעו הארכיאולוגים, ההיסטוריונים, חוקרי המקרא ואנשי מחקר בתחומים שונים, אך חוקר הדת והחברה המשווה עדיין לא הגיע.44

דומה כי יש לדון עתה מעט בהקבלות אלו, תופעות קומראניות אשר לבטח עלו בדמיונו של הקורא ההיסטוריון בשעה שהופנתה תשומת לבו לתופעות החברתיות לעיל. ואמנם, להלן ייעשה נסיון לבחון מעט נושא זה של השוואת המבנה החברתי-סודי של קומראן לחברות סודיות אחרות, אך חובה להזהיר לפני כן את הקורא לבל יראה בדברים מסקנה סופית, כי אם הצעה לדיון ורעיונות טנטטיביים, כפי שמתבקש הדבר מן העיסוק (ההיסטורי) במדעי חברה.45

ובכן, דומה כי ניתן לראות מספר מאפיינים של החברה האנושית הכלל-עולמית בחברה הכיתתית בקומראן; בראש ובראשונה: חברה סודית ושלב חניכה אותו עובר כל החפץ להיכנס לחבורה הסגורה והסודית. כך גם יש לראות את הביקורת הרבה שעובר החניך הטירון, בדיקה המשקפת את רצון הכת, ככל חברה, למנוע כניסת אנשים שאינם מתאימים למסגרת הקשוחה, יחסית. לאחר עמידתו במבחן מאפשרים לו להתגורר עם כל הכת, שוב כבעולם כולו, ושמא ניתן לראות את 'התחדשות' השפה העברית דמויית לשון המקרא בקומראן,46 כחלק מהרצון העולמי להשתמש בשפה העתיקה לאחר הכניסה לחבורה. כך גם איסורי הנישואין וההצטרפות ל'יחד' קודם לגיל עשרים, איסורי האכילה המשותפת בין החברים בכת לשאינם חברים, כל אלו מראים כי ההשוואה והדמיון עם חברות אחרות הינו רב ממה שניתן להעלות על הדעת. אף עניינים אחרים מקומראן עשויים לזכות בהארה מחודשת, כגון: טקס המעבר בברית כטקס התחדשות שנתי,47 הטבילות, המעמד החדש של החברים כלוחמים, ועוד.48 עיקר הכוונה כאן לא היתה לבחון את הנושא לעומקו, אלא להציע כיוון מחקר חדש, יבואו אחרים ויבחנוהו בפירוט.

ואולם, לקראת סיום, דומה כי מוטב לסייג קמעא את המתבקש, לכאורה, מן הנתונים הדומים בהפנותנו את תשומת הלב להבדלים העקרוניים שבין החבורות הסודיות הקרויות 'תרבותיות', לבין אלו ה'פרימיטיוויות'. אין לשכוח כי קיים הבדל מהותי בין החברות השונות. בעוד שבין העמים הקמאיים היו חוקי החבורה הסודית תשתית לעצם קיום כלל החברה, הרי שלא כך היה המצב בקומראן ובחבורות ההלניסטיות. אין לשכוח כי תקנון הכת בקומראן, לדוגמה, לא נועד להחליף את חוקי התורה, אלא היה תקנון פנימי שנועד להשלים את מסגרת החוק הקיימת.49 מעין זאת ניתן לראות בחוק הצבאי כיום, שוב מסגרת עונשין סגורה וסודית, חוק שאינו מיועד להחליף את חוקי כלל החברה, אלא להשלימם בהתאם למקום ולזמן מוגדרים בלבד.

כללו של דבר, ניתן להעלות בקנה אחד את החברה הסודית בקומראן עם תופעות חברתיות דומות ברחבי תבל. ריבוי פנים זה של התופעה החברתית מלמד בעליל, שאין מקום להצביע על מקבילות חברתיות לקומראן בין בני התקופה בלבד, להראות על הדמיון, ולהסיק על השפעה תרבותית כלשהי. האופי האחיד של כלל האנושות מלמד, שחובה לבחון חברות רבות כדי להגיע לכל הפחות לכיוון מחקר, אם לא למסקנה סופית. אופי אנושי זה מלמד, שאין מקום לראות תופעות חברתיות אלו כפרי של השפעה תרבותית, וממילא יש להגיע למסקנה כי החברה הסודית בקומראן, הדומה לחברות נוספות, לא התפתחה על רקע השפעות בין-תרבותיות שהיו, כביכול, בין החברות השונות בנות התקופה. אין פירושו של דבר כי לא הכירו אלו את אלו, ואין זה מן הנמנע שאנשי כת קומראן ידעו על תקנונים חברתיים הדומים לשלהם בעולם ההלניסטי. ואולם, ראשית לכול יש לראות את התופעה של החברה הסודית בקומראן כפרי התפתחות חברתית פנימית, התפתחות הדומה לחברות אחרות, אך ללא קשר ישיר ביניהן.


סיכום

הבא לתאר את מבנה החברה בקומראן והסודות היו מקובלים בה, צריך לפנות לעדויות פנימיות או חיצוניות. יוספוס, שהכיר את האיסיים מבפנים, לפחות במשך תקופת מה מחייו, מספר עליהם (קדמוניות יח, א, ה), שהם:

סבורים ששכר הצדקות הוא עניין שיש להתאמץ עליו (כדי להשיגו)... בגלל צדקתם זו שאינה מצויה כלל אצל ההלינים או הבארבארים, ואילו ביניהם היא נהוגה לא מזמן מועט אלא משכבר הימים.50


כלומר, אדם שהכיר השקפות הלניסטיות ופאגניות מעיד בבירור על השוני הרב שבין האיסיים לבין בני התקופה האחרים. ואולם, אם תידחה דעתו זו של יוספוס בטענה שאינה אלא תעמולה לעם היהודי, כי אז ייווצר הכרח להיעזר במחקר המשווה, שיורה את דרך המחקר לגבי האיסיים ומוצאם.

לפי השיטה המשווה, זו הבוחנת את החברה בקומראן ביחס לחברות דומות בעולם ההלניסטי, ניתן לומר שאנשי קומראן הושפעו מן העולם החיצוני. ברם, אם תתקבל ההשקפה האנתרופולוגית הרואה את הדמיון הרב שבין החברות השונות סביב לעולם, כתופעה שאינה זוקקת קשרי-גומלין כלשהי בין החברות, כי אז ניתן יהיה לומר שההתפתחות החברתית בקומראן אירעה בדומה לתופעות חברתיות מקבילות, וללא השפעה ממשית מבחוץ. לאמור, העדויות החברתיות (מתקופות שונות), מלמדות על רפיונן של העדויות החיצוניות (בנות התקופה), והמסקנה המתבקשת היא שהכיתות הסודיות בקומראן נבעו מהתפתחות יהודית פנימית.


הערות

ד' פלוסר, 'כת מדבר יהודה והשקפותיה', ציון, יט (תשי"ד), עמ' 89-103, K. Schubert, The Dead, Sea Community, New York 1958, pp. 67ff.; A.R.C. Kebet, The Rule of Qumran and its Meaning, London 1966, p. 220
ח' ילון, מגילות מדבר יהודה – דברי לשון, ירושלים תשכ"ז, עמ' 46, 84.
י' ליכט, מגילת הסרכים, ירושלים תשכ"ה, עמ' 150.
עיין בתרגומים השונים על אתר. העניין קשור אף לכמה מקראות, כגון בר' מט ו: 'בסדם אל תבא נפשי', ועוד. פסוק זה מתפרש על ידי ש"ד גויטיין (עיונים במקרא, מהדורה שנייה, תל אביב תשכ"ג2, עמ' 166), 'בחוג הפנימי'. דומה כי יש לפרש כאן את המונח 'סוד' כ'רז', קודם כול, ורק לאחר מכן לשקול אם יש לו משמעות מטאפורית נוספת. לרקע המקראי של 'סוד', משמעויותיו השונות של המונח, כמו התרגומים הרבים למלה זו, ראה: א' רופא, האמונה במלאכים במקרא, ירושלים תשל"ט, עמ' 112 ואילך (ולהלן בהערה 26).
השווה עוד לתואר 'עצת היחד', וראה: ליכט, שם, עמ' 8 ואילך.
על תורה סודית בעת העתיקה, ראה: מ' בר-אילן, 'כסא ה' – מה שמתחתיו, מה שכנגדו ומה שאצלו', דעת, טו (תשמ"ה), עמ' 21-35; וראה להלן.
הרעיון נסמך, כמובן, על עמ' ג ז, אך קיבל כאן משמעות רחבה יותר.
D. Barthelemy and J.T. Milik, Discoveries in the Judaean Desert, I, Oxford 1955, pp. 139, 140, 143, 145
ראה בקונקורדנציות למגילות מדבר יהודה, ערך 'סוד' ו'רז'; א"מ הברמן, מגילות מדבר יהודה, תל אביב תשי"ט, עמ' 104, 147; K.G. Kuhn, Konkordanz zu den Qumrantexten, Göttingen 1960, pp. 150, 203.
י' ליכט, 'שוקיים סימן לבחירה', תרביץ, לה (תשכ"ו), עמ' 18-26.
מסתבר כי את האופי הבלתי מתוחכם של ההצפנה שי לייחס למיעוט השימוש בהצפנה כבכתיבה וקריאה בכלל. היינו, איש הכת סבר שדי בשיות ההצפנה שנקט בהן, ובכך גילה בעקיפין את דעתו על רמת אלו שעשויים היו לגלות את סודותיו. עיין עוד: מ' אבינור, כתבי סתר, חיפה תשל"ו.
יוספוס פלאביוס, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, תרגם: י"ג שמחוני, גבעתיים תשכ"א, עמ' 140.
להלן הציטוטים מתוך: א' כהנא, הספרים החיצוניים2, מסדה, תל-אביב תשט"ז. סיכום המחקר בשאלה זו, ביבליוגרפיה ותרגום, ראה: J.H. Charlesworth and E. Isaac (eds.), '1 (Ethiopic Apocalypse of) Enochw, OTP, I, New York 1983, pp. 5-89.
לכל המובא כאן קיימות מקבילות בחנוך א. ענייני הסתרים והסודות שנגלו לחוזה על ידי המלאך מוזכרים בספר זה פעמים רבות, ובהם: י ט; מ ח; מא א; מו ג; נב ה; ס י; סה ו; סה יא; פט א; קג ב; ועוד. לעניין הצמחים השווה דברי יוספוס: 'ומהם הם חוקרים ודורשים את תכונות שרשי הצמחים המעלים ארוכה ואת כחות האבנים להסיר כל מחלה' (תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ב ח ו, תרגום שמחוני, עמ' 139). וראה עוד להלן; לענייני האסטרונומיה השווה לדברי ליכט (לעיל, הערה 10), שם; וענייני התקופות קשורים, כמובן, ללוח המיוחד שהיה נהוג בקרב הכת. אשר למלאכים, ראה: M.J. Davidson, Angels at Qumran, Sheffield 1992
ב"צ לוריא, פרקי ירושלים, ירושלים תש"ל, עמ' 245 ואילך.
ראה: מ' בר-אילן, הפולמוס בין חכמים לכהנים בשלהי ימי בית שני, עבודה לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה של אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן תשמ"ב, עמ' 200 ואילך.
לעניין זה של סודות כוהניים-מקדשיים, ראה: Ch. Cohen, "Was the P Document Secret?", JANES, 1, 2 (1969), pp. 39-44
הכוונה, כנראה, למתכון סודי על פיו ניתן להכין לחם אשר לא יתעפש במשך שמונה ימים (לפחות), ולא דבר פשוט הוא גם בימינו. כמו כל מתכון, כלל הסוד את האופן בו נאפה הלחם לבל 'יפול' לאחר אפייתו (סוגי החיטה, תבנית אפייה, צורת חימום, וכן הלאה). על סודות מקצועיים, ראה עוד בתלמוד הירושלמי, עבודה זרה פ"ב ה"א, מ ע"ג (על פי כ"י ליידן): 'כהדא תרתין אומנוון הוון בגירו, זגגייא וקוטרייא; זגגייא לא אלפין וקמון, קובטרייא אלפון ואיתעקרון'. תרגום: כמו שתי [קבוצות] אומנים [=גילדות] [ש]היו בגירו, זגגים ונגרים; הזגגים לא לימדו [את סוד אומנותם], ונשארו [במקום], [אך] הנגרים לימדו (את סוד אומנותם), ונעקרו [מן המקום]. כלומר, גילוי סוד המלאכה אפשר את התחרות המקצועית, וממילא הביא לירידתם הכלכלית של הנגרים, ולעקירתם ממקומם. ראה: ז' ספראי, 'מבנה המשפחה בתקופת המשנה והתלמוד', מלאת, א (תשמ"ג), עמ' 129-156 (במיוחד עמ' 149, הערה 85). ראה עוד: מ' ויינפלד, 'הסוד של קהילת עין-גדי', תרביץ, נא (תשמ"ב), עמ' 125-129.
מן ההקבלה המדויקת שבסיפור מעשה לחם הפנים לבין מעשה הקטורת, יש ללמוד על 'העברה' של קטע קטן בפי התנאים. על פי ההמשך (ראה להלן בפנים) 'שנים עשר מנה היו נוטלין בכל יום', יש ללמוד כי מקור הקטע היה במעשה הקטורת, ומשם הועבר אל מעשה הלחם. תשלום שכר יומי תואם את מכיני הקטורת שבכל יום היו צריכים לספק מנת קטורת חדשה, יותר מאשר את אופי הלחם שהיו עושים מלאכתם רק אחת בשבוע, וקשה לומר עליהם שהיו 'נוטלין (שכר) בכל יום'.
על הכתב, ראה: בר-אילן (לעיל, הערה 16), עמ' 207 ואילך.
ר"ש ליברמן בתוספתא כפשוטה, דף ניו יורק תשכ"ב, עמ' 761, הביא את מדרש אבא גוריון המבאר במקבילה עניינית (במסורת?), כי האומנים הקרואים היו יהודים, ומשער שכך הדבר אף אצלנו. דומה כי ניתן היה להשיג אנשים 'שהיומפטמין כיוצא בהן' במקדש חוניו, וראה מה שאמרו נגדם במשנה, מנחות יג י, ועיין: לוריא, פרקי ירושלים, עמ' 189 ואילך.
על נסים נוספים שאירעו במקדש, ראה: משנה, אבות ה ה, ועוד; י' בראנד, 'שערי ניקנור', ש' אסף (עורך עם אחרים), מנחה ליהודה, מוגש להרב יהודה ליב זלוטניק, ירושלים תש"י, עמ' 5-19.
עיין לעיל הע' 14. על זיקת הצמחים למלאכים, עובדה המרמזת על הסודיות שבהכנתם, ראה: חנוך א ז א-ב; אדם וחוה כט ד-ו; מ' בר-אילן, 'היחס לנשים בכמה ספרים מהספרות החיצונית', בית מקרא, לח, קלג (תשנ"ג), עמ' 141-152. אשר לסודיות הכנת מתכון הקטורת, ראה: ז' מונטנר, רבי שבתאי דונולו, ב, ירושלים תש"ט, עמ' 47 ואילך. על הקשר בין האיסיים כרופאים והמומחיות בתחום הצמחי והמינרלי הכרוכים בכך (לצורך הכנת התרופות), כבר עמדו היטב. שוויון תוכן (חלקי), שבועה, בקיאות בצמחים, סודיות וספרים היו משותפים לאגודות השונות. ראה: ז' מונטנר, מבוא לספר אסף הרופא, ירושלים תשי"ח, עמ' 92 ואילך, 146 ואילך; S. Pines, 'The Oath of Asaph the Physician and Yohanan ben Zabda', Proceedings of the Israel Academy of Sciences and Hummanities, IX (1975), pp. 223-265). כבר הציעו לראות בשם 'איסיים' כגזור מן 'אסא', 'רפא' בארמית, ראה: מ"מ ברייאר, 'הרפואה הגנוזה ופתרון חלומות במגילות מדבר יהודה ובספרים החיצונים', הגות עברית באמריקה, א (תשל"ב), עמ' 174-185; G. Vermes, Post-Biblical Jewish Studies, Leiden 1975, pp. 8-6; H. Jones, Essenes: The Elect of Israel and The Priests of Artemis, Lanham 1985, pp. 49-64.
בגיל צעיר עדיין אין הילד כשר לשמור מגילה, שהרי יכולים לקחתה ממנו בכוח. בגיל מבוגר יותר אפשר לתת לו לשמור על מגילה, שכן הוא יצניע אותה כך שלא ידעו כלל על קיומה.
לעניין שלפנינו יש להשוות את 'מסכת כלים' וקשריה למגילת הנחושת, כפי שכבר עמד על כך ב"צ לוריא, מגילת הנחושת, ירושלים תשכ"ד, עמ' 47-49. שם מסופר כי שימור הלוי וחבריו (הכוהנים כנראה), כתבו (מגילה), על לוח נחושת ושם נרשמו כלי המקדש המוטמנים. על ידיעותיהם אלו הם שמרו בסוד 'ולא עוד אלא שנשבעו שבועה גדולה אלו ואלו שלא יגלו הכלים האלה'. השווה עוד לקשריהם ההדוקים עם המלאכים שם בדומה לידוע מן המקורות האחרים, וכן השווה לכתוב שם (עמ' 49), 'ואלו הן משקלי הכסף הגנוזים בעין כתל', ואפשר שיש לקרוא 'עין כחל' היא כחלת המוזכרת ארבע פעמים במגילת הנחושת. כלומר, היחס שבין הברייתא 'פיטום הקטורת' לבין מגילת הסממנים הסודית הוא כעין היחס שבין 'מסכת כלים' (בליווי נופך אגדתי) לבין מגילת הנחושת.
על האמונה היהודית כדת סודית בעת העתיקה, ראה: י' לוי, עולמות נפגשים, ירושלים תש"ך, עמ' 194-196; A.D. Nock, Essays on Religion and the Ancient World, Cambridge, Mass. 1972, pp. 459-468, 801-803; M. Smith, Clement of Alexandria and A Secret Gospel of Mark, ambridge, Mass. 1973, pp. 181ff.; J.J. Petuchowski, 'Judaism as "Mystery" - The Hidden Agenda?', HUCA, LII (1981), pp. 141-152; A. I. Baumarten, 'The Torah a a Public Document in Judaism', SR, XIV (1985), pp. 17-24.
Raymond E. Brown, The Semitic Background of the Term "Mystery" in the New Testament, Philadelphia 1968 (=Biblica, XXXIX [1958], pp. 426-448; CBQ, XX [1958], pp. 417-443; Biblica, XL [1959], pp. 70-80)
ראה: ש' ספראי, 'מובנו של המונח "דרך-ארץ", תרביץ, ס (תשנ"א), עמ' 147-162.
ראה: ש' ליברמן, 'משנה שיר השירים', בתוך: מחקרים בתורת ארץ-ישראל, ירושלים תשנ"א, עמ' 36-44; מ' בר-אילן, סתרי תפילה והיכלות, רמת-גן תשמ"ז.
א' עפשטיין, מקדמוניות היהודים, ב, ירושלים תשי"ז, עמ' ח ואילך; מ"מ כשר, תורה שלמה, יג, ניו יורק תש"י; E.R. Goodenough, Jewish Symbols in Greco-Roman Period, VIII, New York 1958, pp. 167-218
תוספתא, ערכין א ז, מהדורת צוקרמנדל, עמ' 543; תוספתא, סנהדרין ב ב-יד, עמ' 416-418. אמנם, חובה להודות שב'בריתא דשמואל, 'ברייתא דמזלות' ו'מדרש סוד העבור' (היותר מאוחר), מצוי חומר שאינו בדברי התנאים, אך רק בשל כך אין לראותו כחומר תנאי 'סודי' שנתפרסם מאוחר יותר על ידי האמוראים.
השתלשלות הלוח העברי בתקופת התנאים טעונה דיון מפורט, אך לא ניתן לראות בידיעת הלוח כעניין סודי בתקופת התנאים (אם בכלל ניתן להשתמש במונח זה של 'ידיעת הלוח').
מ' ויינפלד, 'דפוסים ארגוניים ותקנות עונשים במגילת סרך היחד' שנתון, ב (תשל"ז), עמ' 60-81.
ד' מנדלס, 'האוטופיה ההלניסטית והאסיים', שנתון, ד (תש"ם), עמ' 226-238.
ראוי להעיר כי שלילת אנשי קומראן את המקדש אינה עקרונית, כמו זו הקיימת בהשקפה האוטופית (המובאת שם). או באיסלאם, אלא נובעת מבעיות אחרות (בדומה להעדר מקדש בתפישה היהודית כיום). כך גם קשה לראות בעבודה חקלאית 'הליכה לטבע', שהרי באותה תקופה היה רוב האוכלוסייה (80-90 בערך), עובד אדמה.
ההקבלה הנעשית כאן היא עם צבא מודרני מן הבחינה החברתית, אך יש מי שהשווה בין אנשי הכת לאנשי העדה החרדית בירושלים מן הבחינה התיאולוגית, מעין חקר הדת המשווה. עיין: י' ליבס, 'העדה החרדית בירושלים וכת מדבר יהודה', מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, ג (תשמ"ב), עמ' 137-152.
לכן השווה אתשאמרו חכמים על גידול בהמה דקה, איסור שאין לעגנו בתורה, ואת החוק היווני המקביל לו (ולמרות כן אין לטעון להשפעה, אלא לפתרון זהה לבעיה דומה). ראה: ג' אלון, תולדות היהודים בארץ ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, א, הוצאת הקבוץ המאוחד, תשכ"ז, עמ' 173 ואילך, 359.
על המחקר האנתרופולוגי המתייחס לעם ישראל בתקופת המקרא, ראה: R. Patai, 'Howard Eilberg-Schwartz, The Savage in Judaism: An Anthropology of Israelite Religion and Ancient Judaism' (Book Review), AJS Review, 17, 1(1992), pp. 91-93.
H. Hebster, Primitive Secret Societies, New York 1932
עיין: יהושע ה.
השווה לשני הסיפורים המתארים 'כמעט-מוות' (של יצחק וישמעאל), ולהשערה על אחיזתם במציאות ההיסטורית: H. C. White, 'The Initiation of Isaac', ZAW, 91 (1979), pp. 1-30; וראה עוד: J. A. Bailey, 'Initiation and the Primal Woman in Gilgamesh and Genesis 2-3', JBL, 89(1970), pp. 137-150
על 'ספר החיים' ברשימת האזרחים, ראה: ש' בן-דוד, בית האב בישראל למן ההתנחלות ועד סוף ימי המלוכה, הקיבוץ המאוחר תשמ"ז, עמ' 73-77. כפי הנראה, התפתח רעיון זה (בתקופה המאוחרת יותר), מגורל ארצי (תרתי משמע) לגודל שמימי.
ג' תומסון, איסכילוס ואתונה, הקיבוץ המאוחד, תשט"ז, עמ' 83 ואילך; Humphrieys, Sara, L. Anthropology and the Greeks, London (Routledge and K. Paul), 1978
M. Eliade, Rites and Symbols of Initiation, Myths, Rites, Symbols: A. Mircea Eliade Reader (W.C. Beane, ed.), New York 1976
שם, עמ' 115 ואילך, דן אליאדה במנהגי החניכה אותם הוא רואה בנצרות הקדומה, ועקב כך הגיע לקומראן כמקור למנהגי החניכה הנוצריים (טבילה ו'לידה מחדש'), בדחותו את המבקשים למצוא את המקור בעולם ההלניסטי. יחד עם זאת, אליאדה לא עסק בקומראן באופן ישיר. כיוצא בזאת, לא הספיק נוק (לעיל, הע' 24, עמ' 801, הע' 46), לבחון היטב את קומראן, שכן מאמרו התפרסם ב-1952 על סמך הרצאות שניתנו מספר שנים קודם לכן.
הראשון אשר עמד על האופי של החברה הסודית האיסיית (בקומראן), כחלק מיתר חברות-הסוד בעולם היה (ולא במקרה), לא אחר מאשר: ש' רובין, רזי עולם, פאדגורזע – קראקע תרס"ט. עיין גם: מ' ויינפלד, 'שבועת אמונים לאסרחדון – אופייה ומקבילותיה בעולם המזרח הקדום', שנתון א (תשל"ו), עמ' 51-88 (במיוחד מעמ' 77 ואילך).
סימני ארמאיזמים נמצאו במגילות קומראן, ומסתבר שהשפה עליה גדלו אנשי קומראן, קודם הצטרפם ל'יחד', כשפת הדיבור היום-יומית היתה הארמית, בעוד שהעברית היתה להם 'לשון הקודש' (לאחר ההצטרפות). השווה לכך את התחדשותה של השפה העברית בעת החדשה, התחדשות שהחלה על ידי אנשים שהתרפקו על העבר, וראו ב"חידוש, השפה חלק מכלל שובם למקורות (אם גם לא בתפישה הדתית-המסורתית). חידוש זה בודד את המחדשים מכלל החברה שראתה בהם כת הראויה לגינוי.
טקס חידוש הברית אינו מפורט דיו כדי לקבוע בבירור כי התקיים בו יסוד ה,לידה מחדש, (ראה לעיל, הע' 40), לבד מכך שתואם הוא באופיו לחידוש מעין זה. ואולם, יש לשים לב לעדויות ה'תמימות', כביכול, על לידה מחדש עם ראיית השכינה, ידיעות המגיעות מן הספרות התלמודית, ואפשר שיש להן קשר לאנשי קומראן. ראה: I. Chernus, Mysticism in Rabbinic Judaism, Berlin-New York 1982, pp. 50ff.
ייתכן שכתובות על הגוף, הידועות מן הספרות התלמודית ככתיבת שם ה' מצד אחד, והאות תי"ו הקדומה (הרי: צלב) בקרב ראשוני הנוצרים מצד אחד, רומזות לכתובות דומות (על הגוף) בין אנשי קומראן. ראה: J. Finegan, 'Crosses in the Dead Sea Scrolls', BAR, V(1979), pp. 41-49, ראה עוד: מ' בר-אילן, 'חותמים מאגיים על הגוף בין יהודים במאות הראשונות לספירה', תרביץ, נז (תשמ"ח), עמ' 37-50.
אין להוציא מחשבון את מחבר מגילת המקדש, שהיו לו, כנראה, יומרות גדולות יותר. ראה: י' ידין, מגילת המקדש, א, ירושלים תשל"ז, עמ' 298 ואילך.
יוספוס פלאביוס, קדמוניות היהודים, תרגם: א' שליט, ירושלים תשל"ג, עמ' 282.
ביבליוגרפיה:

