*קוסמטיקה טבעית-
קוסמטיקה ירוקה
natural cosmetics

*צמחי מרפא הבושם:
medicinal plants

*לימודים,קורסים
וסדנאות.
כתובת:
קיבוץ כברי
ד.נ אושרת
25120
המייל שלנו:
mrphbosem@gmail.com‏

טל: 049952122
טלפקס:049952152
נייד: 0505211607

חדש באתר
 

שמן האפרסמון-בושם

בושם האפרסמון הקדום

יחזקאל כז יז : "יהודה וארץ ישראל המה רכליך בחטי מנית ופנג ודבש ושמן וצרי נתנו מערבך"
לפי יוסיפון (יוסף בן גוריון) , פנג = אפרסמון
ההסבר הוא כזה : פנג = פנק = שמן = פרי שמן = (א)פרסמון , (נקרא בשיבוש גם בלסמון)
פנג = פנק , חילוף רגיל של אותיות גיח"ק
לפנק / לעדן / לשמן / לדשן / (לרכך)
מילון אבן שושן :
ערך פנג : { צורת משנה של פנק } "שדל נפשך ופנג לבך" (בן סירא הארמי ל כה)
מאת: אביתר כהן
בושם-שמן האפרסמון להשיג במרפא הבושם -04-9952122________________________________________

ארון הבשמים היהודי-על האפרסמון הקדום

ארון הבשמים היהודי-על האפרסמון הקדום מחבר: שמואל (שמוליק) מייזליש

כחצי שעה נסיעה מירושלים, על שפתו של ים המלח הגווע, נמצאים שרידיו הארכאלוגיים של יישוב קדום מתקופת בית שני הידוע בשם קומראן.
פרסומו של המקום החל בסוף שנות הארבעים של המאה העשרים, בעקבות מציאתם באקראי של אוסף מגילות כתובות בכתב עברי שחלקן מעידות על האוכלוסייה המיוחדת שבחרה לחיות בבדידות ובסגפנות על חופו של ים המוות.
אותן מגילות ידועות בשם "המגילות הגנוזות" פרנסו מספר עצום של מאמרים ופרסומים מדעיים, ולקח כ– 50 שנה עד שכל המגילות פוענחו וחלקן פורסמו בכתבי עת מדעיים ובמוזיאונים.
אך ההפתעה הגדולה הייתה כ- 30 שנה לאחר מציאתן של המגילות, ב- 1988. לתדהמתם של הארכאולוגים נמצאה פכית חרס קטנה ובה נוזל שמנוני ובלתי מזוהה. לאחר דיון היסטורי ואנליזה כימית הועלתה ההשערה כי מדובר בממצא סנסציוני שעד עכשיו לא היו בטוחים כלל בקיומו והוא שמן האפרסמון. חשוב לדעת כי שמן האפרסמון מופיע במקורות רבים, יהודיים ונכריים, בעיקר מתקופת הבית השני, כבושם היקר והמפורסם בעולם העתיק כולו. שיח האפרסמון שממנו הפיקו את השמן המיוחד גדל כנראה אך ורק בנאות המדבר על שפת ים המלח, בעיקר בעין גדי. וסוד גידולו, השבחתו, והפקתו היה ידוע למספר מצומצם ביותר של אנשים שחיו באזור עין גדי שם גידלו והשביחו את שיחי האפרסמון והם שמרו על סודם מכל משמר.
שמן האפרסמון היה כל כך יקר עד שהיסטוריון רומאי בשם פליניוס טען כי כמות משמן זה, השוה לחצי ליטר של ימינו, מחירה 300 דינר (סכום עתק באותם ימים) ויכולה להגיע אפילו עד ל– 1000 דינרים.
מה קרה לשיחי האפרסמון? נראה שבעת הכיבוש הרומי לא רצו יהודי עין גדי להסגיר את סוד הפקת הבושם הזה ובחרו להשמיד את כל שיחי האפרסמון ולקחת את סוד הפקתו לקברם. לכן מציאת הפכית הקטנה בקומראן הייתה אירוע מרגש במיוחד.
בנוסף לאפרסמון, יש ביטוי רב במקורות למשחות ולבשמים שונים ששימשו לצורכי בישום, איפור, קוסמטיקה, וכן לצרכים רפואיים ופולחניים.
שמות הבשמים במקרא מופיעים בשמות זהים מספר פעמים. במקורות מאוחרים יותר השימושים בהם בעיקר להקטרת הקטורת במשכן ואח"כ בבית המקדש. מומחי הקטורת היו משתמשים בסוגים שונים של צמחים שהעיקרון המנחה היה שריפתם. העשן שהיה יוצא היה מבשם את הסביבה שבה הייתה מוקטרת הקטורת.
בספר שמות פרק ל' ישנו פירוט של סמי הקטורת והם: נטף, שחלת, חלבנה, ולבונה. תוספת משמעותית של סמי קטורת שאינם מופיעים במקרא הם: קינמון, בורית, כרשינה, יין קפריסין, נרד, כרכום מלח סדומית ועוד (בבלי, כריתות ו' ע"א). מרקחת סודית של כל הרכיבים הללו ושריפתם הייתה יוצרת עמוד עשן שהיה מעלה ריח נעים וחזק שהיה דוחה ריחות לא רצויים.
חלק נכבד מרכיבים אלו שימש גם לצורך יפוי ועידון. הביטוי הקוסמטי המפורסם ביותר הוא במגילת "שיר השירים". שם מופיע השמן כמרכיב מרכזי בתעשיית הקוסמטיקה "לריח שמניך טובים שמן תורק שמך" (שיר השירים א' 1) "מה טובו דודיך מיין וריח שמנך מכל בשמים" (שיה"ש ד' 10), אך גם המור, הנרד, הכרכום, הקנה והקינמון, כסוגי בשמים, מופיעים בשיר השירים. במגילת אסתר ישנו תהליך מפורט של טיפול קוסמטי שנתי שהיו עוברות המועמדות להינשא למלך וכך נאמר: "כי לא ימלאו ימי מרוקיהן, שישה חדשים בשמן המור ושישה חדשים בבשמים ובתמרוקי הנשים" (אסתר ב' 12).
אחת הבעיות העומדות לפנינו היום היא זיהויים של אותם רכיבים ששימשו כחומרי גלם להפקת הבשמים בעת העתיקה או לפחות את הרכיבים העיקריים כמו: המור, הלבונה, הצרי והציפורן. וכאן אנו חוזרים לראשית סיפורנו, כי לפי חוקרים שונים ייתכן שהצרי הוא אותו אפרסמון מפורסם הגדל בנאות המדבר על שפת ים המלח... על הציפורן נחלקו החוקרים. חלקם סבור שמדובר בצמח, ואילו אחרים סבורים שמדובר ברכיכות שחיות באוקיינוס ההודי או בים סוף... החלבנה מזוהה עם סוג של כלך (צמח חד שנתי ממשפחת הסוככניים), הלבונה כנראה הופקה מסוג של עץ שהובא מלבנון. גם על זיהויו של המור אין תמימות דעים. יש הסבורים שמדובר בשרף המופק מקליפתם של עצי מור שגדלים בעיקר באפריקה ובהודו, אך יש הסוברים כי המור הופק מבלוטת בע"ח שנקרא אייל המושק, שחי בצפון רוסיה ובצפון סין. אביזר יופי נוסף במקרא הוא ה"פוך": "ותשם (איזבל) בפוך עיניה ותטיב את ראשה"...(מל"ב ט' 30). הפוך הוא חומר כחלחל לצביעת העין שגרם להגדלת העין, וגם שמר עליה מפני קרינת השמש. הפקתו הייתה מסוג מסוים של עופרת.
בין אם נקבל את הזיהויים האלה ובין אם לאו, עלינו לזכור כי תהליך ההפקה של הבשמים היה ארוך ויקר שעיקרו הוצאת השרף מן הצומח, ובתהליך ארוך של הרתחה, עיבוי וזיקוק היה מתקבל אותו מוצר מוגמר שהיה מעט מאוד ויקר מאוד, ושימש גם כמטבע עובר לסוחר.
לעיון נוסף ראה:
זהר עמר, ספר הקטורת, הוצאת ארץ
שמואל אביצור, אטלס לתולדות כלי עבודה, הוצאת כרטא
ביבליוגרפיה:

כותר: ארון הבשמים היהודי
מחבר: מייזליש, שמואל (שמוליק)

תאריך: מאי 2004 , גליון 13
שם כתב העת: על מה : כתב עת לקידום מעמד האישה

עורכת הכתב עת: מנדל, עליזה
הוצאה לאור: משרד החינוך התרבות והספורט. מחלקת הפרסומים
הערות: 1. ממשיך את : כתב העת בראש אחר.
הערות לפריט זה: 1. שמוליק מייזליש, מפקח במינהל חברה ונוער.
בושם-שמן האפרסמון להשיג במרפא הבושם -04-9952122________________________________________

בושם האפרסמון בשמורת עין גדי

בושם האפרסמון בשמורת עין גדי ליבו היה שייך לקליאופטרה.
היא מצידה, בתחכומה הרב, ניצלה זאת היטב לקבל טובות הנאה רבות ומתנות יקרות ונדירות מהקיסר של רומא.
מתנות האוהבים של לפני 2000 שנים היו שונות במקצת מאלה של תקופתנו ויהיו שיטענו גם יותר "מושקעות". לא דובר על זר פרחים צבעוני או אפילו על ארוחה חגיגית – אהבתו של אנטוניוס הייתה כה רבה, עד שהעניק לקליאופטרה את כל אזור יריחו ואת כל גני הבושם של נאת עין גדי.

הורדוס מלך יהודה לא אהב מחווה זו. הוא היה מודע היטב לערך הכלכלי הרב שיש לאזור, שממנו הופק בושם האפרסמון ומיהר לחכור ממלכת מצרים את האזור בכסף מלא.

בושם האפרסמון נחשב לטוב שבבשמים בעת העתיקה והיה מוצר היצוא היוקרתי ביותר של ממלכת יהודה בתקופת בית שני. הוא נמכר בשווקים של כל האימפריה הרומית ובעיקר ברומא עצמה, של הוא שימש גם לצורכי מרפא, חיטוי והבערת קטורת.

שיח האפרסמון גדל אך ורק בנאות הדבר של ים המלח: יריחו, עין גדי ועינות צוקים (עין פשחה). על פי פליניוס "הזקן", היסטוריון מהמאה ה-1 לפנהייס, אנו למדים על שמי סוגים של בושם האפרסמון:

בושם משחתי, שהופק על ידי חירוץ הגזע ובושם שהוא שמן ארומתי, שהופק על ידי בישול תמצית הצמח עם שמן זית רגיל. בחפירות שנערכו לאחרונה בשמורת טבע עינות צוקים, על ידי פרופסור יזהר הירשפלד מהאוניברסיטה העברית, נתגלה מכלול גדול מהתקופה ההרודיאנית (המכלול נחשף כבר ב-1957 על ידי רולנד דה וו, חופר קומראן הצרפתי), ובו מתקן גדול, היחיד לעת עתה שנמצא בארץ, וממנו הפיקו את תמצית בושם האפרסמון.

המתקן שנחשף כולל 2 חלקים ( בריכת השרייה גדולה ובור איסוף. בבריכת ההשרייה, שהוזנה במימי המעיינות, הונחו הגזם של שיח האפרסמון (הענפים, העלים, הקליפה והזרעים). הגזם רוסק על ידי אבנים גדולות שנמצאו באתר והתמצית המזוקקת זרמה על ידי תעלה אל בור האיסוף, שם היא נאספה בקנקני חרס והועברה למתקן הבישול, שהיה אולי בקומראן.

המתקן אומנם קיים בשמורה, ויש שאומרים שמאז חשיפתו מחדש עולים במקום ניחוחות לא מוכרים - אך לא די בו כדי להפיק את הבושם היקר. שיח האפרסמון של אז אינו דומה לעץ האפרסמון המוכר לנו והוא נעלם לגמרי מהאזור. חידת השיח, מראהו ומיקומו מעסיקה חוקרים רבים וביניהם ארכיאולוגים, היסטוריונים ובוטנאים.
ביבליוגרפיה:

כותר: בושם האפרסמון בשמורת עין גדי
מחברת: הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים. מחלקת ההסברה

שם הפרוספקט: הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים

הוצאה לאור: הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים. מחלקת ההסברה

הערות: 1. מפרסומי מחלקת ההסברה.
הערות לפריט זה: מפרסומי מחלקת ההסברה של הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים
בושם-שמן האפרסמון להשיג במרפא הבושם -04-9952122________________________________________

בשׂמים – להנאה, לתפילה ולבריאות

בשׂמים – להנאה, לתפילה ולבריאות מאת: אבשלום מזרחי
בשׂמים – להנאה, לתפילה ולבריאות
``אשרי מי שאומנותו בָּסָּם`` (קידושין פב, ע``ב)
``שמן תּוּרַק שְׁמֶךָ, על כן עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךְ`` (שיר השירים א, ב)

האדם, תמיד – עוד מקדמא דנא – השתמש בבשמים למטרות רבות ומגוונות.
הבולטות שבמטרות היה הצורך להתבשם בריחות נעימים, למטרות פולחניות שונות, בניהם שימושים מאגיים וירטואליים ובפולחנים וגם למניעת מחלות או לרפויין. תחום אחרון זה נקרא היום בשם ארומתרפיה.
המרכיבים הפעילים בבשמים הם לרוב המרכיבים הנדיפים – אלה המפיצים רֵיח. והריח הוא אשר עושה את פעולתו של הבושם. כך שחוש הריח הוא החוש הפעיל והמפעיל את האדם במה שקשור לשימוש בבשמים.
חוש הריח – חוש העובד ללא הפסקה
חוש הריח הוא אחד מחמשת החושים הבולטים שיש לאדם. בעוד שחושים אחרים (ראייה, שמיעה, טעם ומישוש) פועלים רק לעיתים, הרי שחוש הריח פועל תמיד – במשך כל שעות היממה – גם בהיותנו ערים וגם בהיותנו ישנים. זאת מכיוון שנשימה לא נפסקת בעוד שראייה, שמיעה, טעימה ומישוש נעשים לפרקים ולא ברצף היממה.
נתונים מעניינים על חוש הריח
להלן כמה נתונים מעניינים הקשורים לחוש הריח.
• הריחות מצויים באוויר שאנו נושמים. לנשימה שני שלבים. שלב השאיפה ושלב הנשיפה. בממוצע ביממה אדם נושם מעל לעשרים אלף פעמים.
• בסך הכל נשימות אלה האדם מעביר דרך מערכת הנשימה כ-430 רגל מעוקב של אויר.
• בתהליך השאיפה האויר עובר דרך אתרי ההרחה שבאף. בכך הוא מאפשר לאדם לחוש את הריחות שהוא שואף.
• מלומדים יודעים לספר שאדם יכול להבחין בכעשרת אלפים סוגי ריחות שונים.
• חוש הריח מוגדר כחוּש אִילם. כמעט לא ניתן לתאר במילים את ריחות שאנו מריחים, פרט לציון כללי שהריח נעים, משכר, מצחין, מתקתק וכדומה. אבל תאור מדויק יותר של הריח לא ניתן לעשות. זאת בשעה שתאור של פעולת ארבעת החושים האחרים ניתנת לתאור מילולי. כמו למשל תאור של מה שאנו רואים, טועמים, שומעים או ממששים. ז`אן ז`אק רוּסוֹ הגדיר את הריח כחוש הדמיון. באין לו צורה ודמות, תאורו נתון לחסדי דמיונו של האדם. כמה שזה נכון.
• לאדם יכולות לזכור ריחות אותם הוא פוגש בחייו, יהיו אלה ריחות נעימים, משכרים או דוחים. כך לאוביקטים שונים ישנם ריחות מייצגים. כך למשל: ללחם טרי שרק יצא מתנור האפייה יש את הריח האופייני לו, לפרחים שונים ריחות אופיניים (לוורד, לנרקיס, ועוד), לבגד חדש, לנעליים חדשות, לריח עשן סיגריות וסיגרים, לחלל של מכונית חדשה, לנרות שאנו מדליקים, לבשר ולדגים, לפגר מצחין של בעל חיים, לדבש, לריח פריחת ההדרים – בטיילנו בפרדס, לריח הים וכמובן גם לבשמים ממקורות ידועים ומוגדרים, ועוד. לכל אלה ריחות מוגדרים אשר ``מקוטלגים`` כמחשב הפנימי של כל אחד מאתנו – במוחנו.
• לא אחת כאשר אנו עתידים לעמוד לפני אובייקט מסוים עולה בזכרוננו הריח האופיני שלו. אנשים אשר אין להם כלל חוש ריח. תופעה זו נקראת בשם אַנוֹסֶמְיה – בעברית תַּתְרָנוּת.
• לאנשים שונים יכולות לחוש ריחות בעוצמות שונות. הכוונה היא שישנם אנשים אשר מספיקה להם כמות מזערית ביותר של חומר בעל ריח והם יחושו בו ולפעמים אף מרחוק. לעומתם, ישנם אנשים שיכולות החישה שלהם לריחות אינה כה חדה. עבורם דרוש ריח בעוצמה חזקה על מנת שיחושו אותו.
• האם ריח נעים או לא, זה עניין אישי ביותר. אותו ריח – ואפילו ריחו של בושם – יכול להיות נעים, משכר או מרגיע אדם אחד, בעוד שאת רעהו ריח זה יהיה דוחה, מגעיל, מצחין או בלתי נסבל. והרי על כך כבר נאמר ביהדות: ``על טעם וריח אין להתווכח`` (שו``ת משנה הלכות יד, ריח ד``ה ולפענ``ד זה).
• אהבת ריח, או ריחות מסוימים, יכולה להשתנות עם הגיל, עם מצב הרוח או עם שינוי בראיית החיים, וסגנון החיים. הדבר תלוי ברמות האישיות ביותר של כל אדם ואדם.
• ישנם ריחות שהם נעימים כאשר הם מהולים/מדוללים, ואילו כאשר הם מרוכזים הם אינם נעימים והאדם מפתח סלידה כלפיהם. הרכוז הנעים של ריח הוא דבר אישי ושונה מאדם לאדם ומרֵיח אחד למשנהו.
• ישנם שֵפִים ידועי שם ועקרות בית-בשלניות מעולות – אשר עובדים עובדות עם חוש הריח ולא עם חוש הטעם, כאשר הם קובעים ומחליטים במה וכמה יש לתבל מתכון מסוים ומתי יש להפסיק את בישולו. מסתבר שכוחו של חוש הריח עולה על כוחו של חוש הטעם.
• כשם שיש אנשים הסובלים מליקויי הרחה והקיצונים שבהם הם שאבדו כליל את חוש הריח שלהם (תָּתְרָנִים), כך ישנם אנשים אשר להם חוש ריח מאד מפותח הדבר בולט ביותר אצל אנשים אשר להם יש ליקויים בחושים אחרים, כמו ראייה או שמיעה. הבולטת בעולם זה אותה הייתה אישה מיוחדת ומופלאה – הֶלֶן קֶלֶר (1880-1968). בהיותה בת שמונה עשרה חודשים לקתה הלן קלר במחלה נדירה אשר הפכה אותה לעיוורת ולחרשת, ומכאן שהיתה גם אילמת. אצלה התפתח חוש הריח לעוצמות מדהימות. על חוש הריח שלה היא כתבה באחד מכתביה:
חוש הריח יבשר לי על סוּפָה קרבה שעות רבות לפני שהסימן נגלה לעין. אני מבחינה תחילה בפעימה של ציפייה, ברטט קל, באיזה גודש בנחירי ככל הסופה קרבה והולכת כך מתרחבים נחירי, להיטיב ולקלוט את מבול.
ריחות האדמה שגוברים ומתפשטים, עד שאני מרגישה בגֶשֶם הניטח על לֶחָיַי. כאשר הסופה ממשיכה בדרכה, נסיגה והולכת ומתרחקת, הריחות נעלמים והופכים קלושים יותר ויותר ומתפוגגים.
אכן, חוש ריח מדהים שהתפתח על חשבון ניוון של חושים אחרים.