כותר: עולמם הסודי של אנשי קומראן וחכמים
מחבר: בר אילן, מאיר
תאריך: 1997 , גליון יא
שם כתב העת: שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום
עורכי כתב העת: ויינפלד, משה (פרופ') ; גרינפלד, חיים יונה
הוצאה לאור: תנ"ך ישראל ע"י מ' ניומן
הערות: 1. יצא לאור בסיוע קרן פרי לחקר המקרא מיסודו של ס"ש פרי, האוניברסיטה העברית בירושלים

המגילות המקראיות ממדבר יהודה

כותר: המגילות המקראיות ממדבר יהודה
מחבר: טוב, עמנואל
שם ספר: על מגילת ספר : מאמרים על מגילות מדבר יהודה
עורכת הספר: מזור, לאה
תאריך: 1997
הוצאה לאור : י"ל מאגנס
הערות: 1. הרצאות על מגילות מדבר יהודה, האונ' העברית בירושלים, המכון למדעי היהדות. כסלו-טבת, תשנ''ו.
כותר: המגילות המקראיות ממדבר יהודה
מחבר: טוב, עמנואל
שם ספר: על מגילת ספר : מאמרים על מגילות מדבר יהודה
עורכת הספר: מזור, לאה
תאריך: 1997
הוצאה לאור : י"ל מאגנס
הערות: 1. הרצאות על מגילות מדבר יהודה, האונ' העברית בירושלים, המכון למדעי היהדות. כסלו-טבת, תשנ''ו.


רקע


בימינו קשה להבין איך יכלו חוקרי המקרא לעמוד על טיבו של הנוסח העברי של המקרא בתקופה שקדמה למציאתן של מגילות מדבר יהודה. אנחנו יודעים שהנוסח העברי של המקרא נכתב במשך מאות רבות של שנים עד למאה השנייה שלפנה"ס. ברם, עד גילוי המגילות בשנת 1947 נודע הנוסח העברי של המקרא לעולם המלומד מתוך מקורות מאוחרים מאוד, כתבי-יד של נוסח המסורה - הענף המרכזי של נוסח המקרא העברי - מימי הביניים המוקדמים.


מה היה מצב ידיעותינו לפני גילוי המגילות? כתב-היד השלם הקדום ביותר של המקרא נכתב בשנת 1009 לספירה (כתב-יד לנינגרד). ממועד קדום יותר נשתמרו כתבי-יד חלקיים של המקרא, בין היתר מגניזת קהיר, אבל ככלל אין לנו מקורות טובים של המקרא העברי מהתקופה שקדמה למאה השמינית לספירה. מכאן שעברו לפחות אלף שנה בין חיבור ספרי המקרא המאוחרים ביותר לבין כתבי-היד הקדומים ביותר שלהם שהיו ידועים עד לשנות הארבעים של המאה הנוכחית. במקרה של ספרי המקרא הקדומים ביותר חצצו יותר מאלף וחמש מאות שנה בין ספרים אלה לבין תיעודם בימי הביניים. אמנם, ידוע לנו מקור נוסף לנוסח העברי הקדום של המקרא, פפירוס נאש מן המאה השנייה או הראשונה לפנה"ס, אבל פפירוס זה, של עשרת הדיברות, הוא מצומצם בהיקפו, והוא איננו נוסח מקראי רגיל, כי אם טקסט ששימש למטרה דתית, כנראה כתפילין.


אין לשכוח שנוסח המקרא היה ידוע מאז ומתמיד מתוך תרגומיו השונים לשפות עתיקות וכי תרגומים אלה נודעו מכתבי-יד ומפפירוסים קדומים. ברם, מידע זה קידם את הידע על נוסח המקרא באופן כללי, אך לא על נוסחו העברי. ענף הנוסח המשתקף בנוסח המסורה היה מוכר היטב מתוך מקורות שונים הקרובים אליו, בעיקר התרגומים הארמיים והתרגום הלטיני (הוולגטה), וגם אלה נודעו מתוך כתבי-יד קדומים. אבל בכל מקרה היה צורך לשחזר את הנוסח העברי מתוך שפות התרגומים, ואין הדבר דומה לשימוש בכתבי-יד עבריים. טקסטים נבדלים מנוסח המסורה (נה"מ) היו ידועים מתוך התורה השומרונית (בעברית) ומתוך התרגום היווני של המקרא, תרגום השבעים (תה"ש). מקורות אלה עזרו לחוקרים להבין איך נראו נציגיו השונים של נוסח המקרא בימי קדם, ובדיעבד נראה שמידע זה היה מדויק למדי, אך כאמור שני מקורות אלה נבדלו מנה"מ. המקור העיקרי לחקר המקרא היה מאז ומתמיד נה"מ, שנלמד מתוך מהדורות שונות. אבל יש לזכור כל העת שמהדורות אלה התבססו על כתבי-יד מימי הביניים, וזה מצב בלתי רגיל.


מפני שהיום נמצא בידינו ממצא עתיק ממדבר יהודה, נעשינו מודעים למידה הרבה שבה התבסס חקר המקרא עד כה על מקורות מאוחרים. בדיעבד אין לטעון, שבהתבססו על מקורות מאוחרים היה חקר המקרא שגוי במהותו, שכן בסופו של דבר יש לנה"מ יסודות במאות האחרונות שלפנה"ס, והוא לא נוצר בימי הביניים. אך טבעי הדבר, שבתקופה שקדמה לגילוי המגילות לא היו החוקרים מודעים לחסר במידע מן העולם העתיק ולעובדה שחסר זה הגביל את מרווח התמרון בניתוח המקרא. בגלל העדר זה של מידע יש להתפלא על הביטחון המופרז של חוקרים שהרבו להתבטא על ממצא מן העולם העתיק ועל תהליכים טקסטואליים שקרו בימי קדם, על סמך מקורות מימי הביניים.


הממצא החדש


בעקבות הגילויים החדשים חל שינוי גדול בהבנתנו את נוסח המקרא, ועתה אפשר להתבטא בביטחון מסוים לגבי תולדות מסירתו של המקרא בימי קדם. לדעת חוקרים מסוימים השינוי הוא מהפכני ממש, הן ביחס להבנתנו את המקורות שהיו ידועים לפני 1947 והן ביחס למידע החדש. הממצא החדש חיזק דעות שהושמעו קודם לכן במעומעם לגבי עדי הנוסח של המקרא שהיו ידועים עד אז והוסיף מידע רב לגבי עדי נוסח חדשים. כמו כן הורחבו ידיעותינו ביחס לעצם התהליך של כתיבת ספרי המקרא והעתקתם. רק כעת אנחנו יודעים כיצד נראו המגילות המקראיות במאות האחרונות שלפנה"ס ובמאות הראשונות לספירה. אף על פי שאין להמעיט במידע שהיה ידוע לחוקרי הנוסח של המקרא לפני גילוי המגילות, לא במעט מתוך מקורות תלמודיים, הרי המידע החדש הוסיף נדבך חשוב ביותר להכרתנו את נוסח המקרא. היום ניתן לומר שבלי אוצר חדש זה לא ניתן להבין אל נכון פרטים חשובים בחקר הנוסח של המקרא, ביניהם כאלה הנוגעים להבנת תוכנם של פסוקים ושל פרקים רבים. חוקרים רבים סבורים כי המידע החדש הוא חיוני להבנת המקרא וכי לא ניתן לוותר עליו כשבאים לפרש את המקרא. מי שמפרש את המקרא אינו יכול להסתפק בעיון בנה"מ, הנוסח המקודש על היהדות לפי המסורת, מפני שנוסח זה משקף רק ענף אחד של נוסח המקרא. לנוסח המקרא פנים שונות, והמידע על עדי הנוסח של המקרא הוכפל ושולש בעקבות הממצאים החדשים ממדבר יהודה, וכולם חשובים להכרתנו את המקרא.


יחד עם השימוש בממצא העברי ממדבר יהודה נשארת בעינה החשיבות של העיון בתה"ש שקיבל משנה תוקף בעקבות ממצאי קומראן (ראה להלן). מתוך תיאור זה יוצא שלעתים קרובות אין נה"מ משמר את הצורה המקורית של המקרא, כך ששומה על מי שמפרש את המקרא להתחשב בכל הענפים של נוסח המקרא מימי קדם. תהליך זה של עיון בעדי הנוסח מורכב ומסובך. אין בו מוסכמות ומעטים הם הכללים בהערכת הממצא, אבל שומה עלינו לצעוד את הצעדים הראשונים. צעדים אלה נעשים עתה ביתר קלות, שכן חלק חשוב של הממצא מעבר לנה"מ כתוב עברית. עם זאת, אין להקל ראש בנתונים המשתקפים בתרגומי המקרא, במיוחד בתה"ש, שכן עדותו חשובה ביותר והיא מובילה בדרך כלל לכיוונים הנבדלים מתוכנן של המגילות.


ראוי גם ראוי לזכור שהכרת המקורות הקדומים אמנם מקרבת אותנו לנוסחים המקוריים של ספרי המקרא, אבל אנו עדיין רחוקים מרחק רב מן הנוסחים המקוריים, שכן בדרך כלל חוצצות מאות אחדות בין העותקים שנמצאו בקומראן לבין ספרי המקרא המקוריים. עם זאת שתי מגילות של ספר דניאל, 4QDanc,e, שזמנן המשוער בין השנים 125 ו- 100 לפנה"ס, נכתבו כנראה לא יותר משישים שנה אחרי זמן חיבור הספר. לפיכך, הממצאים החדשים הרחיבו בהרבה את מאגר הנתונים על נוסח המקרא, והעמיקו את המידע על מסירת נוסח המקרא, ובאי-אלו מקרים הם אף פתחו אשנב לשלב האחרון של תהליך היצירה של ספרי המקרא, אבל הם עדיין רחוקים מרחק רב מן העותקים המקוריים של ספרי המקרא. אילו היינו מוצאים בקומראן או במקום אחר מגילות מקראיות שנכתבו במאות החמישית-הרביעית לפנה"ס, היינו מרחיבים בהרבה את ידיעותינו על ספרי המקרא המקוריים. הפרש זה של מאות שנים אחדות הוא משמעותי ביותר שכן באותן שנים נוסף הנדבך האחרון לספרי המקרא, וספרי מקרא מסוימים נכתבו בתקופה הזאת.


הממצאים, מסגרתם הכרונולוגית ופרסומם


מגילות מקראיות החלו להתגלות עם הגילויים הראשונים בקומראן בשנת 1947 ועד לשנת 1956 כאשר הופסקו החפירות. חפירות נוספות שהתנהלו בשנים 1994-1996 לא הביאו לגילויים נוספים של מגילות מקראיות בקומראן. האתר שבו נתגלו מרב המגילות היה קומראן, אבל פרגמנטים של מגילות נוספות נתגלו באתרים נוספים: נחל מורבעאת, נחל חבר, נחל צאלים ומצדה.


המגילות שנמצאו בקומראן נכתבו כנראה בתקופה שבין אמצע המאה השלישית לפנה"ס לבין שנת שבעים לספירה. הטקסטים שנמצאו במצדה נכתבו עד לאותו מועד, בעוד שהתאריך העליון אינו ברור. לעומת זאת, הטקסטים שנמצאו במקומות האחרים במדבר יהודה נכתבו החל מן המאה הראשונה לפנה"ס, או במקרה של נחל מורבעאת, מאמצע המאה הראשונה לספירה עד לראשית המאה השנייה לספירה. במילים אחרות, הממצא ממקומות אלה מאוחר מן הממצא מקומראן וממצדה, אם כי הטקסטים הקדומים מאתרים אלה קודמים למגילות המאוחרות מקומראן. התארוך נקבע על סמך בחנים פלאוגרפיים (בחנים הנוגעים לכתב של המגילות) ובדיקות פחמן 14, במיוחד אלה שנערכו בשנות התשעים. חשוב גם לזכור שישנו הבדל באופי הטקסטואלי בין המגילות שנמצאו בקומראן לבין אלה שנמצאו במקומות האחרים. המגילות שנמצאו בקומראן הן רב-גוניות מבחינת אופיין הטקסטואלי, בעוד שהמגילות שנמצאו במקומות האחרים משקפות באופן בלעדי את נה"מ.


מגילות קומראן התפרסמו וממשיכות להתפרסם באופן ארעי בבמות שונות, בעוד שפרסומן הסופי הוא בסידרה Discoveries in the Judaean Desert המתפרסמת מאז 1955 באוקספורד.


מגילות קומראן


הממצא העשיר ביותר של מגילות מקראיות נמצא בקומראן, מקום בו נמצאו שרידים של כמאתיים מגילות מקראיות באחת-עשרה מערות מסביב לאתר שבו התגוררו, לפי הסברה, אנשי קומראן. מגילות אלה מהוות חלק מתוך מאגר טקסטים גדול יותר (שרידים של כשמונה מאות מגילות) שנמצאו במקום. מפני שחלק ניכר של הטקסטים נרקב במרוצת השנים, סביר להניח שהמערות הכילו פעם (הרבה?) יותר מגילות.


לפי אופיין של המגילות הלא מקראיות שנמצאו במקום סביר להניח שאנשי קומראן היו איסיים, ובתור שכאלה השתייכו לקבוצה גדולה יותר של איסיים שהתגוררו במקומות שונים בארץ-ישראל. אף על פי שנמשך ויכוח על מהותה של קבוצת האנשים שהתגוררה בקומראן, ואף על ייעודם של הבניינים ששרידיהם נחפרו, אין הכרח שתהיינה לכך השלכות על הבנתנו את המגילות המקראיות. מגילות אלה אינן נושאות אופי כיתתי, גם אם חלקן נכתב אולי על ידי סופרים שהיו בין אנשי קומראן האיסיים. אף על פי שמגילות רבות כוללות רכיבים פרשניים רבים, לא הוכח כי יש ביניהם כאלה המשקפים את תורתם של אנשי קומראן.