ריחם של בני לאומים שונים שונה וכך גם התיחסותם לריחות הגוף
לבני לאומים שונים ריחות גוף שונים. יש בני לאומים אשר ריח זיעתם אינו מעורר תשומת לב, אך מאידך יש בני לאומים – ואלה לרוב בני לאומים במזרח ובאפריקה – שריח גופם עז ומיוחד עד כדי כך שבני לאומים מארצות המערב מגדירים ריחות אלה כריחות ``מסריחים``. בולטים בכך היפנים, ההודים והאתיופים.
יש הטוענים שמסיבות אלה תרבות הבִּישוּם של חדרים נפוצה בין עמי מזרח (הקטרת קטורת כדרך חיים). זאת על מנת לנטרל ריחות עזים וחזקים הנפלטים מזיעתם.
תופעה מעניינת היא שאנשים שעירים מזיעים הרבה יותר משאינם שעירים. השעירים ריחם אינו כה עז כריחם של אלה שאינם שעירים.
מחקרים מצביעים על כך שבקצה זקיקי השירות שעל גופם של השעירים מצויות בלוטות המפרישות שומנים. שומנים אלה ידועים כמנטרלי ריחות. זו אולי הסיבה (או אחת הסיבות) לריח העז של בני לאומים שאינם שעירים (שלעורם אין הפרשת שמנים מנטרלי ריחות).
בנסיון פשוט יכול כל אחד מאתנו לבדוק כיצד שומנים מנטרלים ריחות. אני מציע את הנסיון הפשוט הבא. שימו במקרר בצל יבש חתוך לפרוסות ו/או גויאבה (שניהם ידועים כמפיצים ריחות חזקים). לידם הציבו חבילת חמאה פתוחה. לאחר תקופת מה של מספר ימים תווכחו שריחות הבצל ו/או הגויאבה יעלמו. הריחות פשוט ייספגו בשומני החמאה.
מסתבר שבני לאומים שונים אוהבים ריחות שונים.
כמה דוגמות:
• הריח האהוב ביותר אצל תושבי ארצות הברית, אצל רוב הקבוצות האתניות, הוא ריח הלימון. הם אוהבים ל``קַבֶּע`` ריח זה בביתם על ידי שימוש בנוזל לשטיפת רצפות אשר לו ריח לימון. מוצר זה נמכר בארצות הברית יותר מכל נוזל לשטיפת רצפות בעל ריח ואחר.
• הגרמנים אוהבים את ריחו של שרף עץ האורן.
• יהודי תימן אוהבים את ריחו המשכר של הרֵיחָן.
• הצרפתים אוהבים את ריחם של הפרחים.
• תושבי צפון-אמריקה אוהבים ריחות עָזים ואלו תושבי דרום-אמריקה אוהבים ריחות עזים יותר.
חלק גדול מסצינות האהבה ומפגשים בין ידידים קשורות לריח הגוף – כמה תמונות מהעולם
לריח הגוף חשיבות רבה במנהגים הקשורים למפגשים בין בני אדם: יחסים אינטימיים ומפגשים מסוגים אחרים בין בני אדם.
כמה דוגמות:
• לנשיקה – שכולנו מכירים – חלק גדול מההנאה נעוץ בהנאה מהריח שבה.
• אצל לא מעטים מבני האדם, להרחה של אזורי הבושת במצבים אינטימיים חשיבות גדולה בהנאה ובסיפוק מקיום יחסים האינטימיים.
• העברה של האף על פני גוף האדם האהוב (תינוק, בן/בת זוג וכדומה) והרחה של ריח גופו – גורם להנאה לאדם המריח.
• בתרבויות שונות נוהגים לרחרח זה את פניו של זה על ידי חיכוך האף באף כדרך לברך לשלום.
• ממצאי מחקרים אשר בוצעו במרכז לליקויי חושים באוניברסיטת ג`ורג`טאון שבארצות הברית מצביעים שאצל אנשים הסובלים מליקויי הרחה הדחף המיני שלהם כמעט ונעלם. זהו ממצא מעניין אשר מצביע על חשיבותו של הריח בתשוקה המינית.
בקיצור, לריחות הגוף – ולריחות בכלל – חשיבות רבה במסגרת התקשורת הבינאישית האינטימית ביותר שקיימת בין בני אדם.

לאנשים שונים במצבים שונים – ריח גוף שונה
ריחות הגוף מקורם בהפרשות מבלוטות האקזוקריניות, אשר מספרן גדל עם התבגרותו של האדם.
בלוטות אלה מצויות במספר רב באזור בית השֶחִי, על הפנים, החזה, באזורי המפסעה – סביב אברי המין ובעכוז. ריחות הגוף יכולים להשתנות במצבים שונים.
כמה דוגמות:
• ריח גופם של תינוקות שונה תכלית שינוי מזה של מבוגרים.
• ריח גופם של צמחונים (פְּריגִיווֹרִים) שונה מזה של אוכלי בשר (קַרְנִיווֹרִים).
• ריח גופם של מעשנים שונה משל אלה שאינם מעשנים.
• ריח גופו של אותו אדם רוחני יכול להשתנות כתוצאה מגורמים שונים: תזונה, לקיחת תרופות, מצב נפשי, אופי עבודתו, גורמים תורשתיים, ועוד.
• מגופו של כל אדם עם קומו בבוקר נודף ריח לא נעים. זו תולדה של הפרשת הפסולת אשר נוצרה והופרשה מהגוף אם דרך זִקִיַקי השערות – בזיעה – ואם בריח שנידף מהפה. ריח זה נעלם לאחר רחצת הבוקר וניקוי כל הגוף מהפרשותיו. אז ריח הגוף שונה. ברוב המקרים הוא אינו דוחה.
• ריחם של אנשים בגיל השיבה, אשר נמצאים במסגרות סיעוד שונה תכלית שינוי מריחם של אנשים צעירים יותר.
• במצבי חולי שונים האדם מדיף ריחות שונים.
כמה דוגמות:
• ריח זיעתם של חולי סכיזופרנייה, שונה מזה של אנשים בריאים.
• יש חולי סוכרת אשר מהבל פיהם נודף ריח של אצטון.
• יש נשים שבתקופת המחזור שלהן הן מדיפות ריח של בצל.
• ריחות משנים מצבים נפשיים אצל האדם. ריחות יכולים לשנות את מצב רוחו ותשוקותיו בעיקר באפיקי התת-מודע בתת ההכרה. כך למשל יכול מצב רוחו של אדם להשתנות מעצב לשמחה, מדיכאון לתחושת אושר, מפסימיות לאופטימיות. הריחות יכולים להגביר, או להקטין, תשוקה מינית, את חדוות החיים וחיוניותם.
• עוצמת היכולת להבחין בין ריחות שונים הולך ומצטבר עם הגיל. כושרו של האדם להבחין בריחות שונים נמצא בשיאו בין הגילים עשרים לארבעים שנה. למִן גיל ארבעים שנה הולך ומדרדרת יכולת האבחנה בריחות שונים. כך בגיל שבעים שנה, אדם יכול לזהות רק 60 - 70% מאותו טווח של ריחות אשר אותם היה מבחין בצעירותו.
כך התבשרנו בחודש דצמבר 2004 על ממצאי מבקר מעניין אשר בוצע על ידי רופאים מהמרכז הרפואי של אוניברסיטת קולומביה היוקרתית בעיר ניו-יורק.
ממצאי המחקר מלמדים שכשלון של זיהוי ריחות נפוצים (כמו לימון, בצל, עשן, תות שדה, גז, מנטה, סבון ואננס), מצביעים על התפתחות מחלת אלצהיימר. כידוע, מחלה זו מתבטאת, בין היתר, בירידה ביכולת הזיכרון.
ממצאים אלה מצביעים על כך שלאדם יכולת לזכור ריחות שונים. אבוד יכולת הזיכרון של רשימה של כעשרה ריחות שונים מצביעה, לדעת החוקרים, על שלבים ראשונים בהתפתחות מחלת אלצהיימר.
ריחות – תמצית החיים
ריחות הם תמצית החיים. הם מעלים לאדם זכרונות שקשורים לאירועים, שונים אשר פוקדים את האדם בחייו. אירועים אלה מלווים לא רק בדברים שבריח אלא גם דברים הקשורים למראה – לנוף, לאנשים, לטקסים, לריגושים – יפים וטובים בצד כואבים ועצובים, לטעמי מאכלים ומזונות שונים ומגוונים, לקולות ולצלילים – של אנשים, בעלי חיים, מכונות, מכוניות, מטוסים, ועוד רעשי הטבע – טיפטוף הגשם, משב הרוח, משק גלי הים, לרעש מפלי מים וים, המפכים ממעיינות מים, ועוד, לצבעים ולאנשים ולמקומות.
את כל אלה מחברים ריחות שונים ומהווים את תמצית החיים ומסכת חיי האדם.

לחוש הריח של בעלי חיים וצמחים – מטרות שונות ומעניינות
כמספר הייצורים כך גגם מספר הווריאציות של הצורך ו/או השימוש בריח.
כמה דוגמות:
• לבני האדם ריח זיעה חריף. יש אנתרופולוגים אשר טוענים שלאדם הקדמון אשר חי בטבע בסביבת חיות טורפות, היה ריח זיעה חריף מאד. זאת על מנת להרחיק ממנו את בעלי החיים הטורפים.
• לכלבים חוש ריח מפותח ביותר. אנו יודעים שאפשר לאלף כלבים כך שיריחו כמויות זעירות של חומרים שונים, כמו למשל ריח של סמים. כך משמשים כלבים אלה כגששים במקומות שבהם יכולים להיות חבויים סמים, (כמו למשל בנמלי תעופה).
• הכלב תמיד ירחרח ויקבע בחוש ריחו את תחום המחייה שלו; אותו תחום אשר בו הוא חי ומתפקד. כך אנו יכולים לצפות בכלבים מרחרחים באפם ותוחמים את אזורי המחייה שלהם.
• יש הטוענים שבני האדם זכו בריחם של הפרחים והתבלינים כתוצאה ממלחמת הקיום השוררת בעולם הצומח. הריחות החזקים של הפרחים, חלקי צמח שונים או של התבלינים, באים לדחות ולהרחיק אויבים טבעיים – כמו חרקים. זוהי מערכת התגוננות טבעית, שכאמור זיכתה את האדם בריחות נעימים (בצד ריחות שאינם נעימים) של פרחים ותבלינים, וחלקי צמח שונים.
• הוראותיה של המלכה לדבורים-העמלות – בכוורת מועברות על ידי ריחם של החומרים הכימיים המופרשים על ידה. חומרים אלה נקראים בשם פרוֹמוֹנים. על פי ריחם של חומרים כימיים אלה הדבורים – העמלות – יודעות מהם המסרים שמועברים אליהן על ידי המלכה – השליטה היחידה בכוורת.

לכל אחד ``חותמת ריח``
אנשים הקרובים ומכירים זה לזה: בני משפחה – הורים, ילדים, אחים, וכמו כן חברים, לא אחת מזהים אחד את השני לא רק על פי חזותו ודיבורו אלא גם על פי רֵיחו. לכל אדם יש מה שנקרא בשם ``חותמת ריח``, דהיינו ריח האופייני לאדם. זהו ריח אישי-אינדוידואלי מאד.
בתקופות שונות של החיים ``חותמת ריח`` זו יכולה להשתנות, אך המקורבים לאותו אדם יזהו גם ``חותמת ריח`` חדשה זו.
מסתבר שתינוקות יזהו את ריח חלב אמם, אם וכאשר יהיה בין חלבים של נשים אחרות, או חלבים של בעלי חיים אחרים.
לנשים חוש ריח מפותח יותר מגברים
מסתבר שלנשים יש בדרך כלל חוש ריח מפותח יותר מאשר של גברים. כנראה שהדבר קורה כאשר רמת הורמון האסטרוגן בדמן גבוה.
סיווּגם של הריחות
אף שלכל אחד יכולת להגדיר ולסווג ריח על פי חושיו, יש ומסווגים ריחות לקבוצות שונים. הסיווג שנראה מקובל ביותר היא חלוקת הריחות לקבוצות הבאות: מתוק, חריף, רייחני, חמצמץ, ריח שרף, מריר, מצחין-דוחה.
למותר לציין שמקורם של כל הריחות הוא בחומרי טבע שונים, או בתרכובות כימיות שונות – מעשי ידי יצירה מכוונת של אדם.
פועל יוצא הוא שהאדם יכול, במקרים לא מעטים, לייצור חומרים בעלי ריח מוגדר, אם על ידי הפקתם מחומרי טבע ואם על ידי יצירתם במעבדה מחומרים כימיים. בשתי גישות אלה אנו עדים לשימושן בתעשיית הבשמים של ימינו: ייצור בשמים – תמרוּקים – המכוונים להיות בעלי ריחות מוגדרים.