מספרן המדויק של המגילות שנתגלו במקום לא ייוודע לעולם, שכן החישוב מתבסס על המידע המקוטע המגולם בקטעי הטקסטים שנמצאו בקומראן. תוכנו, מראהו וכתב-ידו של קטע מסוים הם הקריטריונים העיקריים לשייוך הקטע למגילה מסוימת, ועל סמך קריטריונים אלה נמנו עד כה כמאתיים מגילות מקראיות. לפי שיטה זו, מייחסים החוקרים קטע מסוים מפרק א של ספר ישעיה למגילה מסוימת, וקטע מפרק סו למגילה אחרת, אך אין ביטחון בקביעות אלה, שכן ייתכן ששני הקטעים השתייכו לאותה מגילה שנכתבה בידי שני סופרים שונים. בגלל אי-ודאות זאת קשה לקבוע את מספרן המדויק של המגילות, וניתן להבחין בתנודות קלות באומדן בשנים האחרונות. מגילת ישעיהו השלמה ממערה 1 (מגי"א, 1QIsaa ) היא המגילה המקראית היחידה שנשתמרה בשלמותה, על כל טוריה. אורכה 7.34 מטר. כל יתר המגילות, לעומת זאת, הן מקוטעות, ולפעמים מכילות שורות בודדות בלבד מספר מקראי קצר או ארוך.


בקומראן נמצאו עותקים של כל ספרי המקרא למעט מגילת אסתר. מגילת אסתר היא ספר קצר יחסית ודומה שהעדרה מקומראן הוא מקרי, ואין ללמוד ממנו על מועד חיבור מאוחר של הספר או על יחסם השלילי של אנשי קומראן אליו. כדי לעמוד על מרכיב המקריות די לתת את הדעת לעובדה שמתוך ספר דברי הימים, המכיל 65 פרקים, נשתמרו חמש שורות בלבד (4Q118). אם מתוך ספר ארוך כדברי הימים נשתמר רק קטע קטן אחד, אין להתפלא שמתוך ספר הרבה יותר קצר כמגילת אסתר לא נשתמר אף קטע.


אין ספק שטקסטים רבים שהופקדו במערות קומראן אבדו ועל כן המגילות שנשתמרו הן במידה מסוימת אוסף מקרי. אף על פי כן ניתן לעמוד על כוונות מסוימות שעמדו מאחורי האוסף, ובמיוחד מאחורי מאגר הטקסטים שנתגלה במערה 4. המערה, שהיתה ממוקמת בסמיכות למקום המגורים ובנייני הציבור של אנשי קומראן, כללה מספר מרשים של מגילות, כשלושה רבעים מכלל המגילות שנמצאו בקומראן. דומה שהיא שימשה כמחסן שבו הפקידו אנשי המקום את המגילות. במקום נשתמרו סימנים של אצטבאות, ולכן מכנים חוקרים אחדים את המערה בשם 'ספרייה'. יש לשער שהיתה כוונה מסוימת מאחורי האוסף שנמצא במערה זאת, כפי שניתן להסיק מעצם הספרים שנמצאו במערה וממספרם. נראה שנעשה ניסיון מכוון לאסוף עותקים של כל הספרים הכלולים עתה במקרא העברי, ובאותה תקופה הוחזקו כבעלי סמכות, בולטת לעין העובדה שכל כ"ד ספרי המקרא (למעט מגילת אסתר שהעדרה כנראה מקרי) מיוצגים במערה 4, בעוד שלא נמצאה שלמות כזאת לגבי הספרות שמחוץ למקרא. רק אחדים מבין הספרים המכונים אפוקריפים נמצאו במערות קומראן: טוביה, מזמור קנא וקצת מזמורים נוספים המוכרים מן המסורת הסורית, בן סירא (קטע ממערה 2 כמו גם קטע הכלול במגילת המזמורים ממערה 11), ואיגרת ירמיהו היוונית. בין מגילות קומראן לא נמצאו: עזרא החיצוני, יהודית, ספרי המקבים, חכמת שלמה, מזמורי שלמה, ברוך, והתוספות לדניאל ולאסתר.


המעמד המיוחד של ספרי המקרא משתקף גם בחיבורים המתארים את חייהם של אנשי קומראן שהיו עסוקים בלימוד התורה במשך שעות רבות, במיוחד בלילה. גם פרשנות המקרא היתה מפותחת מאוד אצל אנשי קומראן. הם פירשו, בין היתר, ספרי מקרא שונים בחיבורים שהדגישו את ההגשמה של תוכן ספרי המקרא במעשיה של קבוצתם ('פשרים' על ספרי הנביאים). ש' טלמון הטעים את ההמשכיות בין ספרות המקרא לבין כתבי 'היחד' (כך כינו עצמם אנשי הקבוצה). לדעתו, אנשי היחד ראו את עצמם כאחרוני אנשי המקרא, כגל האחרון של שבי ציון. בעיני הכת רוח הנבואה לא פסקה, כפי שהיא פסקה לדעת הזרם המרכזי של היהדות, שכן מורה הצדק המשיך אותה באופן ישיר.


בעבר, הרבו החוקרים לדון בשאלת תפיסתם ה'קאנונית' של אנשי קומראן ביחס להיקף כתבי הקודש. חוקרים שונים מחזיקים בדעה כי לאנשי קומראן היתה דעה מיוחדת על היקף כתבי הקודש, שהיתה שונה מזו של קבוצות אחרות בארץ-ישראל. העובדה שבאותה מערה נמצאו פרגמנטים של ספרי המקרא, ספרים 'חיצוניים', וספרים נוספים מתפרשת אצל חוקרים אלה כמצביעה על תפיסה קאנונית מקיפה יותר מאשר זו המשתקפת באסופת המקרא של הפרושים. ברם, דעה זאת בעייתית, שכן לא קיים מידע ודאי על מהותה של מערה 4 (ספרייה? מקום אחסון?), וממילא אין יודעים מה היתה דעתם של אנשי קומראן על האוסף שנמצא במערה זו.


אפשר ללמוד על גישתם של אנשי קומראן לאסופת כתבי הקודש בעיקר מתוך כתביהם הם, דהיינו, אילו ספרים צוטטו על ידם כספרים מחייבים, מעבר לכ"ד ספרי המקרא. נראה שמעבר לכ"ד ספרי המקרא הוחזקו כמחייבים גם ספר היובלים (שצוטט בספר ברית דמשק), ספר חנוך, ואולי גם מגילת המקדש.


יש הבדל במספר העותקים שנשתמר מכל אחד מספרי המקרא. מספר העותקים הגדול ביותר הוא של ספרי דברים (27 עותקים), ישעיה (21 עותקים) ותהלים (36 עותקים). עותקים רבים יחסית נמצאו גם מספרי בראשית (17-20) ושמות (16). ספרים אחרים, לעומת זאת, מיוצגים במספר מועט של עותקים (יהושע 2; משלי 2; עזרא-נחמיה 1; דברי הימים 1 ). נראה שמבחר זה משקף את העדפותיהם של אנשי קומראן; ספר דברים היה חביב מאוד על אנשי קומראן (חיבורים שונים נכתבו ברוח ספר דברים); אנשי קומראן למדו הרבה מרעיונותיו של הנביא ישעיהו (נשתמרו שרידים של שלושה פשרים לספר זה), והם גם כתבו חיבורים שונים ברוח ספר תהלים. שלושת הספרים האלה הם גם המצוטטים ביותר בתוך כתבי היחד.


בין העותקים שנזכרו לעיל יש אחת-עשרה עד ארבע-עשרה מגילות מקראיות הכתובות בכתב העברי הקדום. מגילות אלה אינן בהכרח עתיקות יותר מן המגילות שנכתבו בכתב המרובע (הן נכתבו כנראה סביב שנת מאה לפנה"ס). מבחינה טקסטואלית אין קבוצה זאת משקפת מסורת אחידה, כך שלא אופייה הטקסטואלי הוא המפתח להבנת הכתיבה בכתב זה. העובדה שהמגילות הכתובות בכתב העברי הקדום כוללות את ספרי התורה כמו גם את ספר איוב מצביעה על כך כי הכתיבה בכתב זה היתה שמורה לספרים שעתיקותם ומעמדם הנעלה חייבו זאת (סביר להניח שספר איוב נכלל בקבוצה זאת משום שהמסורת ייחסה אותו לתקופת משה).


משום שהכתיבה של ספרי קודש בכתב העברי נאסרה לפי התלמוד (בבלי סנהדרין כא ע"ב), ומשום שבין מגילות אלה יש בכל זאת עותקים של המקרא שבאו מחוגי הפרושים (אם אכן נה"מ יצא מחוגים אלה), הועלתה ההשערה כי המגילות שנכתבו בכתב העברי הקדום באו מחוגים אחרים שהקפידו גם הם בענייני הלכה. באופן עקרוני היו אלה יכולים להיות האיסיים עצמם, אך גם הצדוקים. נראה שחז"ל אסרו על הכתיבה בכתב העברי הקדום, שכן הן השומרונים והן חוגים נוספים (כנראה הצדוקים) השתמשו בו.


נוסח המקרא מוכר בצורה הטובה ביותר מתוך המגילות המקראיות שנמצאו במדבר יהודה, אבל יש להתחשב גם בממצאים עקיפים אחדים. חשובים במיוחד הם חיבורים המשכתבים את תוכן המקרא, במיוחד את התורה. כמו שיוסף בן מתתיהו שיכתב את המקרא בסוף המאה הראשונה לספירה, כך נמצאו בקומראן חיבורים שונים ששיכתבו חלקים של המקרא. יש חיבורים שקשה להכיר בהם את נוסח המקרא שעמד לפני המשכתב ויש חיבורים שנוסח המקרא ניכר בהם היטב. חיבור ארוך הנקרא 'תורה משוכתבת' ממערה 4 (QRP4) מכיל טקסטים רצופים ארוכים מאוד של התורה, והוא הדין לחלקה השני של מגילת המקדש ממערה 11 המשכתב את ספר דברים. פחות ברורה היא התשתית המקראית של העותקים השונים של ספר היובלים. בדיונים טקסטואליים יש להתחשב גם בטקסטים אלה.


במסגרת זאת יש להזכיר גם את התפילין ואת המזוזות מקומראן וממקומות אחרים במדבר יהודה. תעודות קצרות אלה כוללות קטעים מספרי שמות ודברים, גם מעבר לקטעים שנקבעו במסורת ישראל. (תפילין אחדות מקומראן כוללות גם את פרשת 'האזינו' ואת עשרת הדיברות.) מנקודת ראותו של חוקר הנוסח כוללות תפילין ומזוזות אלה טקסטים מקראיים לכל דבר. מבחינת הנוסח יש תפילין הקרובות לנה"מ ויש תפילין הקרובות לנוסח השומרוני (שומ').


נוסח המקרא בקומראן


המגילות המקראיות מקומראן נבדלות לעתים קרובות זו מזו בפרטים שונים. ההבדלים נוגעים לכתיב, לצורות לשוניות, ואף לענייני תוכן קטנים כגדולים. כאמור לעיל, יש להתייחס להבדלים הללו כשאנו ניגשים לפרש את ספרי המקרא, שכן אי-אפשר לדעת מראש באיזה מקור (נה"מ, תה"ש, מגילה מקומראן או מקור נוסף) נמצא את הפרט הנראה לנו מתאים ביותר בתוך הקשר נתון. ההבדלים נוצרו בתהליך ההעתקה של ספרי המקרא, וחלקם משקפים שלב קדום בהיווצרות הספרים, בזמן שספרי המקרא טרם היו חתומים ועדיין היה אפשר להכניס בהם שינויי תוכן גדולים יחסית. הבדלים מכל הסוגים הם חלק בלתי נפרד מתהליך ההעתקה של ספרי המקרא ואינם אופייניים לאזור מסוים בארץ-ישראל, לקבוצה חברתית מסוימת, לספרי מקרא מסוימים או לסופרים מסוימים. נראה שמגילות קומראן נכתבו במקומות שונים בארץ-ישראל, ביניהם בקומראן, ועובדה זו תרמה להיווצרות הבדלים בין המגילות, ככלל, אין כמות ההבדלים בין עותקים של ספרי המקרא גדולה יותר או קטנה יותר מאשר בחיבורים הלא מקראיים. היה זה רגיל בימי קדם, שסופרים ירגישו עצמם שותפים זוטרים בתהליך יצירתם של הספרים, והם נהגו להכניס בהם שינויים, מי יותר ומי פחות. כמות השינויים שהוכנסה למגילות תלויה היתה באופיים של הסופרים. כמו כן, ככל שהמגילה עתיקה יותר כן יש לצפות בה ליותר שינויים כאלה, הן במגילות המקראיות והן במגילות הלא מקראיות. ראוי גם להתייחס בנפרד לתורה: בתקופה קדומה לא ניכרת גישה שונה של הסופרים לתורה מאשר ליתר הספרים. אף על פי שספר זה הוחזק כקדוש, תפיסת הקדושה לא מנעה מן המעתיקים להכניס לתורה אותם שינויים שהוכנסו לספרי המקרא האחרים. גישה זאת עומדת בניגוד לגישה שהתפתחה מאוחר יותר לגבי נה"מ והשומ' כאשר לא הותר כל שינוי בנוסחים אלה, לא בתורה ולא בספרי נ"ך.


קשה לאפיין את מכלול המגילות שנמצאו בקומראן משום שהמגילות נכתבו במקומות שונים בארץ-ישראל, בתקופות שונות ועל ידי סופרים בעלי רקע שונה. קשה גם לחלק את הגירסאות המופיעות במגילות לקבוצות מסוימות, הן מפני שאין אפיון אחיד למגילה מסוימת והן משום שהממצא הטקסטואלי הידוע לנו על נוסח המקרא מקוטע מאוד: רק חלק קטן של כל המגילות שנכתבו אי-פעם בארץ-ישראל ידוע לנו היום מתוך מגילות מדבר יהודה. מכאן, שכל תיאור של היחס בין מגילות המקרא עלול בהכרח להיות בלתי מדויק. בכל זאת, למרות קשיים אלה, מנסים לאפיין את המגילות המקראיות שנמצאו בקומראן ולתאר את היחס ביניהן לבין עדי הנוסח שהיו ידועים לפני תגליות קומראן. יהיה זה טבעי אם נשווה את מגילות קומראן למקורות האחרים, במיוחד לנה"מ, שכן נוסח אחרון זה משמש כנוסח המרכזי בעם ישראל. קל גם להשוות אליו כל טקסט חדש מפני שהוא מיוצג בכל הדפוסים. ראוי לזכור כי ההשוואה לנה"מ אינה מחייבת נקיטת עמדה לגבי מרכזיותו או עתיקותו של נוסח זה, אלא היא נעשית בעיקר מטעמי נוחיות.


הטקסטים שאליהם משווים את מגילות קומראן הם אלה שהיו ידועים לפני גילוי המגילות: נה"מ, השומ' ותה"ש. התרגומים העתיקים האחרים אינם נכללים בהשוואה זאת, שכן הם הולכים בדרך כלל בעקבות נה"מ, אף כי הפשיטתא סוטה ממנו יותר מן התרגומים האחרים. ההגדרה של חמש קבוצות הטקסטים שנמצאו בקומראן מתבססת בעיקר על ההשוואה עם שלושת הטקסטים הללו. כמו כן אנו מבחינים בקבוצה אחת (קבוצה 5 להלן) המורכבת ממגילות שנכתבו כנראה על ידי אסכולת סופרים אחת.


1. מגילות הקרובות לנה"מ

חלקן הגדול של מגילות קומראן (כנראה כ- 40%) קרוב לנה"מ באופן כזה שאפשר לכנות את הקבוצה בשלמותה 'משפחת נה"מ'. כידוע, אין נה"מ מתייחד בתכונות טקסטואליות מסוימות (כגון אריכות, קיצור, עתיקות, מגמות מסוימות), כך שלא ניתן לאפיין את מגילות קומראן השייכות לקבוצה זאת אפיון טקסטואלי. עיקר האפיון נוגע לקרבה של המגילות מהמשפחה הזאת לכתבי-היד של נה"מ מימי הביניים, כשיש לזכור שההשוואה נוגעת לטקסט העיצורי בלבד, שכן במגילות קומראן טרם הוכנסו הניקוד, הטעמים ומנגנון המסורה (כמו כן, טרם מוספרו הפסוקים ואין חלוקה לפרקים). נה"מ משקף נוסח שנבחר כמקור המרכזי של הפרושים ושל חוגי המקדש, והוא נמסר בדרך כלל בקפדנות רבה. ברם, גם אם מתקופה מסוימת ואילך נשתמר נה"מ היטב, לפני תקופה זאת נהגו בו כבכל טקסט אחר וגם בו הוכנסו שינויים רבים. הטקסטים הארוכים ביותר מקומראן המשקפים את נה"מ הם 1QIsab (מגי"ב) ו- 4QJera,c. אם משווים את מגילת ישעיהו הנזכרת לכתב-יד לנינגרד הידוע מוצאים אך מספר מזערי של הבדלים בכל טור (הבדלי כתיב, הבדלי לשון, ומעט הבדלי תוכן קטנים) בינו לבין כתב-היד מימי הביניים. הפרגמנטים השונים של מגילת 4QGenb קרובים עוד יותר לכתבי-היד מימי הביניים ולמעשה הם זהים לחלוטין עם כתב-יד לנינגרד (מלבד הבדל אחד בכתיב). יש בהחלט להתפלא על כך שמגילות אלה השייכות לקבוצת נה"מ קרובות כל כך לנוסח של ימי הביניים, עד לפרטים הקטנים ביותר. מכאן יוצא, שהטקסטים השייכים לענף זה של מסירת הנוסח, נכתבו ונמסרו בקפדנות רבה, ולא חלו בהם שינויים רבים מאז המאה השלישית לפנה"ס. יש לזכור כמובן, שהמגילות השייכות לקבוצה זאת אינן זהות זו לזו בכל פרטיהן, שכן גם אם הוחלט שאין להכניס שינויים בנוסחים אלה, כבר היו קיימים הבדלים בין נציגיו השונים של נה"מ. לעולם יהיה קיים הבדל בין הרצון המופשט של הבריות לא להכניס שינויים בנוסחים אלה לבין המצב במציאות של עצם קיום ההבדלים. רק באמצעותו של אב-טיפוס אחד, שממנו מעתיקים את כל העותקים, ניתן להגיע לעותקים פחות או יותר זהים. אבל אידאל זה לא הוגשם מעולם למרות שהמקורות התלמודיים מדברים על עותק מרכזי אחד של התורה שהוחזק במקדש ('ספר העזרה').