השימוש בבשמים החל בימים קדומים
תורת הבשמים ומגוון השימושים בהם היו כבר נחלת הקדמונים. מאז ועד היום, ברצף היסטוריה של המין האנושי, בשמים כיכבו בכל חלקי תבל, בין כל הלאומים, הדתות והכתות שקמו, ונפלו ושרדו.
מלומדים יודעים לספר שהשימוש הראשון בבשמים היה לשם קִיטוּר – העלאת קטורת – לשם נטרול ריח הצחנה שנפלטה משריפת קורבנות בעלי החיים אשר הועלו באש כמנחה לאלים.
וכך השם הלטיני של בושם - Perfum נגזר משתי המלים Per = דרך ו-Fumar = עשן. דהיינו: הבושם נועד בראש ובראשונה לשם קיטור להעלאת עשן.
כבר בימים קדומים השתמשו בתחילה לשם קיטור בחומרים יקרים להעלאת מנחה לאלים.
אך לא חלף זמן רב, והאדם למד להפיק לבשמים גם מתבלינים, משרפים ומפרחים ריחניים. אלה היו בצורת נוזלים, שמנים, משחות, ועוד.
זכות ראשונים לשימוש בבשמים יש להעניק למצרִים. המצרים היו הראשונים אשר עשו שימוש בבשמים לשם קיטורם להעלאת מנחה לאלים.
כמה דוגמות:
• עדויות ארכיאולוגיות מהמאה החמש-עשרה לפני הספירה, מלמדות שמלכי מצרים נהגו לייבא לבוֹנה מארץ פונט – הלא היא סומליה של היום.
• המצרים היו אלה אשר גילו את תהליך האֶנפלוּרז` (כבישת ריחות בשמנים במשחות). זהו בסיס השיטה שנהוגה גם בימינו בהכנת בשמים.
• כבר לפני אלפי שנים השתמשו המצרים ב``בושם האלים`` – בלבוֹנָה – לטקסים במקדשים.
• באמנות החניטה נהגו המצרים להוסיף בשמים על מנת לנטרל את ריח הצחנה מגופת החנוט.
• בממצאים ארכיאולוגיים נמצאו בקבוקי בושם עתיקים אשר עשויים מאבנים יקרות כמו ירקן, בהט ואבנים אחרות. לכלים אלה הותאמו מכסים שניתן לאטמם היטב. בבקבוקים אלה נהגו לאחסן בשמים. בין אוצרות תוּת-אנח-אמוֹן (שנקבר במאה הארבע-עשרה לפני הספירה) נמצאו בקבוקי בושם. אלה ריחם עמד להם כאשר התגלו כשלושת אלפי שנים לאחר שהוכנו.
• זכות ראשונים למצרִים לשימוש בבשמים להאדרת הרחצה באמבטיה – לנועם, לרגיעה, לניחוח המתרחץ ולהגברת התשוקה המינית.
• הפפירוּסים – אותם גוולי עץ עליהם כתבו המצרים הקדמונים – היו עשויים מעץ ארז. הסיבה היא שעץ זה הדיף ריח חזק שדחה חרקים ובכך נשמרו הפפירוסים אלפי שנים מבלי שיירקבו.
• המצרים הקדמונים היו גם החלוצים בבישום הגוף על ידי מריחתו בבשמים שומניים או במשחות. למותר לציין שנשים יותר מגברים נהגו להתבשם, אך גם חלקם של הגברים לא נפל.
• כמו כן, המצרים היו הראשונים אשר השתמשו בריחות הבשמים לריפוי מחלות. זו ראשיתה של הארומתרפיה של ימינו – ריפוי מחלות על על ריח שמנים אתריים. היוונים והרומאים אף הם הכירו את מעלותיהם של הבשמים. הם ``שיכפלו`` את שעשו המצרים הקדמונים, אם בשימוש לקיטור בלהעלאת מנחות לאלים, אם לשימוש אישי על ידי מריחת הגוף ואם על ידי תוספת של בשמים למרחץ באמבטיה.
• גם בתרבות היהודית הבשמים תופסים מקור רחב ונרחב ועל כך יכתב בנפרד.
• ומאותם זמנים קדומים התפתחה תעשיית בשמים ברחבי העולם. זו תעשייה חובקת עולם משגשגת ופורחת. יש הטוענים שהיא אומנות מיוחדת במינה שמהווה חלק חשוב בתרבות האדם.
בימים קדומים (ובמידה מסוימת גם היום) מחיריהם של הבשמים היה גבוה. לכך היו לפחות שתי סיבות: האחת, במקרים רבים היה צריך לייבא את הבשמים, או את חומרי הגלם לעשייתם, מארצות רחוקות (הודו, סומליה, אתיופיה, ועוד). השנייה, תהליכי ההפקה והמיצוי של חומר הניחוח, לרוב מצמחים ומשרפים, היו לא היו משוכללים וכמות הבושם המופקת היתה קטנה.
בדרכי המסחר העבירו גם בשמים
רבים הם עמים ולאומים, בני דתות וקהלות שונות ברחבי העולם אשר לא הסתפקו בבשמים אשר מצויים בסביבתם. הם תמיד דאגו להוסיף אל מאגר הבשמים שלהם, או בשמים אשר מצויים בבני תרבויות שונות, או שיצרו בשמים חדִשים.
כך אנו מכירים שתי דרכי מסחר אשר בהם הועברו מארצות המזרח אל ארצות המערב גם בשמים.
כך ידועה ``דרך המשי``. תחילתה אי-שם בסין הרחוקה. היא עברה דרך אסיה המרכזית לאירופה. דרך מסחר אחרת היא ``דרך הבשמים``. זו התחילה בהודו ועברה דרך חצי האי ערב (תימן), אתיופיה, סומליה ומצרים לכיוון אירופה. בשתי דרכי מסחר אלה נהגו לייבא בזמנים קדומים בצד סחורות שונות גם בשמים, או חומרי גלם לתעשיית הבשמים.
מדינות אשר ידועות בהיותן ספקיות בולטות של בשמים ותבלינים (אשר גם להם יש סממני ריח) הם הודו, סין, תאילנד – במזרח הרחוק. באגן ים סוף סומליה, אתיופיה ותימן.
הבשמים במקורות היהודיים
בשמים תופסים מקום בולט ביהדות. עליהם מצינו בתנ``ך, בתלמוד, במדרשים. היבטים שונים סביב הבשמים מובאים במגוון רחב של התייחסויות.
להלן כמה דוגמות נבחרות. אין חשיבות לסדר הבאתן. כולם חשובות בשווה:
• ההתייחסות הקולעת ביותר של היהדות לנושא הבשמים בולטת באמירתו של רבי יהודה נשיא: ``רבי אומר: אין לך אומנות שעוברת מן העולם, אשרי מי שרואה את הוריו באומנות מעולה, אוי לו למי שרואה את הוריו באומנות פגומה; אי אפשר לעולם בלא בָּסָּם ובלא בּוּרסקי, אשרי מי שאומנותו בָּסָּם`` (קידושין פב, ע``ב).
• המתנות אשר הורידו בני יעקב ליוסף במצרים הכילו גם בשמים: ``ויאמר אלֵהֶם ישראל אביהם, אם כן איפוא עשו זאת קחו מזִמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה מעט צָרי ומעט דבש נְכֹאָת וָלֹט בָּטנים ושקדים`` (בראשית מג, יא).
• בתקופה המקראית לא הכירו ביכולת האלכוהול למצות את הבשמים. הם הפיקו את הבשמים בשתי צורות עיקריות. האמת היא על ידי ערבוב בשמן והשנייה בצורת אבקה. כך מצינו בשמים בשמנים בשפת התנ``ך: ``שמן רוקח`` (קהלת י, א); ``שמן טוב`` (קהלת ז, א), ``שמן תּוּרַק`` (שיר השירים א, ג); ``שמן ערב`` (תוספתא, מעשר שני ב, ג); שמן מפוּט (משנה, מעשר שני ב, א).
• מלכים העסיקו מומחים (בשמים, רָקָחִים וכו`) בתעשיית הבשמים. על כך מצינו בשמואל א` (ח, יד): ``ואת בנותיכם יקח לרַקָּחוֹת``.
• בשמים היוו מתנות שמלכים העניקו אחד לשני. מלכת שבא בבואה לבקר את שלמה המלך כללה בשמים בין המתנות שהעניקה לו: ``ותתן למלך מאה ועשרים ככר זהב ובשמים הרבה מאד ואבן יקרה לא בא כַבֹּשֶׁם ההוא עוד לרֹב אשר נתנה מלכת שבא למלך שלמה`` (מלכים א` י, י).
• המלך חזקיהו הראה לשליחי מלך בבל את עושרו. בין מה שהציג בפניהם היו בשמים: ``וישמע עליהם חזקיהו ויראם את כל-בֵּית נכֹתֹה את הכסף ואת הזהב ואת הבשמים ואת שמן הטוב ואת כל אשר נמצא באוצרותיו (מלכים ב`, כ, יג).
• על היות מקור הבשמים בארצות אחרות מחוץ לארץ ישראל מצינו בירמיה (ו, כ): ``למה זה לי לְבוֹנָה מִשְּׁבָא תבוא וקָנֶה הַטוֹב מארץ מרחק עֹלותיכם לא לרצון וזִבחיכם לא ערבו לי``.
• בבית המקדש הורכבה משחת הקודש מארבעה צמחי בושם. משחת הקודש נועדה למשיחת הכוהנים ואם מלכים האמונה היא שגם המשיח ימשח בשמן זה.
הבסיס למּשחת הקודש הוא הזמן זית שבו היו ארבעה מיני בשמים: מוֹר, קינמון, קנה-בושם וקידה. ועל כך נאמר: ``וידבר ד` אל משה לאמר: ואתה קח לך בשמים ראש מָר-דרור (הלא הוא המוֹר – הערה שלי, א``מ.) חמש מאות וקִנְּמָן – הבֶּשֶׂם מחציתו חמישים ומאתים וּקנה-בשֶׂם חמשים ומאתים. וקִדָה חמש מאות בשקל הקֹדֶש ושמן זית הִין. ועשית אותו שמן משחת קֹדש רֹקַח מִרקחת מעשה רֹקֵח שמן משחת קֹדש יהיה`` (שמות ל, כג-כה).
באחד הספרים החיצוניים (ספר אדם וחוה כט, ד-ז) מסופר על האדם הראשון שגורש מגן העדן והוא מצויד בין היתר בבשמים. וזו לשון הכתוב: ``ויגשו המלאכים האלֹהים ויאמרו יה אל מלך עולם צווה נא ד` לתת לאדם סמים מהגן וזרוּעים למאכלו. ויאמר אלֹהים לאדם לבֹא ולקחת ניחוחים ובשמים מהגן וזרעים למאכלו. ויתנוּהוּ המלאכים ללכת ויקח שבעה מינים כרכֹם ונֶרְד וקנה וקִנמון ויתר הזרוּעים למאכלו. ויקח את כל אלה ויצא מן הגן``.
• ובאותו ספר חיצוני (שם מ) מתוארת קבורתם של אדם וחוה בקבר שהושמו בו בשמים-ניחוחים, זו לשון הכתוב: ``וישלח אלֹהים שבעה מלאכים לגן עדן ויביאו ניחוחים וישימוּם בתוך האדמה ואחרי כן לקחו את שתי הגוויות (הכוונה לאדם ולחוה – הערה שלי, א``מ) ויקברו אותן במקום אשר כרוהו ויבנוהו``.
• דברי הקדוש-ברוך-הוא נמשלו לדברי בשמים: ``אמר רבי יהושע בן לוי מאי דכתיב `לחיו ערוגת הבֹשם`. כל דִבור שיוצא מפי הקדוש-ברוך-הוא נתמלא כל העולם כולו בשמים`` (שבת פח, ע``ב).
• על חשיבות מציאותם של בָּשָׂם ובשמים במקום מושב מצינו לפחות בשני מקומות בכתובים היהודיים:
• ``כשם שאין העולם יכול להתקיים בלי משנה כך אינו יכול להתקיים בלא בשמים`` (משנה, סופרים טו, ח).
• ``כל עיר ועיר שאין בה קופה של בשמים אין תלמידי חכמים ראויים לִישב בה`` (גיטין טז, ע``א).
• ובשיר השירים מצינו התייחסות לבשמים. אלה משתמשים כמרכיבים חשובים ביצירת מסגרת האהבה השופעת בספר זה:
• ``לריח שמנים טובים שמן תּוּרַק שְׁמֶךָ על כן עַלָמוֹת אַהֵבוּך`` (שם א, ב).
• נשות ישראל היו מצפינות בשמים בחָזָן ברוח שנאמר: ``צרור המֹר דודי לי בין שדי ילין (שם, א, יג).
• ``מי זאת עֹלָה מן המדבר בתימרות עשן מְקֻטֶרֶת מוֹר ולבוֹנה מכל אבקת רוֹכֵל`` (שם ג, ו).
• ``מה יפו דֹדיך אחֹתי כלה מה טובו דֹדַיך מִיַּיִן וריח שמָנַיִך מכל בשמים`` (שם ד, י).
• ``וריח שלמֹתיך כריח לבנון`` (שם ד, יא).
• נֵרֵדּ וכרכֹם קנה וקִנמון עם כל עצי לבונה מֹר וְאַהֲלוֹת כל ראשי בשמים`` (שם ד, יד).
• ``קמתי לפתֹח לדודי וידי נטפו מוֹר ואצבעותי מוֹר עֹבֵר על כפות המנעול`` (שם ה, ה).
• לְחָיָו כערוגת הבֹשם מגדלות מֶרְקָחִים שפתותיו שושנים נֹטפות מוֹר עֹבֵר`` (שם ה, יג).
• ``ברח דודי ודמה לך לצבי או לעֹפר הָאַיָּלִים על הרי בשמים (שם ח, יד).
• עושי הבשמים נקראו במקורות היהודים בשמות שונים: רַקָּח, בָּשַׂם בָּסּם, בוֹשמי, פַּטָם.
• בגלל חיבת הקדמונים לבשמים נהגו יהודים לקרוא את שמות בניהם ובנותיהם בשמות מעולם הבשמים ומתעשיית הבשמים. בנות נקראו בשמות: הדסה, בָּשְׂמת, צרוּיָה, קציעה, טָפַת, זִלפָה, קטורה. בנים נקראו בשמות: מְרָרִי (נגזר מצמח המור), מִבְשָׂם, יִבְשָׂם, בן-צֹרִי, לוֹט.
• הרמב``ם מציין בפרוטרוט כיצד צריך להיות ניקיונו האישי של תלמיד חכם.
• בהמלצות אלה יש גם התייחסות לנושא הבשמים (משנה תורה, ספר המדע, הלכות דעות, ה, ט):
מַלְבּוּש תלמיד-חכם – מַלְבּוּש נאה ונקי, ואסור לו שימצא בבגדו כתם או שׁמְנוּנִית וכיוצא בהן. ולא ילבש לא מַלְבּוּש מלכים, כגון: בגדי זהב וארגמן שהכל מסתכלים בהם, ולא מַלְבּוּש עניים שהוא מבזה את-לובשיו, אלא בגדים בינונים נאים. ולא יהא בשרו נראה מתחת מדיו, כמו בגדי הפשתן הקלים ביותר שעושים במצרים; ולא יהיו בגדיו סְחוּבִים על-הארץ כמו בגדי גַסֵּי הרוח, אלא עד עֲקֵבוֹ; ובית יד שלו עד ראשי אצבעותיו. ולא ישלשל טליתו, מפני שנראה כגסות הרוח, אלא בשבת בלבד אם אין לו להחליף; ולא ינעל מִנְעָלִים מְטֻלָּאִים טלאי על-גבי טלאי בימות החמה, אבל בימות הגשמים מתר אם היה עני. לא יצא מְבֻשָּׂם לשוק, ולא בבגדים מבשמים, ולא ישים בֹּשֶׂם בשערו; אבל אם משח בשרו בְּבֹשֶׂם כדי להעביר את-הזָּהָמָה – מֻתָּר.וכן לא יצא יחידי בלילה, אלא אם כן היה לו זמן קבוע לצאת בו לתלמודו. כל-אלו – מפני החשד.
להקטרת קטורת מקום חשוב ביהדות
נושא הקטורת מכוסה בצורה רחבה ומרשימה מאד בספרו של ידידי הטוב ד``ר זֹהר עמר: ``ספר הקטורת``. הספר ראה אור בהוצאת מרכז אינגבורג רנרט ללימודי ירושלים ואוניברסיטת בר-אילן.
קיטור ביהדות מהווה מרכיב חשוב בטקסים המעוגנים בתרבויות העמים וגם ביהדות – כבר בבית המקדש. הכנת הקטורת הייתה אומנות עדינה ומורכבת ביותר והיתה מצוייה בתקופה הקדומה בידי משפחות הכוהנים.
הקיטור היה אקט פולחני יהודי ראשון במעלה בבית המקדש. נהגו להקטיר קטורת על גבי גחלי המזבח מידי בוקר ובין הערביים. הקטורת הוכנה מבשמים ומשרפים כמו למשל נָטָף, שְחֵלֶת, חֶלְבְּנָה, לְבוֹנָה, ועוד.
במשנה ובתלמוד מצוין שהקטרת הבשמים נעשתה בדרכים שונות. בולט השימוש בכלים ששמם בָּזִיכִּים – בָּזִיכּין (ראה בין היתר:במשנה – מנחות א, ב; יומא ב, ה; זבחים יג, ו ובתלמוד – פסחים סד, ע``ב, ועוד).
הקטרת קטורת ושימוש בבשמים משרים על האדם מצב רוח טוב: ``שמן וקטֹרת ישמח לב`` (משלי כז, ט).
ברצף הדורות העלאת קטורת היתה נחלתם של בני קהילות ישראל שונות – בעיקר קהילות מהמזרח.
שימושים נוספים בבשמים במסורת היהודית
להלן שורה של שימושים נוספים בבשמים אותם פוגשים במסורת היהודית:
• מנהג עתיק יומין היה הוספת בשמים למשקאות. כך אנו מצינו: ``יין הרֵקַח`` (שיר השירים ח, ב).
• היו שנהגו להמיס בשמים בשמן. כך אנו מוצאים את ``שמן הרֵקַח`` (קהלת י, א), ``שמן טוב`` (קהלת ז, א) ו``שמן ששון`` (ישעיה סא, ו; תהלים מה, ח).
• היו שסכוּ את שער אשם וזקנם בשמן מבוּשם: ``ושמן על ראשך לא יחסר`` (קהלת ט, ח) או ``כשמן הטוב על הראש ירד על הזָקָן`` (תהלים קלג, ב).
• שמן המֹר ותמרוקים אחרים שמשו את הנשים לפני שהתייצבו לפני המלך אחשורוש: ``ובהגיע תֹּר נערה ונערה לבוא אל המלך אחשורוש מִקץ היות לה כדת הנשים שנים עשר חֹדש כי כן ימלאו ימי תמרוקיהן ששה חדשים בשמן המֹר וששה חדשים בבשמים ובתמרוקי הנשים`` (מגילת אסתר ב, יב).
• חכמי התלמוד לא תיארו לעצמם שבנות ישראל נדדו ארבעים שנים במדבר ללא בשמים. הם הגיעו למסקנה שעם המן ירדו משָׁמָיִם לנשים גם בשמים ותמרוקים.
• אחת מהתחיבויותיו של החתן לכלה היא לתת לה קופה של בשמים: ``החתן מקבל עליו עשרה דינר לקופה, מאי קופה? אמר רב אשי קופה של בשמים`` (כתובות סו, ע``ב).
• לאורך המקורות היהודיים אנו מוצאים התייחסות לשימוש בבשמים ובשרפים למטרות ריפוי. כמה דוגמות מדברי הנביא ירמיה:
• ``הְצָרִי אין בגלעד אם רֹפא אין שם כי מדוע לא עלתה ארוכת בת עמי`` (ירמיה ח, כב).
• ``עלי גלעד וקחי צָרִי בתולת בת מצרים לשוא הרבית רְפֻאוֹת תִּעָלָה אין לך`` (שם מו, יא).
• ``פתאם נפלה בבל ותשבר הֵילִילוּ עליה קחו צרי למכאובה אולי תרפא`` (שם נא, ח).

בשמי ארץ ישראל
ארץ ישראל התברכה בשורה ארוכה של דצמחי בושם.
להלן שורה של העיקריים בצמחי בושם אלה: מרווה, לוטם, לִבנֶה רפואי, קדד, קידה, אשכול הכופר (חינא), כרכוֹם, אכילאה, רִכְפָה, פיגם, אפרסמון, הדס,יסמין, רוזמרין, בזיליקום (הריחן), ועוד.

הרחת בשמים במסורת ישראל
ברוב קהילות ישראל אנו מוצאים את אקט הרחת הבשמים, או בשימוש בריח הבשמים, באירועים הפוקדים את האדם. נמנה את הבולטים שבהם:
• בליל שבת – ביציאה מבית הכנסת.
• בליל שבת – בבית לפני הקידוש.
• בטקס ההבדלה במוצאי-שבת מברכים על הבשמים (``בורא מיני בשמים``).
• ביום הכיפורים.
• בברית המילה.
• בטקסי החינא ובטקסי החתונה.
• בבית הנפטר.
• הנחת בשמים במיטת המת על מנת לבטל את סרחונו.
השימוש בבשמים נפוץ בצורה בולטת בקרב יהודי המזרח וזאת משתי הסיבות הבאות: הם חיו בארצות שהיו מגדלות, או קרובות למרכזי גידול, של בשמים באסיה, באפריקה ובמדינות ערב. ולכן הבשמים היו מצויים אצלם יותר מאשר אצל בני קהילות אשכנז. זאת ועוד, בתורת הקבלה מוזכרים רעיונות שונים אשר קשורים לריח. אלה התפשטו בעיקר בין קהילות ישראל במזרח כחלק אינטגרלי של ההגות היהודית שם.
הרחת בשמים בתרבות האדם ובראי היהדות – היבטים רוחניים ופולחניים
הרחת בשמים היתה תופעה מקובלת מאד בתרבויות שונות כבר מימים קדומים. הקטרת בשמים כאקט פולחני מצויינת במקורות היהודים בתקופת המקרא כחלק מעבודת המשכן – באוהל מועד (שמות ל, לד-לה) ומאוחר יותר בימי חז``ל בבית המקדש. זאת מצינו בברייתא קדומה מתקופת בית שני (בריתות ו, ע``ב).
אף שאין במקורות ציון מפורש למטרת השימוש בקטורת, מלומדים בימי הבינים ובעת החדשה מעריכים שהמטרה היתה לשם ניטרול ריחות רעים שנדפו מריח הדם השרוף של הקורבנות שהוקרבו בבית המקדש. אך בנוסף היה גם היבט פולחני לשם מניעת מגפות. בסוס לסברה זו הוא הסיפור המקראי שהקטרת קטורת על ידי אהרן הכהן סייעה ועצירת מגפות לאחר מחלוקת קורח (במדבר יז יא-טו). סברה זו הולידה שימוש בקטורת לעצירת מגפות מאוחר יותר ברצף הדורות.
בימי הביניים אנו מוצאים בספרות חז``ל שהבשמים וריחם נקשרו לנשמתו של האדם, ולהשבתו לגן העדן בהיותו בעולם הבא. מה שמאחד את כל אלה הוא היותם של הבשמים קשורים לעולם הרוּח. אפשר לראות שקיימת קרבה טִימולוגית בין המונחים ``ריח`` ו``רוּח``.