2. מגילות הקרובות לנוסח השומרוני של התורה

אחד החידושים הגדולים של תגליות קומראן היה מציאת קבוצה קטנה של טקסטים שנוסחם קרוב ביותר לתורה השומרונית, תורתם הקדושה של העדה השומרונית (שאינה מחזיקה בספרי מקרא נוספים מלבד ספר יהושע המשוכתב המשקף דרגה משנית של קדושה). השומ' מתייחד בתכונות טיפולוגיות בולטות

כאלה, שלא קשה להבחין בקירבתן של כמה מהמגילות אליו. כל הטקסטים הללו עברו עריכה מסוימת מבחינת תוכן הכתוב והם משקפים אפוא גישה חופשית לנוסח המקרא. עם זאת, גם טקסטים אלה משקפים לפעמים גירסאות מקוריות. מה שמאפיין את הטקסטים הללו במיוחד הוא ההשלמה השיטתית של סיפורים על ידי הוספת קטעים הלקוחים ממקומות אחרים בסיפור או מסיפורים אחרים. מילוי הכתוב מצוי במיוחד בהשלמת ביצוען של פקודות ה' למשה בסיפור עשר המכות, ובהכפלתם של כל קטעי הדיבור שבסיפור על קורות ישראל בדברים א-ג בפרשיות המקבילות בספרי שמות ובמדבר (על הוספות אלה אפשר לעמוד היטב מהמהדורות של השומ' מאת א' טל וא' ור' צדקה). הוספות אלה מניחות שלמות תוכנית מסוימת שעמדה לנגד עיניו של האדם שערך את העריכה התוכנית של כתבי-היד. הוספות מסוג זה מכונות בדרך כלל 'הרמוניסטיות', שכן הן מתאימות כתוב אחד לכתוב אחר. מלבד תכונה זאת התאימו טקסטים אלה פרטים קטנים רבים הנבדלים בתוך מערך סיפורי אחד ובין מערכים סיפוריים שונים. כל ההתאמות הללו מעניקות לטקסטים אופי טקסטואלי שניכר היטב, והמבוסס כנראה על אב-טיפוס אחד, שכן הפרטים הם ייחודיים מכדי לשקף עבודה קבוצתית. עם זאת, בשלב שני המשיכו עורכי הטקסטים להכניס שינויים ברוח הקווים שתוארו לעיל. הטקסטים העיקריים מסוג זה שנמצאו בקומראן הם: 4QNumb, 4QpaleoExodm ובאופן משני גם 4Qexod-Levf וחיבורים לא מקראיים המבוססים על טקסטים מן הסוג הזה - ה'תורה המשוכתבת' ממערה 4 (4QRP) ויעדויות' ממערה 4 (4QTest). יש אף תפילין אחדות מקומראן שנוסחן קרוב ביותר לשומ'. גם התורה השומרונית עצמה שייכת לקבוצה זאת, אבל נוסח זה אינו מתועד במקורות קדומים. הדמיון המובהק בין השומ' לבין המגילות הנזכרות מקומראן ניכר היטב, אלא שדמיון זה מתערפל קמעה בגלל שכבה דקה של גירסאות כיתתיות שומרוניות בשומ', המדגישות את המרכזיות של שכם והר גריזים כמרכז דתי. מסתבר אפוא, שהשומ' מבוסס על טקסט הדומה לאלה שנמצאו בקומראן, ושבתוכו הוכנסו השינויים הכיתתיים השומרוניים. לאור זאת, עזרו גילויי קומראן לחוקרים להבין ביתר שאת את אופיו של השומ', שהוחזק גם לפני 1947 בתור טקסט קדום של המקרא. החוקרים רגילים לכנות את המגילות האלה מקומראן בשם 'טקסטים קדם-שומרוניים', כלומר, טקסטים הדומים לשומ' אך קודמים לו. כינוי זה ניתן להם לא בשל היותם שומרוניים אלא מפני שהם דומים דמיון מפליג לשומ'. פ"מ קרוס מכנה את הטקסטים הללו 'ארץ-ישראליים', וכינוי זה אולי מתאים יותר, אבל גם הוא מטעה, שכן בארץ-ישראל רווחו גם טקסטים נוספים.


3. מגילות אחדות הקרובות לתה"ש

תה"ש הוא תרגום ליוונית, שנעשה באלכסנדריה שבמצרים במאות השלישית והשנייה לפנה"ס, מתוך מגילות שהובאו לצורך זה מארץ-ישראל. אין זה מפליא אפוא שנמצאו בקומראן מגילות וגירסאות בודדות הדומות עד מאוד לתוכנו של תה"ש. במילים אחרות, כשמתרגמים בחזרה את תה"ש לעברית מקבלים לפעמים פרטים, קטנים כגדולים, הנבדלים מיתר עדי הנוסח, והזהים לפרטים המופיעים במגילות מסוימות, מכאן מסתבר, שטקסט כגון זה של המגילה המסוימת מקומראן, נשלח למצרים לשם תרגום ליוונית. כך, מעבר לדמיון בגירסאות בודדות, ניכר דמיון מופלג בין תה"ש לירמיה לבין מגילות 4QJerb,d המתבטא בתכונות מרכזיות של הטקסטים היווניים והעבריים כאחד. אף על פי ששתי המגילות העבריות מקומראן מקוטעות אפשר לראות כי, כמו תה"ש, הן קצרות בהרבה מנה"מ, ולעתים סדר פסוקיהן שונה. הועלתה אפשרות שנוסח קצר זה של מגילות קומראן ושל המקור העברי של תה"ש משקף עריכה שונה של הספר, שקדמה כנראה לעריכה הארוכה יותר המשתקפת בנה"מ ובעדי הנוסח האחרים. כמו כן, הנוסח הארוך של הפסוק האחרון של שירת 'האזינו' במגילת 4QDeutq מסכים עם תה"ש (נה"מ משקף כנראה קיצור מגמתי), וניכרים דמיונות רבים בפרטים בין תה"ש לבין מגילת 4QSama. כל הטקסטים הללו מקומראן הדומים לתה"ש אינם מהווים קבוצה נפרדת בעלת תכונות אופי ייחודיות כמו שתי הקבוצות הקודמות, אלא הם טקסטים שהיו קרובים בתוכנם לטקסטים שמתוכם הוכן התרגום היווני.


4. מגילות 'בלתי תלויות'

הדור הראשון של חוקרי קומראן ניסה להראות שכל המגילות שנמצאו בקומראן קרובות לאחד הטקסטים שהיו ידועים לפני גילוי המגילות: נה"מ, תה"ש או השומ', אבל עם הזמן התברר שאי-אפשר לשייך את כל המגילות לאחת מהקבוצות הללו, כי יש מגילות שיש להן מעמד עצמאי ביחס לשלושת המקורות הנזכרים. למעשה, אין זה מפתיע שיש מגילות שהן בלתי תלויות בשלושת הטקסטים הללו, שכן הם שלושה טקסטים (ולא קבוצות), שלא היו בהכרח מרכזיים מבחינת תוכנם. היום, אחרי שהם נעשו למרכזיים לשלוש דתות (נה"מ ליהדות, תה"ש לנצרות, והשומ' לעדה השומרונית), הם נתפסים כחשובים, אבל לא תמיד זה היה כך.


במחקר תוארו בדרך כלל שלושת הטקסטים כ'עריכות טקסטואליות', אבל אין לכך הצדקה, כי התאוריה של העריכות מתבססת, שלא אל נכון, על הנחה של התערבות שיטתית בטקסטים, בעוד שרק השומ' משקף תכונות של עריכה. טבעי הוא, שמגילות מסוימות מקומראן לא תדמנה באופן בלעדי לאף אחד משלושת הטקסטים הנזכרים, ולמעשה, ככל שידיעותינו מתרחבות, מספרם של טקסטים אלה צפוי לגדול. אם יש אמת בתיאור זה - עדיין מדובר בהנחת עבודה - הרי מספר העדים של נוסח המקרא הוא כמעט אין-סופי, אף על פי שבין עדי הנוסח ניכרות גם קבוצות של טקסטים, כמתואר לעיל. תיאור זה משקף מציאות שבה כל מעתיק יצר טקסט חדש שהיה שונה במידה קטנה או גדולה מן הנציגים האחרים של נוסח המקרא. תשומת לב מיוחדת ניתנת כאן למגילות הנבדלות באופן ניכר מן המקורות האחרים כגון: 4QJosha, שיש בה סדר שונה ממה שמוכר לנו (פרשת הקמת המזבח בפרק ח 35-30 קודמת לפרק ה); 4QJudga, המחסירה את שופטים ו 10-7; ו- QSama4 המשקפת פרטים רבים שאינם ידועים מתוך המקורות האחרים, כגון תוספת ארוכה לפני הנוסח של שמואל א יא. יש עוד מגילות, המשקפות נוסח עצמאי, אם כי אין הוא מתבטא בהבדלים ניכרים כל כך אלא בפרטים קטנים, שאין בהם קירבה לטקסט זה או אחר.


בין המגילות 'הבלתי תלויות' מצויות גם קבוצות של טקסטים שיש להם מעמד עצמאי בגלל ייעודם המיוחד. הכוונה למגילות הכוללות נוסח של המקרא, שתוכנן שונה ממגילות מקראיות רגילות מפאת ייעודן המיוחד בחיי היום-יום. בהשוואות טקסטואליות יילקחו בחשבון רוב הפרטים הטקסטואליים הכלולים במגילות הללו, אבל לא אלה הקשורים לייעודן המיוחד. קבוצת טקסטים אחת כוללת מגילות ליטורגיות ששימשו בתפילה, מעין המחזורים המוכרים לנו. מגילות אלה כוללות אוסף של טקסטים המסודרים לפי צורכי התפילה, אף כי לא כל הפרטים של שימוש ליטורגי זה נהירים לנו. המגילה המוכרת ביותר מסוג זה היא מגילת המזמורים ממערה (11QPsa) 11, הכוללת מעבר למזמורים המקראיים והחיצוניים גם מזמורים שלא היו ידועים. המזמורים מובאים בסדר שונה מזה שבנה"מ, ובתוכם שזורים המזמורים הלא מקראיים. למזמור קמה אף נוספו הוספות ליטורגיות ('ברוך יהוה וברוך שמו לעולם ועד'). אוספים כאלה של מזמורים מוכרים במקוטע גם ממערה 4, ולכל אחד יש אופי אחר וסדר אחר. קבוצת טקסטים אחרת, פחות מוגדרת, מביאה את ספרי המקרא או חלק מהם במהדורה מקוצרת. אחדות מבין המגילות הללו, כגון 4QDeutn ו- 4QDeutj, היו מיועדות כנראה לצורכי תפילה. שתי מגילות אלה מביאות פרשיות מקראיות בסדר שונה ובצורה מקוצרת. למשל, מגילת QDeutn4 מקדימה את דברים ח 5-10 לעשרת הדיברות. גם מגילת 4QExodd מביאה נוסח מקוצר, שכן היא מחסירה את שמות יג 22-17 ואת פרק יד כולו. מגילות 4QCanta,b מחסירות פרשיות קטנות כגדולות: מגילת QCanta4 מחסירה את שיר השירים ד 7-ו 11, ומגילת QCantb4 את שיר השירים ג 8-6; ד 7-4. ייתכן שהמגילות הללי נועדו לשימוש פרטי. ניתוח טקסטואלי של מגילות אלה מתחשב בכל פרטיהן, למעט החיסורים, שכן המגילות שימשו למטרה מיוחדת, לא תמיד ברורה.


5. מגילות הכתובות בשיטה ה'קומראנית'

קבוצת טקסטים גדולה למדי מתייחדת לא בתוכנם השונה של הטקסטים, כי אם בתכונות שנבעו כנראה מהעובדה שנכתבו על ידי אסכולת סופרים נפרדת. טקסטים אלה נכתבו בקומראן או במקום אחר בידי אותם מעתיקים, שכתבו בין היתר את החיבורים הכיתתיים שנמצאו בקומראן. דומה שהשיטות שבהן נהגו סופרים אלה אינן ייחודיות לאנשי קומראן, אבל בגלל המידע המקוטע העומד לרשותנו נוצר לפעמים הרושם כאילו תכונה זו או אחרת ייחודית לקבוצה הזאת של הטקסטים. קבוצה זאת מתייחדת בכתיב, בתורת הצורות ובמנהגי הסופרים. הכתיב של טקסטים אלה הוא מלא ביותר (למשל, חוכמה, מושה, פרעוה) וכולל גם כתיבים בלתי רגילים כגון כיא, מיא, זואת/זואת/זות, כוה, יאתום. הצורות הלשוניות כוללות את כינויי הקניין המוארכים כגון הואה, מלכמה, צורות הפסק המופיעות בהקשר (יקטולו), צורות מוארכות כגון אקטולה, ומילת מאודה (=מאוד). (ראה תיאור מפורט של שיטה זאת לגבי מגי"א אצל קוטשר*.) מנהגי הסופרים המיוחדים של טקסטים אלה כוללים, ללא עקיבות, כתיבת אותיות לא סופיות במעמד סופי (כגון עמ), שימוש רחב בסימני סופרים (סימונים לפיסוק פרשיות, לציון פרטים מיוחדים בטקסט, ולתיקון שגיאות), וכתיבת שם ההוויה בכתב העברי הקדום. רובן המכריע של המגילות הכיתתיות נכתבו לפי שיטה זו, ולמעשה, כמעט ואין מגילות כיתתיות של אנשי קומראן שלא נכתבו כך. מכאן נוצרה הסברה (ראה טוב*, תשנ"ב) שהיתה אסכולת סופרים של אנשי היחד, שהשתמשה בכתיב, בתורת הצורות, ובמנהגי סופרים שנזכרו כאן. יש לציין יחד עם זאת, שסופרים אלה לא המציאו את התכונות הייחודיות הללו, שכן הן שיקפו מנהגים שהיו נהוגים בחוג חברתי כלשהו או בסביבה גאוגרפית מסוימת. בשיטה זאת נכתבו גם מגילות מקראיות לא מעטות, שהארוכה מביניהן היא מגי"א. הקבוצה כוללת גם מגילות נוספות שנשתמרו היטב כגון 4QNumb, 4QIsac, 2QJer. מבחינת נוסחן, משקפות מגילות אלה קשת רחבה של טקסטים: אחדים קרובים לשומ', ואחדים הועתקו אולי ממקורות אחרים, ביניהם טקסטים הקרובים לנה"מ.


עיון במכלול הטקסטים שנמצאו בקומראן מראה, שהם נבדלו ביניהם בתוכן, בלשון, ובכתיב. פרטים אלה משקפים הבדלים במנהגי כתיבה ולשון, ולפעמים הם מלמדים על היצירתיות של הסופרים, שנטלו לעצמם חופש רב בגישתם למקרא; חופש זה דומה לחופש שבו נהגו הסופרים לגבי החיבורים הלא מקראיים. מכאן, שקדושת המקרא לא מנעה מסופרים רבים לנהוג כלפיו כמו לגבי כל חיבור אחר.


קשה לדעת מה ניתן ללמוד מן העובדה שכל סוגי הטקסטים הללו נמצאו באותן מערות בקומראן, שכן אין אנו יודעים מה היה ייעודן של מערות אלה. מערות שונות שימשו כנראה למגורים במשך תקופות מוגבלות, אך עיקר השאלה מתעוררת לגבי מערה 4 שהכילה פרגמנטים של שש מאות מגילות (מתוכן מאתיים מגילות מקראיות). לגבי ייעודה של מערה זאת הוצעו הצעות אחדות, ובין אם היא שימשה לאחסון ובין אם היא שימשה כספרייה שבה אנשי קומראן עשו שימוש חי, עלינו להתמודד עם הרב-גוניות הטקסטואלית המתגלה במגילות שנמצאו במערה זו. רב-גוניות זו היא עובדה גם אם רקעה אינו ברור. אין אנו יודעים אם לאנשי קומראן היתה הבחנה ערכית כלשהי בין סוגים שונים של טקסטים, למשל בין טקסטים מדויקים יותר ומדויקים פחות. אין אנו יודעים גם אם הבריות התייחסו באופן שונה לקבוצות הטקסט השונות, שנמנו לעיל. שמא היתה גישה מיוחדת למגילות השייכות למשפחת נה"מ ולמגילות שנכתבו כנראה על ידי 'האסכולה הקומראנית', כמו כן, לא ברור אילו טקסטים מקראיים שימשו את אנשי קומראן בחיי היום-יום, ואם כן, באילו נסיבות. האם השתמשו אנשי קומראן בלימודם היום-יומי בתורה בטקסטים השונים מאלה ששימשו לקריאה הציבורית? או שמא במרוצת השנים השתמשו אנשי קומראן בטקסטים מסוגים שונים? מכל מקום, נראה שאנשי קומראן לא התחשבו בהבדלים שבין הטקסטים השונים.


אך גם מעבר לשאלות הנוגעות לאנשי קומראן עצמם, עלינו לקבל את עובדת היסוד של רב-גוניות טקסטואלית המצוייה במגילות, והמשקפת כנראה את המצב בארץ-ישראל כולה. רק חלק מתוך המגילות שנמצאו בקומראן נכתב במקום והיתר הובא מבחוץ. אין אנחנו יודעים אם היחס הכמותי בין הסוגים השונים של הטקסטים שנמצאו בקומראן מתאים למצב בארץ-ישראל כולה, אבל אין נימוק שיעיד נגד הנחה כזאת. עם זאת ברור, שסוג טקסטואלי מסוים היה נפוץ יותר באזור גאוגרפי מסוים או בחוג חברתי מסוים. לפחות לגבי נוסח המסורה ידוע, שהוא נשמר, ואולי אף נוצר, בחוגי המקדש. משם הגיע נוסח זה לקומראן, ואין זה מקרי שהעותקים מן הסוג הזה הם הרוב בין מגילות קומראן. אין ספק שלעותקים אלה היתה סמכות ניכרת, וייתכן שזו היתה המטרה להבאתם לקומראן. ייתכן שמגילות קומראניות רבות הועתקו מעותקים אלה, אבל הדבר אינו ניתן להוכחה. ייתכן שמגי"א ומגילות אחרות שנכתבו בשיטה היקומראנית', הועתקו מתוך מגילה מדויקת ממשפחת נה"מ כגון מגי"ב, אך עד היום לא הוכחו קשרים הדוקים בין שתי מגילות אלה או בין שתי מגילות כלשהן שנמצאו בקומראן. באשר לסוגים אחרים של טקסטים, ייתכן שהמגילות הקרובות לתה"ש עתיקות יותר מן המגילות האחרות מבחינת תוכנן, אך לא בהכרח מבחינת תאריך כתיבתן. לבסוף, לא ברור עד כמה היו נפוצות המגילות שעברו עריכה תוכנית רחבה למדי מן הסוג של השומ' והמגילות הדומות לו.

מגילות שנמצאו באתרים אחרים במדבר יהודה


בתקופה שבה נתגלו בקומראן מגילות מקראיות נמצאו מגילות גם במקומות אחרים במדבר יהודה: בנחל מורבעאת, בנחל חבר, בנחל צאלים ועל המצדה (מתחת לרצפה של בית הכנסת), כמותם של טקסטים אלה קטנה בהרבה מזו של המגילות שנמצאו בקומראן, וגם אופיים שונה. בעוד שבמגילות קומראן משתקפת רבגוניות טקטסואלית, כמתואר לעיל, הרי שבכל המקומות שמחוץ לקומראן נמצאו אך ורק עותקים של המקרא השייכים ל'משפחת נה"מ'. אין בינתיים מידע מדויק על הרקע הכרונולוגי של טקסטים אלה, אך ברור כי הטקסטים שנמצאו בנחל מורבעאת, בנחל חבר ובנחל צאלים הם מאוחרים בדרך כלל מאלה שנמצאו בקומראן (זמנם עד לימי המרד של בר- כוכבא), בעוד שהמגילות שנמצאו במצדה נכתבו פחות או יותר בתקופה של מגילות קומראן, אם כי בחלק האחרון של תקופה זאת. מכאן יוצא, שלא הרקע הכרונולוגי הוא המפתח להבנת ההבדלים בין אופיים של הטקסטים מקומראן לבין הטקסטים שנמצאו במקומות האחרים, אלא הרקע החברתי. המגילות שנמצאו בקומראן הן אוסף של טקסטים שנכתבו במקומות שונים בארץ-ישראל, ומכאן גם ההבדלים הפנימיים בתוכנן. הטקסטים שנמצאו במדבר יהודה מחוץ לקומראן, לעומת זאת, משקפים מציאות חברתית שונה. אלה טקסטים שהיו בידי מאמינים קנאיים, וחזקה עליהם שהחזיקו בעותקים מדויקים ובעלי סמכות בגלל קשריהם עם מרכזי הסמכות בארץ, או במילים אחרות, בעותקים של נה"מ שבאו כנראה מחוגי המקדש.


לעותקים של המקרא, ממקומות שונים במדבר יהודה מחוץ לקומראן, נודעת חשיבות רבה להבנת התפתחותו של נוסח המקרא, אבל חשיבותם לפרשנות המקרא מוגבלת, שכן נוסחם זהה בדרך כלל לזה של כתבי-היד של נה"מ מימי הביניים, למעט הבדלים אחדים בחלוקה לפרשיות.


מוצאם של כלל הטקסטים שנמצאו במדבר יהודה


מאז שנמצאו המגילות הן נודעו בציבור בכינויים שונים, הקושרים אותן למקום גילוין או לאופיין המשוער: מגילות קומראן, מגילות ים המלח, המגילות הגנוזות ומגילות מדבר יהודה. הקישור עם קומראן עלול להטעות ואף גרם ללא מעט אי-הבנות, כשהחוקרים החלו לחפש במגילות רמזים לאמונות ולדעות של אנשי קומראן. היום ברור, שרק אחדות מבין המגילות הועתקו בידי אנשי הקבוצה (כנראה המגילות הכתובות בשיטה ה'קומראנית'), ולדעת מיעוט של חוקרים (בעיקר נ' גולב), אף לא היתה מגילה אחת שנכתבה במקום. אם יש ממש בדעות אלה, הרי שאין לראות במגילות שנמצאו בקומראן מגילות מקומיות אלא מגילות ארץ-ישראליות לכל דבר. במקרה כזה מקבלות המגילות משנה חשיבות, שכן הן מלמדות על המצב של נוסח המקרא ומסירתו בארץ-ישראל כולה.