נִשמת האדם נהנית מריח הבשמים
בראייה היהודית הנשמה היא זו שנהנית מריח הבשמים. על כן יש טעם לברך על הריח. כך מצינו בתלמוד הבבלי (ברכות מג, ע``ב): ``מנין שמברכיו על הריח? שנאמר: `כל הנשמה תהול יה`. איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו? הוי אומר זה הריח``.
הברכה על הריח היא מתקנות שהתקינו חז``ל. במקרא מצוינת חובת הברכה על המאכלים בלבד. ההסבר להכנסת תקנה של חובת ברכה על הריח היא מכיוון שהדבר גורם להנאת רוחו של האדם, במקביל להנאת האכילה שהיא הנאה לגוף.
המנהג להריח בשמים ביום הכיפורים מחזקת ראייה זו. וזאת מכיוון שבצום יום הכיפורים מתייסר ומתענה גופו של האדם ולא נשמתו היא זו שמתענה. על כך דווקא במצב של עינוי הגוף יש לתת לנשמה את הנאותיה – הרחת בשמים. בנושא זה אמר הרמב``ם: ``ולא ישכח לעולם לחזק הכֹח הטבעי – במזון, וכן לחזק הכֹח הנפשי בריח הטוב עם הבשמים החמים`` (הנהגת הבריאות, השער השני, 20).
להרחת בשמים בטקס ההבדלה במוצאי שבת – טעמים שונים:
• על דעת חכמים הרחת הבשמים בטקס ההבדלה באה לשמש כ``פיצוי`` אבדן ``הנשמה היתרה`` אשר שוכנת באדם מליל השבת. ומדוע נבחרו הבשמים? על דעת חכמים, מכיוון שרק הם יכולים לגרום להנאות נשמת האדם, עם צאת ``הנשמה היתרה``.
מכיוון שבמועדי ישראל אין ``נשמה יתרה`` שורה באדם, אין צורך במוצאי המועדים לברך על הבשמים כבהבדלה של מוצאי שבת.
• בספר הפרדס המיוחס לרש``י, או לתלמידיו, מובא טעם אחר להרחת הבשמים במוצאי השבת. זאת על מנת לבטל את ריח הצחנה אשר יוצא מן הגיהנום כתוצאה מתחילת הסקת הכִבשנים בהם ישרפו הרשעים. על פי אמונה זו, הכבשנים פועלים במשך כל ימות החול, אך בשבת מופסקת פעולתם והיא מתחדשת במוצאי שבת.

ריח גן העדן – כולו מבושם: בגן העדן בצד צמחי המאכל וצמחי הנוי היו גם צמחי בושם. ספרות חז``ל מתארת את גן העדן כמשופע בצמחי בושם המדיפים ריחות נעימים ומשכרים. כך ולכן על האדם לשאוף למעשים טובים וכאשר יגיע לעולמות עליונים יגיע לגן העדן ויתבשם בריחות נעימים ומשכרים וַלא יגיע לגהינום שריחותיו רעים ודוחים.
שלל האמונות מחברות את ריח הבשמים לנשמת האדם ולעולמות עליונים – לגן העדן ולחיי העולם הבא.
להרחת בשמים – חשיבות בבריאות ובחולי על פי הראייה היהודית
גם על ערכו של הריח בבריאות ובחולי אנו מוצאים אפשר למצוא במקורות היהודיים.
כמה דוגמות:
• בתלמוד הבבלי מצינו: ``אֵיתִיבֵיה רב כהנא לרב יהודה: מטלטלין עצי בשמים להריח בהן, ולהניף בהן לחולה, וּמוֹללוֹ מריח בו`` (ביצה לג, ע``ב).
• במשלי (כז, ט) נאמר: ``שמן וריח קטֹרת ישמח לב``. ופירש רש``י – הכוונה לשמן הארומטי של בושם האפרסמון.
• הרב חיים פלאג`י (חי באיזמיר בתורקיה במאה התשע-עשרה) נהג להריח בשמים מידי בוקר. הוא נהג להקפיד לעשות זאת בצאתו מתפילת שחרית. הוא היה קוטף מעלי צמחי בשמים שבחצר בית הכנסת ומברך עליהם ומריחם. בכך נהג לעדן את נשמתו בצאתו לעמל היום.

בשמים וריחם בספרות הקבלה ובספרי חסידות
נושא הבשמים וריחם המעודן ומשמעותם הרציונאלית בצד המימד הרוחני-מטאפיזי בחיי היום יום, בשבתות במועדים, בעולם הזה ובעולם הבא – גן העדן – מצויים גם בספרות הקבלית ובספרי החסידות. קצרה יריעת המקום להרחיב את הכתוב בנושא זה. אך חשוב לדעת שגם הקבלה וגם החסידות מתייחסים בחיוב לנושא הבשמים, שימושם וקיטורם.
על שום מה מתבשמים ומבשמים?
נתון מעניין הוא שרק כעשרים אחוזים מהבשמים אשר נמכרים מיועדים לבישוּם גופו של האדם ואִלו יתרת השמונים אחוזים מיועדים לבישוּם חפצים וחללים (חדרים, נרות, סבונים, מכוניות, ארונות, אולמות וכו`).
השאלה המעניינת מדוע אדם מתבשם? לכך מספר תשובות וכולן נכונות לכל בני האדם כבר מדורות קדומים:
1. נטרול ריח לא נעים של הגוף.
2. להעניק לגוף ריח טוב הנעים לאדם המשתמש בו ואשר ינעים את הסובבים אותו. אלה האחרונים יתקרבו אל האדם המבוּשם ויהנו מחברתו.
3. עצם ההנאה שבבישוּם הגוף אם על ידי מריחתו על הגוף ואם על ידי שימוש בו ברחצה באמבטיה ובעוד שימושים.
4. בימי קדם, בהעדר סבונים, הבישום בא להעניק לגוף ריח אשר רבים מאתנו זוכים בו כיום על ידי שימוש בסבונים ריחניים.

כמה תובנות הקשורות לבשמים ולהתבשמות
מסתבר שנושא הבשמים וההתבשמות הוא מורכב וזה המקום לציין מספר תובנות הקשורות לתחומים מעניינים וחשובים אלה. תעשיית הבשמים בימינו היא ענף גדול המבוסס על ידע רחב הקשור בתכונות הבשמים, הדרכים לשמירת ערכיותם, עור האדם לסוגיו ולתכונותיו השונות מקבוצת אנשים אחת לשנייה, דרכי ההפקה של הבשמים, ועוד.
להלן כמה מהתובנות בנושא הבשמים וההתבשמות:
• בשמים מסחריים מורכבים משלושה אלמנטים. חומר הבושם עצמו, הממיס (אלכוהול או שמן) וחומרים כימיים אשר שומרים על ריחו על הגוף לאחר התנדפות החומר הממיס.
• כאמור, שמנים או אלכוהול משמשים כממיסים של בשמים. מוצר שבו מצוי רכוז גבוה של אלכוהול ריחו מתנדף מהר יותר. לכן תרכיזי בשמים (Parfums) ריחם חזק ביותר ובהם רכוז הבושם גבוה יותר מרכוז האלכוהול, כך שריחם מתנדף לאט.
• ריחם של בשמים מסחריים יכול להעניק ריח אחר על עורם של בני אדם שונים. זאת עקב השוני במבנה העור וריחו הטבעי של האדם – ריח השונה מאדם לאדם.
• אחר ה-Parfum בעוצמת הריח, מצוי ``מי-בושם`` (Eau de toilett). אחריו מצוי ``מי-קולון`` (Eau de cologne), שעוצמת ריחו הנמוכה ביותר.
• אנשים שלהם עור שמן קולטים את המוליקולות הריחניות של הבושם. אלה נותרים על עור כזה משך זמן ארוך יותר מאשר על אנשים שעורם יבש.
• תופעות ביולוגיות, כמו לקיחת תרופות, מעבר מתזונה עתירת שומנים לתזונה דלת שומנים, ועוד, יכולים להשפיע על תגובת העור לריחו של הבושם אשר בו האדם מתבשם.

מקורות טבעיים לבשמים
הטבע הוא הספק הטוב ביותר של חומרי גלם מהם האדם השכיל להכין בשמים כבר בימים קדומים. אמנם ישנם גם חומרי בושם אשר הוכנו בתהליכים כימיים, אך המובילים הם הבשמים שמקורם בטבע – לרוב מן הצומח ומיעוטם ממקור של בעלי חיים.
להלן העיקריים שבקבוצות חומרי הטבע לתעשיית הבשמים:
1. פרחים, עצים ושיחים: ורד, יסמין, נרקיס, מימוזה, ריכפה, סיגלית יקינטון.
2. עלים, מחטים וענפים קטנים: אורן, אשוח, ארז, ברוש, בזליקום (ריחן), פיגם, הדס.
3. שרפים: חלבונה, לבונה, מור.
4. שמנים
• שמני עלים: קינמון, ארז, אקליפטוס, תפוז, דפנה.
• שמני קליפה: קינמון, קציעה.
• שמני פירות: שקדים, הדרים (אתרוג, אשכולית, לימון, לימונית, מנדרינה, תפוז), אפרסמון.
• שמני זרעים: קרדמון, כמון, חרדל, פטרוזיליה, ציפורן.
• שמני פירות מיובשים: אניס, שוּמָר, ערער, אגוז מוסקט.
• שמני גרגרים מיובשים: ערער, פלפלים (שחור, אדום, לבן).
• שמני עשבים: ריחן, בבונג, שמיר, טרגון, שׁוּמַר, פטרוזיליה, נענע, פיגם, אזוביון, קורנית, ורבנה, לענה, הדס.
כמו כן, ישנם בשמים אשר מופקים מבעלי חיים. המוכרים שבקבוצה זו הם הבאים: אייל המוֹשק (יונק מעלה גרה המפריש בושם בעל ריח חריף מאוד המופק מבלוטה הנמצאת בנרתיק אבר המין הזכרי של האייל), זֶבֶד (חומר שמנוני המופק מאברי המין של חתול הזבד), כף אווז ריחנית, הפרשה חריפה מבלוטת הזרע של לויתן שחי באוקינוסים, ועוד.
כאמור לעיל מרבית הבשמים מופקים ממקורות צמחיים.


סוגי ריחות הבשמים
סיווג הריחות יכול להיעשות בדרכים שונות. להלן מיון על פי Eugene Rimmel כפי שפורסם בספרו: ``The Book of Perfumes``.
סוג הריח דוגמות של ריחות בסוג זה
אניס כרוויה, שֶבת, שוּמר, כוסברה
אזוביוני קורנית, אזובית
אלגומי ארז
אתרוגי תפוז, לימונית
בלסמי בנזואין, לבנה, פולי טונקה
ורדי ורד, אגלנטין, סיסם שחור
ורד פקעתי שושן, נרקיס,יקינטון
יסמין שושנת העמקים
מושקי זבד, מושק
מנתה מרווה, פיגם, מנתה
סיגלית קציעה, שורש אירוס
ענבר אזוב האלון
פֵרות תפוח, אננס, חבוש
פרח התפוז שיטה, לילך, עלי תפוז
ציפורני ציפורן, אוגניה
קמפורי רוזמרין
שקדי דפנה, גרעיני אפרסק


שימושי הבשמים
מגוון השימושים בבשמים מקיף תחומים אחדים:
1. בישוּם הגוף – תמרוקים – להרחקת ריחו הלא-נעים של הגוף ו/או מנת להעניק למתבשם ריח נעים המקרב אליו אנשים ולבבות.
2. רחצת הגוף על ידי סבונים ריחניים – מבושמים.
3. תוספת לאמבטיות – להנאה ברחצת הגוּף באמבטיה וגם לשם בישוּם הגוף.
4. לבישום חללים: חדרים, אולמות, מכוניות, ועוד על ידי מרענני ומטהרי אוויר.
5. הדלקת נרות ריחניים – המפיצים ריח נעים ומרגיע.
6. למטרות פולחניות/דתיות/מאגיות שונות.
7. למניעת מחלות או לריפויין. המרכיב המרפא הוא הריח, וזהו בסיס האורומתרפיה.
8. לניקוי ולטיהור (כימי-פיזי, או רוחני) ממזהמים אקולוגיים על ידי הקטרת קטורת.

כמה שימושים בבשמים זה בתרבויות שונות
• סגולה כנגד היזק עין הרע. כך אנו מוצאים, גם בימינו אנו, להקטרת קטורת פרט ליהדות גם בתרבויות המזרח הרחוק (הינדואיזם, בודהיזם, ועוד), בנצרות ובדתות אחרות – הכל לשם מניעת היזק עין הרע.
• בתרבויות העמים וגם בקהילות ישראל היו מקטירים קטורת באירועים חגיגיים (חתונה) ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, גם בהלוויות ובמשך ימי האבל.
• הקטרת קטורת בהלוויות ובימי האבל של מלכים ואנשים מכובדים באה גם על מנת לציין את מעלתם הגבוהה של אותם אנשים. מובאה מעניינת בנושא זה היא של יוסף בן מתתיהו (יוסיפוס פלוויוס) בספרו ``קדמוניות היהודים``. שם הוא מספר שבטקס קבורתו של המלך הורדוס הייתה פמליה של חמש מאות עבדים נושאי בשמים.
• כבר בתקופה הקדומה הקטרת הקטורת שימשה להפגת ריח רע, להדבּרת חרקים וכאמצעי חיטוי למניעת מחלות ומגפות.
• הרמב``ם במורה נבוכים (חלק שלישי, פרק מה) מציין שהקטרת הקטורת באה להרחיק את הזבובים מהמקדש והדבר נמנה עם הטקסים שנעשו בבית המקדש (משנה, אבות ה, ד).
• ר` חיים פלאג`י בספרו ``ספר רפואה וחיים`` מציין: ``עשן ממיני סמים הוא טוב לטהר את האוויר``.
• סממני הקטורת – אותם חומרים אשר שימשו, ועדיין משמשים, להקטרת קטורת הם רבים ומגוּונים.
• קצרה יריעת המקום מלהביא את כולם. אך להרגעת ``המצפון היהודי`` שלי אציין את ארבעת סממני הקטורת שמוזכרים בתורה (שמות ל, לד): נָטָף, שְחֵלֶת, חֶלְבְּנָה וּלְבוֹנָה.
• בתרבות המערבית של ימינו נעשה שימוש הולך וגובר בקטורת למטרות שונות כמו סילוק ריחות רעים, למזל טוב ובעיקר להנאה.

בשמים בטקסים בריטואלים ובהילולות
עוד מקדמא דנא ועד לימינו בכל התרבויות והדתות בשמים שמשו מרכִיב חשוב בטקסים, בריטואלים ובהילולות.
באירועים אלה נעשה שימוש בבשמים. ריחם היווה חלק מהמעמד החשוב ו/או המקודש. נעשה שימוש או בצמחי בושם, או בבשמים, שפוזרו בחלל או שריחם נדף מבשמים אשר שימשו לקיטור.
ריחם של הבשמים הוא זה אשר עולה אל על – אל היושב במרומים – לכן מופנית הבקשה, התפילה, התודה, התחינה, או בקשת המחילה, ריח ועשן – בעיקר מבשמים הוא הצינור לתקשורת המטפורית בין האדם לבין אלוהיו.

בשמים בעשר הספירות על פי הקבלה – עץ החיים
אנשי קבלה העוסקים ברזיה מצאו קשר בין בשמים שונים ועשר הספירות המהוות את עץ החיים על פי תורת הקבלה.
מספר שם הספירה צבע הספירה בושם
1. כתר לבן אמרגיס. (בושם רב-ערך. מקורו בזִרמת לויתן)
2. חכמה אפר מושק (הבושם מופק מבלוטה שנמצאות בנרתיק איבר המין הזכרי של אייל המושק).
3. בינה שחור מוֹר
4. חסד כחול ארז
5. גבורה אדום טבק
6. תפארת צהוב לבונה
7. נצח ירוק ורד
8. הוד כתום לבנה (ענבר נוזלי – שרף גומי)
9. סוד סגול יסמין
10. מלכות חום פאטשוּלי (בושם שמנוני משורשי הצמח פאטשולי)

על בשמים נבחרים בתרבות ארץ ישראל
שורת הבשמים אשר ידע העולם ברצף הדוחות הוא רב ועצום. זהו כמעט יער שאין לו סוף. להלן תורחב יריעת בכתוב על מספר בשמים נבחרים אשר היה ו/או עדיין יש להם מקום בתרבות ארץ ישראל.
אין סדר לחשיבות הופעתם. כולם חשובים ומשובחים בשווה.
המידע שרכזתי כאן ליקטתי מכתובים לא מעטים ובעיקר מספריהם המעניינים והמרחקים של ידידי הטובים אביאם לפי סדר הא``ב של שמות משפחתם:
• אפרים לב וזֹהר עמר/סממני המרפא המסורתיים בארץ-ישראל. הוצאת יריד הספרים.
• זֹהר עמר/ספר הקטורת. הוצאת ארץ, אוניברסיטת תל-אביב.
• דן פלביץ` וזֹהרה יניב/צמחי המרפא של ארץ-ישראל. הוצאת תמוז.
• נסים קריספיל/המדריך השלם לצמחי המרפא בארץ ובעולם. הוצאת הד-ארצי.
• נסים קריספיל/טעם החיים – הכל על תבלינים. הוצאת ספריית מעריב.
• נסים קריספיל/צמחי המרפא של הרמב``ם. הוצאות יריד הספרים.

אפרסמון
ראשית דבר, יש להבהיר ולציין שפרי האפרסמון אותו אנו אוכלים בתקופתנו אין לו שום קשר לאפרסמון הקדום שהיה צמח אחר לגמרי. האפרסמון של ימינו זוכה היום לשם אחר – אפרסמור.
בושם האפרסמון מהעתיקים בבשמי ארץ ישראל. מוזכר במקורות היהודיים בשם זה, אך בעיקר בשמות אחרים.
בושם האִפרסמוֹן מופק מהצמח Commiphora opobalsamum. זהו שיח אשר גובהו יכול להגיע עד כדי חמשה מטרים. ענפיו נושאים שלשה עד חמשה עלים קטנים, שאורך כל אחד מהם אינו עולה על סנטימטר אחד. אלה נושרים בעונת הקיץ. פרחי השיח קטנים והם ירקרקים צהבהבים, ופירותיו בתי גלעין.
הצמח נקרא בערבית בשם ``בלסאן`` או ``בלשם``. מלומדים יודעי דבר טוענים שבושם האפרסמון הוא הצֳרִי, נָטָף וקטף – בשמים אשר מוזכרים במקורות היהודיים.
בית הגידול של האפרסמון
ההנחה, אותה קבע כבר יוסף בן מתתיהו, טוענת שמוצאו של האפרסמון הוא בדרום חצי האי-ערב – בתימן – הלא היא ממלכת שבא. וכבר מצינו בתנ``ך שמלכת שבא הביאה לשלמה המלך ``זהב ובשמיי הרבה מאד ואבן יקרה, לא בא כַּבֹשֶׂם ההוא עוד לרֹב`` (מלכים א` י, י). ה``בושם ההוא`` – הכוונה כנראה לבושם האפרסמון.
בארץ ישראל ידוע שאזור גידולו העיקרי היה של שיח האפרסמון באיזור עין גדי. שֶׁמָע איכותו של בושם עין גדי היה ידוע בארץ ישראל ובמדינות האזור. גם שלמה המלך מדבר על ``כרמי עין גדי`` (שיר השירים א, יד).
אם צָרִי היא מלה נרדפת לבושם האפרסמון, הרי שהוא גדל גם באזורי הגלעד (ירמיה מו, יא): ``עלי גלעד וקחי צרי בתולת מצרים``; ``הצרי אין בגלעד אם רֹפא אין שם, כי מדוע לא עלתה ארוכת בת-עמי (ירמיה ח, כב). ועוד מצינו בקשר של הבושם היקר – הלא הוא האפרסמון – לשבא: ``רֹכְלֵי שְׁבָא וְרַעְמָה הֵמָּה רֹכלַיִךְ בראש כל בֹּשֶׂם שבכל אבן יקרה וזהב נתנו עִזבוֹנַיִך (יחזקאל כז, כב).
גידול האפרסמון נעשה גם לאורך הבקע הסורי-אפריקאי. יריחו היתה ידועה לא רק כעיר התמרים אלא גם כעיר של בושם האפרסמון.
מארץ ישראל נעשה ייצוא של בושם האפרסמון למטרות בישום, קיטור ובישום החנוטים במצרים ומשם למדינות אחרות.
חוכמת גידול האפרסמון והפקת הבושם היתה נחלת היהודים. בזמן מרד היהודים ברומאים נעשה נסיון להשמיד את מטעי האפרסמון ולטשטש את הידע בהכנתו. הדבר צלח בחלקו הגדול, אך הידע בכל זאת עבר לרומאים. מכאן ואילך עבר גידול הצמח והפקת הבושם גם לבני עמים אחרים.
בספרות חז``ל מוצאים את בושם האפרסמון. שם מודגשת ערכיותו הרבה. כך למשל נאמר במסכת ברכות (מג, ע``א): ``אין מברכים בֹרא עצי בשמים שלא על אפרסמון של בית רבי ועל אפרסמון של בית קיסר... אמר רב יהודה בורא שמן ארצנו``.
הבושם עצמו: שרף שמתקבל מפציעת קליפת גבעולי השיח. ריחו עז ביותר. זהו שמן נדיף ודליק. על כן חל איסור להדליק בו בשבת. זאת ברוח שנאמר בתלמוד: ``מפני שהוא עף`` (שבת כו, ע``א).
על השפעת ריחו העז של בושם האפרסמון, את הפסוק מישעיה (ג, טו): ``יען כי גבהו בנית ציון... וברגליהם תעכסנה`` מפרשת הגמרא בלשון זו: ``אמר רב דבי רב אמי: מלמד שמטילות מוֹר ואפרסמון מנעליהן ומהלכות בשוקי ירושלים וכיון שמגיעות אצל בחורי ירושלים בועטות בקרקע ומתיזות עליהם ומכניסות בהן יצר הרע כארס (שבת, סב, ע``כ).
בושם האפרסמון שימש כאחד ממרכיבי הקטורת במקדש.
בושם האפרסמון בימינו: הצמח גדל באזורים המוגדרים כקשי גידול: סעודיה, תימן אתיופיה, ועוד. הבושם אם הוא זמין הרי שמהמאה השמונה עשרה אין הוא מצוי בארץ ישראל. לכן כל שאנו יודעים על בושם זה הוא מנחלת העבר מבלי יכולת להריח מבושמו כשם שניתן להנות מבשמי העבר האחרים כמו מוֹר ולבוֹנָה ובשמים אחרים.

מוֹר
המוֹר הוא אחד הבולטים בבשמים אשר נהגו להשתמש בהם בארץ ישראל כבר בתקופה הקדומה.
ישנם מספר זנים של עצי מור (שהם שיחים קוצניים). שהם ממשפחת הבשמיים. הם גדלים באפריקה (כמו אתיופיה), בחצי האי ערב (תימן) ומזרח הודו. יש מלומדים הטוענים שאת עצי המור נהגו לגדל גם באזורי יריחו ועין גדי.
השכיח שבין עצי המור לתעשיית הבושם הוא המין Commiphora myrrha.
מקורו של הבושם השמנוני הוא משרף אשר מצוי בקליפת העץ. הוא נאסף לאחר פציעת קליפת העץ. צבע השרף צהוב – אדמדמם.
המוֹר מוזכר כבר במקורות קדומים כמו בכתבי אוּגרית אשר נמצאו בסוריה.
שרף המור הופץ למדינות שונות באגן הים התיכון המזרחי בעיקר במצרים ובארץ-ישראל.
השימוש במור נעשה אם לבישום ואם לצרכי ריפוי.
המוֹר בתרבות היהודית
המור הוא אחד הבשמים הבולטים בתרבות היהודית.
כמה דוגמות:
• המור שימש אחד ממרכיבי משחת הקודש. על כך מצינו: ``ואתה קח לך בשמים רש מָר-דרור חמש מאות וִקנמָן – בֹּשֶׂם מחציתו`` (שמות ל, כג).
• המור נמנה בין המשובחים שבבשמים: ``נרד וכרכם קנה וקינמון עם כל עצי לבונה מֹר ואהלות עם כל ראשי בשמים`` (שיר השירים ד, יד).
• המוֹר נחשב לבושם יקר שבו נהגו הנשים לסוך את גופן או לבשם את בגדיהם ומצעיהם:
• ``מֹר וֵאֲהָלוֹת קציעות על בִּגְדוֹתֶיךָ`` (תהלים מה, ט).
• ``קמתי אני לפתֹח לדודי ויָדַי נטפוּ מוֹר`` (שיר השירים ה, ה).
• ``נַפְּתִּי משכבי מֹר אֲהָלִים וקִנָּמוֹן`` (משלי ז, יז).
• הנשים טרם שבאו לפני המלך אחשורוש נהגו למשוח את גופן בתמרוקים. ועל כך נאמר: ``ששה חֳדשים בשמן המֹּר וששה חֳדשים בבשמים ובתמרוקי נשים`` (מגילת אסתר ב, יב).
• במסורת היהודית – המור שימש גם לצורכי קיטור. למותר לציין שריח עשן הקטורת מקיטור שרף המור היה מקובל כריח מעודן.
למוֹר שימושים בריאותיים-רפואיים
פרט להיותו מקור לתעשיות בשמים, לשרף המור, ולמוצרים אשר הופקו ממנו, היה שימוש כחומר מרפא. המוֹר ידוע כאחד מסממני המרפא הקדומים.
להלן הבולטים בשימושים בריאותיים-הרפואיים במוֹר:
• חיזוק שורשי השערות.
• להורדת רמת הסוכר בדם.
• טיפול בפצעים מסוגים שונים.
• טיפול בכיבי קיבה.
• לטיפול בעקיצות ובנשיכות של בעלי חיים.
• לטיפול במחלות עיניים.
לְבוֹנה
הלבונה היא מהבשמים הבולטים במסורת ישראל.
הבושם מכינים משרף עץ הלבונה. ישנם מספר מינים של העץ ששמו: Boswellia, והוא ממשפחת הבשמיים.
המדובר בעץ ירוק-עד שגובהו נע בין שנים לחמישה מטרים. לגזע קליפה דקה ממנה מופק שרף הלבונה והשמן הריחני שבו.
מינים השונים של עץ הלבונה גדלים באפריקה (אתיופיה, סומלי, סודן, אוגנדה), בדרום ערב (תימן), בהודו.
ישנם הבדלים קלים בין השרפים המופקים ממיני עצי לבנדה שונים. מין העץ הנפוץ ביותר להפקת השרף והשמן הוא המין Boswellia carteri.
צבע שרף הלבינה לבנבן. ומכאן מקור שמו העברי – לבונה. בערבית לִבַּאן – בעגת יהודי תימן הוא נקרא בשם מסטיק תימני.
הלבונה הוא אחד מארבעת סממני הקטורת המוזכרת בתורה: ``נָטָף, שְחֵלֶת, חֶלְבְּנָה, וּלְבוֹנָה`` (שמות ל, לד).
הקטורת אשר הקטיר הכהן הגדול ביום הכיפורים הייתה גם קטורת מלבונה בלבד.
תוספת שמנים לקטורת הלבונה מצינו במנחות שונות.
כמה דוגמות:
• ``ונפש כי תקריב קרבן מִנַחה לד` סֹלֶת יהיה קֹרבנו נוצק עָלֶיהָ שמן ונתן עליה לֵבֹנָה`` (ויקרא ב, א).
• ``והִקטירה כהן את אַזְכָּרְתָהּ מִגִּרְשָׂה וּמִשַּׁמְנָה על כל לֵבֹנְתָהּ אִשָּׁה לד` `` (ויקרא ב, טו).
• ``והרים ממנו בֶּקְמְּצוֹ מִסֹּלֶת המִנתָה וּמִשַׁמְנָהּ ואת כל הַלְּבֹנָה אשר על המִּנחה וְהִקטִיר המזבח רֵיח נִיחֹחַ אַזְכַּרְתָּהּ לד` `` (ויקרא ו, ח).
• ``וְנָתַתָּ על המערכת לֵבֹנָה זכה והיתה ללחם, לְאַזְכָּרָה אִשֶׁה לד` `` (ויקרא כד, ז).
• וכך מצינו גם את הלבונה במנחת החטאת: ``ואם תשיג ידו לשתי תֹּרִים או לשני בני יונה והביא את קורבנה אשר חטא עשיית הָאֵפָה סֹלֶת לְחַטָאת לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לְבֹנָה כי חַטָאת היא`` (ויקרא ה, יא).
• ובמנחת קנאות מצינו: ``והביא האיש את אשתו אל הכהן והביא את קרבנה עליה עשירית האֵיפָה קמח שְעֹרִים ולא יצק עליו שמן ולא יתן עליו לבֹנה כי מנחת קְּנָאֹת הוא מנחת זכרון מזכרת עָוֹן`` (במדבר ה, טו).
• בהיות הלבונה אחד מהיקרים והחשובים שבמרכיבי הקטורת, היא היתה נשמרת בין אוצרות המקדש במקומות אחסון מיוחדים – בלשכות-בלשון המקרא. ועל כך מצינו: ``ויעש לו לשכה גדולה ושם היו לפנים נתנים את המנחה הלבונה והכלים ומעשר הדגן התירוש והיצהר מִצְוַת הַלְוִיִם והמשֹררים והשוערים ותרומת הכהנים`` (נחמיה יג, ה).
• היו דרגות שונות של איכות הלבונה. כך למשל לקטורת התמיד נעשה שימוש אך ורק בלבונה זכה. כמו שנאמר: ``ויאמר ד` אל משה קח לך סמים נָטָף, וּשְחֵלֶת, וְחֶלְבְּנָה, וּלְבֹנָה זַכָּה בַּד בְּבַד יהיה`` (שמות ל, לד).
• לא רק שהלבונה היתה צריכה להיות לא אחת באיכות גבוהה (לבונה זכה), אלא שהעלאת המנחה לא יכולה היתה להיעשות על ידי איש טמא. כך מצינו במגילת ברית דמשק (יא, יט): ``אל ישלח איש למזרח עוֹלָה ומִנתה ולבוֹנה ועץ ביד איש טמא``.
טווח השימושים בלבונה לקיטור – רחב
ריחה העז והנעים של הלבונה הוליד לה שימושים לא מעטים שלה בקיטור.
כמה דוגמות:
• לסילוק ריחות רעים. הבולט הוא הרחקת הריחות הרעים שהם תולדה של שריפת בשר הקורבנות בבית המקדש ולכן הלבונה שימשה מרכיב חשוב במרכיבי הקטורת במקדש.
• בתקופה הקדומה היו שנהגו להקטיר לבונה בזמן קבורת המת על מנת להרחיק את הריח הרע של המת.
• בפולחנים פגאנים – ברצף הדורות – נעשתה הקטרת הלבונה כחלק מהתהליך המאגי.

הלבונה הובאה לארץ ישראל בעיקר מדרום ערב – מִשְבַא
עצי הלבונה אינם גדלים בארץ ישראל. אספקת הלבונה נעשתה תמיד ממדינות שונות, בעיקר, וזאת כבר מצינו בתקופת המקרא, מִשְבָא. וכך מצינו בין היתר בישעיה (ס, ו): ``שִפעת גמלים תֵּכסֵך בִּכְדֵי מִדְיָן ועֵיפָה כֻּלָם מִשְבָא יבואו זהב ולבונה ישאו ותהִלת ד` ובשׂרוּ``.
המסחר בבשמים בכלל – ולבונה בניהם – נעשתה בדרך הבשמים שתחילתה בסין דרך הודו, תימן, אתיופיה סומאלי, מצרים, ארץ ישראל וארצות אירופה.
כאמור, גם היום מיובאת הלבונה לארצנו ממדינות שונות היושבות על דרך הבשמים.
ברצף הדורות ובהיסטורית העמים מצינו ברפואה העממית מגוון שימושים בריאותיים-רפואיים בשרף הלבונה.
כמה דוגמות:
• הורדת רמת הסוכר בדם. • עקיצות חרקים והכשת נחשים.
• טיפול ביָרוּד (קטרקט) ומחלות עיניים אחרות. • שיפור הזכרון.
• מחלות עור. • שיפור מצבי רוח.
וֶרֶד
בושם הורד מופק מעלי הכותרת של פרחיו.
שיח הוורד מוכר לרבים מאתנו. שיח נמוך קוצני אשר פרחיו – הוורדים – ידועים במגוון צבעם, ביופים ובריחם – המקובל כריח נעים ומעודן.
אין הורד מוזכר בתורה. חוקרים מקהילת חוקרי המקרא אשר מזהים את הורד עם השושנה המוזכרת במקרא: ``אהיה כַטַּל לישראל יִפְרַח כשושנה וְיַךְ שָׁרַשיו כַּלְּבנון`` (הושע יד, ו).
במשנה מוזכר הוורד בהיותו חלק מתעשיית הבשמים ותרופות (שבת יד, ד; מעשרות ב, ה).
חשיבותו הכלכלית וערכו הרב של הוורד כמרכיב ריחני, היו מוכרים כבר בימים קדומים. זו הביאה שהוורד חייב בשביעית: ``הורד והכופר... יש להם שביעית`` (משנה שביעית ז, ו).
תכשירים מעלי הכותרת של פרחי הוורד
מספר תכשירים ניתן להכין מעלי הכותרת של פרחי הוורד.
• מי ורדים (מַא-וַארְד – בעגת יהודי תימן).
• חליטות להכנת תה.
• שמן ורדים.
השימוש בתכשירי הוורד
קיים מגוון שימושים בתכשירי עלי הכותרת של פרחי הוורד:
• ראשית, הרחת הפרח כמות שהוא. ריחו מקובל כמעודן, ונעים. יש יאמרו אף משכר.
• לרענון העור ולבישומו – שימוש במי ורדים.
• לבישום הבגדים – שימוש במי ורדים.
• שימושים בריאותיים-רפואיים בתכשירי הוורד, על פי הרפואה העממית מהדורות קדומים ולימינו אנו:
• דלקות: אוזניים ועיניים. • דלקת ריאות.
• כאבי ראש. • כאבי מחזור.
• בעיות העיכול. • הורדת חום.
• הפחתת גזים.
שימושים אלה נעשים הן על ידי שימוש במי הוורדים, בתה מחליטת כותרות הפרחים, או בשמן המופק מהם. אני יכול להעיד ממסגרת חיי, אשר היתה בבית על פי מסורת ותרבות יהודי תימן, שמי הוורדים היה הבושם היחידי – השליט – שהפיץ את ריחו תמיד בבית מי הוורדים היו נחלתן של כל נשות המשפחה: סבתי, אמי ודודתי – כולן מנוחתן עדן.
הדס
ההדס הוא שיח נמוך ירוק-עד ממשפחת ההדסיים. הוא גדל בר באזורים הרריים של ארץ ישראל, אך גדל גם כצמח נוי בגנים פרטיים וציבוריים. עליו גלדניים, מסורגים או ערוכים בזוגות או בשלשות על כל פרק ופרק מגבעולי השיח.
ההדס מצוי בין ארבעת המינים שנוטלים בחג הסוכות. שם הוא מופיע תחת השם ``ענף עץ עבות`` (ויקרא כג, מ).
ההדס הוא אחד מצמחי הבושם המקובלים ביותר בקרב קהילות ישראל השונות, ובעיקר בקרב קהילות אשכנז. ההדס כה חשוב ליהודים מקהילת אשכנז עד שקראו בשמו את קופסת הבשמים.
בין צמחי הבושם אשר משתמשים בהם להבדלה, ההדס תופס את המקום הראשון והבולט אצל רוב קהילות ישראל ובעיקר בקרב יהודי אשכנז.
היות ההדס כצמח בושם נבחר הוליד את שימושו גם בין חכמי תורת הקבלה. האר``י, גדול חכמי הקבלה, שילב הרחת הדסים כמנהג ליל שבת. הוא אף ציווה לקיים טקס מיוחד עם הדסים בקידוש של ליל שבת.
ההדס כסממן בריאותי-רפואי
ההדס מצוי בין צמחי המרפא של ארץ ישראל. השימוש ברפואה העממית נעשה בעליו הגלדניים. משתמשים במרתח או חליטה של עלי ההדס, או בערבוב עליו המיובשים בשמן זית – וזהו כעין המשחה.
מגוון השימושים הבריאותיים-רפואיים הם הבאים:
• טיפול בגירויי עור (בעיקר אצל תינוקות).
• ריפוי פצעים.
• צלקות מעיים.
• הקלת עצירות.
• חיזוק שורשי שיער ומניעת נשירתן.
• כיב קיבה.
רֵיחן
צמח הבושם שריחו אהוב עלי ביותר! ריחו מתוק ועדין. די למולל את העלים וריחו העדין מופץ בכל חלל החדר.
הריחן המצוי הוא עשב חד-שנתי ממשפחת השפתניים. הוא נפוץ באזורים חמים בעולם. הוא גדל בארץ בגינות תבלין ונוי, ישנם מספר זנים. הריחן גדל ופורח באביב ובקיץ.
הריחן ידוע גם בשם בזיליקוּם. שם זה נגזר משמו הלטיני של השיח: Oclmum basilicum השם בזיליקוּם נגזר נגזר מהמילה היוונית Basilus שפירושה מלך. זאת עקב ההתייחסות המכובדת לצמח עקב איכות ריחו המבושם – כבר בתקופה הקדומה.
הריח מקורו בעלים, שהם המדיפים את הריח.
לפי המידע שברשותי אין הריחן מצוי בתרבות הבשמים של יהודי אשכנז, אלא של יהודי המזרח. ביניהן בולטת קהילת יהודי תימן. שימושו הפולחני הוא בין היתר כבושם בטקס ההבדלה.
בתרבות יהודי תימן נהגו לעטר את לבושה של הכלה בטקס החינא בעלי ריחן – הריח הטוב כברכה לחיים יפים. כמו כן, יש בנות תימן – גם בימינו אנו – אשר נוהגות לתקוע בשער ראשן גבעול ריחן לקישוט ולבישום.
הריחן כסממן בריאותי-רפואי
הרמב``ם כתב לא אחת על סגולותיו הבריאותיות-רפואיות של הריחן. בין היתר לחיזוק הכוח הנפשי ו``משמח את הלב``.
ברפואה העממית של יהודי המזרח אנו מוצאים את הריחן מככב במספר שימושים. שעליו נאכלים כמות שהם, או שמכינים תה מעלי הריחן. משתיית תה זה ניתן להקל על שעול, לסייע להסדרת פעולת המעיים והכליות.
בקרב יהודי תימן נהגו להשתמש בעלי ריחן מעוכים להרגעת עקיצות חרקים.
בתרבות האכילה של ימנו בעולם המערבי וגם בישראל, נוהגים להשתמש בעלי ריחן (נקראים בעגת המרכולים בּזיליקום ולא ריחן), כתוספת לסלטים ו/או כתוספת למעשי קדרה. יהודי תימן, ולפי המידע המצוי ברשותי, גם בני קהילות המזרח האחרות, לא השתמשו בעלי הריחן כמרכיב תזונתי.
פִּיגָם מצוי
צמח בושם מיוחד במינו. הדעות נחלקו סביבו האם ריחו נעים או שריחו דוחה ואינו נעים. בכל מקרה הוא מסווג גם כצמח בושם.
שמו המדעי של הפִּיגם המצוי הוא Ruta chalepensis. שמות אחרים – על פי אסף הרופא ``בספר התרופות``: ``זרע הפִיגוּן הוא רוּטָא בימי הביניים גם דוּדָא בערבית``. בערבית: פִיגָ`ן ובלהג יהודי תימן הפיגם נקרא בשם שַׁדַאב.
הפיגם הוא שיח ירוק-עד ממשפחת הפיגמיים. הוא יכול להגיע עד לגובה של מטר אחד. מולדתו וגידולו הוא באגן המזרחי של הים התיכון, קרי: בארץ ישראל, בעיקר בצפון הארץ. הפיגם גדל בגינות בתים. ניתן למוצאו גדל בר גם בחורשות. הפיגם יכול לגדול גם באזורים סלעיים והרריים עד לגובה של 2800 מטר.
ישנם מספר זנים. הרמב``ם מונה שלשה מינים: מדברי, הררי וגני.
כל חלקי הצמח מכוסים בבלוטות אשר מכילות שמן אֶתֶרִי שלו ריח חריף אופייני.
הפיגם משמש כצמח בושם, תבלין ומרפא. שמן הצמח ידוע בשמו שמן הפיגם.
הוא מוזכר במשנה, בתלמוד ובתוספתות כצמח תבלין וכבושם.
בהיותו צמח בושם נהגו לברך בו בטקס ההבדלה – המדובר בקהילות יהודי המזרח.
שימושו המאגי של הפיגם נעוץ בריחו העז, החריף והדוחה (על פי מה שאני מרגיש) וכן במבנה עליו המסודרים בצורת כף יד – שהיא ה``חמסה`` – בראייה המגית הערבית והיהודית כאחד.
כך, שבראייה המאגית הפיגם בא לגרש שדים, מונע היזק עין הרע ומהווה כסגולה כנגד כל מיני מרעין בישין שיכולים לבוא לו על האדם.
בתרבות של יהודי המזרח (בולט אצל יהודי תימן), הפיגם מלווה את האדם מבואו לעולם ועד למותו. כך שמים בחיתוליו של התינוק עלי פיגם. אותם גם מניחים בין בגדיו בטקס הברית ואחריו. בטקס החינא מעטרים את לבוש הכלה בעלי פיגם – שדאב – להגנה מפני היזק עין הרע ולהרחקת השטן מחייה העתידיים של הכלה. גם בתכריכי המת נהגו לשים עלי פיגם וזהו מנהג של כבוד להגן על המת גם בדרכו האחרונה לעולם-שכולו-טוב.
המאגיה סביב הפיגם מצוייה גם בשמותיו. השם הערבי פִיגַן הלא-הוא פִי-גִ`ין שפירושו יש (פִי) פה שטן (ג`ין). השם בלהג יהודי תימן – שדאב – עונה על אותו הדבר: שדאב – שד-בה שפירושו יש כאן שד.
היותו מגן בפני היזק עין הרע הביא לכך שבגינות רבות, בדרך כלל בפתח הבית או באדניות על חלונותיו, נוהגים המאמינים בכוחו המאגי של הפיגם לגדלו ולטפחו.
הפיגם כסממן בריאותי-רפואי
ברפואה העממית עוד מימים קדומים (רומא) וגם בימינו בקרב יהודי המזרח, לפיגם שימושים בריאותיים-רפואיים. גם הרמב``ם מדבר בשבחו של הפיגם כצמח מרפא, כך מצינו מספר שימושים בריאותיים-רפואיים שלו.
כמה דוגמות:
• תערובת עלי או זרעי פיגם עם שמן זית לטיפול בדלקות אוזניים ועיניים.
• תערובת עלי פיגם עם כורכום ותבלינים נוספים לטיפול בדלקת ברחם.
• תערובת עלי פיגם עם זעתר לטיפול בכאבים (ראש, שיגרון).
• מרקחת מעלי הפיגם לטיפול בקוצר נשימה.
• מרקחות אחרות שבהם מככבים עלי הפיגם נמצאו יעילים כנגד מחלות עיניים, דלקות פרקים, כאבי ראש, הרחקת תולעים מהמעיים, ועוד.
• הפיגם ידוע שמרקחת ממנו גורמת להפרשת כִיח בהיותו מכיל חומרים מכייחים.
• חליטת או שמן זרעי הפיגם יעילים להורדת חום.
• הפיגם ידוע גם סממן מרפא מרגיע.
• לעיסת עלי פיגם מורידה את רמת הסוכר בדם (יהודי תימן).