לא ברור אם החדר בקומראן, שהחוקרים ייעדו לו את התפקיד של חדר סופרים (אתר 30 בקומראן), אכן שימש להעתקת ספרים, על אף שנמצאו בו שתי קסתות דיו ורהיט שהוא ספק שולחן (שולחן כתיבה?) ספק ספסל. אין גם אסמכתאות לתעשייה של הכנת מגילות בקומראן.


גם המגילות המקראיות שנמצאו באתרים אחרים במדבר יהודה נכתבו כנראה במקומות שונים בארץ-ישראל.


חשיבות המגילות לחקר המקרא


המגילות המקראיות מקומראן תורמות תרומה משמעותית לחקר המקרא על ענפיו השונים. תרומתן העיקרית היא בתחום הנוסח והלשון, אבל נודעת להן חשיבות גם לפרשנות המקרא ולביקורת הספרותית שלו.


א. לפרש את המקרא עלינו לעיין בכל העדים של נוסח מקרא, ולברור מבין כלל הגירסאות את הגירסה הנראית לנו טובה ביותר בהקשר. עתה נפתח לפנינו אוצר בלום של ירסאות חדשות, שעוזר לנו במקרים רבים להגיע ביתר קלות גירסה הנראית מועדפת. הדברים אמורים לגבי כל ספרי מקרא, ובמיוחד לגבי ספר שמואל, שהשוואתו עם מגילות ומראן (במיוחד מגילת 4QSama), מניבה גירסאות חשובות לפעמים עדיפות על פני אלה שבנה"מ. למשל,


שמואל א א 24
נה"מ: ותעלהו עמה כאשר גמלתו בפרים שלשה
4QSama: אותו שילה כאשר [ ? בפר בן] בקר משלש
במקום 'בפרים שלושה' גורסת המגילה ' ]בקר משלש' (השווה תה"ש: פר משלש). לשלושת הפרים של נה"מ אין מקום בהקשר, שבו נזכר בפסוק הבא פר אחד בלבד (25: 'וישחטו את הפר'). שים נא גם לב לסדר הבלתי רגיל של המילים בנה"מ. נראה שהנוסח המקורי הזכיר רק פר אחד ('בפרמשלש', בנוסח שבו טרם היו רווחים בין המילים), וגירסה זאת השתבשה בנה"מ, תוך כדי חלוקה בלתי נכונה של המילים ובתוספת אמות קריאה, ל'בפרים שלשה'.


ישעיה מה 2
נה"מ: אני לפניך אלך והדורים אישר (קרי. אושר כתיב)
מגי"א: אני לפניכה אלך והררים יאושר
נה"מ נראה תקין לכאורה לאור השימוש במטבע הלשון 'ליישר הדורים' המצוי בעברית החדשה. ברם, הצירוף המקראי מוקשה ואולי אף מוטעה, שכן אין ל'הדורים' מקבילה מתאימה בשפה העברית ובשפות הקרובות. הגירסה 'הררים', המשתקפת גם בתה"ש, הולמת היטב את ההקשר, שבו מדובר על פעולות על טבעיות שהאל מסוגל לבצע ('דלתות נחושה אשבר ובריחי ברזל אגדע'), והשווה גם ישעיה מ 4-3. מסתבר אפוא, שיש לגרוס 'הררים', על פי מגי"א ותה"ש, במקום 'הדורים' של נה"מ (חילוף האותיות הדומות ד/ר והוספת וי"ו כאם קריאה), גירסת נה"מ, על כן, ועמה מטבע הלשון 'ליישר הדורים', בטעות יסודם.


ב. התגליות מספקות מידע מפורט על המראה החיצוני של המגילה ועל כל ההיבטים החיצוניים של מלאכת הכתיבה. כל הטקסטים המקראיים שנמצאו במדבר יהודה נכתבו על גבי מגילות, ובעקבות בדיקתן התרחבו עתה מאוד ידיעותינו על צורת הכתיבה. נצטבר מידע רב על נושאים שונים: היקף המגילות; הממדים של היריעות ושל הטורים; הרווחים בין הטורים; שרטוט שורות; 'תליית' האותיות מתחת לשיטין; צורות שונות של כתב-יד של סופרים; מידת הדיוק שבהעתקה; כמות השגיאות, מהותן ושיטות שונות לתיקונן; צורת האותיות והדמיון בין האותיות (כולל חיבורי אותיות); הוספת אותיות ומילים בין השיטין ובשוליים; שיטות לחלוקת משנה של הטקסט (חלוקה לפרשיות); סימני סופרים, ועוד.


כל הנושאים הללו חשובים בפני עצמם, שכן הם מראים לנו כיצד נכתב נוסח המקרא ונמסר במאות האחרונות שלפנה"ס. הם גם מלמדים אותנו על מקורן של תכונות רבות של נה"מ (אותיות מנוקדות, חלוקה לפרשיות, אותיות מיוחדות, נונין הפוכות, ועוד), שהוא ענף של נוסח המקרא שהפך למרכזי ביהדות. פרטים אלה גם מסבירים את הרקע לתופעות טקסטואליות רבות שהתרחשו תוך כדי העתקת נה"מ והנוסחים האחרים. לדוגמה, עיון בצורת האותיות מגלה את הדמיון בין אותיות שקל להחליפן בטעות. במגילת המזמורים ממערה 11, למשל, כמעט ואין הבדל בין יו"ד לוי"ו. כמו כן היו האותיות כ/ב/מ דומות מאוד. אף חיבורי אותיות היו מקור לשגיאות: חיבורי האותיות עי/עו/עז היו פחות או יותר זהים מבחינת צורתם, וכולם היו דומים לאות שי"ן. מכאן נובע, למשל, החילוף הבא בנה"מ:


נחמיה יא 11: שריה בן חלקיה בן משלם
דברי הימים א ט 11: ועזריה בן חלקיה בן משלם


השוואת המגילות גם מבליטה את ההבדלים בחלוקה לפרשיות, המשקפת הבדלים בתפיסה הפרשנית. (דוגמאות נוספות הובאו אצל טוב*, תש"ן, 169-168.)


ג. המגילות העבריות מקומראן עוזרות לנו להבין בצורה טובה יותר את מהותם של שני מקורות חשובים, שהיו ידועים לפני גילוי המגילות, תה"ש והשומ'. במשך דורות רבים נהגו לשחזר גירסאות עבריות מתוך תה"ש תוך כדי תרגום חוזר של היוונית לעברית בעזרת כללי שחזור מסוימים. עתה, כשהתברר כי פעמים רבות תואמים שחזורים אלה להפליא גירסאות המצויות במגילות (במיוחד בספרי שמואל וירמיה) ניתן יתר אמון בתהליך השחזור.


כמו כן, רק כעת הובנה בצורה טובה יותר מהותו של השומ'. הוברר ללא צל של ספק, שנוסח זה בעיקרו אינו שומרוני ואף לא כיתתי אלא נוסח שהיה קיים עוד לפני שהשומרונים הכניסו בו את השינויים שלהם.


ד. באופן בלתי צפוי נמצאו במגילות גירסאות בודדות ואף קטעים שלמים, הנבדלים מיתר עדי הנוסח, והם מחזירים אותנו לשלב שקדם לתקופה של מסירת הנוסח של ספרי המקרא, הוא השלב שבו נוצרו ספרים אלה כיצירות ספרותיות. לתקופה קדומה זאת נראה לנו לשייך את ההבדלים הגדולים, שנזכרו לעיל, במגילות 4QJoha, 4QJerb,d, 4QSama, 4QJudga.


ה. הרבגוניות של מגילות המקרא שנמצאו בקומראן מראה כי במאות האחרונות שלפנה"ס היו בנמצא בארץ-ישראל עותקים רבים ושונים של המקרא. ייתכן כי הממצא מקומראן אינו משקף את הפרופורציות בין סוגי הטקסטים שהיו רווחים בארץ-ישראל, אבל בקווים כלליים משקף כנראה האוסף מקומראן את המצב בארץ-ישראל כולה. נה"מ כפי שהוא ידוע היום, וכפי שהיה בנמצא כבר בין מגילות קומראן, משקף רק אחד מענפי הנוסח של המקרא ויש להתייחס אליו בהתאם. פירוש נכון של המקרא צריך להתחשב בכל הטקסטים ובכל ענפי הנוסח.


ביבליוגרפיה


ר' ויס, 'המקרא בקומראן', בתוך: משוט במקרא, ירושלים תשל"ז, 316-221

ע' טוב, ביקורת נוסח המקרא: פרקי מבוא, ירושלים תש"ן הנ"ל, 'הטקסטים המקראיים שנמצאו במדבר-יהודה ותרומתם לביקורת נוסח המקרא', בתוך: מגילות מדבר יהודה: ארבעים שנות מחקר (ערכו מ' ברושי ואחרים), ירושלים תשנ"ב, 98-63

הנ"ל, 'אסכולת הסופרים של קומראן', עיוני מקרא ופרשנות, ג, ספר הזכרון למשה גושן-גוטשטיין (ערכו מ' בר-אשר ואחרים), רמת גן תשנ"ג, 154-135

הנ"ל, 'מגילות קומראן לאור המחקר החדש', מדעי היהדות 34 (תשנ"ד), 67-37

ש' טלמון, 'תנ"ך, נוסח', אנציקלופדיה מקראית, ח, ירושלים תשמ"ב, 641-620

י' קוטשר, הלשון והרקע הלשוני של מגילת ישעיהו השלמה ממגילות ים המלח, ירושלים תשי"ט

רשימת הקיצורים


א. כללי


השומ' הנוסח השומרוני של התורה
מגי"א מגילת ישעיהו א = מגילת ישעיהו השלמה (1Qisaa)
מגי"ב מגילת ישעיהו ב (1QIsab)
נהיימ נוסח המסורה
נוייק נוסח קומראן
תה"ש תרגום השבעים


ב. סימון המגילות מקומראן


הסימון הלועזי כולל את הפרטים הבאים (משמאל לימין): מספר המערה שבה נמצאת המגילה ( ו- 11); Q = קימראן; קיצור של שם החיבור; מספר העותק. אם נמצא יותר מעותק אחד של אותו חיבור מסמנים אותו באות מן האלפבית האנגלי, לפי סדר גילוי המגילות. למשל,4Qdeutq פירושו טקסט מספר 17 (q היא האות ה- 17 באלפבית) של מגילת ספר דברים שנמצא במערה 4 בקומראן (דוגמה לסימון מגילה מקראית), ו- 4QTest פירושו מגילת 'העדויות' (Testimonia) ממערה 4 בקומראן (דוגמה לסימון מגילה לא מקראית). לפרטים מלאים על המגילות וסימוניהן ראה J.Fitzmyer, The Dead Sea Scrolls: Major Publications and Tools for Study, Atlanta 1990; E. Tov (ed.) with the collaboration of S. J. Pfann, Companion Volume to the Dead Sea Scrolls Edition, Leiden, 1995


ג. כתבי-עת וסדרות


DJD – Discoveries in the Judaen Desert
HSS – Harvard Semitic Studies
HTR – Harvard Theological Review
RQ – Revue de Qumran
ZAW – Zeitschrift für die Alttestamentliche Wissenschaft


כוכבון (*) אחרי שם של חוקר, הנזכר במאמר, מציין שהפרטים הביבליוגרפיים המלאים רשומים בביבליוגרפיה שבסוף המאמר.



ביבליוגרפיה:

כותר: המגילות המקראיות ממדבר יהודה
מחבר: טוב, עמנואל
שם ספר: על מגילת ספר : מאמרים על מגילות מדבר יהודה
עורכת הספר: מזור, לאה
תאריך: 1997
הוצאה לאור : י"ל מאגנס
הערות: 1. הרצאות על מגילות מדבר יהודה, האונ' העברית בירושלים, המכון למדעי היהדות. כסלו-טבת, תשנ''ו

האיסיים ריפאו ע''י צמחי מרפא ועפ''י תורת משה והאמונה היהודית!

"ורפא ירפא" מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות(ברכות ס').
איסיים מלשון רפואה-אסיא דמגן במגן-מגן שוה. אסיא רחיקא עינא עיוורא (בבא קמא פה.)-כשם שהעץ אם אינו נזבל ונתנכש ונחרש אינו עולה, ואם עלה ולא שתה מים אינו חי והוא מת, כך הגוף- הוא העץ, הזבל-הוא הסם, איש אדמה הוא הרופא (מדר' שמואל,ד,מד' תמורה ב).
הפקד ביד הרופא נפשך, כי לכך נברא, וה' חלק לו מחכמתו. ואל תשלחנו עד שתתרפא,(בן סירא לח) יש לציין שהכוונה לרופא ההגון והמלומד הענו והצנוע הישר והנדבן. שלהלן מעלותיו ותכונותיו על פי ליקוטי אמרים: א)הרופא יהיה ירא שמים. ב)לבוש בבגדים נאים וצנועים. ג)לא ירבה דברים ושיחה לבטלה. ד)לא יהיה הרופא כילי וקמצן. ה)לא יקפיד על שכרו. ו)לא תהיה בו קנאה. ז)לא יהיה גאה וגס רוח. ח)לא יהיה קשה עורף בדעתו נגד רבים וגדולים ממנו. ט)יודה טעותו אם טעה. י)יקבל חכמה מגדול ממנו בשמחה ובטוב לב. יא)יהיה מזוג ברוח טוב. יב)
יהיה חכם ונבון בטבעו. יג)הרופא יישר לו הענין תדיר. יד)יזהר מאוד ברפואות לתינוקות.טו).ילמד הרופא ידיעת אברים וחלקי בנין הגוף. טז)ילמד כירוגיה. יז)ילמד סגולות והרכבת הרפואות.(אוצר החיים ליעקוב צהלון על סמך העיקרים של זכותא לוזיטנוס).
דע כי הרפואה חכמה הכרחית לאדם מאד בכל זמן ובכל מקום, לא בעת החולי בלבד, אלא אפילו בזמן הבריאות.(הרמב"ם).
בעניין רפואה: כותב יוסף בן מתיתיהו: "הם שוקדים על ספרי הקדמונים ובוחרים מתוכם בייחוד את מה שמועיל לנפש ולגוף. מתוך הכתבים הלו הם חוקרים את שורשי המרפא ותכונות האבנים".
בידי האיסיים הייה קרוב לוודאי את ספר הרפואות שמסר, כביכול, נוח לשם, בנו. על"ספר נוח" כזה למדים מספר היובלים ששרידיו העבריים נמצאו במערות קומראן. מסופר שם שאחד המלאכים לימד את נוח את כל רפואות התחלואים, כדי שזה ירפא אותם באצעות צמחי הארץ. "ויכתוב נוח את הכל אשר לימדוהו בספר ככל מיני רפואות… "
את הרפואות לימד רפאל המרפא.
האיסיים נהגו לרפא באמצעות סמיכת ידיים: במגילה החיצונית לבראשית מבקש פרעה מאברהם שיתפלל בעדו ו"יסמוך עליו את ידיו" בכדי לרפא אותו מהנגעים הגדולים שפגעו בו בגלל פרשת שרי – אשת אברהם.

האיסיים ידעו את סוד -האבנים והעצים ואיתם ריפאו..!

האיסיים ידעו את סוד -האבנים והעצים ואיתם ריפאו..! האיסיים

ציטוטים מיוסף בן מתיתיהו (אחד מהמקורות העיקריים על האיסיים):

א..."וארץ ארכילאוס נהפכה לאפרכיה ( נציבות רומאית) ואליה נשלח נציב ממעמד הרוכבים ושמו קופוניוס, ובידו הפקיד הקיסר את כל השלטון, וגם נתן לו לדון דיני נפשות. ובימיו הסית איש אחד מהגליל ושמו יהודה את בני ארצו למרד (ברומאים) , באומרו כי חרפה תהיה להם , אם יטו את שכמם לסבול וישלמו מס לרומאים, ומלבד מלכות השמים יישאו עליהם גם על בשר ודם, והחכם הזה יסד לו כת מיוחדה, שלא דמתה ליתר הכתות (של היהודים).
ב. כי שלושה מיני חכמי הדת (פילוסופים) נמצאו בקרב היהודים. על האחד נמנים הפרושים, ועל השני – הצדוקים, ועל השלישי – אלה הנקובים בשם איסיים, והם נוהגים חסידות. האיסיים הם יהודים מלידה, אולם הם עולים על יתר היהודים באהבתם איש את רעהו. הם מתנזרים מתענוגי הבשר, בראותם בהם רעה, ולמעלה טובה נחשב בעיניהם למשול ברוחם ולכבוש את יצרם. גם חיי הנשואים נמאסים בעיניהם, אולם הם אוספים אליהם בני אנשים זרים בעודם רכים בשנים ונוחים לשמוע בלמודים, ומקרבים אותם באהבת אבות וחורתים על לוח לבם את חוקיהם. אמנם אין הם רוצים בזה להעביר את נשואי האישה ואת נחלת האלוהים הקשורה בהם, אולם הם גודרים עליהם מפריצות הנשים , בהאמינם כי אף אחת מן הנשים אינה שומרת אמונתה לבעלה האחד.
ג.הם מואסים בחיי עושר, ונפלא הוא שתוף הרכוש אצלם, עד כי לא נמצא בקרבם איש מופלג בנכסים. כי חוק הוא להם אשר כל הנלווה על חבורתם (שיטתם ) יפקיר את רכושו לכל החבורה (המסדר), ולא נמצאה בהם חרפת העני, ולא גאות העשר, כי נכסי כל היחידים התערבו יחד ורכוש אחד לכולם, כאלו היו אחים מבטן. הם חושבים, כי השמן מטמא את הגוף, וכאשר נמשח אחד מהם בשמן בלי רצונו, מוטל עליו למרק את בשרו. כי יפים בעיניהם מכל העור אשר לא רכך והבגדים הלבנים. והפקידים על רכושם נבחרים בידי כל חבריהם וכן גם הממונים על כל דבר נבחרים על דעת כלם, וכל אחד בלי הבדל מחויב לדאוג לצורכי חבריו.
ד. לא עיר אחת היא נחלת האיסיים, כי בכל עיר ועיר יושבים רבים מהם. ולאנשי חבורתם הבאים ממקום אחר הם מוציאים את כל רכושם לשלוט בו כאלו היה שלהם, ואלה האורחים מתהלכים כרעים ומידעים בבתי חבריהם, אשר לא ראו את פניהם עד היום ההוא. ועל כן אינם לוקחים אתם דבר בצאתם למסעיהם, מלבד כלי הנשק כנגד השודדים. ובכל עיר נמצא משגיח אחד מבני החבורה אשר נבחר לנהל את האורחים בבגדים ובלחם. בענוות הילוכם (במלבושם) ובמראה גופם הם דומים לילדים אשר מורא רבם שרוי עליהם, אינם לובשים בגדים ולא סנדלים חדשים בטרם נקרעו הישנים או בלו מרב זמן, אינם קונים דבר איש מעמיתו ואינם מוכרים דבר אחד לשני, וכל אחד נותן לחברו משלו את הדבר הדרוש לחפצו ולוקח ממנו את הדבר אשר יש לו ערך בו. וגם בלי שכר אין האחד מונע את חברו לקחת ממנו את הדבר אשר רצה בו.
ה.בדרך מיוחדת הם עובדים את אלוהים: לפני עלות השמש אינם מוציאים מפיהם דבר חל והם פונים אליו (אל השמש) בתפילות אשר קבלו מאבותיהם, כאלו הם מחלים את פניו לעלות. ואחרי הדבר (עלות השמש) הפקידים שולחים אותם איש איש אל המלאכה, אשר הוא יודע אותה (רגיל בה) והם עושים את מלאכתם בלי הרף עד חמש שעות ביום, ואחרי זאת הם מתאספים אל מקום אחד וחוגרים אזור בד ורוחצים את בשרם במים קרים ואחרי טהרתם הם פונים כולם למדור מיוחד, ששמה אינם נותנים לבוא לאיש זר, אשר לא מחברתם, והם הולכים בטהרה כהולך למקום קדוש ובאים אל מקום הסעודה הזה. ובבואם שמה, הם יושבים במנוחה והאופה עובר עליהם ומניח לפני כל איש את לחמו בסדר והמבשל מגיש לכל אחד קערה עם תבשיל אחד. והכהן מתפלל לפני אכלם, וקדם התפלה אסור עליהם לטעום דבר. ואחרי כלותם את הארחה קורא הכהן תפלה שנית. ככה הם פותחים וגומרים את סעדתם בתפלה לאלוהים המכלכל חיים. ואחרי זאת הם פושטים את בגדי הקדש ושבים לעשות את מלאכתם עד כרב. וגם בסעודת הערב הם עושים כן. ובבוא אליהם אורחים (מבני חבורתם) הם סועדים אתם יחד. ואין קול וצוחה מחלל את הדממה בבית (בעת אכלם) וכל איש נותן לחברו לדבר בסדר, ובעיני העומדים מחוץ נחשבה הדממה אשר בבית לסוד כמוס. סבת השתיקה היא, כי אין המסבים שותים יין לעולם והם מודדים את מאכלם ומשתם רק די שבעם.
ו. האיסיים אינם עושים דבר מבלי אשר יצוו עליהם פקידיהם, מלבד שני דברים, אשל להם הרשות לעשותם על דעת עצמם, והם מעשי העזרה ומעשי הצדקה. הרשות נתונה להם להפיק עזרה לכל שואל די מחסורו וגם לפלס לחם לרעבים ככל אות נפשם. אולם אסור להם להעניק לקרוביהם מבלי שאל את פי העומדים בראשם. והם אינם כועסים, רק כאשר נאה להם בצדק, וכובשים את רוחם ושוקדים לנצור אמונים ולהקים שלום (בין איש לחברו). וכל דבר אשר יצא מפיהם חמור בעיניהם מדבר שבועה, והם גדרו עליהם לבלי השבע, בחשבם כי הדבר הזה (שבועת אמת) קשה יותר משבועת שקר. והם אומרים, כי כבר נחתם דין האדם , אשר לא יאמנו דבריו בלתי אם בנשאו את שם אלוהים. והם שוקדים בכל כחם ללמד את ספרי הראשונים ויותר מכולם את הספרים אשר נמצאה בהם תועלת לנשמתם ולגופם. ומהם הם חוקרים ודורשים את תכונות שרשי הצמחים המעלים ארוכה ואת כוחות האבנים להסיר כל מחלה.
ז. וכי ירצה איש להיספח על חבורתם, לא יוכל להיכנס מיד, כי הם נוטלים עליו להישאר מחוץ שנה אחת וללכת בדרכיהם, ולדבר הזה הם נותנים לו גרזן (מעדר) קטן ואת האזור, אשר בא זכרו למעלה, ובגד לבן. ואחרי אשר עמד האיש בניסיון כל העת והראה לדעת, כי הוא מושל ברוחו, והא מוסיף לקרוב אל מנהגי חייהם ולוקח חלק בטבילותיהם במי טהרה, אולם טרם נתנה לו רשות לצאת ולבוא ביניהם ולהיות כאחד מהם, כי אחרי הראותו את כוחו לכבוש את יצרו הם בוחנים את מידותיו עוד שתי שנים, ורק כאשר הוכיח, כי הוא ראוי לדבר הזה, הוא מקבל רשות לבוא בסודם, וטרם יגע בלחם החבורה הוא מוסר לפניהם שבועה נוראה, ראשונה , כי יעבוד את האלוהים בצדקה, והשנית, כי ישמור משפט ומישרים לבני האדם, ולא יעשה רעה לחברו על דעת עצמו וגם לא במצות אחרים, וישנא תמיד את הרשעים ויריב את ריב הצדיקים, וינצור אמונים לכל אדם ומה גם לשליטים, כי מבלי רצון האלוהים לא תיכון הממשלה בידי אדם, וכי בהגיעו לשררה לא ירום לבבו במשרתו ולא ייבדל מנתיניו בבגדים יקרים ולא בעדי תפארה ויאהב את האמת בכל עת ויחרף את דוברי השקר על פניהם, וישמור את ידיו מגזל ואת טוהרת נשמתו מכסף נמאס, ולא יסתיר דבר מאחיו בני חבורתו ולא יגלה את סודותיהם לזרים, ואף אם יענה עד מות. ומלבד זאת נשבע האיש, כי במסרו את דברי תורתם לא ישנה מן הלשון אשר קבל בעצמו, וימנע מן השד, וישמור מאד על ספרי חבורתם ועל שמות המלאכים, בדברי השבועה האלה האיסיים מזהירים את כל הנלווים אל חבורתם.
ח.ואת האנשים שנתפשו על עונות חמורים, הם מגרשים מקרב חבורתם. ויש אשר ימות המגרש הזה ברעה וביגון, כי הוא אסור בכבלי נדריו וחוקיו ולא יוכל לנגע בלחם זרים, ועליו לאכול את צמח השדה, עד אשר יכלה בשרו ברעב ויוגן. על כן רחמו (האיסיים) על רבים מאלה ואספום אליהם כל עוד נפשם בם, באומרם כי חבלי המות כפרו על עונותיהם.
ט.בדיניהם הם חוקרים היטב ושופטים בצדק, ולא ישבו למשפט כאשר ימעט מספרה ממאה איש. ואת גזר דינם אין להשיב, ואחרי האלהים הם מכבדים מאד את שם המחוקק, ולאיש המחרף אותו הם עושים משפט מות. ולמדה טובה נחשב בעיניהם למלא את מצות הזקנים והגדולים בשנים. ובהיאסף עשרה אנשים מהם אין האחד פותח את פיו בלי רצון התשעה. והם נזהרים לבל יירקו במעמד אדם ולא לצד ימין, ובימי השבתות הם מחמירים באסור מלאכה מכל היהודים. ולא די להם שהם מכינים את המאכלים לעצמם מערב שבת, לבל יבעירו אש ביום (הקדוש) ההוא, כי אינם נועזים להעתיק כלי ממקומו ולצאת חוץ (להפנות לצורכיהם) . וביתר הימים הם חופרים במעדר (ביתד) – וזה הוא הגרזן הקטן אשר הם נותנים לחבריהם החדשים – חור עמק רגל באדמה ומכסים אותו במעילם לבל יכלימו את אור האלוהים, ועושים את צרכיהם, ואחרי כן הם מושכים את העפר התחוח לכסות את החור, ולמעשה הזה הם בוחרים להם מקומות שוממים, ואף כי הטלת הצואה היא צרך הטבע לאדם, הם חושבים כי היא מטמאה את הגוף ונוהגים לרחוץ אחריה את בשרם במים.
י.ולפי ימי נזרם הם מתחלקים לארבע מעלות. והחברים הצעירים נופלים במעלתם מהזקנים, עד כי בגעת אלה בהם יטבלו את בשרם, כאלו נטמאו במגע איש הנכרי. והם מאריכים ימים, ורבים מהם חיים מאה שנה ויותר. ורואה אני את שרש הדבר בדרכי חייהם הפשוטים ובסדריהם הנאים. והם בזים לכל צרה ומתגברים בעז רוחם על כל מכאוב, ויקר בעיניהם מות כבוד ותהילה מחיי עולם. המלחמה עם הרומאים חשפה את כוח נשמתם, אשר לא שב מפני כל. כי כאשר נדוש בשרם בגלגל ונמתחו כל אבריהם, כאשר נשרפו חיים או נשחקו עצמותיהם וכל כלי רצח עברו עליהם, ומעניהם נטלו עליהם לקלל את שם מחוקקם או לטמא את בשרם בדבר אשר לא יאכל, עמדו בניסיון ולא עשו אף אחת מאלה, גם לא התחננו אל מעניהם ולא שפכו דמעות לפניהם, רק נשאו את ייסוריהם באור עיניים ולעגו לאנשים אשר הקריבו אליהם את כלי המשחית ובשמחה השלימו את נשמותיהם לאלוהים, כי הוא ישיבן להם (לקץ הימין).
יא.והנה הם מאמינים באמונה שלמה, כי הגופות כלים, יען אשר אין חומרם מתקיים, אולם הנשמות תשארנה לנצח ומות לא ישלט בהם, יען כי צמחו מהאור העליון (איתר) ובלהטי הטבע נמשכו אל הגופות כמו אל בתי כלא, ואחרי עזבן את מוסרות הבשר כאלו הן נמלטות לחופשי מעבדות ארכה ומתנשאות בשמחה למרום. והם מכונים לדעה אחת עם בני ההלנים, בהראותם, כי הנפשות הטובות חיות מעבר לים אוקינוס, במקום אשר אין גשם ושלג והם שולטים בהן לרעה ורוח ים (זפירוס) רוח קרה משיבת נפש. (ומעין זה אמרו חזל – אבות ד כב: יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא) מנשבת שם תמיד מים האוקינוס ומשיבה נפש. ונחלת הנשמות הרעות היא קרן חשכה, מקום סער וסופה וייסורי נצח. ואני חושב, כי גם היונים חשבו כדבר הזה, כאשר נתנו לנחלה לגיבוריהם אשר קראו להם בשם הרואים (אדירים) והמתואים (חציי אלוהים בני אלוהים) את איי המאשרים, ואת הנשמות השפלות הושיבו בשאול (הדס), בנחלת הרשעים, הן כה יאמרו אחדים בשיחות מני קדם (מיתולוגיה) , כי שם נושאים את עוונם סיסיפוס וטנטלוס ואכסיון וטיטיאוס (ארבע גיבורים מהמיתולוגיה היוונית) ובזה הם רוצים להראות , לראשונה כי אין הנשמות כלות, ואחרי כן להורות את האדם לבחור בטוב ולמאוס ברע, כי הטובים עוד יתחזקו במעשי טובתם כל ימי חייהם, בקוותם לשכר אשר ימצאו אחרי מותם, והרעים יעצרו מלכת אחרי יצרם, כי גם אם ימלטו מעונש כל ימי חייהם, הנה נצפנו להם ייסורי נצחים אחרי מותם, וזאת היא גם דעת אלוהים (תיאולוגיה) , אשר האיסיים מלמדים בדברם על הנשמה, והיא קסם, אשר הם מצודדים בו את נפש האדם, ולא ימלט ממנו איש אשר טעם מפרי חוכמתם.
יב. ובקרבם נמצאים אנשים המתאמרים (המתיימרים) לדעת את העתידות מראש. כי מילדותם שקו ללמוד את ספרי הקדש וקנו להם דרכי קדשה שונים. וגם התבוננו בדברי הנביאים וכמעט לא שגו מעולם בנבואותיהם לעתיד.
יג.ויש עוד כת שניה לאיסיים , ואנשיה אינם שונים במנהגיהם ובחוקותיהם מיתר אחיהם, ורק במשפטם על הנשואים נבדלו מהם, בחשבם כי האנשים, אשר אינם נושאים נשים, פורקים מעליהם חלק גדול מן החיים – את נחלת אלהים. ועוד דבר גדול מזה: הן אם כל האנשים יחשבו זאת, יעבור זרע האדם מן העולם. אולם הם בודקים שלש שנים את הארוסות ואחרי הכירם על פי שלש טהרות, כי הן יכולות ללדת בנים, הם נושאים אותן לנשים. והם אינם נגשים אל נשיהם בעת הריונן, להראות, כי לא למלא את תאוותם לקחו נשים, רק למען החיות זרע על האדמה. והנשים רוחצות את בשרן בסדין (בחלוק), בעוד אשר הגברים שמים עליהם אזור, אלה הליכות הכת הזאת.
יד. ומשתי הכתות הנשארות הפרושים הם האנשים, אשר יצא להם שם חכמים יודעים לבאר את החוקים באר היטב, והם יצרו את הכת הראשונה (בין היהודים). הם אומרים, כי הכל תלוי בגזרה ובאלוהים, ורק מעשה הצדק (הטוב) והפכו (הרע) נמצא ברבי בידי האדם, אפס כי גם הגזרה מסיעת לו בכל דבר. והם אומרים כי כל הנשמות אינן כלות, אולם רק נשמות הטובים עוברות אל גוף שני (חדש), ונשמות הרשעים נדונות לייסורי עולם. והצדוקים, הם בני הכת השניה, כופרים בגזרה בכלל ואומרים, כי האלוהים הוא רחוק ממעשה הרע ואינו משגיח אליו. והם אומרים , כי נתן לאדם לבחור בטוב או ברע וכל איש פונה אל אחד משני אלה על דעת עצמו, והם כופרים גם בנצח (השארת) הנשמה וגם בעונש ובשכר העתידים בשאול. והפרושים אוהבים איש את רעהו ודורשים שלום לכל העם, והצדוקים קשים גם לאחיהם (בני חבורתם) ומקבלים את פני חבריהם בכעס, כאלו היו נכרים להם. אלה הדברים היו לי לספר על דבר החכמים (הפילוסופיים) בקרב היהודים.

בעניין רפואה: כותב יוסף בן מתיתיהו: "הם שוקדים על ספרי הקדמונים ובוחרים מתוכם בייחוד את מה שמועיל לנפש ולגוף. מתוך הכתבים הלו הם חוקרים את שורשי המרפא ותכונות האבנים".
בידי האיסיים הייה קרוב לוודאי את ספר הרפואות שמסר, כביכול, נוח לשם, בנו. על"ספר נוח" כזה למדים מספר היובלים ששרידיו העבריים נמצאו במערות קומראן. מסופר שם שאחד המלאכים לימד את נוח את כל רפואות התחלואים, כדי שזה ירפא אותם באצעות צמחי הארץ. "ויכתוב נוח את הכל אשר לימדוהו בספר ככל מיני רפואות… "
את הרפואות לימד רפאל המרפא.
האיסיים נהגו לרפא באמצעות סמיכת ידיים: במגילה החיצונית לבראשית מבקש פרעה מאברהם שיתפלל בעדו ו"יסמוך עליו את ידיו" בכדי לרפא אותו מהנגעים הגדולים שפגעו בו בגלל פרשת שרי – אשת אברהם.

הדבר הבולט לעיני בתיאוריו של יוסף בן מתיתיהו הוא פולחן השמש. לאיסיים היה גם לוח שנה שמבוסס על השמש: 12 חודשים של 30 יום, וכל שלושה חודשים הוספת יום נוסף, בניגוד ליהודים האחרים שהיה להם לוח שנה של ירח. האיסיים היו מחכים לזריחת השמש, וזה מזכיר את הכוהנים בספר יחזקאל העומדים גבם אל המקדש ומחכים לזריחת השמש.
דבר בולט נוסף הוא שהם ידעו את שמות המלאכים, היישויות הקשורות לאלמנטים של הטבע, הישויות האנרגטיות המושלות בעולם ושמהם נוצר העולם.

מקור נוסף המתייחס לאיסיים הוא פילון האלכסנדרוני:
בספרו על חרות הצדיק, פרקים יב,יג:
"מידת הצדק והיושר הכתה שורש גם בפלשתינה אשר בסוריה. בארץ זו יושב חלק רב מעם היהודים הגדול והעצום. מקצתם נקראים בשם איסיים ומספרם מגיע לארבעת אלפים ומעלה. דעתי אני כי שמם נגזר מלשון חסידות – והמילה היוונית יצאה מעורפלת במקצת- על שום שהם מעריצי אלהים באמת ובתמים, ותחת לזבוח זבחי קודש ישאפו לקדושת הלב והמחשבה.
המה קובעים דירתם ביחוד בכפרים ומתרחקים מן הערים בגלל מעשי העוון המיוחדים לשליטי העיר, ומתוך פחד פן תדבק גם בנפשם המחלה הממארת הקשה אשר לבני סביבתם, כדרך האויר הנשחת והנפסד. מהם עובדים את האדמה, ומהם עוסקים במלאכות שונות המרבות שלום בעולם, לטובת עצמם ולטובת כל הנלוים עליהם. האיסיים אינם צוברים כסף וזהב, אינם רוכשים אחוזות ארץ גדולות ואינם חומדים הכנסות מרובות, אלא שואפים לספק את צרכי חייהם ההכרחיים בלבד.
האיסיים הם כמעט היחידים בעולם אשר אין להם כל רכוש וקנין פרטי, לא מפני שתקצר ידם מלעשות חיל, אלא משום שהם עצמם בחרו בחייהם כאלה, ובצדק ייחשבו לעשירים גדולים, שכן ישישו על מידת הצניעות וההסתפקות כעל הון רב...
... לומדים הם בשקידה רבה את תורת המוסר, ובענין זה יהו להם לעינים חוקי אבותיהם, אשר יקטן כוח השכל האנושי מהשיגם, אם לא יערה עליו האלוהים רוח ממרום.
את החוקים האלה יורו בכל זמן ועידן וביחוד בשבתות. כי יום השבת קדוש הוא בעיניהם , ובו ישבתו מכל מלאכה אחרת, וייאספו למקומות הקדושים הנקראים בשם "בתי כנסיות" שם ישבו שורות שורות לפי גילם, זקנים לפני צעירים, ויקשיבו קשב רב מתוך דרך ארץ, כיאות. אחד מהם יוציא את הספרים ויקרא בהם, ואיש אחר, מבעלי התורה, יעמוד על ידו ויבאר את הענינים הסתומים, שהרי את מרבית התורה יפרשו בצורה פילוסופית, דרך משל, על יסוד שיטת דרוש ישנה נושנה.
האיסיים מתחנכים לאהבת אלוהים, לחסידות, ליושר, להנהלת ענייני הפרט והכלל, להבחנת הטוב והרע ושאינו לא טוב ולא רע, במה לבחור ובמה למאוס. שלושה הם העניינים אשר ישימו להם לקו ולמשקולת: אהבת אלוהים, אהבת המוסר, ואהבת הרע.
אשר לאהבתם את האלוהים הנה רבות ראיות נאמנות לדבר, והן: כל ימי חייהם ישמרו על הקדושה והטהרה בכל עת ובכל שעה, אינם נשבעים כלל ואינם מוציאים מפיהם דבר שקר, באלוהים יראו את מקור כל הטוב בלא ליחס לו כל רעה. אהבתם למוסר יוכיחו בזה שהם שונאים בצע ובורחים מפני הכבוד וחיי החמדה, כובשים את יצרם ושולטים בתאוותיהם. מלבד זאת יסתפקו במועט, יחיו חיי צניעות ופשטות ויתרחקו מן המותרות. הם מצטיינים במידת דררך ארץ ושיקול הדעת ובמעלות כיוצא בהן. מעלותיהם הנוגעות לאהבת הרע הן: חיבת הבריות, שוויון הזכויות, ועל כולן – שיתוף החיים.
ויאה ליחד על זה את הדיבור בקצרה. ראשית כל אין לאיש בית מיוחד רק לו, שאינו משותף לאחרים כולם, אלא הבית עומד פתוח לרווחה לדור בו בצוותא, הם וכל אנשי סיעתם הבאים ממקום אחר. אף אוצר אחד לכולם והוצאות משותפות. משותפות גם התלבושת והמאכלות, שכן הם עורכים סעודות משותפות. עולים הם על שאר בני אדם בהגשימם בפועל את הכלל של שיתוף הדירה, המאכל והמשתה. אכן זהו דבר בלתי שכיח, כי את הכסף אשר הם משחררים בעבודתם יום יום לא ישימו בכיסם, אלא יכניסוהו לאוצר החברה וכל מי שרוצה ליטול, יבוא ויטול ויפיק ממנו תועלת.
ושאינם יכולים להשתכר עקב מחלתם, אינם עזובים ומוזנחים , כי כסף מוכן לפניהם מאוצר החברה לשם ההוצאות הכרוכות במחלה, ובכסף זה ישתמשו ביד רחבה מתוך בטחה גמורה. האיסיים מהדרים פני זקנים ודואגים להם, וכבנים נאמנים להוריהם יכלכלו שיבתם בעצה ובתושיה, בנפש חפצה וביד נדיבה."
הדבר הבולט לעיני הוא שהאיסיים שואפים לקדושת הלב והמחשבה...