צמחי בושם נוספים
קצרה יריעת המקום לכתוב בהרחבה על צמחי בושם ובשמים אחרים. אציין לפחות את שמותיהם:
יסמין רוזמרין רפואי
נענע-מנטה מרווה רפואית
אשכול הכוֹפר (חִינא). לואיזה
ועוד ועוד
צמחים אלה שמשו ומשמשים הן כצמחי בושם, כצמחי תבלין כצמחי מרפא.
תרבות הבשמים בקהילות יהודי תימן – רשמים אישיים
אני מבקש לשתף את הקוראים ברשמי מתרבות הבשמים כפי שחוויתי במסגרות חיי בהיותי אמנם ``צבר``, אך בן להורים יוצאי תימן אשר אפפו אותי בתרבות ובמסורת יהודי תימן.
• מי ורדים (מַא-וַארְד – בלהג היהודי – תימני), היה הבושם של סבתי, היחידה שהכרתי בחיי, של אמי ושל דודתי – אחות אמי – כולן מנוחתן עדן.
במי הוורדים הן נהגו לבשם את גופן ולבשם את בגדיהן. כל מי שהיה בקרבתן זכה לריח הוורדים אשר נדף מהן. אני יכול להעיד – על פי טעמי – שהיה זה ריח נעים ומעודן, אשר לא אחת מילא את כל חלל הבית.
• הריחן והפיגם (שַדַאב) – תמיד כיכבו ועדיין מככבים כצמחי הבושם של יהודי תימן.
בחצר ביתנו, כבחצרות ביתם של יוצאי תימן האחרים, תמיד גידלו ריחן ופיגם. הריחן כיכב כצמח הבושם של שבת. ריחה של השבת הוא ריחו של הריחן – ריח עז ומשכר (לפחות אותי). מספיק להציגו באגרטל והוא מדיף ריח. אם תמולל את עליו בעדינות הוא יפיץ ריח עז ונעים, וכפי שציינתי כבר גם משכר.
את הריחן והפיגם לא הפסקתי לגדל באותן תקופות בחיי בהן התאפשר לי לעשות זאת. היום בביתי וגם במקום עבודתי, אני מגדל באדניות גם את הריחן וגם את הפיגם.
ענפי הריחן והפיגם הם חלק מתפאורת הלבוש של הכלות בטקס החינא נוסח יהודי תימן. אפרת בתי, בטקס החינא – הטקס שקדם לטקס כלולותיה – ענפי ריחן ופיגם היו קשורים משני צידי הכובע המרשים של הכלה. הריחן – למזל טוב והפיגם – לשמירה מפני היזק עין הרע.
• הבְּכור – האבן מפיצת ריחות בושם עז. אותה היה אבי המנוח מבעיר בתוך הגחלים שבמגהץ הגחלים שהיה בשימוש בביתנו (הימים ימים של טרם מגהץ חשמלי או מגהץ אדים).
את הבכור היה אבי מבעיר בלילות החורף הקרים. היתה זו תקופה שלא ידענו מהו חימום דירות. החום היחידי היה חום הבגדים וחום הלב.
ריחותיו של בושם הבכור היוו עוברי את חווית החורף הגשום והקר וההתכנסות המשפחתית בדירה צנועה ביותר בצפונה של תל-אביב של אותם הימים.
זכרונות אלה לא רק שבִּישמו את חיי בשנות ילדותי, הם מבשמים אותי גם היום, כאשר מסגרת חיי, אמנם נטועות בשורשיהן באורח החיים של יהודי תימן, אך עטופות שגרת חיים ישראלית טהורה.
היו אלה ריחות שלא ישכחו לעולם בריחם הטוב, המעודן והמשכר.
אכן בשמים של ממש.
בושם-שמן האפרסמון להשיג במרפא הבושם -04-9952122________________________________________

האפרסמון-הצרי

האפרסמון-הצרי צרי
את ה"צרי" תרגם רס"ג בשם "תריאק". מונח זה בהוראתו הרחבה כוונתו לסם רפואי, ובאופן מיוחד לתרכיב (נסיוב) העשוי מארס נחשים ועקרבים, צמחים ומינרלים שונים. בתקופה הקדומה היה האדם חשוף לפגיעתם הקטלנית של חומרי רעל שמקורם בעולם החי והצומח, והתריאק, כתרופה אנטיטוכסינית, היווה מענה למציאות זאת. רס"ג מזכיר את התריאק כדוגמה לתועלת שניתן להפיק גם מיצורים שפלים כנחשים: "ואת חלבי הנחשים הארסיים שמים לתוך התריאק להוציא את הארס שבגוף" (צוקר, תשמ"ד, עמ' 50-49 ;בתרגום עמ' 250)7. השימוש בתריאק מתואר רבות בספרות הרפואית הקדומה ((Watson, 1966; Mez-Mmangold, 1989. החל מהתקופות הקלסיות ולאורך כל תקופת ימי-הביניים מוכרים עשרות חיבורים כנגד סמי המות. אחד מספרים אלו נכתבו על-ידי הרמב"ם (בן מימון, תש"ב).
מהמקורות ההיסטורים עולה שבארץ-ישראל, וליתר דיוק בירושלים, התפתח ענף רפואי לייצור תריאק ייחודי ובעל מוניטין רב, בתקופת ימי-הביניים ובתקופה המוסלמית הראשונה בפרט. בספרות נזכרים אישים אחדים אשר ישבו במאה העשירית בירושלים ועסקו במלאכת התריאק. כך למשל, נזכר אדם אשר שמו מעיד על מומחיותו: סלאמה אבן נאהץ' אלמקדסי (הירושלמי) "אלתריאקי" (אבן אלאת'יר).
אולם יותר מכולם התפרסם בזמנו במלאכת התריאק הרופא הירושלמי, אלתמימי, בן המחצית השנייה של המאה העשירית. על אלתמימי מסופר שהיה בעל ידיעות נרחבות ברפואה, ולשיא יוקרתו הוא הגיע בהתקנת מיני התריאק השונים, ובמיוחד "תריאק אלפארוק", שזכה להערכה מרובה על ידי הרופאים בימיו. ידוע לנו לפחות על ארבעה חיבורים רפואיים שכתב אלתמימי בנושא ה"תריאק" (עמר וסרי, תשס"ד, עמ' 29-37).
ענף התריאק הארץ-ישראלי לא התייחד רק במציאותם של מומחים בהתקנת התריאק, אלא גם כמקור לאספקת מרכיבי התריאק השונים. חלק ניכר ממרכיבי התריאק אשר היו עשויים מצמחים, בעלי-חיים ומחצבים, הובאו מאזור ים המלח, אך גם מאזורים אחרים של סוריה רבתי. לענף התריאק היה גם היבט כלכלי לא מבוטל. מהמקורות אנו למדים על קיומם של יחסי מסחר מפותחים בין ארצות שונות בתריאק כתרכיב מוכן ובמרכיבים הנפרדים של התריאק. אלמוקדסי (985), ציין את התריאק בין מוצרי היצוא מירושלים (מוקדסי, עמ' 181). במקום אחר הוא ציין את העיר יריחו כמקור הנחשים והעקרבים (ובגרסא אחרת נכתב "נחשים ותריאקיה" – מוקדסי, עמ'173, וכן שם, לפי כתב יד C), אשר היו מהמרכיבים העיקריים בהרכבת התריאק. מפורסם ביותר היה הציד של ה"אפעה המגון" ((Echis coloratus לצורך הכנת התריאק. הצליינים הרבים שפקדו את אזור ים המלח בימי-הביניים תיארו בהרחבה את הנחש, אופן לכידתו וחליבת הארס ממנו. התריאק נחשב לתרופה יקרת ערך שהיוותה מוצר מונופוליסטי של השולטאן הממלוכי. בשל יקרתו נאסר לצוד את נחש האפעה, ורבים היו העבריינים שהפרו את החוק ומכרוהו לסוחרים בדמשק, בירות וקהיר8.
לאור מקורות אלה ברור לגמרי מדוע בחר רס"ג לזהות את ה"צרי" עם ה"תריאק". מהמקרא עולה שה"צרי"9 הוא סם רפואי ייחודי לאזור ארץ-ישראלי, שהיה מפורסם גם בחוץ-לארץ ואף שימש כמוצר מסחר יוקרתי. מהמקרא קשה לדעת מהו ה"צרי", אך על פי המציאות בימיו של רס"ג, לא היה סם רפואי יותר מתאים מאשר ה"תריאק" להגדרת ה"צרי" בין זמרת הארץ. דברים אלה כותב מפורשות, ר' שמואל בן חפני הגאון בסוף המאה העשירית בביאור ה"צרי" – "התכוון בו לתריקה הירושלמית הנעשית מעשבים ב'אלשאם' ומובאת לארצות והנה היא שומרת את הגופים מרעלים" (גרינבאום, תשל"ט).
בחינת המציאות ההיסטורית בימי רס"ג מסבירה גם מדוע במקרה של ה"צרי" הוא לא נקט במסורת חז"ל שמדובר ב"קטף", כלומר בשיח האפרסמון (Commiphora gileadensis) היקרתי שגדל בתקופתם רק בארץ-ישראל והיה מבוקש מאוד בחוץ לארץ (פליקס, תשנ"ז). מסתבר שבתקופתו של רס"ג האפרסמון לא גדל עוד בארץ ולעומת זאת ניתן היה למוצאו במצרים10. המציאות בימיו היא הפוכה אפוא מהריאליה המקראית המשתקפת ברשימת "זמרת הארץ", ולכן על פי שיטתו של רס"ג, פרושו עדיף. לעומת זאת, בפירוש לתורה למילה "נטף" (שמות ל, לד) רס"ג תרגם בשם "עוד בלסאן", הוא בושם האפרסמון (עמר, 1996). במקרה זה הוא נקט את גישת חז"ל, שכן אין הוא מחויב כאן להתייחס להקשר ולעלילה המתוארת בספר בראשית. יתרה מזאת, ה"תריאק" לא היה סממן בושם, והוא היה עשוי מחומרים טמאים שאינם מתאימים להקטרה בבית המקדש, ולכן היה חייב רס"ג לפרש את המקראות באופן שונה, לפי העניין.
בושם-שמן האפרסמון להשיג במרפא הבושם -04-9952122________________________________________

medicinal plants-Balm of Gilead

"..עלי גלעד וקחי צרי.."ירמיהו
בושם-שמן האפרסמון להשיג במרפא הבושם -04-9952122

סגולות האפרסמון

מיתוך :צרי הגוף לר'נתן בן יואל פלקירה
ז.עמר. יעל בוכמן
....השמן יותר טוב מן הגרגיר והגרגיר חזק מן העץ.
עצו חם ויבש בשנית,וגרגירו חם ושמנו יותר חם והוא בראש השלישית.יפתח הסתומים ויועיל לקרבים.ובישולו טוב לקווץ ולגיד הנשה.ויעיל לנכפה.
וגו'...טוב לכאב..ולקוצר נשימה ויועיל לחלישות....יסיר רוע ..
ויחזק הכבד.ויריד השתן ..ולכאב הרחם ..ומאחר השיבה ומעמיד בשר המת שלא...וגו'
בושם-שמן האפרסמון להשיג במרפא הבושם -04-9952122________________________________________

תדר שמן האפרסמון

מ.ה.ש -ריפוי
א.כ.א -dna של הנשמה
כ.ל.י -פוריות
ש.א.ה- זיווג קוסמי
ל.ה ח.-צא/י מעצמך
כ.ו.ק.-אנרגיה מינית
מ.ח.י -למצוא חן
מ.ו.ם- טיהור רוחני
.."עלי גלעד וקחי צרי.."ירמיהו
בושם-שמן האפרסמון להשיג במרפא הבושם -04-9952122________________________________________

האפרסמון-צרי גלעד-Balm of Gilead

"זמרת הארץ" על פי רב סעדיה גאון
זהר עמר

תוכן העניינים:
מבוא
"זמרת הארץ"
פירוש רב סעדיה גאון ל"זמרת הארץ"
לוט
נכאת
צרי
סיכום
ביבליוגרפיה

מבוא
ספרות הפרשנות היהודית של ימי הביניים אוצרת בתוכה מידע ריאלי רב, ידיעות היסטוריות ותיאורים מחיי היום-יום מאותה התקופה. במחקרים קודמים הצבענו על תופעה זו ועל כמה ממאפייניה. פעמים שהפרשנים שביקשו לבאר מושגים מהמקרא או מהמשנה, עשו זאת על סמך המציאות הריאלית שהיתה מוכרת להם בזמנם ובמקומם. כך, למשל, צמחים רבים זוהו ותורגמו על ידי הפרשנים היהודים בימי הביניים בהתאם לעולם המונחים המקובל בימיהם. פירושים אלה אינם מתיישבים תמיד עם המציאות הריאלית של כתבי הקודש הקדומים יותר. לפיכך יש באיתור פירושים אלה חשיבות מיוחדת גם למחקר תולדות ארץ-ישראל בימי הביניים.1

אחד מהפירושים הקדומים והחשובים ביותר בימי-הביניים הוא, של רב סעדיה גאון (942-882), שהשפעתו ניכרת על הפרשנות הרבנית, הקראית והשומרונית, כבר בימיו ובדורות מאוחרים יותר. לפיכך הוא יכול לשמש כדגם מאפיין למחקר היסוד הריאלי בפרשנות ימי-הביניים. בפירושו של רס"ג לתורה בותרגומו (תפסיר) הכתובים בערבית-יהודית, ניתן למצוא ידיעות מתחומי עניין מגוונים: מעולם החי, הצומח, טקסטיל, אבנים טובות, מוצרי מזון, רפואה, מדות ומשקלות, זיהוי שמות אתרים ועוד. בפירושיו ניתן למצא גם זיהויים עצמאיים, שלא מצאנו כדוגמתם אצל אחרים. באחד המחקרים הבאנו את דעת היחיד שלו (שהשפיעה גם על פרשנים אחרים), בביאור המונחים "שש" ו"בוץ" המשקפים ללא ספק גם את המציאות הארץ-ישראלית בימיו (עמר, 1994; עמר ופרידמן, תש"ס).

עיון בפירושי רס"ג חושף עולם מונחים עשיר ורחב אופקים, המדגים את הפריחה התרבותית והחומרית שהיתה בארצות האיסלאם. למעשה, לא ניתן להבין חלק ניכר מהמונחים שמשתמש בהם רס"ג לפירושו, מבלי להכיר מקרוב את העולם התרבותי והחומרי שבו הוא פעל. כך, למשל, השמות הערביים שמביא רס"ג לסממני הקטורת מתבהרים ומקבלים משמעות מובנת רק על רקע ספרות המדע הערבי שנכתבה בתקופתו והעוסקת בין השאר בבשמים ותרופות.2 הרובד הריאלי שבפירושי רס"ג, ובפרשנות ימי הביניים בכלל, מצפה עדיין למחקר ראוי לשמו. להלן נביא רק דוגמה אחת להמחשת דברינו, דוגמה העוסקת ב"זמרת הארץ" – מוצרים שנשתבחה בהם ארץ-ישראל.

"זמרת הארץ"
בסיפור מכירת יוסף למצרים נאמר: "והנה ארחת ישמעאלים באה מגלעד וגמליהם נשאים נכאת וצרי ולט הולכים להוריד מצרימה" (בראשית לז, כה). רשימת מוצרים דומה ומורחבת נזכרת בהקשר לסיפור שבו יעקב מצווה את בניו לשלוח ליוסף מנחה: "ויאמר אלהם ישראל אביהם אם כן אפוא זאת עשו קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מעט צרי ומעט דבש נכאת ולט בטנים ושקדים" (בראשית מג, יא). מניתוח הפסוקים עולה, שמדובר במוצרים יחודיים ויוקרתיים שלא נמצאו במצרים בשנות רעב. למעשה, מדובר במוצרי יצוא מובהקים של ארץ כנען, שתוצרתם נשלחה לחו"ל.
בפרשנות המקרא לדורותיה ובמחקר המודרני הוצעו הצעות זיהוי שונות למוצרים שנכללו ב"זמרת הארץ". בזיהוי שני מוצרים אין כמעט חילוקי דיעות: ה"שקדים" (Almonds – הם העצים המכונים כיום בשם זה) (Amygdalus communis) וה"בטנים" שהם לדעת כמה חוקרים פירות האלה האמתית (Pistacia vera) . לפי ת"י והמדרש (בראשית רבה צא, יא) אין מדובר בפירות אכילים, אלא בשמן המופק מהם. הכוונה היא כנראה לשמן המופק מהאלה הארץ-ישראלית(P. palaestina) וכך נראה גם מתרגום רס"ג לערבית בשם "בטם". שמן האלה היה מפורסם בטיבו בארץ-ישראל בעבר.3 השמן המופק מהשקדים, שימש בעת העתיקה כבסיס לתכשירי רפואה, בושם וקוסמטיקה.
אשר לשאר המוצרים: צרי, דבש, נכאת ולט – יש פירושים רבים ומגוונים. נציין שהקו המנחה בכל הפירושים אלה הוא הניסיון למצוא זיהוי ריאלי, הקולע בצורה הטובה ביותר, למוצרים סגוליים שנשתבחה בהם ארץ-ישראל ואשר שימשו כסחורות יצוא. פירושים אלה אינם משקפים בהכרח את המציאות המקראית אלא מותאמים לתקופת כתיבתם.

פירוש רב סעדיה גאון ל"זמרת הארץ"
מעניין במיוחד הוא פירוש רב סעדיה גאון לפירוש המוצרים שנכללו ב"זמרת הארץ" (קאפח, תשמ"ב; (Derenbourg, 1893. בפירוש המילים דבש (עסל), בטנים (בטם) ושקדים (לוז) הלך בדרך הפרשנות הפשוטה שהייתה לפניו והמקובלת גם בימינו. אולם בביאור המונחים "צרי", "נכאת ולט" הוא מביא פירושים עצמאיים ומקוריים, שבמבט ראשון קשה להבין את משמעותם ואת הגיונם. לוט
את ה"לט" תרגם רס"ג בשם "שהבלוט" הוא עץ ה- Castanea (בעברית המודרנית מכונה בטעות "ערמון"). נדמה שהגיונו של פירוש זה קשור לדמיון בין המונח העברי "לוט" לשמו הערבי של הקסטניה. אבן עזרא הסביר זאת כך: "אמר הגאון, שהוא הפרי הנקרא כן בלשון ישמעאל בתוספת ב' ואולי כן הוא" (בראשית לז, כה), כלומר "ב-לוט". אך המונח "בלוט" הוא שמם של העצים מהסוג אלון (Quercus) , שלהם אין פירות משובחים. על פי פירוש רס"ג, המתאים ביותר להגדרה המקראית הוא ה"שאה-ב-לוט" (Castanea), שהוראת שמו הערבי (הנגזרת מפרסית) הוא "מלך האלונים", כלומר הוא הנחשב למשובח בעצי ה"בלוט".4
אולם זיהוי הקסטניה בין הפרות שנמנו בין "זמרת הארץ" הוא בעייתי, שכן אין לנו ידיעות שהוא גדל בארץ, והתנאים ברוב אזורי ארץ-ישראל אינם מתאימים לכך. אך נראה שרס"ג מפרש את השם "ארץ-ישראל" המכונה בערבית-יהודית "אלשאם" במשמעות הרחבה יותר, כפי שהייתה מקובלת בספרי גיאוגרפיה הערבים. כלומר, "אלשאם" הוא השטח הכולל כיום את סוריה, ארץ-ישראל ולבנון. לפי הגדרה זו, הקסטאניה אכן גדל בארץ-ישראל, והוא נחשב לאחד מעצי הפרי המשובחים שגדלו בימי-הביניים, ואף בימינו בהרים הגבוהים והקרירים של סוריה ולבנון (Bacher, 1906).5

נכאת
לפי רס"ג, הנכאת הוא ה"כ'רנוב", שמו הערבי של החרוב (Ceratonia siliqua). פירוש זה נראה מוזר, שהרי בימינו אין החרוב נחשב לפרי חשוב ומשובח כלל. לצורך הבנת הגיונו של פירוש זה, יש להתחקות אחר גידול החרוב בתרבות החקלאית המקומית.
החרוב אינו נזכר במקרא ונראה שרק בתקופת המשנה והתלמוד הוא הפך לעץ נפוץ וחשוב בנוף ארץ-ישראל (כסלו, תשמ"ח; Liphschitz 1987-9). מניתוח המקורות הכתובים עולה שבימי-הביניים המוקדמים הוא הגיע לשיא תפוצתו ויוקרתו. תפוצת החרוב, שקודם לכן היה נפוץ כעץ בר ותרבות (כנראה רק באותם מקומות שבהם הוא מהווה כיום מרכיב דומיננטי בחברות הצומח הטבעיות), התרחבה לאחר הכיבוש הערבי לאזורים נוספים. כך, למשל, הוא נמצא בימי-הביניים גם בכל אזורי ההר הים-תיכוני, כולל ההרים הגבוהים והקרירים של הגליל העליון, יהודה ושומרון (כיום הוא נמצא שם רק כתופעה שרידית) (עמר, תשנ"ג, עמ' 122). אחת העדויות לכך היא תיאורו של דניאל הרוסי, שביקר בארץ בראשית התקופה הצלבנית. הוא מזכיר את החרוב בכל האזורים ההרריים של הארץ: בהר-תבור, שכם, ירושלים, בית-לחם והר חברון (רבא, תשמ"ז).
בתקופתו של רס"ג טופח עץ החרוב על ידי החקלאים בארץ והוכר כעץ פרי שיש לקיימו. בספר החקלאות של אבן וחשיה (ראשית המאה עשירית) מובאות הנחיות מפורטות לדרך גידולו, וכך למשל הוא כותב: "ובמחצית הראשונה של חודש דצמבר נוטעים באלשאם (ארץ-ישראל וסוריה) את עץ הקאסטניה6 והחרוב" אלשאמי (אבן וחשיה, עמ' 239). הגיאוגרף הירושלמי אלמוקדסי מנה את החרוב בין הגידולים הנפוצים במחוז פלסטין במאה העשירית (אלמקדסי, עמ' 181). בתרבות החקלאית המקומית היו מוכרים זנים שונים, בעלי ציפה רכה ומתוקה יותר מהזנים המצויים כיום בארץ. כך למשל, הזכיר מקור ארץ-ישראלי בן המאה העשירית שלושה זנים של חרוב הגדלים בארץ-ישראל והנבדלים זה מזה בתכונותיהם הרפואיות ובדרגות המתיקות שלהם (עמר וסר, תשס"ד).
החרוב שגדל בארץ-ישראל היה מפורסם בספרות הרפואית הקלאסית. גדולי הרופאים, כגון יצחק הישראלי (מת ב953-) ואבן סינא (1037-980) שיבחו את הסגולות הרפואיות של ריבת החרוב אלשאמי. מזני פירות אלה התקיימה תעשייה גדולה להפקת מגדנות, ובמיוחד דבש החרובים. תעשייה זו נשאה רווחים רבים, ורוב תוצרתה נשלחה ליצוא. להלן נביא לכך מספר דוגמאות: אל-מוקדסי (עמ' 180) מציין את החרוב שיוצא מהעיר רמלה; אדריסי (1153) בדברו על מצודת נאעמה (שבחוף לבנון), אומר שבאדמתה נמצא עץ החרוב שאין כדוגמתו בגודלו בכל תבל, והוא נשלח משם לכל סוריה ומצרים – "שהרי אם החרוב ב'אלשאם' הוא רב ומשובח, הרי בנאעמה הוא רב יותר ומשובח יותר" Idrisi, 1974)). המפורסמת במיוחד בתעשיית הממתקים המיוצרים מהחרוב הייתה העיר שכם, כפי שמתאר אבן בטוטה במאה הארבע-עשרה:
ובה (בשכם) מיצרים ממתקי חרוב ומביאין לדמשק וזולתן. (ודרך הכנתו) מבשלים חרוב אחר-כך סוחטים אותו ונוטלים מה שיצא ממנו ועושים ממנו ממתק, וגם את יתרת הפרי הזה מוליכים למצרים וסוריה (Battuta, 1854).
על רקע מציאות שבה דבש החרוב נחשב לאחד מהמוצרים שבהם נשתבחה ארץ-ישראל ליצוא במאות העשירית–האחת-עשרה, אין זה מפתיע מדוע בחר בו רס"ג בחרוב לזהות את ה"נכאת".

צרי
את ה"צרי" תרגם רס"ג בשם "תריאק". מונח זה בהוראתו הרחבה כוונתו לסם רפואי, ובאופן מיוחד לתרכיב (נסיוב) העשוי מארס נחשים ועקרבים, צמחים ומינרלים שונים. בתקופה הקדומה היה האדם חשוף לפגיעתם הקטלנית של חומרי רעל שמקורם בעולם החי והצומח, והתריאק, כתרופה אנטיטוכסינית, היווה מענה למציאות זאת. רס"ג מזכיר את התריאק כדוגמה לתועלת שניתן להפיק גם מיצורים שפלים כנחשים: "ואת חלבי הנחשים הארסיים שמים לתוך התריאק להוציא את הארס שבגוף" (צוקר, תשמ"ד, עמ' 50-49 ;בתרגום עמ' 250).7 השימוש בתריאק מתואר רבות בספרות הרפואית הקדומה ((Watson, 1966; Mez-Mmangold, 1989. החל מהתקופות הקלסיות ולאורך כל תקופת ימי-הביניים מוכרים עשרות חיבורים כנגד סמי המות. אחד מספרים אלו נכתבו על-ידי הרמב"ם (בן מימון, תש"ב).
מהמקורות ההיסטורים עולה שבארץ-ישראל, וליתר דיוק בירושלים, התפתח ענף רפואי לייצור תריאק ייחודי ובעל מוניטין רב, בתקופת ימי-הביניים ובתקופה המוסלמית הראשונה בפרט. בספרות נזכרים אישים אחדים אשר ישבו במאה העשירית בירושלים ועסקו במלאכת התריאק. כך למשל, נזכר אדם אשר שמו מעיד על מומחיותו: סלאמה אבן נאהץ' אלמקדסי (הירושלמי) "אלתריאקי" (אבן אלאת'יר).
אולם יותר מכולם התפרסם בזמנו במלאכת התריאק הרופא הירושלמי, אלתמימי, בן המחצית השנייה של המאה העשירית. על אלתמימי מסופר שהיה בעל ידיעות נרחבות ברפואה, ולשיא יוקרתו הוא הגיע בהתקנת מיני התריאק השונים, ובמיוחד "תריאק אלפארוק", שזכה להערכה מרובה על ידי הרופאים בימיו. ידוע לנו לפחות על ארבעה חיבורים רפואיים שכתב אלתמימי בנושא ה"תריאק" (עמר וסרי, תשס"ד, עמ' 29-37).
ענף התריאק הארץ-ישראלי לא התייחד רק במציאותם של מומחים בהתקנת התריאק, אלא גם כמקור לאספקת מרכיבי התריאק השונים. חלק ניכר ממרכיבי התריאק אשר היו עשויים מצמחים, בעלי-חיים ומחצבים, הובאו מאזור ים המלח, אך גם מאזורים אחרים של סוריה רבתי. לענף התריאק היה גם היבט כלכלי לא מבוטל. מהמקורות אנו למדים על קיומם של יחסי מסחר מפותחים בין ארצות שונות בתריאק כתרכיב מוכן ובמרכיבים הנפרדים של התריאק. אלמוקדסי (985), ציין את התריאק בין מוצרי היצוא מירושלים (מוקדסי, עמ' 181). במקום אחר הוא ציין את העיר יריחו כמקור הנחשים והעקרבים (ובגרסא אחרת נכתב "נחשים ותריאקיה" – מוקדסי, עמ'173, וכן שם, לפי כתב יד C), אשר היו מהמרכיבים העיקריים בהרכבת התריאק. מפורסם ביותר היה הציד של ה"אפעה המגון" ((Echis coloratus לצורך הכנת התריאק. הצליינים הרבים שפקדו את אזור ים המלח בימי-הביניים תיארו בהרחבה את הנחש, אופן לכידתו וחליבת הארס ממנו. התריאק נחשב לתרופה יקרת ערך שהיוותה מוצר מונופוליסטי של השולטאן הממלוכי. בשל יקרתו נאסר לצוד את נחש האפעה, ורבים היו העבריינים שהפרו את החוק ומכרוהו לסוחרים בדמשק, בירות וקהיר.8
לאור מקורות אלה ברור לגמרי מדוע בחר רס"ג לזהות את ה"צרי" עם ה"תריאק". מהמקרא עולה שה"צרי"9 הוא סם רפואי ייחודי לאזור ארץ-ישראלי, שהיה מפורסם גם בחוץ-לארץ ואף שימש כמוצר מסחר יוקרתי. מהמקרא קשה לדעת מהו ה"צרי", אך על פי המציאות בימיו של רס"ג, לא היה סם רפואי יותר מתאים מאשר ה"תריאק" להגדרת ה"צרי" בין זמרת הארץ. דברים אלה כותב מפורשות, ר' שמואל בן חפני הגאון בסוף המאה העשירית בביאור ה"צרי" – "התכוון בו לתריקה הירושלמית הנעשית מעשבים ב'אלשאם' ומובאת לארצות והנה היא שומרת את הגופים מרעלים" (גרינבאום, תשל"ט).
בחינת המציאות ההיסטורית בימי רס"ג מסבירה גם מדוע במקרה של ה"צרי" הוא לא נקט במסורת חז"ל שמדובר ב"קטף", כלומר בשיח האפרסמון (Commiphora gileadensis) היקרתי שגדל בתקופתם רק בארץ-ישראל והיה מבוקש מאוד בחוץ לארץ (פליקס, תשנ"ז). מסתבר שבתקופתו של רס"ג האפרסמון לא גדל עוד בארץ ולעומת זאת ניתן היה למוצאו במצרים.10 המציאות בימיו היא הפוכה אפוא מהריאליה המקראית המשתקפת ברשימת "זמרת הארץ", ולכן על פי שיטתו של רס"ג, פרושו עדיף. לעומת זאת, בפירוש לתורה למילה "נטף" (שמות ל, לד) רס"ג תרגם בשם "עוד בלסאן", הוא בושם האפרסמון (עמר, 1996). במקרה זה הוא נקט את גישת חז"ל, שכן אין הוא מחויב כאן להתייחס להקשר ולעלילה המתוארת בספר בראשית. יתרה מזאת, ה"תריאק" לא היה סממן בושם, והוא היה עשוי מחומרים טמאים שאינם מתאימים להקטרה בבית המקדש, ולכן היה חייב רס"ג לפרש את המקראות באופן שונה, לפי העניין.