מקור נוסף לגבי האיסיים הוא פליניוס הרומאי:
"בצדו המערבי של ים המלח, מחוץ לתחום האדים המזיקים שעל החוף, מתגוררת העדה הבודדת של האיסיים, המופלאה מכל הכתות שבעולם, שכן אין בה נשים, אנשיה מוותרים על תאוות מין ועל הכסף ומסתופפים בצל הדקלים. מספרם אינו פוחת והולך, כי מדי יום ביומו מצטרפים אליהם אנשים רבים לסגל לעצמם את מנהגיהם, וכך במשך אלפי דורות ממשיכה העדה את קיומה לנצח, אף על פי- לא ייאמן כי יסופר – שאין חבריה נולדים בקרבה. עייפותם של אחרים מן החיים היא, אפוא, יתרונם.
מתחת למקום שבתם היתה בעבר העיר עין גדי שרק ירושלים עלתה עליה בפוריות אדמתה ובוסתני דקליה, אך עתה אין גם היא, כירושלים, אלא ערימת אפר. אחריה נמצאת מצדה, מצודת סלע, אף היא בקרבת ים המלח."

המגילות באזור ים המלח נגלו כבר לדורות קודמים:
אוריגנוס – אחד מאבות הכנסיה כותב שמצא נוסח של כתבי הקודש, ספר תהילים, בתוך כד חרס ליד יריחו.
הפטריארך של סלבקיה כותב בשנת 800: "שמעתי מפי כמה יהודים מהימנים, שבאותה שעה עברו ונתקבלו לחיק הדת הנוצרית - שלפני עשר שנים בקירוב נתגלו מספר ספרים בתוך מבנה חצוב בסלע ליד יריחו..."
אחד הספרים שכנראה התגלה באותה תקופה הוא הספר "ברית דמשק" המופיע בגניזה בקהיר.
במגילות נתגלו ספרים של התנך והתורה, "פשרים" של ספרים שונים, למשל פשר ספר חבקוק.
הפשרים בספר חבקוק מדברים על כוח חדש שעולה במציאות - הכתיים, שהם כנראה הרומאים, והם יכבשו את הארץ. הפשר מדבר על מורה הצדק שתכונתו העיקרית היא היכולת להתנבא ולפרש את דברי התורה.
בפשר נחום מדובר על תליית מורה הצדק בצורה הדומה לצליבת ישו
ספרים בעלי אופי אחר הם הספרים: "סרך היחד" ו"ברית דמשק" , שהם כעין תקנון חיים של הכת והחוקים שלה.

תקנון האיסיים לפי סרך היחד:
כל הנכנסים לברית הם בני אור, מתחייבים : "לאהוב כול בני אור איש כגורלו בעצת אל, ולשנוא כול בני חושך איש כאשמתו בנקמת אל"
מי שנכנס לברית מתבקש לתרום כל מה שיש לו: "וכול הנדבים לאמתו יביאו כול דעתם וכוחם והונם ביחד אל" . סדר החשיבות הוא דעת, כוח, והון, מן הקבוע ביותר אל העראי ביותר.
אנשי הכת חייבים: "ולוא לקדם עתיהם ולוא להתאחר מכול מועדיהם ולוא לסור מחוקי אמתו ימין ושמאול".
הנכנסים בברית עוברים טקס: "וכול הבאים בסרך היחד יעבורו בברית לפני אל לעשות ככול אשר צוה ולוא לשוב מאחרו מכול פחד ואימה ומצרף נהיים בממשלת בליעל." " ובעוברה בברית יהיו הכוהנים והלוים מברכים את אל ישועות ואת כול מעשי אמתו וכול העוברים בברית אומרים אחריהם: אמן, אמן.".
"והכוהנים מברכים את כול אנשי גורל אל ההולכים תמים בכול דרכיו ואומרים: יברככה בכול טוב וישמורכה מכול רע ויאר לבכה בשכל חיים וחונכה בדעת עולמים וישא פני חסדיו לכה לשלום עולמים."
"והלויים מקללים את כול אנשי גורל בליעל וענו ואמרו: ארור אתה בכול מעשי רשע אשמתכה: יתנכה אל זועה ביד כול נוקמי נקם ויפקוד אחריכה כלה ביד כול משלמי גמולים. ארור אתה לאין רחמים – כחושך מעשיכה. וזעום אתה באפלת אש עולמים – לא יחונכה אל בקוראכה ולוא יסלח לכפר עווניך. ישא פני אפו לנקמתכה ולוא יהיה לכה שלום בפי כול אוחזי אבות. וכול העוברים בברית אומרים אחר המברכים והמקללים: אמן. אמן."
"הכוהנים יעבורו אחריהם וכול העם יעבורו בשלישית, בסרך זה אחר זה לאלפים ומאות וחמשים ועשרות, לדעת כול איש ישראל איש בית מעמדו ביחד אל לעצת עולמים. ולוא ישפול איש מבית מעמדו ולוא ירום ממקום גורלו, כיא הכול יהיו ביחד אמת וענות טוב ואהבת חסד ומחשבת צדק."
לבני הכת תפישת עולם דואליסטית:
"מאל הדעות כול הווה ונהייה ולפני היותם הכין כול מחשבתם , ובהיותם לתעודותם כמחשבת כבודו, ומלאו פעולתם ואין להשנות בידו משפטי כול, והואה יכלכלם בכול חפציהם. והואה ברא אנוש לממשלת תבל, וישם לו שתי רוחות להתהלך בם עד מועד פקודתו: הנה רוחות האמת והעול, במעין אור תולדות האמת וממקור חושך – תולדות העול."
בראש בני אור עומד מלאך האור הוא מיכאל, ובראש כל בני חושך עומד מלאך החושך הוא בליעל.
"ביד שר אורים ממשלת כול בני צדק – בדרכי אור יתהלכו. וביד מלאך חושך כול ממשלת בני עול – ובדרכי חושך יתהלכו. ובמלאך חושך תעות כול בני צדק וכול חטאתם ועוונותם ואשמתם ופשעי מעשיהם בממשלתו לפי רזי אל עד קצו, וכול נגיעיהם ומועדי צרותם הממשלת אשמתו, וכול רוחי גורלו להכשיל בני אור. ואל ישראל ומלאך אמתו עזר לכול בני אור." "והוא ברא רוחות אור וחושך ועליהון יסד כול מעשה ועל דרכיהן כול עבודה ועל דרכיהן כול עבודה. אחת אהב לכול עדי עולמים ובכול עלילותיה ירצה לעד. אחת תעב סודה וכול דרכיה שנא לנצח."
חיבור קדום בשם "שתי דרכים" מופיע בתוך חיבור נוצרי חיצוני קדום הנקרא "דידכי":
"שתי דרכים יש בתבל, זו של אור וחיים וזו של חושך ומוות, ובהן נקבעו שני מלאכים, אחד של צדק ואחד של עוול, והפרש גדול יש בין שתי הדריכם הללו" (א,א)
אל דרך האור מתלווים דברי מוסר מאלפים, ואילו דרך החושך כולת בעיקר רשימה של חטאים. עצתו של המחבר היא, כמובן, שעל האדם לבחור בדרך החיים ולהיזהר מחטא.
חיבור זה שואב מתורתם של האיסיים.
סרך היחד 3, 17-21
והוא ברא אנוש לממשלת תבל
וישם לו שתי רוחות להתהלך בם…
הנה רוחות האמת והעול…
ביד שר אורים ממשלת כול בני צדק,
בדרכי אור יתהלכו
וביד מלאך חושך כל ממשלת
בני עול ובדרכי חושך יתהלכו
הקונפליקט בין הטוב ורע יגיע לידי תיקונו, סיכומו, באחרית הימים:
"ואל ברזי שכלו ובחכמת כבודו נתן קץ להיות עולה, ובמועד פקודה ישמידנה לעד, ואז תצא לנצח אמת תבל כיא התגוללה בדרכי רשע ובממשלת עולה, עד מועד משפטו נחרצה. ואז יברר אל באמתו כול מעשי גבר וזקק לו מבני גוף איש להתם כול רוח עולה מתכמי(החלקים הפנימיים של הגוף) בשרו, ולטהרו ברוח קודש מכול עלילות רשעה, ויז עליו רוח אמת כמי נדה."

סרך היחד מכיל גם את התקנון שלפיו ניהלו את חיי הכת. התקנון:
וזה הסרך לאנשי היחד המתנדבים לשוב מכול רע ולהחזיק בכול אשר צוה לרצונו, להבדל מעדת אנשי העול – להיות ליחד בתורה ובהון. וכתבום בסרך, איש לפני רעהו לפי שכלו מעשיו. להישמע הכול איש לרעהו, הקטן לגדול. ולהיות פוקדם את רוחם ומעשיהם שנה בשנה להעלות איש לפי שכלו ותום דרכו ולאחרו כנעויתו. ויחד יואכלו יחד יברכו יחד יועצו. והיה כיא יערוכו השולחן לאכול או התירוש לשתות, הכוהן ישלח ידו לרשונה להברך בראשית הלחם או התירוש לשתות...
...זה הסרך למושב ההרבים, איש בתכונו (כלומר בהתאם לנקבע) הכוהנים ישבו לרשונה, והזקנים בשנית ושאר כול העם ישבו איש בתכונו, וכן ישאלו למשפט ולכול עצה, ודבר אשר יהיה לרבים להשיב איש את מדעו לעצת היחד. אל ידבר איש בתוך דברי רעהו טרם יכלה אחיהו לדבר, וגם אל ידבר לפני תכונו הכתוב לפניו, האיש הנשאל ידבר בתורו. ... ובמושב הרבים אל ידבר איש כול דבר אשר לא לחפץ הרבים.... ואמר: יש אתי דבר לדבר לרבים. אם יומרו לו - ידבר. ...אם ימצא בם איש אשר ישקר בהון, והוא יודע. ויבדילוהו מתוך טהרת רבים שנה אחת ונענשו את רביעית לחמו. ואם באחד מן הכוהנים הכתובים בספר דבר בחמה, ונענש שנה אחת ומובדל אל נפשו מן טהרת רבים. ואם בשגגה דבר, נענש ששה חדשים....
... למדבר בתוך דברי רעהו – עשרת ימים... ואשר ישכים וישן במושב הרבים – שלושה ימים... והאיש אשר ילך רכיל ברעהו – והבדילהו שנה אחת מטוהרת הרבים ונענש... ואיש אשר ברבים ילך רכיל, לשלח הוא מאתם – ולוא ישוב עוד.. והאיש אשר ילין על יסוד היחד – ישלחהו ולוא ישוב.."

ברית דמשק:
כנראה שהיו כמה קהילות של איסיים, האחת שגרה במדבר יהודה, הייתה כנראה קהילה של נזירים. ואילו האחרת קהילה של בני משפחה, אנשים שעזבו את יהודה ועברו לגור בדמשק, על שמם קרויה מגילה בשם "ברית דמשק" שעותקים ממנה נמצאו גם בגניזה בקהיר. ןכך כתוב בברית:
"מקץ חורבן הארץ הגיעו עוונות ישראל לשיאם, ומנהיגיו (שהם מסיגי גבול) התעו את ישראל, ולפיכך חרבה הארץ, אולם זכר ה' את ברית ראשונים ויקח מאהרן נבונים ומישראל חכמים וישמיעם ויחפורו את הבאר, ברא חפרוה שרים, כרוה נדיבי העם מחוקק.. הבאר היא התורה וחופריה הם שבי ישראל היוצאים מארץ יהודה ויגורו בארץ דמשק אשר קרא אל את כולם שרים כי דרשוהו..."
כשעזבו אנשי הכת את יהודה והלכו אל ארץ דמשק כונה מנהיגם בשם דורש תורה, שלפי הוראותיו חייבים היו להתנהג עד אשר יעמוד מחדש באחרית הימים מורה הצדק.

בכל מחנה מונה אדם מיוחד שנקרא "המבקר": וזה סרך המבקר למחנה. ישכיל את הרבים במעשי אל ויבינם בגבורת פלאו ויספר לפניהם נהיות עולם בפרתיה. וירתם עליהם כאב לבניו, וישא כל מדהובם כרועה עדרו יתיר על חרצובות קשריהם לבלתי היות עשוק ורצוץ בעדתו."

גילוי שבע המגילות ורכישתן

גילוי שבע המגילות ורכישתן
את המגילות הגנוזות, התגלית הבלתי צפויה והחשובה ביותר שנעשתה בארץ-ישראל, גילה רועה בדווי בשם מוחמד א-דיב (מוחמד הזאב). בסתיו 1946, ברעותו את עדרו סמוך לעינות צוקים (עין פשחה), לא הרחק מים המלח, יחד עם שני בני דודיו, אבדה לו עז. בחפשו אחר העז, מצא פתח קטן של מערה. בחשדו כי העז נכנסה למערה, זרק פנימה אבנים כדי להבריחה החוצה, ואז שמע רעש של כלי חרס נשברים. הרעש עורר את סקרנותו, והוא נכנס למערה ומצא בה כעשרה כדים. מוחמד החל לשבור את הכדים במקלו, בקוותו למצוא בהם אוצר. תקוותו נכזבה; כסף וזהב לא נתגלו לו, אבל באחד מן הכדים מצא כמה גווילי עור. הוא סבר, שניתן יהיה להשתמש ביריעות אלה לעשיית רצועות לסנדליו, ועל כן לקחן לסנדלר בבית לחם. הלה, ששלח את ידיו גם במסחר עתיקות, הסביר למוחמד א-דיב, שאם כי העור בלה ולא יצלח לתיקון הסנדלים, הרי אלו עתיקות שעשויות להימכר בכסף. כרגיל בחלק זה של העולם (ומה גם באשר לעתיקות המגרות את הדמיון), קיימות באשר לפרטים כמה גירסאות. יש אומרים, כי אותו בדווי ובני דודיו לא במרעה עסקו, אלא בהברחת צאן מעבר הירדן לארץ-ישראל המערבית. מכל מקום, לגבינו אין נפקא מינא בכל אותן גירסאותן באשר לעובדות העיקריות, אין כל מחלוקת: את המגילות גילה רועה בדווי במקרה. ככל הנראה היו אותם גווילים שלוש מגילות - מגילת ישעיהו השלמה (מגילת ישעיהו א), מגילת פשר חבקוק וסרך היחד.


בינתיים הובאו בסוד העניין כמה אנשי עסקים מבית לחם. אחד מהם שכנע את בני דודיו של מוחמד שיקחוהו למערה. חיפושיו העלו תוצאות נאות: מגילת מלחמת בני אור בבני חושך, מגילת ההודיות, מגילת ישעיהו ב ומגילה חיצונית לספר בראשית.


הסנדלר-הסוחר הידוע בכינויו 'כנדו', היה נוצרי בן העדה הסורית. בקיץ 1947 תיווך בין הבדווים לראש עדתו, המטרופוליט אתנסיוס ישוע שמואל, והכומר קנה את שלוש המגילות שנתגלו ראשונה, ואת המגילה החיצונית לספר בראשית. עבור ארבעתן שילם עשרים וארבע לירות, ששווין באותם הימים היה כמאה דולר.


המטרופוליט הראה את המגילות שרכש לכמה מלומדים, יהודים ונוצרים, וכולם היו בדעה שאכן אלה כתבי-יד עתיקים. אחד מהם, המלומד ההולנדי ון דר פלוך, לימים חוקר מגילות מובהק, זיהה נכונה את ספר ישעיה, אבל לדעתו נכתב כתב-היד בימי הביניים.


בסתיו של אותה שנה חזר פרופ' א"ל סוקניק משנת שבתון בארצות הברית. בסוף חודש נובמבר נודע לו מפי סוחר ארמני ירושלמי על כתבי-יד עבריים העומדים למכירה. ב- 29 בנובמבר נסע לבית לחם וקנה שתי מגילות, את מגילת ההודיות ואת מגילת מלחמת בני אור בבני חושך. מגילה שלישית, מגילת ישעיהו ב, רכש חודש ימים אחר כך. בערבו של אותו יום, יום היסטורי בתולדותיו של עם ישראל ובתולדותיה של ארץ-ישראל, זכה סוקניק לקרוא בכתבים עבריים עתיקים בני אלפיים שנה והיה לאדם הראשון שעמד על משמעותן של המגילות, על גילן ועל ייחוסן. משהצטרף מאוחר יותר באותו לילה אל החוגגים את החלטת האומות המאוחדות להקים את מדינת היהודים, היתה לו סיבה נוספת לחגוג.


סוקניק היה האדם המתאים לעמוד על טיבן של המגילות, שהרי עשרות שנים קודם לכן שקד על גילוין של כתובות יהודיות ועל פענוחן. אין תימה אפוא, שבשעה שניקרו לפניו גווילים אלה, יכול היה לקבוע את זמנם בקלות יתירה, זמן קצר לאחר שהגיעו לידיו המגילות, קבע קביעה שנתקבלה עד מהרה על דעת רוב החוקרים, היינו, שלפנינו שרידי ספרייתה של כת האיסיים.


כעבור כחודשיים הוצעו גם המגילות האחרות שבידי המטרופוליט הסורי לסוקניק, אבל מחמת סיבות שונות, ובעיקר קשיי התקשורת בין ירושלים היהודית לבין רובעי ירושלים הערביים בתחילת מלחמת העצמאות, לא עלה בידיו של סוקניק לרכשן.


את המגילות שבידיו הציג המטרופוליט לפני המלומדים של בית הספר האמריקני לחקר המזרח (הקרוי כיום מכון אולברייט), והם אישרו, כי אכן יש בידיו כתבי-יד משלהי ימי הבית השני. הם גם שכנעוהו, שיתיר להם לצלם את המגילות ולפרסמן. המטרופוליט קיבל את עצתם של מלומדים אלה להוציא את המגילות מהעיר השרויה במלחמה קשה ולהעבירן למקום מבטחים, ואתנסיוס היגר עם האוצר שברשותו לארצות הברית.


שלוש המגילות שרכש סוקניק בעבור האוניברסיטה העברית בירושלים פורסמו בחלקן בחייו (סקירה ראשונה נדפסה בירושלים בעצם ימי מלחמת העצמאות), ובחלקן לאחר מותו, ב- 1953. שלוש מגילות פרסם מנהל בית הספר האמריקני, מ' בארוז. את המגילה השביעית, היא המגילה החיצונית לספר בראשית, כתב-יד שנשתמר במצב עלוב והיה קשה מאוד לפתיחה, הועיד הכומר הסורי למי שיקנה את כל מגילותיו.


בשש השנים מאז בא לאמריקה לא הצליח המטרופוליט למכור את המגילות, הסיבה העיקרית לכך היתה העובדה שהן הוברחו באורח בלתי חוקי מארץ-ישראל. אין ספק, שהרבה מוזיאונים, אוניברסיטאות ומוסדות דת היו מעוניינים לרכשן, אבל מעמדן החוקי המפוקפק ריפה את ידיהם. בקיץ 1954 בא י' ידין, לארצות הברית לשם מסע הרצאות. ידין, שהשתחרר בסוף 1952 מתפקידו כרמטכ"ל, היה בנו של סוקניק. הוא היה גם מוסמך האוניברסיטה בארכאולוגיה, ובאותם הימים הכשיר את עצמו לחזור לחיים האקדמיים. בהיותו בניו-יורק היפנה עיתונאי את תשומת לבו למודעה שהתפרסמה בעיתון 'וול סטריט ג'ורנל', החשוב בעיתונים הפיננסיים, ומקום בלתי צפוי לנושא שכזה. וזו לשון המודעה:

"ארבע המגילות הגנוזות" “The Four Dead Sea Scroll"
מוצעים למכירה ארבעה כתבי-יד מקראיים שזמנם 200 שנה לפנה"ס לפחות. זוהי מתנה אידאלית למוסד חינוכי או דתי העשויה להינתן בידי יחיד או קבוצה. Biblical Manuscripts dating back to at least 200 BC, are for sale.
These would be an ideal gift to an educational or religious institution by an individual or group.
תא f206, וול סטריט ג'ורנל.
Box F 206, The Wall Street Journal.
תרגום המודעה
המודעה שהציעה למכירה את המגילות


לאחר שפנה, באמצעות מתווכים (מאחר שהיה חשש מבוסס, שהכומר יסרב למכור את מגילותיו למי שהיה רמטכ"ל של צה"ל), הצליח ידין לרכוש את ארבע המגילות כמתנה למדינת ישראל. בני משפחתו של הנדבן ש' גוטסמן, שסייע ברכישתן, הקימו במוזיאון ישראל את היכל הספר, המקום בו מוצגות המגילות.