סיכום
בחינת פירושו של רס"ג על רשימת המוצרים שהוגדרו במקרא כ"זמרת הארץ" מגלה, שהוא משקף למעשה את מוצרי היצוא הסגוליים של ארץ-ישראל בימיו. עובדה זו מתבהרת על פי השוואה למקורות היסטוריים בני זמנו. הדוגמה שהבאנו מ"זמרת הארץ" מאפיינת גם פירושים אחרים שיש בהם יסוד ריאלי אצל רס"ג ובקרב פרשני ימי-ביניים אחרים. כפי שכבר ציין צוקר (תשמ"ד, עמ' יג–יח), בפירושים אלה מגלה רס"ג יחס אמביוולנטי לפירושי חז"ל ולתרגומים הארמיים: זיקה ואדיקות, מצד אחד, ועוז והתבדלות, מצד שני, ובכך הוא יצר שיטה פרשנית ייחודית.
בושם-שמן האפרסמון להשיג במרפא הבושם -04-9952122________________________________________

יריחו ועין גדי התפרסמו במיוחד בזכות צמח ה"אפרסמון"

הד לעברה ה"מבושם" של עין גדי עולה מתוך התיאורים הארוטיים בספר שכולו אהבה "שיר השירים". הספר כולו ספוג במראות והתרחשויות בין ספר המדבר – ארץ הרועים והנוקדים ממזרח לירושלים – לבין המדבר ונווה עין גדי בשוליו. קריאה ב"שיר השירים" (מומלץ!) מעלה באחת ריחות "נרד וכרכום קנה וקינמון עם כל עצי לבונה מור ואהלות עם כל ראשי בשמים" (פרק ד' י"ד). שאלה פשוטה של היום - "מי זאת השאפה"? נשמעה אז כך: "מי זאת עולה מן המדבר כתימרות עשן מקטרת מור ולבונה מכל אבקת רוכל" (פרק ג' פסוק ו').
יריחו ועין גדי התפרסמו במיוחד בזכות צמח ה"אפרסמון" מממנו הפיקו משחות ובשמים יקרי ערך. זהותו של הצמח עדין לא התבררה (אין כמובן לזהות אותו עם האפרסמון שבשווקנו) אפשר שזהו הצמח "בלסמון" שזכה במקרא לשם "בושם". את הבושם מיצו משרף שניגר מהצמח לאחר שפצעו את גזעו. בעת הביקור בשמורה אל תחמיצו ביקור בבית הכנסת הקדום. בכל ימות החג יתקיימו כאן סיורים אל רצפת הפסיפס המרשימה ה"מספרת" על קללה ועל סוד הקהילה הקשורים כנראה להפקת הבושם!

השמות בנוה עין גדי מעוררים אף הם זיכרונות עבר. מעל נחל דוד מתנשא הר ישי (אביו) ומדרום לנחל ערוגות – הר צרויה, אמו של יואב שר צבאו של דוד המלך.
"מעין השולמית, "מערת דודים", לקוחים כמובן מ"שיר השירים", כך גם השם שניתן לנחל ערוגות ע"ש ערוגות הבשם (אגב השם הערבי של הנחל ואדי עריג'ה משתמר בצליל השם העברי)
עדות לחקלאות שלחין קדומה פזורה על כל הנווה. בכניסה לנחל ערוגות תתקלו בוודאי באחת מבריכות האגירה למים ובמעלה הנחל תבחינו בקטעים מתעלות המים. וכמובן אי אפשר בלי שמו של דוד המלך שעל שמו נקרא נחל דוד והמפל המרשים במעלה הנחל. דוד, בטרם היותו מלך, הרבה להתהלך בחברת ארבע מאות איש מרי נפש בכל המרחב שבין ספר המדבר (כרמל ומעון) "למצדות עין גדי" . בצד הסיפורים על בריחתו מפני שאול, מלחמותיו ומעלליו נקשרו בשמו גם שמותיהם של הנשים מירב ומיכל בנות שאול, אביגיל אשת נבל הכרמלי, בת שבע אשת אוריה החיתי ששבתה את לבו בעודה רוחצת על הגג … ובערוב ימיו השונמית שהיתה היפה בכל גבול ישראל.

ועדיין לא הזכרנו את קליאופטרה מלכת מצרים שלכדה ברשתה את מרקוס אנטוניוס השליט הרומי בארצות המזרח. השניים נשאו ואנטוניוס הרבה להעניק לאהובתו חבלי ארץ ממלכת רומי ובכללם העניק לה את יריחו ועין גדי. הורדוס נאלץ כמובן להשכיר מידיה את נאות המדבר כדי להמשיך ולטפח את צמחי האפרסמון …
הסינט הרומי לא אהב בלשון המעטה את נדיבותו של של אנטוניוס והסמיך את אוגוסטוס לצאת מולו למלחמה. הקרב הוכרע לטובת אוגוסטוס והאוהבים שלא התמודדו עם מפלתם שלחו יד בנפשם.
מספרים שקליאופטרה ציוותה להביא לפניה סל פירות שבתוכו היה מונח נחש קטן וארסי ביותר.
בין השמש היוקדת והמים הקרירים של הנחל עולה הקטע החותם את "שיר השירים" ואת טיולנו "שימני כחותם על ליבך, כחותם על זרועך כי עזה כמוות אהבה קשה כשאול קנאה כשפיה רשפי אש שלהבתיה. מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה…" (שיר השירים ח' פסוק ו').
בושם-שמן האפרסמון להשיג במרפא הבושם -04-9952122________________________________________

בושם האפרסמון-בלסמון

הגידולים החקלאיים של עין גדי
עין גדי השתבחה בגידול תמרים "כמו תמר בעין גדי נתרוממתי" (בן סירא כ"ד, ד'), אך המוניטין המיוחד שלה היה בגידול צמחי בושם ומרפא. במדרגות השלחין שבין המעיינות גידלו את הכופר ( בערבית- חינא), שמעליו הפיקו צבע ריחני צהבהב- אדום לצביעת השיער, הציפורניים והשיניים:
"אשכל הכפר דודי לי בכרמי עין גדי" (שיר השירים א', 14)
יריחו ועין גדי התפרסמו במיוחד בזכות האפרסמון: "שהיו נותנים עיניהם בבעלי ממון ומפקידים אצלו אפרסמון... לערב באים ומריחין אותו ככלב..." (סנהדרין ק"ט, ע"א).
זהותו של הצמח לא התבררה בוודאות (אין לטעות ולראות בו את אפרסמון של ימינו). אפשר שזהו הצמח "בלסמון" , שזכה במקרא לשם "בושם". את הבושם מיצו משרף שניגר מן הצמח, לאחר שפצעו את גזעו. על איכות הריח מעיד הפסוק הבא: "שהיתה מביאה זפק של תרנגול וממלאה אותו אפרסמון ונותנת אותו בין עקבה למנעלה, וכשהייתה רואה כת של בחורים הייתה דופקת עליו והיה אותו נהריח צפעפע בהם כארס..." (איכה רבה פ"ד , י"ח).
אנטוניוס, ברצותו להעניק מתת יד נדיבה לאהובתו קליאופטרה, הפקיע את מטעי האפרסמון של בקעת של בקעת יריחו ושל עין גדי לטובתה, ואילו הורדוס מיהר לחכור אותם ממנה. חשיבות האפרסמון הייתה כה רבה, עד כי טיטוס ואספסיאנוס הציגו אותו לראווה בעת תהלוכת הניצחון שלהם ברומא, לאחר שדיכאו את המרד הגדול.
בעת הלחימה בעין גדי ניסו היהודים, לדברי ההיסטוריון הרומי פליניוס " הזקן" , לעקור את מטעי האפרסמון לבל ייפלו בידי הרומאים, אך אלה שמרו והגנו על כל שיח.
בושם-שמן האפרסמון להשיג במרפא הבושם -04-9952122________________________________________

סוד האפרסמון

מיתוך :ריגול תעשייתי :מימי מלחמת טרויה ועד ימינו
הופיע בעיתון "גלובס"

...נזירים כמרגלים תעשייתיים
"ילדת האפרסמון " רומן היסטורי לבני הנעורים על המוצר התעשייתי היקר והסודי ביותר שהופק אי פעם בארץ ישראל.

אולי בהשראת הגניבה התעשייתית הזאת נגנב לבסוף גם סודו של בושם האפרסמון המפורסם מאזור עין גדי הבושם היקר והנחשב ביותר של העת העתיקה שייצורו היה הסוד התעשייתי החשוב ביותר של ארץ ישראל בימי בית שני ועד עצם היום הזה אין מושג מדוייק כיצד התבצע .
נזיר נודד ה"סוס הטרויאני" של ימי הביניים.

גם כאן הגנב היה נזיר ( הנזירים היו "הסוסים הטרויאניים " של ימי הביניים מאחר שנראו כאנשים תמימים הראויים לחלוטין לאמון כאשר הסתובבו ממקום למקום ) אחד בשם ווילבלד ביקר בארץ ישראל בשנת 724 לספריה כאשר הארץ הייתה בשלטון המוסלמים והצליח להבריח צנצנת של שמן אפרסמון אל מחוץ לתחומי ארץ ישראל . הוא קנה לעצמו בושם ושם אותו בתוך בקבוקון ואחר כך לקח קנה חלול הכניס אותו בתוך הבקבוק ומילא אותו בנפט ולאחר שחתך את קצות הקנה בגובה צוואר הבקבוק הוא פקק היטב את הבקבוק . כמו כל אדם אחר שהתכונן לעזוב את הארץ הוא עבר בדיקה יסודית בידי חיילים מחשש שמה הוא לקח עימו דברים שאסור לקחת כמו האפרסמון .החיילים הריחו את השמן שהיה בקנה בחלקו של הבקבוק ולאחר זאת שיחררו אותו .ויבלד הנ"ל עבר עם השמן למצרים ששם בדקו טו טוב את השמן והקימו שם תעשייה משגשגת של גידול אפרסמון שהייתה פעילה שם עד המאה ה-16. ארץ ישראל ועין גדי איבדו את המונופולין שלהם בתחום כתוצאה מפעילותו של הנזיר הערמומי . .
בושם-שמן האפרסמון להשיג במרפא הבושם -04-9952122________________________________________

עוד חדשות על האפרסמון

מיתוך :מאמר הארץ:
ועברתי בארץ מצרים (א
למדריכה של הגן קוראים מרסל, והיא קמה מכיסא פלסטיק אדום שישבה בו עם חברותיה המדריכות המחכות לבואם את צליינים אך לא בשעה מוקדמת כזאת. מרסל סיפרה כי כאשר חפר ישוע התינוק בחול בסביבת העץ פרץ מעיין של מים חיים מן הקרקע ובמים האלה רחצה מרים את חיתוליו. וכשהשתעשע שם ישוע בכלי העבודה של אביו, יוסף הנגר, נשברו הכלים וישוע תקע את שבריהם בקרקע והנה שיחי בושם צמחו מהם, ושם הבושם בלזם באנגלית. בלזם, הלא הוא האפרסמון שבמקורותינו, שהעברית המודרנית נישלה אותו משמו והדביקה אותו לפרי מהפירות הללו שבסופרמרקט שנדמה תמיד כי אינם צומחים על עצים אלא מיוצרים במעבדות. בני הבכור, שהגרמנית שגורה בפיו, אמר לי שאפרסמון שמו בגרמנית "קקי" או "שרון-פרוכט". ועץ השקמה עצמו, הכורע לארץ מזיקנה, הוא אותו עץ שכתב עליו הסופר הצרפתי גוסטב פלובר בעת ביקורו במצרים באמצע המאה ה-19. והוא חוטר רחוק של העץ שעמד של בשנת 1280, כשהנוסע הנוצרי בורכארד מהר ציון רחץ על פי עדותו במעיין שלרגליו, ויעקובוס דה בוראז'ין, ב"אגדת הזהב" שלו, מוסיף ומספר כי מוצא האפרסמון של הגן הזה בעין גדי, והגולים מצריימה הם ששתלו אותו כאן, במטארייה. והיום אנחנו, מעדת הגולים שחזרו ונשתלו בארצם, צופים בחוטר שיצא מחוטר של החוטר של החוטר המקורי, וגם הוא כבר שבע ימים מאוד
בושם-שמן האפרסמון להשיג במרפא הבושם -04-9952122________________________________________

בשמורת הטבע הנמוכה בעולם הפיקו בעבר שמן ובושם האפרסמון

בשמורת הטבע הנמוכה בעולם הפיקו בעבר שמן ובושם האפרסמון - מוצרים יוקרתיים שאת ניחוחם אפשר רק לדמיין

שמורת טבע עיינות צוקים שוכנת בצפון ים המלח, כשלושה ק"מ דרומית לגן הלאומי קומראן. השמורה הירוקה ממוקמת בין הים הכחול למצוק ההעתקים החום - מיקום המעניק לה מראה מרהיב.
במקום אתר ארכיאולוגי בו נמצאות עתיקות אחוזה הרודיאנית, מתקופת בית שני. האתר נחפר לראשונה ב-1957 ושוב, לאחרונה. ממצאי החפירה המאוחרת העלו סברה לפיה באתר זה עסקו בגידולו של צמח האפרסמון (לא אותו אפרסמון שאנו מכירים כיום) ובהפקת שמןובושם ממנו.

בושם משחתי או ארומטי

מהו אותו שמן אפרסמון מסתורי? שיח האפרסמון נקרא גם 'בלזמון' במקורות ההיסטוריים. ערוגות שיח שמהן יצרו את שמן ובושם האפרסמון, גדלו בנאות המדבר של ים המלח: יריחו, עין גדי וכאן, בעיינות צוקים. על פי התיאורים, השיח היה דומה בצורתו לגפן, והתנשא לגובה של כמטר אחד בסך-הכל.
ההיסטוריון פליניוס, מהמאה הראשונה לספירה, מספר על שני סוגים של בושם האפרסמון: בושם משחתי, שהופק על ידי חריצת הגזע, ובושם ארומטי, שהופק על ידי בישול תמצית הצמח עם שמן זית. בביקור באתר אפשר לראות את המתקן ששימש להפקת תמצית הבושם, השמן. מתקן זה כולל שני חלקים: בריכת השרייה גדולה (4X4 מטרים) ובור איסוף. בבריכת ההשרייה שהוזנה במי המעיינות הונח הגזם (ענפים, עלים, קליפה וזרעים), ושם הוא רוסק בעזרת אבנים גדולות שנמצאות באתר. התמצית המזוקקת זרמה דרך תעלה לבור האיסוף, שם נאספה והועברה למתקן בישול.

קליאופטרה: מתנה של אהבה

יוסף בן-מתתיהו (יוספוס פלביוס), מהמאה הראשונה לספירה, סיפר כי האפרסמון הגיע ליהודה כמתנה של מלכת שבא לשלמה המלך. האפרסמון היה ידוע כבושם בעל ערך השווה לזהב. למעשה, הבושם היה המוצר היוקרתי ביותר של ממלכת יהודה בתקופת בית שני. הוא נמכר בכל השווקים של האימפריה הרומית, ושימש גם לצורכי מרפא, חיטוי והבערת קטורת. בעל האחוזה ששכנה בעיינות צוקים היה כנראה איש עשיר, חשוב ובעל כוח. קרוב לוודאי שאת הבעלות על עיינות צוקים קיבל מהמלך הורדוס עצמו, שנהג להעניק אחוזות לנאמניו.
בשנת 34 לפני הספירה ביקשה קליאופטרה מהמצביא אנטוניוס, שהיה מאוהב בה, את חלקות הבושם ביהודה. ובסיפורי אהבה כמו בסיפורי אהבה: אנטוניוס העניק לבחירת ליבו את מבוקשה. הורדוס, שלא רצה לוותר על האפרסמון, נאלץ לבקש מקליאופטרה את חלקות האפרסמון בחזרה. היא מצידה הסכימה להחכיר אותן להורדוס תמורת הכנסה שנתית נכבדת. רק עם מותה, בשנת 30 לפני הספירה, חזר השטח להיות בבעלותו של הורדוס, וממנו עבר לבנו ארכיאלוס.

האיסיים: התנקו מהר

כנראה שהאיסיים שחיו בקומראן (כשלושה ק"מ צפונה מכאן), הם שעבדו באחוזה שבעיינות צוקים והפיקו את השמן. אולם מסתבר כי על אף שבאותה תקופה מחיר השמן היה כמשקלו של זהב טהור, האיסיים דווקא נרתעו מהמגע עמו.
בספרו 'תולדות מלחמות היהודים עם הרומאים' (ספר שני פרק 8), מתאר יוסף בן-מתתיהו את האיסיים: "הם חושבים כי השמן מטמא את הגוף, וכאשר נמשח אחד מהם בשמן בלי רצונו, מוטל עליו למרק את בשרו... עובדים את האדמה ומהם עוסקים במלאכות שונות המרבות שלום בעולם, לטובת עצמם ולכל הנלווים עליהם. האיסיים אינם צוברים כסף וזהב, אינם רוכשים אחוזות ארץ גדולות ואינם חומדים הכנסות מרובות, אלא שואפים לספק את צרכי חייהם ההכרחיים בלבד".
מכאן אפשר להסיק כי האיסיים עבדו כשכירים אצל בעל האחוזה בעיינות-צוקים, וייתכן כי בזמן הפקת הבושם התלכלכו בשמן - וכשסיימו לעבוד מיהרו למקווה כדי להתנקות.

מרד בר כוכבא: השמדת האפרסמון

גם מלחמות התנהלו סביב שיח האפרסמון ותוצרתו המיוחדת: בתקופת חורבן בית-שני ניסו היהודים לחבל בחלקות האפרסמון, כדי שלא להשאיר לרומאים הזדמנות להתעשר מהפקת הבושם. פליניוס מתאר קרבות בעין גדי בין היהודים לרומאים, סביב השיחים יקרי הערך. ניסיון זה של היהודים לחבל באפרסמון כשל, אולם בימי מרד בר כוכבא הושמדה חלקת האפרסמון הגדולה ביותר ביהודה - החלקה שהיתה ביריחו.

כיום: מחפשים את הניחוח

כשמבקרים בשמורת הטבע עיינות צוקים כיום, כבר אי-אפשר להריח את ניחוח בושם האפרסמון. איש אינו יודע האם השיח הזה עוד קיים, או מה ריחו.
סביר להניח כי האפרסמון שממנו הפיקו את הבושם נכחד מן העולם. אך החוקרים מנסים לחפש שרידים של הצמח, ויסתפקו גם בבקבוק של שמן או משחה שיתנו לנו ולו ניחוח קל של הבושם המפורסם. את השרידים הללו חיפשו בעיינות-צוקים, וימשיכו לחפש בעונות החפירה הבאות. לפני מספר שנים נמצא בקבוק שהניחו כי החומר שבתוכו הוא שמן, מאחר ועל הבקבוק היה כתוב בלזם - אך לא ניתן היה לפענח בדיוק מה היה תוכן הבקבוק מכיוון שבכל זאת חלפו כבר כ-2,000 שנה.
לאחר שמסיימים להתרשם מהאתר הארכיאולוגי, אפשר לקנח בסיורים בנאת-המדבר הייחודית והמרשימה, שהיא שמורת-הטבע הנמוכה בעולם.

איך מגיעים

נוסעים על כביש מספר 1 (ירושלים - תל אביב) מזרחה, וממשיכים לנסוע בו ישר גם כשהוא הופך לכביש מספר 90. עיינות צוקים נמצאת שלושה קילומטרים דרומית לגן הלאומי קומראן ולקיבוץ קליה, והשילוט יביא אתכם בדיוק עד לשמורת-הטבע.

כתב: ארז ברוכי; צילמה: שי גינות, ידיעות אחרונות
בושם-שמן האפרסמון להשיג במרפא הבושם -04-9952122________________________________________

 צימרים צימר צימרים לפי שעה צימר קידום אתרים   וילה  חדרים לפי שעות  וילה ©  All rights reserved -צימרים
 

צימרים לפי שעה בתל אביב

צימר לפי שעה

חדרים לפי שעה

צימרים לפי שעות

חדרים לפי שעה במרכז

וילות