ההתחרות בין הבדווים והארכאולוגים

מוכרי המגילות סיפרו, שהתגלית נעשתה סמוך לים המלח, אבל את המקום המדויק סירבו לגלות. היוזמה לחפש את אתר התגלית היתה של משקיף או"ם בלגי, ששכנע את מפקדה האנגלי של חטיבה בלגיון הערבי לשלוח סיירים לחוף ים המלח. את המערה מצא סרן ערבי מן הלגיון, ששוטט בסביבות קומראן רכוב על סוסו והבחין בעפר תחוח וחרסים שהשליכו הבדווים בעת שחפרו במקום.


מיד התארגנה משלחת חפירות. בראשה עמדו ל' הארדינג, מנהל מחלקת העתיקות של ממלכת ירדן, ור' דה-וו, נזיר דומיניקני ומנהלו של בית הספר הצרפתי למקרא ולארכאולוגיה בירושלים, לימים חוקרה הראשי של קומראן וחופרן של מערות מורבעאת.


חפירת המערה שנעשתה בחורף 1949, נמשכה כשלושה שבועות. מלבד קטעי מגילות רבים (המצטרפים לכשבעים חיבורים), נתגלו בה גם ממצאים שהעידו על שימוש המערה למגורים: שרידי מזון, קרעי אריג וחרסים רבים. הארכאולוגים סברו, שבזה נסתיימה מלאכתם, שהרי בארץ-ישראל חופרים כבר כמה דורות ומעולם לא נמצאו בה כתבי-יד כגון המגילות. אכן היה יוצא מן הכלל: כעשר שנים לפני התגלית בקומראן נמצאו בניצנה שבנגב פפירוסים יווניים וערביים, אבל בהיות המקום על גבול סיני יוחס למקום אופי מצרי. לכן לא האמין איש מאנשי המקצוע שיקרה נס ותתגלה עוד מערה מעין זו. לא כך חשבו הבדווים משבט התעאמרה. זמן קצר אחר כך הם מצאו מערה נוספת בקרבת מקום, וגם בה חשפו קטעי גווילים. מציאה זו עוררה את המוסדות הארכאולוגיים לערוך סקר יסודי של סביבות חורבת קומראן. נבדקה רצועה שאורכה שמונה ק"מ של מדרונות הצוקים - ארבעה ק"מ לצפון חורבת קומראן וכמרחק הזה לדרומה. בסך הכול נבדקו מאתיים שלושים מערות (לרבות נקרות, חווחים וכיוצא בזה), שלא נמצאו בהן סימני יישוב, וכן כארבעים מערות שנמצאו בהן שרידים. בסקר זה נתגלתה המערה, שתכונה מערה 3, ובה נמצאה, מלבד קטעים של כתבי-יד כתובים על עור ופפירוס, מגילת הנחושת, ממצא יחיד במינו זה, המונה רשימה ארוכה של אוצרות, מוצג כיום במוזיאון של עמאן. גם הפעם סברו הארבאולוגים שמלאכתם נסתיימה. וגם הפעם טעו; הבדווים לא איבדו תקווה.


לילה אחד, בשבתם מסביב למדורה ובהחליפם רשמים על חיפושי מגילות, נזכר אחד מישישי הבדווים בסיפור מימי ילדותו. ברדפו אחר חוגלה פצועה, מצא אותה במערה למרגלות חורבת קומראן. כאן, במדרגת החוואר הרך, טרם חיפשו הארכאולוגים או הבדווים, למחרת השכימו צעירי השבט וגילו את העשירה שבמערות, מערה 4. בחפירתה של מערה זו, תחילה בידי הבדווים ולאחר מכן ליקוט העוללות בידי הארכאולוגים, נחשפו חמישה-עשר אלף קטעים המצטרפים ליותר מחמש מאות חיבורים.


ככל הנראה שימשה מערה זו כספרייה, אבל לרוע המזל נפגעה בידי אנשים שהשחיתו את גוויליה במתכוון. קרוב לוודאי שהיו אלה החיילים הרומים, שכבשו את האתר בשנת 68 לספירה וכילו באוצר תמים זה את חמתם. בסקר שערכו הארכאולוגים נמצאו במדרגת החוואר המערות מספר 5 ומספר 10-7. מחמת היותן כרויות בחוואר הרך (שלא כמערות במדרון הסלעי שהן מערות טבעיות, המערות במדרגת החוואר הן מלאכותיות), נפגעו מערות אלה מסחף ומרעידות האדמה השכיחות בחבל ארץ זה.


גם את המערה האחרונה, מערה 11, מצאו הבדווים. במערה זו נמצאו כמה מן המגילות החשובות ביותר של קומראן, ומבחינה זו היא בת תחרותה של מערה 1, כאן נתגלו מגילת המזמורים, התרגום הארמי של איוב ועוד מגילות, ביניהן גם כנראה הארוכה שבמגילות קומראן - מגילת המקדש.


ממערות קומראן נתגלו חמש בידי הבדווים ושש בידי הארכאולוגים. כל המערות שעבדו בהן הבדווים חזרו ונחפרו בידי הארכאולוגים, ונמצאו בהן 'לקט שכחה ופאה'.


מאז שנת 1956 לא נתגלו בקומראן עוד מערות שבהן כתבי-יד. זאת למרות עבודתם השקודה של ארכאולוגים (ובעיקר פ' בר-אדון וי' פטריך) לאחר שנת 1967, ושל בדווים, שהוכיחו מיומנות, זריזות וכושר סבל במצאם אתרים אחרים שיש בהם כתבי-יד, מוואדי דאליה בצפון ועד לנחל חבר בדרום. אכן, בני מדבר אלה העשירו אותנו בממצאים נפלאים, אבל חריצותם של שודדי עתיקות אלה הסבה, ועדיין מסבה נזק רב שאין לו תקנה, ולא כאן המקום להאריך בכך.


בחורף 1995/6 חפרו ח' אשל וכותב שורות אלה בשטח שמצפון לבניין המרכזי וגילו שלוש מערות במדרגת החוואר, ששימשו למגורים. כמו כן התגלו שרידי מאהל - עדות ראשונה לכך שהיו בין בני העדה שגרו באוהלים או בסוכות.


סיכומו של דבר, התגלית החלה במערה אחת ובשבע מגילות ונסתיימה באחת-עשרה מערות ובשמונה מאות מגילות. רק כתריסר מן המגילות נשתמרו היטב, אבל גם אלה המקוטעות מכילות עושר של מידע מפתיע.


ממצאי חורבת קומראן

לאחר שנסתיימה חפירתה של מערה 4, נתן דה-וו את דעתו לחורבה השוכנת בסמוך. אתר זה היה ידוע למדע כמאה שנה, אבל איש לא סבר שראוי לטרוח בחקירתו. דה-וו ניחש, שהחורבה עשויה להיות קשורה לבעלי המגילות, וניחושו הוכח כנכון. יתר על כן, מן החפירות הסתבר, שכאן נתקיים המנזר הקדום ביותר של העולם המערבי, ועד כמה שייראה הדבר מוזר, היה זה מנזר יהודי.


בחפירות נחשף מכלול של מבנים שמידותיו 80x100 מ'. מכלול זה שימש את העדה כ'מרכז קהילתי'. כהרבה מבנים בחבלים המדבריים של ארץ-ישראל, גם מבנים אלה נשתמרו היטב יחסית, לעתים עד לגובה של כמה מטרים. בזכות השימור אפשר היה להגדיר את תפקידם של הרבה מפרטי המכלול. כך ניתן לזהות את אולם הכינוסים והסעודות המשותפות ואת המזווה שלידו, את חדר הסופרים, המטבח, בית היוצר והכבשן שלידו, ועוד.


היסוד הבולט ביותר במכלול הזה הן הברכות - חלקן לאגירת מים, וחלקן (בעלות המדרגות) שימשו כנראה לטבילה. מן הכתובים אנו למדים עד כמה היתה הטבילה חשובה לבני הכת. ברכות אלה, שנתפרנסו מאמה שהוליכה מי שטפונות מוואדי קומראן, היו עשויות להכיל יותר מאלף ממע"ק, ואין ספק שבני המקום לא חסרו מים לצורכיהם השונים - לקיומם ולפולחנם. גם אם נקלעו למחסור מחמת עצירת גשמים או סיבה אחרת, כגון שנשחתו המאגרים מבחינה היגיינית או דתית, ניתן היה להביא מים מן המעיינות השופעים של עינות צוקים.


מכלול זה שימש את כל צורכי העדה, להוציא מגורים. חלק מתושבי המקום התגורר במערות - מקומות מגורים מעולים מבחינה אקלימית, שנתנו מחסה מפני חילופי מזג האוויר החריפים של המדבר. כזכור, נמצאו בכשלושים מערות סימנים שהן שימשו למגורים. כאמור, בחפירות שנערכו זה לא מכבר, נתגלו שרידים הרומזים שהיו גם כאלה שגרו באוהלים ובסוכות - מבנים ארעיים שלעתים קרובות אינם מותירים אחריהם שרידים.


בעינות צוקים מצא דה-וו שרידים של מבנים חקלאיים של חווה, שבוודאי שימשו את עדת קומראן. מימי המעיינות כאן הם אמנם מלוחים, אבל גידולים לא מעטים, כגון, תמרים, מסוגלים לעמוד במליחות זו. הגאוגרף הרומי, פליניוס הזקן, בדברו על האיסיים הגרים במערבו של ים המלח, כתב, 'שרק התמרים הם חבריהם'. גידולי שלחין בחווה זו וקרוב לוודאי גידולי בעל בבקעה שמעל צוקי קומראן, סיפקו את צורכי העדה במזון. זאת, יחד עם בתי המלאכה שהפעילה, עשו אותה כמעט בלתי תלויה בעולם החיצוני. חוסר תלות זה היה חיוני לעדה מפני שהוא התחייב מעקרונותיה.


סמוך למרכז הקהילתי של קומראן מצויים שלושה בתי קברות, אחד גדול ושניים קטנים, ובהם אלף ומאתיים קברים. ייתכן, שנקברו כאן לא רק תושבי המקום, אלא גם אנשים הקרובים להם קרבה משפחתית או רעיונית.


מכתביהם של בני העדה, היינו מן המגילות, וממה שמספרים עליהם בני זמנם אנו למדים, שהסעודות המשותפות היו עיקר חשוב בחייהם. לפיכך, על פי גודלו של אולם הכינוסים ניתן להעריך את מספר חבריה של העדה - כמאתיים נפש לכל היותר. עם זאת יש לזכור שהיה זה הגרעין של תנועה נרחבת, שאנשיה היו מפוזרים על פני כל הארץ, ואולי גם בתפוצות הגולה.


מן השרידים הארכאולוגיים ניתן ללמוד, שהיישוב התקיים כאן כמאה חמישים עד מאתיים שנה, משנת 100 לפנה"ס בקירוב ועד לקיץ 68 לספירה, עת שכבשו לגיונותיו של אספסיאנוס את יריחו וסביבותיה. מאז ועד לימינו אלה עמד המקום בחורבנו ובשממונו.


מידע משלושה מקורות

אף על פי שלעתים רחוקות עמד לרשות ההיסטוריונים של התקופה העתיקה חומר רב כל כך בנושא מסוים, הרי הזיהוי של מקור המגילות הגנוזות היה קשה וגרם לוויכוחים רבים. המידע שבידינו מורכב משלושה מקורות: מעדויות של היסטוריונים מן התקופה העתיקה, מהדוחות של החפירות בקומראן ומהמגילות עצמן. ואולם החוקרים עצמם חלוקים בשאלה מי הם בני הכת. מיד לאחר שהחל המחקר במגילות הסכימו רוב החוקרים כי הן שייכות לכת האיסיים - אחת משלוש התנועות הדתיות העיקריות של היהודים בימי הבית השני. לא עברו חודשיים מיום שסוקניק רכש את שתי המגילות הראשונות ועד שהוא קבע שהן שייכות לבני כת האיסיים. סוקניק פרסם קביעה זו בקיץ 1948, כשירושלים עדיין היתה נתונה בהפגזות קשות, ושנתיים אחר כך הסכימו עמו החוקר האמריקאי ו"ר בראונלי והצרפתי א' דיפון-סומר. באותה העת היו בידי החוקרים שש מגילות בלבד. הממצא שנתגלה אחר כך הוסיף טיעונים נכבדים להשערה הקושרת את המגילות עם האיסיים.


למרות זאת, היו חוקרים לא מעטים שלא הסכימו עם השערה זו, והועלו הצעות שונות: היו מי שייחסו את המגילות לפרושים, אחרים לצדוקים, אחרים לנוצרים הקדומים, אחרים לקנאים, אחרים טענו שהן היו שייכות לספריית המקדש, והיה גם מי שטען שמדובר בכתבים של הקראים. לא היתה זו הפעם הראשונה שנתעורר ויכוח על זהותם של אנשי הכת. כמאה שנה לפני כן, התעורר ויכוח דומה, כשנתגלה בגניזה בקהיר כתב-היד של אנשי הכת, שכונה 'מגילת ברית דמשק'. מאחר שלא היה בידי החוקרים שום חומר משווה ראוי לשמו הוצעו לא פחות משבע-עשרה הצעות זיהוי, אשר לכל הפחות שש-עשרה מהן שגויות, כמובן. רק עם גילוי המגילות סמוך לים המלח נקבע כי ספר זה מקורו בקומראן ולדעת רוב החוקרים הוא שייך לכת האיסיים.


הקושי העיקרי בזיהוי המגילות עם כת האיסיים נובע מכך שבשום מקום לא מוזכרת במגילות המילה 'איסיים'. גם אין אנו יודעים את הצורה המקורית של השם, מאחר שהוא נשתמר רק ביוונית או ברומית. יתר על כן, אין אנו יודעים אם שם זה היה נהוג אצל בני הכת עצמם או רק אצל יריביהם. עם זאת, בכל מאות המגילות שפורסמו עד היום, רק בחמש - מגילת פשר נחום, התפילה לשלום המלך יונתן ושלושה קטעים מהמחזור הקרוי 'משמרות' - נזכרים שמות היסטוריים (אנטיוכוס, דימיטריוס, יונתן, הורקנוס, שלומציון ואמיליוס [סקארוס] המושל הרומי בסוריה). בדרך כלל מכנות המגילות דמויות היסטוריות שונות בכינויים כמו 'מורה הצדק', שאין אנו יודעים עדיין לפענח את מיהותן. פשר נחום הוא אחד מן המקורות לזיהוי הכת עם האיסיים. במגילה נמסר כי היהדות של אותם ימים נחלקה לשלושה זרמים עיקריים: אפרים, מנשה ויהודה. מאחר שהרמזים ההיסטוריים בפשר נחום ברורים, והפרושים והצדוקים ניתנים לזהוי בקלות, אין לנו אפשרות אחרת אלא לזהות את הזרם השלישי - יהודה - עם האיסיים.


הקשיים בזיהוי האיסיים נובעים בין השאר מכך שספרו של יוסף בן מתתיהו, המתאר את האיסיים באריכות, מיועד לקוראים לא יהודים ועל כן תיאוריו פשטניים לעתים. קושי נוסף נובע מכך, שהמגילות הן היצירות העבריות היחידות בפרק זמן ארוך, שלא נותרה ממנו כל יצירה יהודית בעברית או בארמית. הספרים החיצוניים בני אותו הזמן נמצאים בידינו מאחר שהם נשמרו בידי הכנסייה הנוצרית בתרגומים ליוונית, ללטינית, לאתיופית, לסלווית עתיקה או לארמנית. 'תקופת האופל' של היצירה היהודית נמשכה כשלוש מאות שנה, החל מסופם של ספרי המקרא (בדניאל סמוך לשנת 166 לפנה"ס) וכלה בקטעים הקדומים ביותר של התלמוד (מסכת תענית, סמוך לשנת 135 לספירה). זהו מזל עצום שמצאנו את מגילות ים המלח שהן מאותה תקופה, אבל לצערנו אין לנו כל חומר מקביל בעברית שאנו יכולים להשוות אליו את המגילות; מאחר שאין בידינו חומר מתקופתן, אנו מבקשים להשוות אותן ליצירה התלמודית. אף על פי שהמסורות שביצירה זו הן בדרך כלל אמינות, הרי עדות מקבילה בת הדור היתה רצויה יותר.


התנגדויות רבות לזיהוי המגילות עם האיסיים נובעות מפתאומיות גילוין, שגרמה לשינויים כה מפתיעים בדעות שונות ורבות של מלומדים חשובים ונכבדים שהחזיקו בהן זה זמן רב.


ואף על פי כן – איסיים

ואף על פי כן נראה לי כי המגילות הן ממקור איסיי, והסיבות העיקריות לכך הן:

המגילות, כמו מקורות אחרים בני דורן, מוסרות כי יהודי העת ההיא נחלקו לשלושה זרמים, וגם אם אין הן משתמשות בשמות המקובלים עלינו לשלושת הזרמים, הרי נראה שהן מתכוונות אליהן, חלוקה זו נרמזת גם במגילות ונראים הדברים שהזרם השלישי הנזכר בפשר נחום מכוון לאיסיים.
העיקרון הדתי הבולט ביותר במגילות הוא האמונה כי גורל האדם נגזר מראש. דעה זו עומדת בניגוד גמור לאמונה בחופש הבחירה, שהיא עקרון יסוד בזרם המרכזי של היהדות – ביהדות הפרושית-הרבנית.
מן המגילות עולה כי בכת היו חברים גברים בלבד שלא נישאו. הם חיו חיים משותפים והתחלקו ברכוש. במילים אחרות, הם חיו כנזירים. מתברר כי אנשי הכת היו הקהילה הנזירית הראשונה בעולם המערבי. גם המקורות העתיקים המתארים את האיסיים, מוסרים תיאור כזה על חייהם. מאותם מקורות עולה אמנם כי היו איסיים שנישאו, והיה להם רכוש פרטי, אבל אלו חיו מחוץ לקומראן.
המקורות ההיסטוריים בני אותו הזמן מתארים גם את ארגון הקהילה האיסיית בדרך המתוארת במגילות.
כמו האיסיים המתוארים במקורות בני זמנם, גם בני הכת, כפי שעולה מן המגילות, התייחסו בהסתייגות לדרכי העבודה בבית המקדש בזמנם.
עדות גאוגרפית: פליניוס הזקן מוסר לנו כי האיסיים חיו ליד חופי ים המלח, מצפון לעין גדי. הפרט הזה מתאים לגמרי למיקומה של קומראן.

בינתיים נמשכת חקירת המגילות הגנוזות בקנה מידה גדול ובידי חוקרים רבים; ואולם המחקר המדעי נמשך לפי טבעו זמן רב ויש גם סיבות אחרות לאיחורים בפרסום הכתבים. בכל אופן כתשעים אחוזים מהמגילות כבר נחקרו ופורסמו והדיון עליהן והוויכוח סביבן נמשך. פחות מעשרה אחוזים מן המגילות עדיין מחכות לפרסומן.


מלאכת פרסום המגילות קרבה עתה לסיומה, אבל מחקר המגילות והדיון בהן יימשך, בלי ספק, עוד שנים רבות.


* גירסה מעובדת של מאמרו של המחבר: 'גילוי המגילות הגנוזות וכתבי-יד אחרים במדבר-יהודה', שהתפרסם בעידן 14 (1990), 204-198. אנו מודים להוצאת יד יצחק בן-צבי על הרשות להשתמש במאמר.

ביבליוגרפיה:

כותר: גילוין של מגילות מדבר יהודה וזיהוי בעליהן
מחבר: ברושי, מגן
שם ספר: על מגילת ספר : מאמרים על מגילות מדבר יהודה
עורכת הספר: מזור, לאה
תאריך: 1997
הוצאה לאור : י"ל מאגנס
הערות: 1. הרצאות על מגילות מדבר יהודה, האונ' העברית בירושלים, המכון למדעי היהדות. כסלו-טבת, תשנ''ו

מבצע מיוחד על כל שמני המרפא של מרפא הבושם

מבצע מיוחד על כל שמני המרפא של מרפא הבושם

 צימרים צימר צימרים לפי שעה צימר קידום אתרים   וילה  חדרים לפי שעות  וילה ©  All rights reserved -צימרים
 

צימרים לפי שעה בתל אביב

צימר לפי שעה

חדרים לפי שעה

צימרים לפי שעות

חדרים לפי שעה במרכז

וילות